האדם החזק בעולם בוחר את האדם החזק באמריקה

ארצות הברית רוגשת ונרגשת סביב פרישתו של אנתוני קנדי, השופט בן ה-82 שהיה הקול הצף בבית המשפט העליון שלה. שמרן מבחינות מסוימות, איש מרכז ליברלי מבחינות אחרות. קנדי היה זה שקולו אפשר את הנהגת הנישואים החד מיניים באמריקה והגן על זכות הנשים להפלה.  הנשיא טראמפ עתיד למנות בקרוב מחליף לקנדי. האדם החזק בעולם ימנה את מי שיוכל להיות האדם החזק באמריקה במשך עשורים. זה לא יהיה פשוט כי טראמפ ירצה למנות שמרן מובהק ואילו בסנאט יהיה קשה למצוא רוב לאישור מועמד שמתנגד להפלות.

מאמר בוושינגטון פוסט מהיום מעלה נקודה שצריכה להיות מוכרת היטב לישראלים. הדמוקרטיה האמריקנית מתקרבת במהירות למצב שבו כל הדברים המהותיים באמת לא יוכרעו בבחירות, אלא בבית המשפט העליון. זאת בראש ובראשונה כי אנשים אינם מסוגלים לערוך הבחנה בין היותו של חוק חוקתי לבין היותו צודק או נכון. למצוא מישהו שיסכים שחוק מסוים שהוא מתנגד לו הוא חוקתי זה כמו למצוא מישהו שיגיד שטבח המונים הוא מצחיק, כותבת הפובליציסטית מחברת המאמר. אין זה סביר למצוא היום מישהו שיתמוך בהפלות או בנישואים גאים או דווקא בזכות לשאת נשק או לקבלת מימון בבחירות ללא הגבלה אבל יכיר בכך שחוקה שרובה נכתבה במאה ה-18 לא עיגנה את הזכויות האלו חוקתית. המציאות הישראלית הראתה עד כמה ההבחנה הזו נכונה. רבים מאלו שמתעבים את האקטיביזם השיפוטי השמאלני, חושבים באמת שבג"ץ היה צריך לפסול את ההתנתקות, כפי שהציע בזמנו בדעת יחיד השופט אדמונד לוי, "צדיק יחיד בסדום" מבחינת אתרי הימין. השאלה המופשטת והאינטלקטואלית של מידת האקטיביזם השיפוטי הרצויה הרי מעניינת אנשים כקליפת השום. מה שמעניין אותם הוא האם דעותיהם שלהם יושלטו או לא.

משטר פוליטי אמריקני שבו כל דבר משמעותי מוכרע בבית המשפט העליון הוא עדיין דמוקרטי, כי הרכב בית המשפט העליון נקבע באופן דמוקרטי. השופטים ממונים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אבל זו דמוקרטיה עם כללים מעוותים, שבה הנבחרים מתמנים לכל החיים, כך שהמציאות הפוליטית בהווה נקבעת על ידי החלטות דמוקרטיות שהתקבלו עשורים קודם לכן ושבה ההכרעות בשאלות הפוליטיות הקריטיות קשורות באופן שרירותי למצב בריאותם של קשישים מופלגים המכהנים בתור שופטים.

אצלנו, לעומת זאת, בחירת השופטים אינה דמוקרטית, ולכן הפיכתה של ישראל לדיקטטורה שיפוטית לא תוכל להיחשב לסוג, אפילו אם מעוות, של דמוקרטיה. גם התהליך שבו בוחנים את השקפותיו הפוליטיות של המועמד למשרה שיפוטית הוא שיטתי ומסודר בהרבה באמריקה.

יש יתרונות בהעברת הסמכויות הפוליטיות לבית המשפט העליון. משחקי קואליציה אינם רלוונטיים שם ולכן בג"ץ למשל כה מסוכן לחרדים. הם אינם יכולים להשתמש בסחטנות פוליטית כדי להשיג בו את רצונותיהם. מצד שני מערכת התמריצים הפוליטית הסבירה נפגעת. התמריץ הכי קריטי לפוליטיקאים בכירים – העובדה שישלמו מחיר אישי אם החלטה שלהם תתברר כלא פופולארית, אינו רלוונטי עבור שופטים עליונים. הם ישארו בתפקידם ללא קשר למה שיניבו החלטותיהם. העובדה שהחלטותיהם קבוצתיות גם מקלה עליהם להסיר אחריות אישית.

באופן כללי בית משפט עליון חזק טוב לבעלי דעה ליברלית. בבית משפט עליון יושבים אנשים חכמים מאוד, ואנשים חכמים מאוד נוטים להיות ליברלים בדעותיהם. עם זאת המקרה האמריקני יכול להסתמן כמורכב יותר. הרבה בשל חשיבותו של הסנאט בהליך האישור של המועמדים לשיפוט. בסנאט יש ייצוג שווה למדינות, אלסקה הדלילה שקולה לקליפורניה הגדושה באוכלוסיה. הוראת הייצוג השווה בסנאט היא אגב סעיף בחוקה האמריקנית שנקבע אי אפשר לשנות לעולם, בכל רוב שהוא. הרפובליקנים הם מיעוט באמריקה המשתנה דמוגרפית, אך הם שולטים ברוב המדינות הקטנות של ארצות הברית ולכן יש להם יתרון ברור בסנאט. הם השתמשו ביתרון זה כדי לסכל את המינוי האחרון של ברק אובמה, וצפויים לנצל את שליטתם הנוכחית בסנאט כדי לאשר שני מינויים של דונלד טראמפ לבית המשפט העליון בתוך שנתיים.

צריך משרד תיירות

בטוויטר התגלע ויכוח בין תומר פרסיקו, כנציג התומכים במעורבות ממשלתית, לבין הלל גרשוני ואורי כץ, כנציגי הליברטריאניות, האם יש צורך במשרד ממשלתי לעיסוק בנושאי תיירות.

אני לא חסיד גדול של ויכוחים עקרוניים כאלו – הפודינג ייבחן באכילתו. אוזן קשובה יודעת למשל לשמוע אמירות מהלובי של מורי הדרך ולזהות מייד שמדובר בזמזום המוכר של גוף שמנסה להשתמש בממשלה ובמשרד התיירות כדי להנציח את המונופול החונק שלו ובנימה צפויה עד גיחוך המגייסת את הציונות עצמה לצרכיה:

שר התיירות אומר כמה חשוב לו המוצר התיירותי, אבל ברגע שהוא יסכים לתת לזרים להדריך בישראל – המוצר ייהרס, מכיוון שישראל היא אינה שווייץ, וצריך פה תיווך. יש פה סיפור של הציונות, העם וההיסטוריה, ואם לא יתווכו זאת כראוי – זה פשוט ייראה כמו אבנים נטושות. לטייל בישראל שונה מפריחת הדובדבן ביפן או נופים בשווייץ.

אם משרד התיירות ייענה ללחץ ויקדם חוקים שמגבילים את העיסוק בהדרכת תיירים – עדיף בלעדיו. אם, כפי שעושה שר התיירות הנוכחי, יריב לוין, הוא דווקא ינסה לצמצם רגולציה בתחום, הרי זה מבורך. היום, בעידן טריפ אדוויזר והביקורות באינטרנט, אין אפילו את נימוק פערי הידע בין קונה שירות תיירותי למוכר שלו, שבעבר יכול היה להצדיק אסדרה.

במישור העקרוני – יש הגיון במעורבות ממשלתית בנושא הבאת תיירים לארץ. הסיבה הראשית היא פשוטה: המון גופים נהנים מתיירות זרה – מלונות, מסעדות, משכירי דירות באיר בי אן בי, מדריכי תיירים, מוזיאונים, נהגי מונית, מפעילי אטרקציות אקסטרים ועוד ועוד. אבל לאף אחד לא משתלם לקחת על עצמו את עול הפרסום והקידום של המדינה כאטרקציה תיירותית, כי אותו גוף יצטרך לשלם על כך כסף וכל שאר הגופים שתלויים בתיירות יהנו מפעילותו בחינם. זו הבעיה הקלאסית שמצריכה מעורבות ממשלתית – מצב שבו גופים פרטיים אינם מסוגלים לתאם פעולה שתיטיב עם כולם, ולכן הם ניצבים בפני ברירה: או שכולם יפסידו או שחלק אחד יהיה טפיל על חשבונו של חלק אחר. זו גם הסיבה שבגללה צבא לא יכול להיות פרטי. לא ייתכן שחלק מהאזרחים יקח על עצמו את עול השירות וחלק אחר יהנה מכך באופן טפילי. אמנם איכשהו במקרה שלנו בישראל גם אופיו הממשלתי של הצבא לא מונע מחלק אחד מהאזרחים להיות טפיל לעניין זה על חשבון האחרים, אבל זה נושא אחר.

סיבה נוספת להגיון בקיום משרד תיירות ממשלתי היא שהרבה מאוד פעולות שנחוצות להבאת תיירות לארץ כרוכות בשינויים שרק ממשלה יכולה לעשות – תוכניות בינוי, השקעה בנמלי תעופה, הובלת פרויקטים בתחבורה הציבורית ולכן כדאי שיהיה גורם בעל כוח ומוטיבציה בממשלה שיוכל להתניען. בישראל מצטרף לכך גם הצורך לקדם במקרה הצורך סיוע לעסקי תיירות בשל החרפה פתאומית במצב הביטחוני, שפה כמובן יכולה להתרחש בין לילה.

הגירה? ההמונים יודעים את האמת

הנשיא טראמפ לאחרונה טען שהפשיעה בגרמניה עלתה בעקבות גל ההגירה המוסלמי למדינה והותקף בידי העיתונות הליברלית ואנשי האקדמיה שטענו שלא הייתה עלייה כזו. בפועל העלייה בפשיעה היא לא בהכרח גדולה כמו שמדמים אנשי הימין מתנגדי ההגירה, אבל האמת הפשוטה והאינטואיטיבית היא שהגירה מארצות מוסלמיות אכן גורמת לעליה בפשיעה. ברם, כפי שאמר ג'ורג' אורוול:"נדרש מאמץ מתמיד לראות את מה שמתחת לאף".  אפשר לעצב שאלות סטטיסטיות כך שיספקו את התשובה הרצויה, גם אם היא לא משקפת אמת. מדגימים זאת  הנתונים שדווחו פעם לפיהם האריתראים בדרום תל אביב מבצעים פחות פשעים מהממוצע. נתונים אלו אפילו צוטטו, אמנם במידה של הסתייגות, בפסיקת בית המשפט העליון בנושא המסתננים. כל אחד שלא סונוור לחלוטין בידי תקינות פוליטית מבין שאלו נתוני שווא שקריים, אבל לאקדמאים בעלי נטייה ליברלית יש דרכים להגיע לנתונים הרצויים להם, לפחות בהקשרים מסוימים ועל בסיס סט נתונים מוגבל ובפרט כאשר האוכלוסיה הנחשדת כגורמת פשיעה או צרות אחרות מהווה עדיין אחוז קטן מהאוכלוסיה בכללותה, כך שקשה לאסוף לגביה נתונים מהימנים ויציבים.

ישנו תת זרם באקדמיה, קטן במספר אנשיו ובתהודה התקשורתית שהוא מקבל, אך משמעותי מבחינת יכולתו לספק נתונים מעניינים המבוססים על סטטיסטיקות אמינות, שעורך מחקרים דווקא כדי להוכיח שהאינטואיציות הבסיסיות שיש לאנשים והסטריאוטיפים שהם מגבשים אינם רחוקים מהאמת. לקבוצה זו שייך מחקר מדנמרק, שהראה ממצא מעניין – שילוב של כוחם של סטריאוטיפים ושל חוכמת ההמונים. אנשים מנבאים יפה על סמך סטריאוטיפים מאילו ארצות יבואו מהגרים שיהיו נתמכי סעד ומאיזה ארצות יבואו מהגרים שלא. לדנים שהשתתפו במחקר היה ברור שסומלים, אפגנים ועיראקים יככבו בצמרת נתמכי הסעד בארצם, והם צדקו. ניבויים של יחידים לא היו מדויקים במיוחד, אבל הממוצע המשוקלל של הניבויים היה ממש מדויק ברמה יפה, "חוכמת ההמונים". פה ושם היו טעויות. העריכו יותר מדי ישראלים (בפועל יורדים מישראל כן שותים את הרווחה הדנית, ברמה אחת עם האתיופים, הפקיסטנים ואלו מאוגנדה). המעיטו בערך המהגרים ההודים (כנראה השגיאה הרגילה לגביהם – הודו הרי כל כך ענייה והמהגרים ממנה כל כך לא).

בני אדם מחונכים לתעב סטריאוטיפים, אבל מפרספקטיבה אבולוציונית תיעוב סטריאוטיפים הגיוני כמו לתעב את תפקודו של עמוד השדרה. האחד קוגניטיבי והשני פיזיולוגי, אבל שניהם מנגנונים שיוצרו בידי מנגנון הברירה האבולוציוני כדי לתת לבני אדם כלים לשרוד טוב יותר.

על פי המחקר הדני, השקפה שמרנית ולאומית עזרה לאנשים לדייק יותר בהערכותיהם בשאלה איזה מהגרים מאילו ארצות יהפכו לנתמכי סעד, אבל במידה מסוימת. החל מרמה מסוימת האיבה למוסלמים עיוותה את ההערכות והביאה להגזמה. לכן נראה שתומכי מפלגת הימין צדקו יותר מתומכי השמאל, אבל צדקו גם יותר מתומכי מפלגת הימין הקיצוני. אני חושב שהממצאים האלו משקפים יפה את העובדה שנתוני אמת לגבי ההשלכות של הגירה מהעולם המוסלמי ומאפריקה נמצאים בדרך כלל באמצע בין הגזמות גרוטסקיות מצד ימין (אף שלעתים האמת כן נדמית כמו הגזמה גרוטסקית) לבין גישת "לא אירא רע" של ליברלים הטומנים ראשם בחול.

מסע לארץ לעולם לא

יצאתי להרפתקה חדשה במאגר העיתונות העברית ההיסטורית של הספריה הלאומית – לחפש את אזכורי הביטוי "לעולם לא" ולראות מה יצא מהם ברבות השנים. איני מתיימר כמובן להגיד שכיסיתי כל "לעולם לא", אבל בהחלט התעכבתי על בולטים שבהם. תחושת הבטן שלי הייתה שכל פעם שמישהו אמר "לעולם לא" לפני כמה עשרות שנים, אגלה כמובן שהמציאות טפחה על פניו. בכלל אני מתעב את הביטוי "לעולם לא", שמשתמעת ממנו יומרה לנצחיות, אבל הרי הנצח הוא רק אפר ואבק, ולמי יש את החוצפה המגוחכת להגיד משהו על העולם כפי שיהיה עוד אלף שנה, עשרת אלפים שנה או כאשר תגיע העת שוב למטאוריט עצום בגודל שהשמיד את הדינוזאורים. אבל כפי שאפשר לראות להלן, בדרך כלל נדרשים הרבה פחות מאלף שנה או מקטסטרופות על פני זמן גיאולוגי כדי שה"לעולם לא" יתברר כ"דווקא כן".

הקומוניסטים במערב לעולם לא יילחמו באחיהם במזרח – קבוצה שלמה של אמירות "לעולם לא" שנמצאות על דפים מצהיבים שייכת למשפחה הזו, למשל הכתבה הזו בקול העם מ-1949 וזו מ-1952. מנהיגי איגודים מקצועיים בארצות מערביות הכריזו שלעולם לא יאפשרו השתתפות ארצם במלחמה נגד הקומוניזם. לא יודע אם זו הייתה אחת הסיבות – כנראה שלא, אבל המלחמה הקרה אכן לא התחממה למלחמה מלאה.

עוד "לעולם לא" קומוניסטי שמעניין לקרוא הוא הבטחתו של איש השמאל ח"כ אברהם ברמן שעם ישראל לעולם לא ישכח את רצח הזוג רוזנברג בידי ממשלת ארה"ב. כיום ידוע שיוליוס רוזנברג אכן היה מרגל.

אגב קומוניזם, הנה ניבוי מ-1956 שקצת נחמד לקרוא. ביטאון המפלגה הקומוניסטית הצ'כית הכריז שהעם הצ'כי לעולם לא יפנה עורף ל"עקרונות הלניניים". כמדומני שיש כיום מעט מקומות בעולם שבהם הקומוניזם זוכה לתיעוב עמוק יותר מאשר בצ'כיה, אין חכם כבעל ניסיון. שווה לבקר במוזיאון הקומוניזם בפראג.

ירושלים, רמת הגולן לעולם לא יימסרו – זו אמירה שקשה לשפוט אותה. לכאורה התממשה עד הלום, אבל היו כמה וכמה ראשי ממשלה שמבחינתם הפרו את הטאבו על מסירת ירושלים או רמת הגולן ורק עקשנותם של הערבים מנעה זאת. בשנת 1970 אבא אבן התחייב גם שרצועת עזה ושארם א-שייך לא "יקרעו מעלינו", ואיך זה נגמר כולם יודעים. הפעיל הציוני מנחם אוסישקין הכריז כבר ב-1937 לתשואות הצירים הציוניים בציריך שהיהודים לעולם לא יסכימו לחלוקה. התבדה כמובן לגבי היהודים, אבל הערבים לא הסכימו, וזה מה שהיה חשוב.

בחלק מהתקופה שבה רווחו דיבורי "ירושלים לנצח", הכוונה הייתה לירושלים המערבית שרק היא הייתה בידי ישראל בטרם מלחמת ששת הימים, אך העולם דרש לבנאמה. סירובים עיקשים לכך, כמו זה של אבא אבן מ-1949, עמדו במבחן הזמן, ובאמת קשה להעלות על הדעת היום את ישראל ללא בירה בירושלים, לפחות זו המערבית.

מלחמת המפרץ – בסוף 1990 שני מנהיגים הכריזו "לעולם לא" – סאדם חוסיין שהכריז שעירק לעולם לא תוותר על כוויית שאותה כבשה. הנשיא ג'ורג' בוש האב שאמר שלעולם לא יתפשר עם סאדם. אנחנו יודעים למי בסוף חיטטו בשיניים מול המצלמה.

הסרבנות הערבית – מצרים הודיעה שוב ושוב בשנות החמישים שלעולם לא תסכים לשלום עם ישראל. האירוניה היא שהאמירה המצוטטת פה, בשנת 1954, נאמרה בתגובה להאשמה מצד האחים המוסלמים. אך גם אלו, כשעלו לשלטון כשישים שנה מאוחר יותר לא ביטלו את הסכמי קמפ דיוויד. גם אם השלטון המצרי לא נותר מחויב לאותה גישה שלילית, העם המצרי דווקא כן, וגם אם יש שלום פורמלי בין המדינות, אין היום שלום בין העמים ואולי באמת לא יהיה לעולם, או לפחות עוד הרבה מאוד שנים.

הייתה גם סרבנות ישראלית, אך היא החזיקה מעמד מעט מאוד זמן. "לעולם לא נדבר עם אש"ף", אמר יצחק שמיר לצעירים מהגולה בשנת 1989 ופתח בכך טיימר שצפצף כבר אחרי ארבע שנים.

לא לפיוס עם היטלר – הבריטים עמדו כמובן בצורה מרשימה מאוד בסירובם לכל הסדר עם היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה.

ליטא לעולם לא תהיה אנטישמית – עצוב לקרוא את ההבטחה הזו מ-1938 מפי נשיא ליטא שארצו לעולם לא תהיה אנטישמית. כמה שנים בודדות חלפו והנאצים רצחו את יהודי ליטא בסיוע יוצא דופן בהיקפו של הליטאים.

הנאמנות האמריקנית לישראל – "לעולם לא" מעניין מצאתי כאן. גם מצדו של קיסינג'ר: לעולם לא תקריב ארה"ב את ישראל במשחק מעצמות העל. גם מהצד השני – סאדאת אמר לחייליו ב-1974 שארה"ב לעולם לא תתייצב לצדם מול ישראל. בינתיים, טפו טפו, ישראל לא הוקרבה גם אם יש עננים באופק.

לעולם לא נשק אטומי בידי ישראל – חשיפת ארכיון הגרעין האירני הוכיחה את ההונאה של האייתולות שתמיד הבטיחו שאין להם עניין בפצצה כי חומייני הוציא פתווה נגדה. אבל היה להם ממי ללמוד, להבדיל. דוד בן גוריון הכריז ב-1963 שלעולם לא תהיה פצצה אטומית לישראל.

לסיכום, אני חייב לומר שבאתי בגישה מזלזלת אל ארץ ה"לעולם לא", אבל יצאתי דווקא עם רגש של כבוד. נכון, פעמים רבות שה"לעולם לא" הנחוש מתבדה. אבל ערך שהכריזו על היצמדות אליו בסגנון ה"לעולם לא" אינו מתעופף סתם כך מהזירה. ואם נלך מהסוף להתחלה ברשימת הנושאים שדנתי בהם כאן, ישראל עדיין מתעקשת שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, גם 55 שנה אחרי ה"לעולם לא" של בן גוריון בנושא. ממשל טראמפ שובר שיאים חדשים של ידידותיות לישראל, נאמן להבטחה האמריקנית לעולם לא לנטוש אותה. ליטא של היום, כמו ארצות אירופה הנוצריות, היא ארץ שריסנה את האנטישמיות שלה. הבריטים עמדו בגבורה מול היטלר עד הניצחון. הערבים נותרו בגישתם הסרבנית מול ישראל, גם אם לכאורה חלקם חתמו אתה על הסכמים. סאדם חוסיין ירד מהזירה, אך ההולכים בדרכו, הטרוריסטים הסונים, ממשיכים לעשות צרות צרורות במזרח התיכון ובנחישות מעוררת השתאות. המחנה בישראל שתומך בהחזקת השטחים רק מתחזק והולך על אף שנדמה היה לפעמים שהנה הוא נחל תבוסה מוחצת.

רק הקומוניזם פטר אותנו מעונשו (מינוס ונצואלה וצפון קוריאה), אך גם לשקר הזה נדרשו עשרות שנים כדי למות.

לאחוז בשמש, לתפוס את הרוח

בעקבות התגובות לפוסט הקודם רציתי להרחיב לגבי הכדאיות הכלכלית של אנרגיה ממאובנים. לשם כך עלעלתי בפרסומים העדכניים ביותר שיצאו בנושא.

הדו"ח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מתחדשת מגלה אמת מרשימה: העלויות הכרוכות בהפקת קוט"ש מאנרגיית רוח משתוות לעלויות המשוקללות (LCOE) שבהפקת קוט"ש מאנרגיית מאובנים. עלות ההפקה מאנרגיית רוח עומדת על כ-6 סנט לקוט"ש בממוצע. עלות הפקת החשמל מפאנלים סולאריים גדולה יותר והיא בערך כ-10 סנט לקוט"ש, אך בחלק מהארצות ובפרויקטים מסוימים שצפויים להיות מושלמים בעתיד הלא רחוק, נראה שיצליחו להגיע גם לעלויות של 3 סנט לקוט"ש. לשם השוואה, חשבון החשמל בישראל עומד על יותר מ-10 סנט לקוט"ש וחברת החשמל אומדת עלות הפקת קוט"ש מגז טבעי מבחינתה ביותר מ-5 סנט.

בתחילת העשור החשמל מהשמש היה יקר פי ארבעה, כך שקצב השיפור מרשים ויש סיבות לצפות להמשך ירידה בעלויות. החשמל מפאנלים המוצבים על גג הבית יקר יותר מחשמל מפאנלים המוצבים בצפיפות תעשייתית, אך גם לגבי החשמל המופק בגגות הבתים נרשמה התקדמות רבה. בגרמניה, לאו דווקא ארץ שטופת שמש, חשמל כזה (ללא סובסידיות!) זול יותר מחשמל הנצרך מהרשת.

חשמל הידרואלקטרי וחשמל המופק מאנרגיה גיאותרמית משתווים גם הם לעלויות של חשמל ממאובנים אך יכולת הצמיחה שלהם מוגבלת. חשמל מטורבינות רוח המוצבות בלב ים עדיין יקר למדי.

מה חסר?

באנרגיות רוח ושמש קיימת בעיה יסודית, שחישובי העלויות לעיל אינם באמת משקפים. אלו אינן אנרגיות יציבות לאורך היממה ועונות השנה. לעתים יש יותר שמש, לעתים פחות. לעתים יש יותר רוח, לעתים פחות. רשת חשמל שמחוברת לתחנות שמפיקות אנרגיה מרוח ושמש נתונה לתנודות חריפות מעלה ומטה, עד כדי כך שלעתים קרובות אין מנוס מניתוקה מהכוח החשמלי שמגיע אליה מהמקורות המתחדשים ובזבוזו לריק. עם זאת, כל עוד חדירת האנרגיות המתחדשות היא קטנה והן מהוות בערך פחות מ-10% ממקורות החשמל, הבעיה אינה דרמטית – יש מספיק תחנות כוח מאנרגיה ממאובנים שיכולות להגדיל או להקטין תפוקה במהירות כדי לחפות על חוסר היציבות של האנרגיה המתחדשת. אבל במצב שבו אנו מצויים – האנרגיה המתחדשת כבר עשתה את כברת הדרך הראשונה ומבקשת לפרוץ קדימה אל שיעורי חדירה גבוהים בהרבה, הצורך בפיתרון לבעיית חוסר היציבות בהפקה נעשה דחוף.

בלי פיתרון כזה הנתונים שמראים על עלות נמוכה לקוט"ש מאנרגיות מתחדשות, ההולכת ויורדת עוד, הם כמעט חסרי משמעות. כך בעצם הסקטור עומד בנקודה שבה ייצור חשמל הוא הבעיה הקלה. הבעיה הקשה יותר היא אחסון החשמל שמיוצר בזמן שבו יש בו עודף ושימורו לזמן שבו יהיה בו מחסור.

המכונית החשמלית לכשתיכנס לשימוש המוני יכולה לסייע בפיתרון הבעיה בשתי דרכים. קודם כל כי היא מכילה סוללה שניתן להשתמש בה כדי לשמר אנרגיה. ניתן יהיה לתמרץ בעלי כלי רכב חשמליים לטעון ביום טעינה מלאה ולא בלילה, כי ביום זמינה אנרגיית השמש. שנית, התפתחות המכונית החשמלית תחייב הקמת מפעלי סוללות עצומים ובמפעלים אלו ניתן יהיה לייצר סוללות גם לכלי רכב אך גם לאחסון חשמל בבתים ובתחנות הכוח. אין זה מדע בדיוני. טסלה כבר מייצרת סוללות משני הסוגים בגיגה פקטורי שלה בנבדה.

יש אפשרות נוספת לשימור אנרגיה מתחדשת – שימוש בחשמל בזמן שהוא מצוי בעודף כדי לייצר דלק. את הדלק ניתן יהיה לנצל לייצור כוח או ישירות במנוע של כלי רכב מבוססי בעירה פנימית. שנים רבות מדברים על דלק סינתטי כפיתרון פלא לבעיות האנרגיה. גם פיתרון לבעיית פליטות הפחמן הדו חמצני כי הפחמן הדו חמצני לדלק זה יילקח מפחמן דו חמצני שכבר נמצא במילא באוויר. מעולם הפיתרון הזה לא הוכח ככלכלי אבל חשמל בכמעט אפס עלות כפי שמספקים פאנלים סולאריים באמצע היום, אולי יכול לעשותו לכזה ולאחרונה מתעוררת התעניינות רבה בפיתרון. על ידי דלק סינתטי תוכל אנרגיית שמש להניע גם מטוסים וספינות, כלי תחבורה שהנעה חשמלית תתקשה להזיזם.

כל הכוח שבעולם 2018

כבר שנה שלישית שאני מסקר בחודש יוני את דו"ח תצרוכת האנרגיה העולמית של BP (שנודעה תמיד כבריטיש פטרוליום, עד שהנפט נעשה פחות סקסי והחברה החליטה להסתפק בראשי התיבות). אז הנה יצא דו"ח 2018 (לפוסטים קודמים: 2016, 2017).

אז מה השורה התחתונה? האנרגיות המתחדשות משמש ורוח עומדות לחסל את האנרגיה ממאובנים?

אנרגיות משמש ורוח (ועוד כמה צורות מתחדשות) סיפקו ב-2016 3.1% מהאנרגיה העולמית. ב-2017 הן כבר סיפקו 3.6% מצריכת האנרגיה העולמית. לשם השוואה, נפט שהוא מקור האנרגיה הבולט ביותר של האנושות מספק 34% מהאנרגיה העולמית. הפחם מספק 27% מהאנרגיה בעולם. בקצב הזה, התקדמות של חצי אחוז בשנה, בתוך פחות מ-200 שנה כבר לא יצטרכו יותר פחם, נפט וגז טבעי.

זה נשמע איטי עד גיחוך! אז האם כל עניין השמש והרוח הוא רק ספין של הירוקים?

תלוי איך בוחרים להסתכל על העניין. אפשר להדגיש את העובדה שאנרגיות השמש והרוח לא באמת נוגסות בכמות האנרגיה המופקת ממאובנים. אפשר מצד שני לציין שחלק נכבד מהגידול בשימוש באנרגיה בעולם מסופק על ידי אנרגיות מתחדשות.  בנוסף אנחנו כנראה לפני מהפכה גדולה בשימוש בסוללות לאחסון אנרגיה, ברכב חשמלי, ברכב ללא נהג. כל הדברים האלו יסייעו מאוד לכדאיות הכלכלית של שימוש באנרגיות ירוקות.

פרויקטים גדולים לשימוש באנרגיה מתחדשת מוקמים כל הזמן, רק לא בהיקף שעושה שינוי עצום כאן ועכשיו ברמה העולמית. ב-2017 כמות האנרגיה המתחדשת שנכנסה לשימוש עולמי שקולה בערך ל-3 פעמים צריכת האנרגיה השנתית של מדינת ישראל.

מה עם אנרגיה גרעינית? אולי היא תיתן פוש שאנרגיות ירוקות לא מסוגלות לו?

כורים גרעיניים עדיין נכנסים לשימוש בסין, אבל במערב מנסים להיפטר מהם. בסיכום הכללי אין גידול משמעותי בהפקת אנרגיה גרעינית בעולם.  הסקטור קפוא לגמרי. אבל הוא עדיין מניב יותר חשמל משמש ורוח. כנראה בשנים הקרובות השמש והרוח יעקפו את האנרגיה האטומית.

לקיפאון בכורי אנרגיה אטומית יש מחיר. אחרי כל הדיבורים האינסופיים על אנרגיות השמש והרוח, מתברר שלפני 20 שנה הרשת החשמלית העולמית פלטה פחות גזי חממה ביחס לתפוקה מאשר היום. הסיבה היא התנוונות האנרגיה הגרעינית.

מה עם הפקת חשמל ממים?

אנרגיה הידרואלקטרית היא משמעותית במשק האנרגיה העולמי (מהווה כמעט 7% ממנו). חשובה כיום בערך כמו אנרגיית שמש ורוח ואנרגיה גרעינית גם יחד. נמצאת בשימוש נרחב בפרט בדרום אמריקה. אבל זו אינה אנרגיה שיש התקדמות גדולה בשימוש בה. סכרים גדולים שמטרתם הפקת אנרגיה חשמלית ממים אינם מוקמים כל יום.

דבר אחד בטוח – הפחם יוצא משימוש!

ייתכן שבטווח הארוך הפחם, מקור אנרגיה מושמץ ומזוהם, נידון לאבדון, אבל ב-2017 עלתה צריכת הפחם לעומת 2016 בשיעור עולמי לא זניח לגמרי – משתווה לצריכת האנרגיה השנתית של מדינתנו. הסטטיסטיקות מראות שהפחם עוד לא שמע על כך שהוא חסר תקווה. האחראית לכך היא הודו, שצריכת הפחם עלתה בה משמעותית. במערב יש ירידת מה בשימוש בפחם וגם בסין אין ממש גידול בצריכתו.

המכוניות מתייעלות, לפחות צריכת הנפט בירידה

דווקא לא. הייתה עלייה משמעותית בשימוש בנפט בכל העולם (1.8%) ואפילו עלייה בולטת פה בישראל (8% עליה, אולי בגלל שימוש בסולר בתחנות הכוח). התורמת העיקרית לגידול בשימוש בנפט בעולם היא סין. סין גם תרמה לעליה בגידול בצריכת הגז הטבעי בעולם, בפרט על ידי יבוא גז נוזלי קפוא במיכליות, תחום שהתקדם משמעותית ב-2017.

ומה עם פליטות דו תחמוצת הפחמן?

עלו ב-1.6% ברחבי העולם. נתון מאכזב כי קדמו לו שלוש שנות קיפאון במדד זה.

קוריאה מקווה, הדמוקרטים לא

מה למדנו מהפסגה ההיסטורית בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה? לא הרבה למדנו על עתיד חצי האי הקוריאני. ייתכן שנפתח מהלך היסטורי משנה כול, ממש כמו ביקור סאדאת בירושלים, וייתכן שהדברים יסתיים בלא כלום. מי יודע מה מתבשל במוחו של מנהיג צפון קוריאה הצעיר והמסתורי – בסופו של דבר כל מנהיג רוצה שארצו תשגשג, וצפון קוריאה יכולה להשיג המון על ידי ויתור על הגרעין. מצד שני, הגרעין מיטיב עם כושר ההרתעה של המשטר ומהווה כשלעצמו את הסיבה לרצון העולם לפייס את הצפון קוריאנים. אני חושב שבכל אופן יש סיכוי מה שצפון קוריאה תוותר על הגרעין לאור העובדה שגם בלעדיו ארה"ב או דרום קוריאה לעולם לא יפלשו אליה. יש לה יכולת הרתעה קונבנציונלית עצומה. הסתכלות שקולה בתמריצים מראה שבמבט הגיוני וקר לחלוטין שווה לקוריאנים לוותר על הנשק הגרעיני או לפחות להתחיל בהליך התפרקות ממנו, איטי ורב שנים. אחרי הכול זו מדינה שבה לחיילים יש תולעים בבטן כי חומר הדשן הזמין העיקרי הוא צואה אנושית. ישנם גם המקרה הסיני והויאטנמי שיכולים לנבא טוב לכלכלת הצפון וגם לצמרת השלטון – יש תקדים למדינות מזרח אסייתיות קומוניסטיות קנאיות שנפתחו לקפיטליזם מבלי להקריב את שלטון המפלגה.

מותר לקוות בזהירות, אבל האמת שאין עדיין עדויות מכריעות לניצחון התקווה. הרבה למדנו על הפסיכולוגיה הפוליטית האנושית. פרשנים מימין היללו את טראמפ ואת פריצת הדרך. פרשנים משמאל הביעו חשדנות  וסקפטיות. והרי הכול היה הפוך לגמרי אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים. הימין היה מגדפו על חולשתו והשמאל היה מהללו על פריצת הדרך.

אפשר ללמד סניגוריה על הצד הימני. אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים כמו טראמפ ואומר את אותם משפטים, הוא היה חוטף על כך ביקורת ארסית ומשתלחת מהימין, אבל זו לא הייתה נובעת רק מצביעות מושלמת. מערכת התמריצים שאובמה יצר לאויביו שונה מזו של טראמפ. יש הבדל בין אדם כמו טראמפ שמגיע עם גזרים גדולים ושמנים שהוא מנפנף בהם בהתלהבות ילדותית, אבל מתרמילו מבצבץ גם מקל, לבין אובמה. כאשר מנהיג נותן תחושה שהרפתקנות צבאית מעוררת בו סלידה וגועל, תחושות שקרנו מאובמה, רדיפת השלום שלו נתפסת בצדק כתבוסתנות ופחדנות.

טראמפ, לעומת זאת, הרי לא באמת ויתר על שום דבר. הוא עדיין נתפס כמי שמסוגל להוביל את ארה"ב לעימות צבאי אם יתברר לו שקים ג'ונג און מתעתע בו. ארה"ב נשארת חזקה עשרת מונים מצפון קוריאה, שום חבל סודטים לא הוקרב ואף מחבל לא הוחזר לשטח מגלותו בתוניסיה. בניגוד למה שקרה בהסדר של אובמה עם אירן, ארה"ב לא צפויה להשלים אחרי הסדר עם המשך פעילות עוינת של צפון קוריאה נגדה ונגד בעלות בריתה. הפשעים הקיצוניים בחומרתם שמבוצעים בצפון קוריאה נגד זכויות האדם אמנם יימשכו ככל הנראה בכל סוג של הסדר, אבל אף אחד לא יוצא למלחמה למען זכויות אדם ולו רק בגלל חוסר הטעם שבכך – המלחמה מטבעה מהווה בעצמה פגיעה אנושה, לפחות בטווח הקצר, במיליוני חפים מפשע.

על השמאל קשה יותר ללמד סניגוריה. טראמפ וסגנונו הגס והילדותי מעוררים לעג, אבל האם נכונותו לשבת ולדבר אינה אמורה להיות עדיפה מבחינת שוחרי השלום מאשר חרחורי המלחמה קודם לכן? והאם הנשיאים המיושבים בדעתם שקדמו לטראמפ יצאו מהזירה הצפון קוריאנית עם איזשהו הישג? הסגנון הטראמפי הולם כמו כפפה ליד את סגנונה של צפון קוריאה עצמה. אולי שני הברנשים הקשוחים של הזירה הבינלאומית יצליחו למצוא שפה משותפת?

האליטה התקשורתית שונאת כל כך את טראמפ שרבים בה אינם מסוגלים לתת לו שום סוג של קרדיט (צריך לציין פה בישראל את שלי יחימוביץ' ואלדד יניב שדווקא פרגנו לטראמפ ביושר בטוויטר ובפייסבוק). אבל מזווית רציונלית ומתוחכמת, למודת תורת המשחקים, אי אפשר להתעלם מכך שלהיותו של טראמפ בלתי צפוי יש יתרונות גדולים בהתמודדות עם ישויות אויב. הוא מכניס חוסר ודאות וסיכון לזירה וכך מחייב את כולם לצמצם את הסיכונים שהם עצמם לוקחים אם אינם רוצים להגיע לעימות איתו. אם טראמפ היה מוביל איזו ישות בינונית בכוחה, התנהלותו הייתה סכנה עצומה לשלום העולם מאחר שהייתה מעוררת תסיסה ובלגן. אבל הוא מוביל את מעצמת העל שאף גורם אינו באמת רוצה ללכת איתה ראש בראש. כשהבריון של השכונה צועד בראש מורם, כל הנמושות מסתתרות. כל התנהלות לא אורתודוקסית של טראמפ – העברת השגרירות לירושלים, קריעת ההסכם עם איראן, קטטות מילוליות עם ראש ממשלת קנדה – אולי מעוררת שאלות בפני עצמה, אבל משרתת היטב את דימויו הפרוע, ולדימוי הזה יש כוח עצום בהשכנת שקט.

אבל לא במהרה נשמע מהתקשורת האמריקנית הלל לאסטרטגיה הטראמפית. לשמאל האמריקני יש את התמריצים שלו. בחירות אמצע הקדנציה מתקרבות, וככל שהסיפור הצפון קוריאני ייתפס כפלופ של טראמפ, ייגדל הסיכוי שהדמוקרטים יוכלו לחזק אחיזה בקונגרס האמריקני וכך לפעול למען מהגרים לא חוקיים ולמען תקציבי רווחה ונגד שופטים שמרנים ואיסורים על הפלות.

שובו של המרשמלו

אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה הוא ניסוי המרשמלו. הוא הולך בערך כך: הצע לילד בן 4.5 לקבל לאלתר ממתק מרשמלו (או ממתק אחר שלטעמו של הילד) או לקבל שני ממתקים אם יהיה מוכן להמתין עוד כמה דקות. הילדים שיסכימו להמתין יתבררו, עם חלוף השנים, כילדים הרבה יותר מצליחים בחיים.

הרבה ניסויים בפסיכולוגיה לא עמדו באתגר השחזור. אבל ממאמר שפורסם ממש לאחרונה התברר שניסוי המרשמלו עמד בו לא רע. כן, ילדים שהצליחו להתאפק בדרך למרשמלו קיבלו ציונים טובים יותר במבחנים גם בגיל 15. כן, האפקט השתחזר גם אם הוא נבדק על ילדים לאמהות שלא גמרו קולג' (הניסוי המקורי בוצע בפעוטון באוניברסיטת סטנפורד, כך שהילדים המשתתפים בו היו כנראה בנים ובנות להורים משכילים מאוד).

מצד שני, השחזור הראה את מגבלות האפקט. ראשית, הקשר בין זמן ההמתנה לבין ציונים בעתיד היה משמעותי אבל פחות דרמטי ממה שהוצג במחקרים קודמים. שנית, הקשר בין זמן ההמתנה למדדים של התנהגות בעייתית בגיל 15 לא בוסס במחקר. כישלון מפתיע ומעורר שאלות.

הדבר החשוב ביותר שניתן להסיק מהשחזור הוא שזמן ההמתנה למרשמלו משקף בעיקר משהו מהאייקיו של הילד. גם נטיה לאימפולסיביות, אבל בעיקר אייקיו. כמו בכל מבחן שקשור לאייקיו אפשר היה למצוא בתוצאות את ההיררכיות הרגילות. ילדים לאמהות בוגרות קולג' היו מסוגלים להמתין למרשמלו יותר מילדים לאמהות שלא בגרו קולג' ובאופן דומה מאוד ילדים לאמהות שבעצמן השיגו תוצאות טובות במבחני אינטליגנציה המתינו יותר מילדים לאמהות שהשיגו בהם תוצאות גרועות. ילדים לבנים המתינו יותר מילדים היספנים וילדים היספנים המתינו יותר מילדים שחורים – הישגיהם של ילדים שחורים במבחן זה היו נמוכים באופן בולט. ילדים למשפחות עשירות המתינו יותר מילדים למשפחות עניות. בנות הצליחו קצת יותר מבנים.

נראה שמבחן המרשמלו מגלה לנו משהו על אינטליגנציה וקצת על אימפולסיביות. כאן צריך לזכור שגם אינטליגנציה עצמה היא בעלת אפקט מוגבל בחייו של הפרט. כבר התנ"ך ידע להגיד שלא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. היכולת להסיק מאינטליגנציה של אדם בודד על הכנסתו או על עושרו או על מעמדו היא מוגבלת. נשוב כאן לעובדה הבלתי נתפסת שהחיים הפוליטיים חגים סביבה בשנה וחצי האחרונות: דונאלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית. כמה שניות היה ממתין דונאלד הצעיר לפני שהיה חוטף את המרשמלו? אירוע שקרה בשבוע שעבר נתן לנו אומדן כלשהו – הדונאלד לא היה מסוגל להמתין בשבוע שעבר אפילו את השעה הנדרשת עד לפרסום הרשמי על ההישגים (היפים באמת) של שוק התעסוקה האמריקני בתקופת נשיאותו. לחרדת אוצרי הנתונים הממשלתיים הוא צייץ רמיזה למידע בטרם עת והקפיץ את השווקים.

כלי חדש מהארגז של ברננקי

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הוותיק של ידיעות אחרונות, לא אומר נואש בנואשותו. אף שתחזית התפוצצות הבועה שלו מלפני חצי שנה לא עלתה יפה (אשריי, פקפקתי בה), הוא שב לתחזיות החורבן הגדול בשוק המניות. הוא מגייס לצרכיו הפסימיים כלכלן משווייץ שסבור שיש סיכוי גדול מ-50% לירידות גדולות מ-50% בשוק המניות (נחיה ונראה – תעודת סל SPY כרגע עומדת על 273). אני עדיין סקפטי. אבל כן צריך להתייחס לטענה טובה שמצוטטת מאותו כלכלן – הבנקים המרכזיים בזבזו את כל התחמושת.

אנחנו מצויים בתקופה שבה הריביות בשפל. אם תיפסק הגאות הכלכלית בארה"ב, בארץ ובמקומות נוספים ותוחלף במיתון, זו תהיה בעיה רצינית. לבנקים המרכזיים לא תהיה דרך להוציא את הכלכלות מהמיתון. אין להם יכולת להוריד את הריביות מטה מטה כשהן כבר במילא קרובות לאפס. אם כלי הנשק של הורדת הריבית אינו זמין לשימוש, תידרש הרחבה תקציבית לצורך חילוץ המשק. אבל כל מיני פוליטיקאים מפחידני גרעון שמחויבים ל"אחריות פיסקלית" עלולים לשים להרחבה כזו רגל, כפי ששמו לה במיתון הגדול הקודם. באירופה הבעיה עוד יותר קשה. הכלכלה של היבשת מאוחדת ולפיכך גרמניה יכולה למנוע מחברות אחרות בגוש האירו את ההרחבה התקציבית הרצויה.

בפוסט שפורסם בשנה שעברה בבלוג של בן ברננקי הוא הציע פרדיגמה חדשה שיכולה לאפשר לבנקים מרכזיים למלא את תפקידם גם במצב כזה. מהותה היא החלפת יעד האינפלציה שמנחה בנקים מרכזיים ביעד של רמת מחירים.

במה דברים אמורים? כיום בנקים מרכזיים מכוונים לכך שמדי שנה האינפלציה תגיע לרמת 2%. אמנם הנגידה המהוללת שלנו מצפצפת על היעד בלי בושה, ומשלימה עם שש שנים רצופות שבהן האינפלציה הייתה מתחת לרמה המבוקשת, אך נגידים אחרים, טובים ממנה, מתייחסים לעניין ברצינות. עכשיו, נניח שייבחר בקרוב נגיד מוצלח מקרנית פלוג. אם הוא יעשה עבודתו נאמנה נראה את המשק מגיע לרמת אינפלציה שנתית שנעה סביב 2%. אבל מה עם השנים החסרות? מה עם השנים שבהן קרנית פספסה בעקביות את היעד? אלו יישארו ללא תיקון ומזור.

ההצעה של ברננקי היא, לעומת זאת, שנגידי בנק ישאפו לתקן רטרואקטיבית שנים שבהן היעד לא הוגשם. דהיינו, אם בשנת 2018 רמת המחירים שמחשבת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עמדה על 1000 והייתה צפויה להגיע ל-1020 (2% אינפלציה) ובמקום זאת, תחת הנהגתה הכושלת של קרנית פלוג תגיע לרמה 900. הנגיד שיחליף אותה ויפעל כעצתו של ברננקי לא ישאף להגיע בשנת 2019 לרמה של 918 (2% אינפלציה מסוף 2018) אלא לרמה של 1040 (2% אינפלציה בנוסף ליעד רמת המחירים המקורי של 2018). כלומר, ליעד של רמת המחירים תישאר חשיבות גם אחרי שנים שבהן הוא פוספס.

זו מהפכה עצומה מבחינת היכולת להתמודד עם מיתון, כי גם אם יגיעו שנים קשות ועגומות שבהן האינפלציה תדשדש ואפילו תהיה שלילית, המשקיעים יבינו שאחריהן תבואנה שנות גאות שבהן האינפלציה תנסוק, ועדיין הנגידים של העתיד לא יעשו דבר כדי לעצור אותה, כל עוד לא תיחצה רמת המחירים שאליה כיוונו נגידים בטרם החל המיתון. המשקיעים מחושבים ביותר ויודעים לשקלל את ההתנהלות המקרו הכלכלית בעוד עשור לחישוביהם. אם הם יבינו שהיא תהיה נעימה להם בעתיד הרחוק, הם יימנעו מפאניקה כבר בהווה הקרוב.

הדבר דומה לשכיר שיודע בוודאות שגם אם שכרו יקוצץ בטווח הקצר, הוא יקבל על כך פיצוי מלא בטווח הארוך, ועל כן אינו נכנס לפאניקה ואינו מצמצם את הוצאותיו בתקופה קשה. זה ההיגיון שאפשר למשל לעובדי המועצות הדתיות לשרוד שנים בעשור הקודם שבהן העיריות לא טרחו לשלם שכרם.

ברננקי הכניס טוויסט חכם ולמיטב ידיעתי מקורי בהצעה שלו. זאת משום שקונספט שמירת רמת המחירים הוא חרב פיפיות ומעלה בעיה קשה, אפילו אכזרית. נניח למשל שהמצב עם האירנים ידרדר לקראת מלחמה שבה הם יחסמו את המפרץ הפרסי לשיט מיכליות נפט. מחיר הנפט עלול להגיע בתסריט כזה גם ל-400 דולר, וכל מוצר שמסתמך על נפט, כלומר כל מוצר שצריך להוביל אותו במטוסים, בספינות או במשאיות, כלומר כל מוצר שהוא, יתייקר בחדות. האינפלציה השנתית בתסריט זה עלולה להגיע גם ל-10% או 20% או יותר. מי שלא מאמין שיבדוק מה קרה בימי משבר הנפט הגדול אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז הערבים הענישו את המערב על תמיכתו בישראל (אף שמבחינת רוב מדינות המערב תמיכה זו הייתה קלושה ביותר).

הגיעה המלחמה עם אירן, מחיר הנפט נסק ולקח איתו מעלה מעלה את כל המחירים. המשק התאים עצמו לאינפלציה הגדולה. השכירים קיבלו תוספות יוקר, המחירים עלו. עתה בשש אחרי המלחמה יבוא הנגיד ויגיד שמכיוון שהוא מחויב לשמירת עליה מתונה ברמת המחירים לאורך שנים, הוא לא יכול להסתפק באינפלציה של 2% בתום המלחמה הגדולה עם אירן, אלא יפעל להביא לדפלציה של 8% (אחרי אינפלציה של 10%) או 18% (אחרי אינפלציה של 20%) כדי להשיב את רמת המחירים למסלול הרגיל שלה טרם המלחמה. נגיד שיפעל בצורה הזו יצטרך להנהיג ריביות קיצוניות של שוק אפור וכך ימוטט את המשק בארצו, ואם הוא נגיד אמריקני הוא ימוטט את כלכלת העולם כולו.

על כך אומר ברננקי שבנקים מרכזיים צריכים לפעול בשני מסלולים שונים. בתקופה שבה הריביות נוגעות באפס המסלול שלהם צריך להתבסס על שמירת רמת מחירים. בתקופה שבה הריביות גבוהות מאפס המסלול שלהם צריך להתבסס על קביעת רמת אינפלציה שנתית. כך לעולם לא יהיה מצב שבו הריביות ינסקו במטרה להשיב רמת מחירים למסלולה הישן. במקרה שבו הריביות גבוהות, הבנק המרכזי יפסיק לעקוב אחרי רמת המחירים ויעדו יהיה אינפלציה שנתית בלבד. רק במקרה שבו הריביות באזור אפס יעקוב הבנק המרכזי אחרי יעד רמת המחירים. בשל מעקב זה הוא יותיר את הריביות אפסיות בגין המיתון גם שנים אחרי שהמיתון תם ונשלם. כך יעודד את המשקיעים מלכתחילה לא להיות היסטריים כל כך בזמן המיתון ביודעם שזמן הפיצוי עליו עוד יגיע.