ברכה במסווה

הטור של כתבי ידיעות אחרונות בקטאר היכה גלים. העיתונאים נדהמו מהשנאה לישראל ולישראלים שאליה נחשפו. כאנשי מרכז-שמאל שוחרי שלום, הם לא היו מוכנים לה ולא ציפו לה. רבים ברשתות החברתיות לגלגו על ההפתעה, כעוד הדגמה לכך שהשמאלנים לוקים בקלולסיות קשה, שמונעת מהם להבין היכן הם חיים.

שתי הערות. ראשית ניכר שאצל סעודים השנאה פחותה ואולי אף מתחלפת בידידות. כמו שרואים בדמותו המעניינת של הבלוגר הסעודי, שגריר הממלכה ברשתות החברתיות בעברית, ואין ספק שהוא פועל בברכת השלטונות. זו המחשה פשוטה לכלל ברזל בפסיכולוגיה חברתית: אין דבר מאחד יותר מאשר אויב קיומי משותף. האיבה בין אירן לסעודיה יוצרת ברית אסטרטגית בין ישראל למדינות המפרץ הסוניות. אפילו הקומוניסטים הערבים בארץ תמכו בזמנו בהקמת מדינה יהודית כשהשתכנעו, בהוראת מוסקבה ובזכות קונסטלציה ניסית נדירה שנוצרה במוחו של סטאלין, שמימוש תוכנית החלוקה הולם את האינטרס של המלחמה באימפריאליזם המערבי.

משמעותית לא פחות היא ההבנה שהשנאה הערבית היא ברכה גדולה מהבחינה הדמוגרפית. ישראל היא מדינת עולם ראשון קטנה ועשירה שמוקפת במיליונים בני העולם השלישי, ומוסדותיה המשפטיים מחזיקים באידיאולוגיה הומניסטית שרואה את כל בני האדם כאחים ומתנגדת להבחנות על בסיס מוצא. הכיצד זה שכל מצרי שישן בבית קברות, לובי שארצו מתפרקת לו מול העיניים, אלג׳יראי שכנופיות מוסלמיות רוצצו ראשים עם גרזנים אצלו בכפר, לא מוצא פה מחסה? גדרות ומכשולים פיזיים בוודאי עוזרים. אבל הגדר הטובה ביותר היא השנאה והאיבה שחשים אלינו הערבים ושמונעות מבני העולם הערבי אפילו להעלות על הדעת שפה יימצא להם מקלט חם, ואולי לא חם כל כך אבל לבטח נעים יותר ממה שמצפה להם במולדת. אין חלום בלהות גדול יותר ממה שחזה יוסי שריד בעיני רוחו אחרי הסכם אוסלו: ״מזרח תיכון של גבולות פתוחים״. זה סיוט גדול בהרבה מאוהדים ערבים שמפריעים לשידור טלוויזיה. כבר ב-1948 האמונה של הערבים בשקרים שהם הפיצו סביב הטבח בדיר יאסין חוללה בריחה המונית שתרמה לדמוגרפיה הבריאה של המדינה הצעירה. גם היום השנאה הערבית ממשיכה להיות נכס בשירות המאזן הדמוגרפי. אין לנו באמת שום צורך ששכנינו העניים יתערבבו בתוכנו.

האם ישראל עוברת חילון ולא הדתה?

יותר מאדם אחד, שיודע שאני מרבה לכתוב על חרדים, דת ודמוגרפיה הפנה אותי לטור של אדם רויטר בביזפורטל תחת הכותרת: "ישראל עוברת חילון ולא הדתה".  הטענה של אדם רויטר היא שהלמ"ס מגזימה בפראות בשיעור החרדים באוכלוסיה כיום ובעתיד, שחזרה בשאלה נפוצה מחזרה בתשובה, שהטענות על התחרדות המדינה שייכות לפאניקות השווא על ירידה לברלין, הפיכת ערביי ישראל לרוב וקמפיין "ישראל מתייבשת" שלא לקח בחשבון מתקני התפלה.

אני מקווה שקוראי הבלוג לא התעייפו מדמוגרפיה וחרדים. כבר כתבתי הרבה מאוד, אבל אגיב גם לטור של רויטר, כי אני אוהב להתמודד עם טענות שבעיניי שגויות או לא מדויקות.

רויטר צודק בסך הכול בפרטים.

הלמ"ס שטוענת שהחרדים הם 13% מהאוכלוסיה אכן מגזימה מאוד במספר החרדים, ואומדן טוב בהרבה למספר החרדים ניתן לקבל ממספר מצביעי יהדות התורה: 7 מנדטים. נוסיף חרדים ספרדים ונקבל שהחרדים הם 10 מנדטים, דהיינו 8% מבני 18 ומעלה. נכון שכאשר לוקחים בחשבון ילדים שאינם בעלי זכות הצבעה כבר מגיעים ל-10% מהאוכלוסיה לכל הפחות.

חזרה בשאלה נפוצה מחזרה בתשובה? אין ספק בכך. בעיקר בציבור הדתי לאומי שמעטים מצטרפים אליו, אבל בין חמישית לרבע מבניו עוזבים אותו. גם בקרב החרדים הספרדים יש נשירה בהיקפים דרמטיים לעבר המסורתיות הרכה. ואפילו אצל החרדים האשכנזים עוזבים אולי 10%. ותמיד שיעורי ההתחרדות בקרב הלא חרדים הם נמוכים בהרבה מאשר שיעורי החילון בקרב החרדים.

היתה קפיצה דרמטית במספר הנשים החרדיות העובדות מרמות של 40% לפני 15 שנים לרמות של מעל 80% כיום. זה שינוי ממש טקטוני. אכן אמת, ואוסיף ואומר שהיה שינוי שהוא גם איכותי. הנכונות של נשים חרדיות לעבוד במקצועות שהם מהאיכותיים ביותר הזמינים במשק גדולה מאוד. אני מכיר דור שלם של קרובות משפחה חרדיות שעבדו בשכר רעב ובשביעית משרה כמורות וכגננות. הן מחתנות בשנים האחרונות את הבנות שלהן, ומה הבנות עושות? הרבה דברים אבל בעיקר הייטק וסיעוד.

ועם כל זה רויטר עדיין מטעה לגבי התמונה הכוללת. הפער בין חרדים ללא חרדים בשיעור הילודה הוא כל כך קיצוני, שהנשירה הצנועה יחסית לא יכולה לכסות עליו. גם אם נגזים טיפה ונאמר שאישה חרדית מולידה שבעה ילדים ותאבד ילד אחד לדתיות המתונה או לחילוניות, עדיין יישארו לה שישה שילכו בדרכה. אין מה לעשות: המדינה תיעשה יותר ויותר דתית עם חלוף השנים, לפחות מבחינת דמוגרפית. רויטר מנסה להתמודד עם הטענה הזו:

אבל תאמרו ודאי שזה לא מספיק כי החרדים יולדים הרבה יותר מהיתר. נכון. אבל מנגד הגיעו מאות אלפי עולים לישראל ורק כ-1% מהם היו חרדים. אז המגמות בהחלט מתקזזות.

זו כמובן תגובה קלושה מאין כמוה. מאות אלפי העולים לישראל איזנו את הגידול במספר החרדים בעבר, אבל זה נגמר. אין עוד מאות אלפי עולים חניכי קומוניזם אתאיסטי שיגיעו לישראל. יהודי ארה"ב הליברלים לא יבואו, ואין מאגר גדול אחר לקחת ממנו יהודים כאלו. בין יהודי ארה"ב שכן יבואו, יהיו הרבה חרדים מהסוג האמריקני המתון יותר. מי שמשקלל את המאזן הדמוגרפי בישראל לטווח הארוך צריך לחשוב גם על ההתפוצצות הדמוגרפית של יהדות ארה"ב האורתדוקסית בדורות הבאים.

אני כן מסכים לתיאוריית החילון מבחינות אחרות:

  1. במובלעת תל אביב-הרצליה-גבעתיים סביר שיאכלו יותר שרצים וחזירים מאי פעם. הדור הצעיר החילוני האשכנזי או המשתאכנז מנותק מציוויי היהדות עוד יותר מהוריו, שגם הם היו ברובם מנותקים לחלוטין. כמעט שלא רואים צעיר חילוני (מהסוג הלא מזרחי מסורתי) שמחובר ליהדות יותר מאשר הוריו החילוניים. תמיד יש מגמה של התרחקות. אני חושב שזו מגמה מסוכנת, ושירת הסירנה של הקוסמופוליטית היא איום, מזל שיש חרדים לפצות עליה. אבל זו דעתי האישית הלא פופולארית.
  2. במספרים מוחלטים האישה החרדית יכולה להוליד יותר בעלי מקצוע שיעסקו במקצועות חילוניים סטנדרטיים מאשר האישה החילונית. דהיינו כשיש 7 ילדים לאישה ואחד מהם הוא בכלל לא חרדי, שלושה מהם הם בנות שייתכן שמתפרנסות יפה בהייטק, בתחומי הבריאות, בראיית חשבון, בהוראת מדעים או בתחומים פרודוקטיביים אחרים שנשים חרדיות נכנסות לתוכם ללא היסוס; אחד מהם הוא גבר חרדי שמוצא לעצמו פרנסה בשוק החופשי; אחד מהם הוא גבר חרדי שעובד בתחום דתי – מורה לתורה, חזן, שוחט, כותב ספרי תורה או משגיח כשרות, ואחד מהם הוא אברך כולל שלומד תורה כל היום. קיבלנו שחמישה מתוך שבעת הילדים אפשר לראות כבעלי פרנסה מכובדת בתחום חילוני. זהו תיאור מעט אופטימי אבל לא מופרך ואפילו סביר מאוד של עתיד המשק החרדי ולא חושב שזה תיאור קטסטרופלי למשק: האישה החילונית מולידה שניים שיהיו בעלי פרנסה מכובדת במשק, בעוד שהאישה החרדית תוליד חמישה כאלו.

לסיכום: אולי ישראל עוברת חילון כמו שרויטר טען, אבל אין מה לעשות, היא גם עוברת הדתה דמוגרפית. אני כן מסכים עם רויטר שהנבואות השחורות לגבי עתיד המדינה מוגזמות ומוקדמות, כמו שמרק טוויין נהג לומר על הודעות פטירה שלא בעיתן.

ערגתם של ההודים לבנים

מחקר דמוגרפי קנדי מעניין שהתפרסם לאחרונה מראה כיצד בקרב מהגרים לקנדה משתקפת ההעדפה המסורתית של החברה ההודית לבנים על פני בנות. המחקר מראה שבמשפחות ממוצא הודי שיש בהן שלושה ילדים או יותר, המרווח בין הלידה השנייה ללידה השלישית הוא 53 חודשים, אם שני הילדים הראשונים היו זכרים. לעומת זאת, אם בשתי הלידות הראשונות נולדו רק בנות, אז המרווח עד ללידה השלישית הוא 39 חודשים. כלומר במקרה כזה אצה להורים הדרך לנסות שוב, מייחלים ומתפללים שאולי הפעם ייצא להם בן סוף סוף.

החוקרים מספקים כמה הסברים להעדפה לבנים בתרבות ההודית. למשל, בבת יש יותר סיכון כי יכולה להמיט בושה על המשפחה בהתנהגותה המינית (בולט הקונטרסט למערב שבו אלו דווקא הגברים שיכולים להמיט בושה על סביבתם, אם יואשמו בדברים שיעמידו אותם בקונפליקט עם נורמות "מי טו").  אבל הנימוק הפשוט והברור ביותר הוא שבחברה ההודית מקובל שהבן (ואשתו) יטפלו בהורי הבן בזקנתם, בעוד שהבת תלך עם בעלה לטפל בהוריו. הייתה כתבה מרתקת בדה מרקר לאחרונה על צעירה ישראלית, יערה בן מרדכי, שהתאהבה בהודי וחיה איתו חיים מסורתיים כפריים, שבהם היא חלק מהמשפחה שחיה בצמידות:

זה כל כך לא קיים בישראל, הביחד של המשפחה. אומרים תמיד שאנחנו הכי חמים ומשפחתיים שיש, אבל כמה אנשים פה דואגים לסבתא שלהם בערוב ימיה? כמה אנשים חיים איתה באותו בית ומוודאים שהיא אכלה כמו שצריך, עוזרים לה להתלבש ומנקים אותה אחרי שהיא פיספסה בשירותים?

אליס מילר שהתפרסמה דווקא כפורצת דרך פמיניסטית כשסללה את הדרך לנשים טייסות בארץ, גם היא חיה עם בעלה ההודי בסביבה כפרית ואמרה על כך:

ברור שכשאני אדבר על היופי שבמשפחה המורחבת ישר תקפוץ לכם לראש החמות הנוראית, אבל נסו לשים את זה בצד. נכון שהתרחש אונס נוראי בניו דלהי ויש לא מעט אלימות כלפי נשים. אבל נכון גם לחשוב על החן והמזל הגדול שיש לנשות ההימלאיה, שחיות כל כך קרוב לטבע הגדול, במקום שהמים בו עדיין חופשיים, טעימים ומתוקים, ויש להן בעלות על המים שהן שותות. הן חיות במקום שבו רוב הצרכים שלהן מסופקים על ידי היער – עצים להסקה, עשב לפרות שנותנות חלב, קומפוסט, מקום שיש בו אוויר נקי ואת הפעוטון החלומי ביותר בעולם. אין להן רופי בארנק, אבל הן מגשימות לא מעט מהחלומות שיש לכל אם מערבית.

ליופי האקזוטי המסורתי של אורח חיים כזה יש אי אילו חסרונות, ואחד מהם הוא התמריץ השלילי להולדת בנות, שלא צפויות לשרת בזקנתן את הוריהן, אלא את הורי הבעל של הבת. החלטה של הורים לתת גז אחרי שתי לידות של בנות ולנסות מהר עוד היריון בתקווה שהפעם ייצא בן היא החלטה פנסיונית מושכלת, לא פחות מהתייעצות ממושכת עם סוכן בחדר ישיבות בחברה שלנו. זו גם החלטה תמימה. אין לה השלכות על החברה. יחס הבנים:בנות הרצוי יישמר. שונה הדבר כאשר הורים שהולידו שתי בנות מגלים שבהיריון השלישי צפויה לצאת עוד בת ומחליטים להפיל. להחלטה כזו כבר יש השלכות על יחס המינים בחברה, ומבחינה זו היא מהווה דוגמה לטרגדיה של נחלת הכלל ולבעיות מסוג "דילמת האסיר". לחברה כולה רע יותר כאשר הנקבות מצויות בשיעורים קטנים לעומת הזכרים, אבל לזוגות ההורים הדבר כדאי. מחקר מלפני כמה שנים הראה שנשים ממוצא הודי שחיות בקנדה מפילות בנות מלאכותית בשיעור גבוה פי 3 מבנים, כאשר הן בהיריון שלישי שבא אחרי שני בנים.

המהפך באמריקה ושיקולי ההמשך

כולם ציפו שבחירות האמצע יביאו למהפך בקונגרס שיעבור לשליטת הרפובליקנים. זה לא קרה באופן מלא. קרה חלקית בבית הנבחרים, אם כי המירוצים שם עדיין צמודים מאוד. אבל מהפך אחר בבירור קרה במהירות מדהימה – הממסד הרפובליקני כולו איבד בטראמפ כל עניין, אחרי שגילה שהבוחרים אינם מוקסמים עוד ממנו ומהמועמדים המטורללים שהוא מקדם. יש מתקפה מתואמת מכל כיוון, בכל כלי התקשורת שמזוהים עם הימין, שמטרתה לרומם את מושל פלורידה דיסאנטיס, שניצח ניצחון מדהים בבחירות הנוכחיות, על חשבון טראמפ. ויש אפילו סימנים ראשונים שהבוחרים מתחילים להשתכנע – סקר בקרב רפובליקנים הראה שדיסאנטיס מתחיל להוביל מול טראמפ.

גם מבחינה הגיונית אפשר לשאול: מה הטעם בדבקות המטורללת הזו בטראמפ. נכון, פעם טראמפ קסם לבוחרים הרפובליקנים כשהיה היחיד שהעז לבטא דעות פופולאריות בקרבם: בפרט התנגדות להגירה. אבל דיסאנטיס עולה על רבו טראמפ. הוא זה שדאג לשלוח טיסות עם מהגרים מטקסס לעיירות של האליטה הלבנה הליברלית (אפילו שכמושל פלורידה, מה לו ולטקסס), בטריק שאיתמר בן גביר ומיכאל בן ארי היו ראשונים להפעיל בבריכת גורדון.

אולי אפשר להגיד שבעליית דיסאנטיס יהיה פיתרון לפרדוקס הביביסטי-טראמפיסטי. איך שתי מדינות קרובות זו לזו תרבותית וערכית, ארה"ב וישראל, בחרו שתיהן במנהיג ימין שנוא על האליטות ואימצו סביבו פולחן אישיות מטורף, אבל האחת בחרה באדם שלצד פולחן האישיות הנרקיסיסטי הוא מאוד מוכשר וכשיר לתפקיד (ביבי), והאחרת בחרה במישהו עם מנטליות של ילד בן שמונה (טראמפ). אם דיסאנטיס יחליף את טראמפ, נישאר עם השנאה העמוקה של האליטות, אבל נקבל מנהיג כשיר יותר באמריקה.

הרבה יכול להשתנות בשנה וקצת שנותרה עד תחילת הפריימריז הרפובליקניים באמריקה. למשל, הגשת תביעה פלילית נגד טראמפ. לתביעה כזו יכולות להיות הרבה משמעויות. ואם התובע הכללי באמריקה, איש המפלגה הדמוקרטית, מונע גם על ידי שיקולים פוליטיים נסתרים, יהיה לו הרבה מה לשקלל. מצד אחד, תביעה כזו תוכל לסכל סופית את הקריירה הפוליטית של טראמפ ולבוא איתו חשבון על כל מעלליו. מצד שני, אם במילא טראמפ מפסיד לדיסאנטיס, מה הטעם להפוך אותו לקדוש מעונה בעיני הרפובליקנים. מצד שלישי, אדרבה שיהיה קדוש מעונה – טראמפ כמועמד הוא נוח יותר למפלגה הדמוקרטית. מצד רביעי, אם טראמפ יפסיד בפריימריז לדיסאנטיס וגם יסתבך בהליך פלילי, אין סיכוי שהוא יתחרה בבחירות הכלליות כמועמד שלישי עצמאי. הוא יצטרך את החנינה מהנשיא דיסאנטיס. כאן יש לציין שאין שום מניעה שטראמפ ירוץ לנשיאות מהכלא ואפילו יכהן משם. כפי שהגדיר זאת המלומד החוקתי הבולט באמריקה, לורנס טרייב

היו נשיאים שהגדירו את הבית הלבן כבית כלא, אבל החוקה אינה קובעת שזהו בהכרח בית הכלא היחיד שממנו אתה יכול לשרת כנשיא

ייתכן שעדיף שלא להגיש כתב אישום נגד טראמפ מבחינת הדמוקרטים. מוטב להם להניח לטראמפ לשקוע בנרקיסיזם שלו ללא הפרעות פליליות ועד הסוף. הריצה האפשרית של טראמפ כמועמד שלישי יכולה לעבוד לטובתם ולחבל קשות בסיכויי הרפובליקנים בבחירות 2024 שיהיו, כך נראה כרגע, דיסאנטיס נגד ביידן.

בחזרה לפנטזיה אמריקנית

בכל מקום שומעים על ישראלים שרוצים להגר בעקבות תוצאות הבחירות, ובסקר האחרון בטלוויזיה דיברו על המספר המבהיל: 30%. זו הזדמנות בשבילי להוציא מהבוידעם פוסט ישן נושן, שעסק ברעיון להביא את ארה"ב אלינו במקום לבוא אליה בעצמנו. כתבתי לפני שבע שנים רשומה נרחבת על השאלה: האם כדאי לישראל לחתור להפוך למדינה ה-51 של ארה"ב. זה הפוסט הישן. לכאורה בכך נפתור את רוב בעיותינו. החוקה תגן על הפרדת הדת מהמדינה (אם כי בהחלט עדיין יכול להתפתח סוג של אלבמה פה, מדינה אדוקה ונחשלת), הצבא האמריקני ימנע מאיתנו איומים קיומיים. מצד שני בשבע השנים שחלפו מאז הפוסט עוד לא ראיתי התקדמות בהתמודדותה של ארה"ב עם הגירה לא חוקית, וזו נותרה בעיה לא פתורה: הערבים והאפריקנים יהגרו לפה ויהפכו לאזרחים אמריקניים, וזה לא טוב לא לנו ולא לאמריקה.

מה קרה בבחירות האמצע באמריקה?

התוצאות הסופיות של בחירות האמצע בארה"ב אינן ידועות עדיין. הקולות עדיין נספרים. אף על פי כן ההסכמה הכללית היא שמערכת הבחירות הייתה הצלחה גדולה ומפתיעה למפלגה הדמוקרטית שכנראה שומרת על הרוב בסנאט וייתכן שאף מגדילה אותו. אמנם היא מאבדת ככל הנראה את הרוב בבית הנבחרים אבל בפער זעיר, קטן בהרבה מהצפוי. לצד כל זה, בפלורידה המושל דה סאנטיס הצליח מאוד, והדבר משדרג פלאים את סיכוייו לגבור על טראמפ ולהיות המועמד הרפובליקני הבא. אתרי ההימורים הקפיצו בחדות את ההימורים על דה סאנטיס כנשיא הבא (נכון לעכשיו: 29% דה סאנטיס, 17% טראמפ, 16% ביידן, 5% האריס, 5% ניוסם).

אני מצטט מפעם לפעם, כאשר מדובר בפוליטיקה האמריקנית, את האנליסט דיוויד שור, פעיל דמוקרטי נלהב ובעיניי האדם הכי חכם בהבנת פוליטיקה אמריקנית. במקור הוא ישראלי ויהודי (מרוקאי. הוא מדגיש שאינו גבר לבן פריבילגי רגיל).

כדאי לקרוא את תובנותיו על הבחירות.

למי שרוצה האכלה בכפית וסיכום מקוצר בעברית, זה עיקר הדברים:

נמנעה הקטסטרופה הגדולה

60 סנאטורים זה מספר קריטי בסנאט, זהו המספר הנחוץ כדי לבטל פיליבסטר ולהריץ כל חקיקה שהיא. 60 סנטורים שם זה בערך המקבילה לניצחון הסוחף של קואליציית ביבי אצלנו.

שור האמין לאורך שנים שהמפלגה הרפובליקנית יכולה להשיג 60 סנאטורים אחרי בחירות 2024. אלו צפויות להיות בחירות לא נוחות לדמוקרטים, שבהן סנטורים דמוקרטים ממדינות סגולות ואדומות (מדינות מתנדנדות או כאלו המזוהות עם המפלגה הרפובליקנית) יצטרכו להגן על מושבם. בעבר היה זה דבר סביר שרפובליקנים במדינה כמו מונטנה או מערב וירג'ינה יצביעו לסנטור דמוקרטי. הם מחבבים את האדם, גם אם אינם מחבבים את מפלגתו. אבל הפוליטיקה האמריקנית עברה הקצנה, ודבר כזה כמעט שאינו יכול לקרות. אם 30 מדינות הצביעו עבור טראמפ ב-2016, סביר שבהמשך הדרך יהיו 60 סנאטורים טראמפיסטים בקונגרס. ברם, שור אומר שאחרי התוצאות הטובות של 2022, כל זה כבר לא צפוי לקרות. לא בטווח הנראה לעין.

ההפלות היו העניין

בבחירות אמצע הבוחרים עסוקים באיזונים. אם יש נשיא רפובליקני הם מאזנים אותו עם הצבעה לדמוקרטים. אם יש נשיא דמוקרטי הוא מאוזן עם הצבעה לרפובליקנים. לכן הכלל הוא שמפלגתו של הנשיא תמיד סופגת מפלה למעט נסיבות נדירות (כמו ההתלכדות של האומה סביב ג'ורג' בוש אחרי פיגועי התאומים). שור חושב שבבחירות האלו קרה אירוע נדיר: הבוחרים החליטו לאזן אירוע שלא בא מצד הנשיא, אלא בא מצד בית המשפט העליון: ביטול היתר ההפלות.

ההיספנים החליפו צד?

השאלה הדמוגרפית הגדולה של הפוליטיקה האמריקנית היא מה קורה עם ההיספנים. האם הם באמת החליפו צד והפכו להיות רפובליקנים?  זה אמנם שינוי שהגיע לא בלי מחיר. הלבנים המשכילים נטשו את המפלגה הרפובליקנית, ולהם יש אחוזי הצבעה גבוהים מאלו של ההיספנים. בקיצור, הרפובליקנים הפכו להיות המפלגה של האייקיו הנמוך (שור כמובן לא מנסח את הדברים כך. זה טאבו מוחלט לדבר ככה, בטח עבור דמוקרט, אבל זו משמעות הדברים).

לדעתו של שור, בחירות 2022 אכן המשיכו את המגמה עבור ההיספנים, גם אם בצורה פחות החלטית מ-2020. בפלורידה היה ניכר שמחוזות היספניים התלכדו מאחורי דה סנטיס. בטקסס עיקר המפנה הדרמטי היה ב-2020 (תנודה של 30%!!), כך שב-2022 היה אולי תיקון מסוים, ואת שאר הנתונים הוא עוד מנתח. אלמנט נוסף של בחירות 2022 הוא שהשחורים לא נהרו בהמוניהם לקלפיות. לא עניין אותם להצביע.

מיאמי תמיד הייתה ידועה כמעוז של אלו שאינם בדיוק העפרונות הכי מחודדים. בבחירות 2016 הילארי קלינטון ניצחה שם בהפרש של 30%. בבחירות 2022 הרפובליקנים גברו ב-10% על יריביהם. הבדל של 40% ב-6 שנים, דבר שלא ייאמן.

מה משמעות הסירוב של הטראמפיסטים להכיר בתוצאות הבחירות הקודמות?

שור לא מעריך שהאיום על הדמוקרטיה האמריקנית שמציבה המפלגה הרפובליקנית בראשות טראמפ, בכך שהיא מסרבת לכבד תוצאות בחירות, משפיע מאוד על הבוחר הממוצע. עם זאת, הוא משפיע מאוד על האליטה, על העשירים ועל המקושרים שמתעבים את ההתנהגות הטראמפיסטית. הדבר היה משמעותי מבחינת תרומות לקמפיינים ותקציבים ופגע במועמדים הרפובליקנים.

טראמפ תמך במועמדים פחות איכותיים

בכל מירוץ בחר טראמפ לתמוך במועמדים הפחות איכותיים מבחינת המפלגה הרפובליקנית. הוא הוביל להצלחתם בפריימריז, אבל הזיק בכך משמעותית למפלגה. סייעה לו באופן מפתיע המפלגה הדמוקרטית, שמימנה פרסומות שבהן רוממה את המועמדים הטראמפיסטיים הרדיקלים בעיני בוחריהם השמרנים. התכסיס הצליח יפה, והמועמדים האלו היו קיצוניים מכדי להצליח בבחירות הכלליות.

דמוגרפיה אינה גורל

בפלורידה בשנת 2000 היה תיקו (זכור היטב) בין רפובליקנים לדמוקרטים. מאז חלקם של הלא לבנים באוכלוסיה הוכפל. כל פרשן פוליטי היה מנבא בשנת 2000 שהדבר מבשר חורבן למפלגה הרפובליקנית. אני זוכר גם כיצד ניבאו שמתן זכות בחירה לאסירים משוחררים בפלורידה יכה קשה ברפובליקנים. בפועל ההיפך קרה, והיום פלורידה לחלוטין בכיס הרפובליקני.

דברים שנותנים תקווה

בכתבה הזו ובעיקר בתגובות אליה אפשר לחוש בזעם המתפרץ של השמאל הישראלי על תוצאות הבחירות. רבים מן המגיבים מדברים על הגירה מישראל. ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-דרעי-בן גביר-גולדקנופף היא לא לרוחם.. ואנחנו עוד לפני הסלמה כי הממשלה החדשה צפויה לנקוט בכמה צעדים שיפגעו בפרות הקדושות של השמאל, ובראש ובראשונה פסקת ההתגברות שתיתן לכנסת עליונות על פני בית המשפט העליון. ובסופו של דבר סביר שגם נתניהו ירתום את ניצחונו כדי להיפטר מהמשפט. הוא לא זכה בכזה ניצחון מהדהד רק כדי להיזרק ממנו לתא מאסר.

ועדיין, הפער בין הרגש לבין המציאות הוא גדול, כי מהרבה בחינות ישראל מעולם לא הייתה בפוזיציה טובה יותר. אחרי שיצאנו, תודה לאל, מהבלגן הפוליטי שנמשך שלוש שנים, אפשר להסתכל על העתיד בתקווה. הנה כמה סיבות לאופטימיות:

  • סוף סוף תהיה ממשלה יציבה שתוכל לקחת אחריות על דברים קריטיים כמו קידום המטרו והתמודדות עם בעיית הדיור. אפילו על פטור מויזה מול ארה"ב. ההתנהגות של ביבי ששיתק את ההתקדמות בנושאים אלו הייתה מבישה, וקצת מבאס לראות איך חוטא יוצא נשכר. עם זאת, טובת הציבור חשובה יותר מההתחשבנות איתו. ובזכות ממשלות קודמות הגעת רכבת תחתית חלקית לגוש דן בדמות קווי הרכבת הקלה היא שיפור היסטורי, שממש ממש קרוב.
  • הממשלה החדשה תהיה חייבת להביא תוצאות בנושא שיפור הביטחון האישי מול הפשיעה של הבדואים וערביי ישראל, הפרוטקשן והפשיעה החקלאית. על כך היא נבחרה ויש לה את כל הכלים. תירוצים לא יתקבלו הפעם.
  • העובדה שלישראל מקורות אנרגיה זולים יותר משאר העולם בגלל תגליות הגז הטבעי הופכת למאוד משמעותית וצפויה להקטין את הפער המטריד ביוקר המחיה בין ישראל לבין חו"ל. זה בעצם מה שקורה בימים אלו ממש. חוץ מזה, רפורמות היבוא של הממשלה הקודמת צפויות לתת את אותותיהן בהמשך הדרך.
  • התקשורת מדברת על הדמוגרפיה החרדית והשלכותיה בעוד עשרות שנים, אבל כאן ועכשיו אפשר לראות את ההשתלבות המהירה של הנשים החרדיות בתעשיית ההייטק.
  • על פי הפראנויה השמאלנית, שמגזימה בחרדות מיריבים מבפנים, אך ממעיטה בחשש מאויבים מבחוץ, הלהט"בים יוחזרו לארון; המדינה תשותק בשבת; וכולם יחויבו להתפלל בבתי הספר. בפועל אין ספק שהסטטוס קוו יישמר, ומטבעו תמיד הוא זוחל קצת יותר לכיוון החילוני, כי לחופש יתרון על ההגבלה. אפילו בעניין התחבורה הציבורית בשבת חלה התקדמות בשנים האחרונות עם מיזם נעים בסופ"ש. עם זאת, פריצת דרך אמיתית בנושא כנראה תגיע רק עם הגעת הרכב האוטונומי, שהיא קצת יותר רחוקה משקיוונו פעם.
  • רע"מ בהנהגת מנסור עבאס לא נמחקה אחרי שיתוף הפעולה שלה עם הקואליציה, אלא גדלה במנדט. זו בשורה גדולה לעתיד של יחסי המדינה עם ערביי ישראל.
  • על אף הסלידה של הממשל הדמוקרטי מממשלת ישראל החדשה, בנושא החשוב ביותר: העמידה מול אירן, המציאות דוחפת את אמריקה ליישר קו עם ישראל. זאת בגלל הסירוב של אירן לחזור לעסקת הגרעין, הדיכוי האכזרי של המחאות נגד המשטר והברית האיראנית-רוסית. התיאבון של זרם המיינסטרים במפלגה הדמוקרטית להתפייס עם אירן דעך. זו עוד אשליה של מדיניות החוץ בתקופת אובמה שהתפוגגה לה.
  • בכלל המלחמה באוקראינה מנערת את העולם המערבי מתחושת "סוף ההיסטוריה" המפגרת שלו. כך גם ההתמודדות עם גלי ההגירה מהעולם השלישי נעשית ריאליסטית יותר. על אף יחסי הציבור האיומים שהממשלה החדשה תזכה להם, מבחינה מהותית דברים אלו יהדקו מאוד את הברית של המערב עם ישראל, שבה מעולם לא השלינו את עצמנו כאילו סוף ההיסטוריה, האלימות והמלחמות הגיע (פרט לכמה רגעים תמימים בשנות התשעים).

בחירות 22׳ והדמוגרפיה שלפנינו

יהדות התורה

יכול להיות שב-2026 עדיין תתקיים הכנסת ה-25 (ולפי פרשנות סבירה של החוק, אפילו ב-2027). לחרדים האשכנזים יהיו אם כך עדיין 7 מנדטים ערב הבחירות הבאות ב-2026! הם קיבלו לראשונה את המנדט השביעי בבחירות 2013. אנחנו צפויים לראות אם כך לפחות 13 שנה ללא התקדמות אלקטורלית, וזה בציבור שגדל בקצב גידול טבעי מסחרר. הנתון הזה מלמד על ההיקפים העצומים של היציאה בשאלה מהמגזר החרדי! ממש כפי שחזה אבישי בן חיים בזמנו: התפרקות החרדיות.

סתם התבדחתי במשפטים האחרונים; הנשירה מהמגזר החרדי האשכנזי היא קטנה. אם אישה חרדית יולדת שבעה ילדים בממוצע, ומעטים (5%-10%) נושרים מהדרך, אנחנו צפויים לראות גידול כביר. שישה ילדים וקצת נותרים חרדים.  הסיבה לכך שמספר המנדטים של יהדות התורה קופא במקום היא שלא רק האוכלוסיה החרדית גדלה, אלא גם יתר האוכלוסיות בישראל. יש ילודה בעוד מגזרים ויש עלייה. יהדות התורה לא מנסה לעקוף עצם דומם, אלא לעקוף רץ אחר, אמנם איטי יותר, ודבר זה לוקח זמן.

היה לי ברור שהדיבורים על מעבר בוחרים חרדים לאיתמר בן גביר וכיוצא בכך הם סיפורי מעשיות. טעם החיים החרדיים הוא הציות לגדולי התורה, וגם אם מישהו מחפף בציווי כזה או אחר בחייו הפרטיים, מדוע לו להקריב את חלקו בגן עדן רק כדי לשים פתק בקלפי שונה מהוראת רבו. התמריצים הדתיים הם חזקים כאש הגיהנום, והאיומים של הרבנים על המורדים בהם הם אמינים מאוד באוזני מי שגדל כל חייו בחינוך חרדי. אף על פי כן, לא שיערתי שיהדות התורה תצא עד כדי כך חזקה מבחירות 2022. מספר הקולות שקיבלה, 280 אלף קולות, כשבבחירות לפני שנה וחצי קיבלה 250 אלף, חורג מגידול טבעי גרידא. וזאת בעידן שבו רבי חיים קנייבסקי אינו כאן עוד כדי לחלק את ברכותיו, והוא הוחלף במרן ליטאי טיפוסי יותר ופחות מיסטיקן. נכון שעדיין היו חסרים קצת קולות למנדט השמיני. אבל זה עניין מקרי של משחקי באדר-עופר והסכמי עודפים. התוצאה האלקטורלית הוכיחה העדר כל התפרקות, ואף אפשר לומר: התגבשות. דיברו רבות על הצעירים החרדים שמצביעים לבן גביר, אבל במודיעין עילית ובביתר מספר הקולות (הזניח ממילא) לציונות הדתית דווקא ירד לעומת הבחירות הקודמות. נראה לי שההתפתחות העיקרית אצל החרדים הייתה שהחסידים, שלרוב מפגרים באחוזי ההצבעה לעומת הליטאים (הסבר לכך אפשר למצוא בפוסט הזה), הצליחו להשוות. מן הסתם אימת ממשלת לפיד-בנט ו"גזרות השמד" שלה הייתה עליהם. ייתכן שבבחירות הבאות ישובו לעצלנותם.

כל זה לכאורה נותן תוקף לטענתו של אלעד נחשון שהדמוגרפיה קוברת את סיכויי השמאל בפוליטיקה הישראלית. אבל מדבר זה כשלעצמו לא הייתי מתרשם ככה. החרדים האשכנזים סוגרים את עצמם מהעולם, וזו טקטיקה ייחודית, קשה לחיקוי, שנוחלת הצלחה מדהימה, אבל ייתכן שאינה בת קיימא לטווח הארוך מאוד. בכל אופן היא לבדה תשנה את החברה הישראלית כליל רק בטווחים של 50-100 שנה. המגזרים האחרים בחברה הישראלית אינם סגורים עד כדי כך לשינוי.

ש"ס

ההישגים של ש"ס הותירו אותי שמוט לסת. בכלל הייתי מצפה שאחרי לכתו של הרב עובדיה וללא כל מנהיג דתי כריזמטי, ש"ס תתפצל לרסיסי מפלגות שיילחמו זה בזה, וגם האידיאולוגיה תזוז מהכיוון החרדי לכיוון הציוני-דתי, שמתאים יותר לציבור המזרחי. כל זה לא בדיוק קרה (בפרסומות שלה ש"ס כן נראית ציונית ולאומית מאי פעם, אבל היא לא שינתה את הבסיס האידיאולוגי הרבני החרדי). ייתכן שהיה לאריה דרעי מזל או סייעתא דשמיא. חברו דאז אביגדור ליברמן הציל אותו מהתחרות שהציב אלי ישי על ידי העלאת אחוז החסימה.

היכולת של ש"ס ללכוד מצביעים מסורתיים צעירים בהמוניהם בזמן שבו איתמר בן גביר צובר פופולאריות עצומה, וביבי המודח והנאשם מבקש לשוב, היא הישג פנומנלי ולא צפוי. בתשדירים של ש"ס ניתן היה לראות צעירים מקועקעים ונטולי כיפה. רבים מהם ינהלו את חייהם בין התחזקות להיחלשות דתית, אבל בקלפי ישמרו על נאמנות לש״ס.

ההערכה שלי תמיד הייתה שמסורתיות היא אידיאולגיה חלשה שתרבות המערב תצליח לשחוק, בדומה למה שקרה לנוער האיראני שאינו מסוגל לסבול יותר את האייתולות, אף על פי שדור סביו היה מוסלמי אדוק. אבל בחירות 2022 בהחלט לא מוכיחות שזה הכיוון. לפחות לא לעת עתה.

עם זאת, לא ניתן להשוות את ש״ס ששיעור הפריון אצל בוחריה שרובם מסורתיים הוא אולי 4 ילדים לאישה ליהדות התורה שבוחריה הם הכי חרדים הארד-קור וגם הנשירה בקרבם פחותה. אחת מנקודות המפנה של הדמוקרטיה הישראלית תקרה בעוד דור, כאשר יהדות התורה תעקוף את ש״ס באופן קבוע.

הציונות הדתית

על פי דיקטה, אלו שהצביעו לימינה בבחירות לכנסת 24 התפלגו בבחירות הנוכחיות ככה: 45% הציונות הדתית, 21% הבית היהודי, 13% הליכוד, 10% המחנה הממלכתי. זהו הישג גדול לסמוטריץ' ובן גביר. יש לזכור שערב הבחירות הקודמות הותקפה ימינה בידי הליכוד ונחשבה כבר למפלגה היותר סוררת של המחנה, אשר דיברה על הקמת ממשלת אחדות עם השמאל נטולת ביבי. להצביע לה לפני שנה וחצי, ואז לעבור ממנה למפלגה הגדולה הקיצונית בתולדות המדינה, מדינית ודתית, זהו שינוי משמעותי. העובדה שחצי מהמצביעים עשו אותו מלמדת שרגליהם נטועות עמוק במחנה הימין. עם זאת, שליש מהמצביעים בחר אחרת. למי שחושש מהדמוגרפיה של המדינה, מצביעי ימינה הם סוג של נקודת אור. הם נוטים להיות דתיים לייטים או ימניים אידיאולוגיים שדתיותם או ימניותם הולכות ונשחקות עם השנים ועם הדורות. הם חשופים במיוחד לאופן שבו תרבות המערב שוחקת אידיאולוגיות לאומיות ומסורתיות. עשרה אחוזים מהם אכן עבר שחיקה בתוך שנה וחצי ועבר מהצבעה למפלגה ימנית אידיאולוגית מובהקת אל המחנה הממלכתי שהגוון השולט בו הוא שמאלי. מתן כהנא מהווה ייצוג פרסונלי של התהליך הזה.

ערבים ועולים

בבחירות 88' התוצאה הייתה 57-63 לטובת הימין. בבחירות 22' התוצאה היא 56-64 לטובת הימין. שלושים וארבע שנים חלפו "אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה". ברם, הצגה כזו של הדברים תהיה מטעה ותשקף חוסר הבנה של הדמוגרפיה הישראלית. לצד של השמאל בבחירות האחרונות עמדו שני כוחות. האחד הוא העלייה מרוסיה ששינתה את עורה בשנים האחרונות, ובגלל גחמותיו של אדם אחד, אביגדור ליברמן, צורפה לגוש השמאל. והיה גם כוח נוסף – הילודה הערבית הגבוהה עד שנת 2000. בשנות השישים הילודה הערבית בישראל הייתה אולי הגבוהה ביותר שנרשמה בקהילה אנושית כלשהי בזמן מן הזמנים. דמוגרפים מסבירים זאת בהעדר מוחלט של מודעות לתכנון משפחה באותם ימים לצד הסתמכות על תחליפי חלב אם במקום הנקה (שמשמשת כסוג של אמצעי מניעה טבעי). הילודה הערבית בישראל נותרה גבוהה, גם אם לא באופן כה קיצוני, עד תחילת המילניום. אז החלה ירידה תלולה בפריון, ובכך התפוגג חשש אחד דמוגרפי מרכזי שכיום כבר נשכח לגמרי, אבל בעבר היה משמעותי מאוד – החשש שגם בגבולות הקו הירוק יהפכו היהודים למיעוט. הבדואים עדיין עושים הרבה ילדים, והדבר יסייע לרע"מ בעשורים הקרובים, אך בניגוד למה שקרה בשנים 1988-2022, לא צפויה בעתיד קונטרה ממשית מהצד הערבי לשיעור הפריון החרדי והחרד"לי וכמובן, גם לא צפויים מיליון עולים חילונים.

הליכוד

הליכוד אינו הציונות הדתית, יהדות התורה או ש"ס. קהל מצביעיו הוא די קבוע: הרוב הגדול מצאצאיהם של היהודים שעלו לארץ מארצות המזרח, אבל אופיו הוא הרבה פחות מקובע. די אם נזכיר כיצד אריק שרון הצליח להפוך אותו למפלגה שמבצעת את ההתנתקות מעזה (ומהשומרון!) בזמנו. וגם מצביעיו אינם מקיימים ברובם את אורח החיים הדתי הקפדני ואינם שולחים את ילדיהם לבתי ספר נבדלים. גם אם הדטרמניזם הדמוגרפי מחייב שהליכוד ישלוט בחמישים השנים הקרובות, מה בעצם הוא מחייב? פעם הליכוד דיבר על ארץ ישראל השלמה, אבל די לאחרונה מנהיג הליכוד קיבל את "תוכנית המאה" של נשיא ארה"ב למסירת 70% מיו"ש (ובנוסף אזורים בתוך הקו הירוק ליד עזה), והדבר נחשב אפילו להישג פנומנלי, שאיש אינו זוקף לחובתו. פעם היה זה יצחק רבין שהתנגד למדינה פלסטינית, אבל מנהיג הליכוד הנוכחי הביע תמיכה פומבית בהקמתה.

נעבור לנושאי פנים. האם הליכוד היא "מפלגה חברתית" או המפלגה שעשתה קיצוצים חדים ב-2003 וגאה בכך עד היום?  ואיך זה שפעם הליכוד הגן על עצמאות המערכת המשפטית ועכשיו מדברים על פסקת ההתגברות?

את יהדות התורה וש"ס אפשר להגדיר על ידי קריאה בספרי ההלכה והבנת הנחישות להתבדל (בעיקר במקרה של יהדות התורה), את הציונות הדתית על ידי קריאה בספרי הלכה ובספריו של הרב קוק\הרב מאיר כהנא, אבל אין ספר שיעזור להגדיר את הליכוד.  ואולי אפשר להגדיר את הליכוד כמפלגה שעמדותיה יגרמו חוסר נוחות לאשכנזי החילוני הממוצע. זו הגדרה מעורפלת ואולי אפילו מעגלית. האם הליכוד מאמץ את העמדות שגורמות לאשכנזי חוסר נוחות, או שהאשכנזי חש חוסר נוחות כי הוא יודע שאלו עמדות הליכוד? והרי חלק מהעמדות של הליכוד, למשל הדברים שצוטטו אתמול בשם נתניהו שישמור על הסטטוס קוו בנושא זכויות הלהט"ב, הוא כן קביל מבחינת האשכנזי החילוני.

אז מהו בעצם הדטרמניזם הדמוגרפי? משמעותו שרוב הציבור יהיה בימין, אבל זהו דטרמניזם לא דטרמיניסטי, כי אנחנו לא יודעים לאיזו תוצאה הדבר יוביל. אולי יהיה זה ימין נוסח מנחם בגין שמסר את כל סיני, או נוסח אריק שרון שעשה התנתקות. אולי יהיה זה ימין נוסח ביבי שעשה את הסכם וויי, הקפיא את הבניה בשטחים, הודיע שהוא מגן על בית המשפט העליון ונמנע מהרפתקנות צבאית.

נניח שהדטרמניזם הדמוגרפי משמעותו תחושת חוסר נחת אשכנזית חילונית, אבל אפילו אותה קשה להגדיר במדויק. הנה היה ראש ממשלה בשם נפתלי בנט שהיה ימין מובהק, והאשכנזים החילונים נהנו מאוד מתקופת שלטונו. לעומת תקופת ביבי הם הרגישו שיפור בכמה פרמטרים, והרי אושר הוא תמיד יחסי. ואולי הדטרמיניזם הדמוגרפי הוא פולחן אישיות סביב מנהיג, בלי קשר למגרעותיו או לשחיתותו? אבל סביב יצחק שמיר לא היה, והוא היה מנהיג הליכוד ששלט הכי הרבה שנים פרט לביבי.

נראה לי שהגענו למסקנה הדמוגרפית-דטרמיניסטית שהימין ישלוט בעשרות השנים הקרובות, אבל לא ניתן לקבוע מה תהיה המשמעות של כל זה. הדטרמיניזם אם כך אינו דטרמיניסטי. כל זה באופק שנראה לעין. באופק שכבר מעבר למראה העין יהפוך כוחם של החרדים לטוטאלי וישראל תידרש להתפצל לשתי מדינות, או לפחות לשתי אוטונומיות.

מילה טובה לדיקטה ומחשבה על בל"ד ופריון

דיקטה, תוכנת הבינה המלאכותית של פרופ' משה קופל, הצליחה יפה מאוד לחזות את התוצאות של הבחירות. כבר מוקדם יחסית בלילה, עם זרימת התוצאות הראשונות, נתנה אומדנים מצוינים וקרובים מאוד לתוצאות האמת. עם זאת, דווקא טעות נדירה שהייתה לה מאירה משהו. בשלב מסוים בבוקר דיקטה חזתה שבל"ד תיכנס ולפיכך צמצמה את יתרון הימין ל-58:62. מה קרה? הגיעו הרבה קלפיות מיישובי הערבים בצפון, אך לא מיישובי הערבים בדרום. דיקטה ראתה מן הסתם שקולות שניתנו בעבר לרע"מ ביישובי הערבים בצפון הפכו בחלקם לקולות לבל"ד, וציפתה שהדבר יקרה גם בדרום, אבל הוא לא קרה. הדרום הבדואי נשאר נאמן לרע"מ. לשם דוגמה, בתוצאות האמת ביישוב הבדואי שגב שלום קיבלה בל"ד פחות מאחוז וחצי מהקולות ופחות ממה שהליכוד קיבל.

חשבתי שיהיה זה מחקר דמוגרפי מעניין לבחון האם הפריון ביישוב ערבי נמצא בקורלציה שלילית להישגי בל"ד באותו יישוב. עשיתי קורלציה פשוטה והיא אכן שלילית ברורה. יותר ילדים, פחות קולות לבל"ד. ברור שזה הממצא כשבוחנים מדגם מיישובי הערבים כולם (מתאם 0.66-), אבל גם כשמתמקדים רק ביישובים הבדואים בדרום, רואים דפוס כזה. ברהט הפריון נמוך יחסית לבדואים, וההצבעה לבל"ד קיימת (14%). בשגב שלום הפריון גבוה יותר ובל"ד נכחדת. כסיפה באמצע מבחינת הצבעה לבל"ד ומבחינת פריון.  כמו שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים, בל"ד היא תנועה של משכילים חילונים, והרי "הדתיים יירשו את הארץ", הפריון הגבוה הוא עסק של דתיים. ואם נזכרים בחנין זועבי מבל"ד, בכנסת לעגו לה על כך שהיא רווקה ואין לה ילדים (אם כי גם סעיד אל'חרומי מרע"מ היה ככה, באופן יוצא דופן עבור נכבד בדואי).

מחיר ההצלחה

התהליך הדמוגרפי מוליך אל כנסת כמו זו שקיבלנו עכשיו – כל יום שמאלנים זקנים, אשכנזים וחילונים, מתים, ותינוקות ימניים, מזרחים וחרדים, נולדים.  אבל בצורה נורמלית היו צריכות לחלוף אולי עוד 20 שנה או יותר עד שהדבר יתבטא ברוב 55-65 בכנסת לימין העמוק. באו בל"ד, מירב מיכאלי וכמה צירופי מקרים והחישו את העניין עד מאוד, וקיבלנו כנסת כזו כבר ב-2022. בטח יהיו לנו ארבע שנים ממנה. קשה להאמין שמישהו בקואליציית השלטון יהיה טיפש מספיק להקדים את פיזורה של כנסת כה ממוזלת מבחינת אנשי הימין. אני אומר 55-65 כי מעידכוני הבוקר מוועדת הבחירות המרכזית לא נראה שלמרצ נותר סיכוי לעבור.

זו כנסת שהיא כמו כדור בדולח, היא משקפת הצצה לעתיד, ואפשר יהיה להבין את עתידה של ישראל רק אחרי שתמצה את ימיה. למי ששוקד על דרכונו הזר, הייתי מציע להתחיל בתהליך עכשיו, אבל לחכות קצת לפני שימכור את הדירה בגוש דן וימיר אותה בפנטהאוז בליסבון. בוא נראה מה יהיה.

נגמרו לביבי התירוצים. אין "הדרך השלישית", אין כחלון, אין ציפי לבני ואין אהוד ברק, דן מרידור ובני בגין. אין ברית אחים בנט-לפיד ואין בכלל בנט ושקד, או כל סממן אחר לימין ממלכתי ולא ביביסטי. יש לביבי 65 שפוטים בכנסת, שימלאו בצייתנות כל גחמה שלו ושל רעייתו ובנו, גם אם השלישיה תחליט לחוקק חוק שהשמש תזרח מהמערב. ואם איזה יולי אדלשטיין ממלכתי יותר ישמיע קול מרמור, יהיו 64 אחרים. גם בג"ץ ויועצים משפטיים לא יכולים להוות יותר תירוץ. שום דבר לא מונע מהימין הביביסטי לחוקק איזה חוק יסוד\פסקת התגברות שירצה, לשנות את מינוי השופטים, לפטר את היועהמ"שית ולהחליפה בבובה צייתנית. ביבי מקבל יותר כוח משיש לנשיא במדינה לטינית. על ביטול משפט נתניהו אין מה לדבר. הוא כבר מובן מאליו. הקרב בין השפוטים לבין השופטים הוא לא כוחות. השפוטים של ביבי נמצאים כיום בפוזיציית ניצחון ברורה.

פשיעה חקלאית משתוללת, גביית פרוטקשן, טרור של פלסטינים,  עונשים מגוחכים לערבים שעשו פרעות, רדיפה של הפרקליטות אחרי אישי ציבור ימניים (בהנחה שקיימת, דבר שהמוח הביביסטי משוכנע בו לחלוטין), פוליגמיה של בדואים – כל הדברים האלו הם מעתה והלאה באחריות ישירה של ביבי וחבורתו. הם לא מסתמכים על רע"מ ולא צריכים את קולו של שום יפה נפש. להם השלטון. בוא נראה מה יעשו איתו. ואני עוד לא מדבר על סיפוח השטחים, חאן-אל-אחמר, קסאמים מעזה, התחמשות החיזבאללה וכמובן, האמא של כל הפחדים, תוכנית הגרעין האיראנית – בטיפול בעניינים אלו לביבי יד חופשית מבפנים, אבל תלותו בממשל דמוקרטי עדיין יוצרת קושי מסוים. אם ב-2024 יעלה נשיא רפובליקני, אז גם לגביהם הוא יצטרך להתמודד עם 100 אחוז אחריות. בנוסף יש נושאי פנים כלכליים כמו יוקר המחיה, מחירי הדירות או קידום המטרו. כאן ביבי אולי יוכל להאשים בירוקרטיה תכנונית בעיכובים, אבל כשרוב חסר מעצורים כזה לרשותו, מרחב האחריות שלו גדול מאי פעם. זהו מחיר ההצלחה.

אחרי בחירות 1992 שבהן, בזכות ההסתבכות של התחייה עם אחוז החסימה ומרמור רגעי של העולים מרוסיה, גוש השמאל-ערבים זכה לרוב, יוסי ביילין היה מודע היטב לכך שקרה לצד שלו נס שאינו הולם את הדמוגרפיה. הוא הרגיש את גודל השעה ונדירותה וניצל זאת כדי לשנות את המזרח התיכון באופן שכולנו מרגישים עד היום, כל יום. ככה גם קרה לימין בבחירות האלו, ונותר לראות האם הנס ינוצל באפקטיביות דומה או יבוזבז.