לקראת המשבר החוקתי הגדול באמריקה

שופטי בית המשפט העליון ממונים על ידי מיעוט, אך מנכסים לעצמם זכויות של אסיפה מכוננת. דבר זה נכון לישראל שבה בחירת היושבים בעליון נעשית בידי אליטה הממנה את עצמה, אבל נראה ששופטי העליון בה מבקשים לרכוש לעצמם סמכות שלא תיאמן – לפסוק שאפילו חוקי יסוד אינם חוקתיים.

אבל גם בארה"ב דבר זה נכון. אמנם הליך בחירת השופטים דמוקרטי בהרבה – הם נבחרים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אך הנשיא אינו מייצג רוב. רוב המצביעים העדיפו את הילארי על פני טראמפ כזכור ועדיין טראמפ ממנה כרגע את השופטים. גם הסנאט אינו מייצג רוב. הסנאטורים הרפובליקנים של מדינות דלות אוכלוסיה כמו מונטנה או ויומינג התומכים במינויי הנשיא מקבלים משקל דומה לסנטורים הדמוקרטים מניו יורק ומקליפורניה המתנגדים להם בתוקף.  כשהשופטים מתמנים הם יכולים, בתוקף היותם הגוף העליון האחראי לפירוש החוקה, שאין כל דרך ריאלית לשנותה, להחליט כל מה שעולה בדעתם. הפלות זה טוב או רע. איסור הגירה מוסלמית זה טוב או רע. הומואים זה טוב או רע. מימון בחירות חופשי בידי מיליונרים זה טוב או רע. עונש מוות זה טוב או רע. מי יודע איך לפרש נכונה חוקה בת 250 שנה. כל מה שצריך זה למצוא חמישה קולות שירצו לפרשה בדרך כזו או אחרת. ובכלל התחזקות כוחם של בתי המשפט העליונים ברחבי העולם היא סיפור מעניין על כך שלמי שניתן כוח עם מעט מעצורים לצדו, יהיה תמריץ להגביר יותר ויותר את כוחו.

עתה בארה"ב, אחרי מינוי השופט ברט קוונו, המפלגה הדמוקרטית ותומכיה עלולים למצוא עצמם במצב קשה. כל רעיון שיצליחו להוציא לפועל עלול להיפסל בבית המשפט העליון השמרני. אם רות ביידר גיזנברג בת ה-85 או סטיבן ברייר בן ה-80 לא יצליחו לשרוד את נשיאות טראמפ, הוא יכול למנות לעליון עוד אולטרה שמרן ובכך לערער את המרקם המשפטי-חברתי באמריקה כליל. למזלם של הליברלים, לקשישים יהודים נבונים ופעילים כמו גינזברג וברייר יש לרוב תוחלת חיים יפה, והקערה עוד יכולה להתהפך אם דווקא אחד השופטים השמרנים יסיים את כהונתו במפתיע בזמן הנשיא הדמוקרטי הבא. הסיכוי לכך נמוך יחסית כי השמרן המבוגר ביותר הוא רק בן 70, השופט השחור קלרנס תומאס.

על אף שהרבה תלוי בביקוריו הלא צפויים של מלאך המוות, בסך הכול מינוי שופט עליון בארה"ב הוא עסק בעל השלכות ארוכות טווח להדהים. זאת כי שופטים ייטו לתזמן את פרישתם עוד בחייהם, אם העת לכך הגיעה בזמן שבבית הלבן יושב נשיא שישמחו שיבחר להם מחליף.  זאת אומרת שבעוד שלושים שנה לערך יחפש ברט קוואנו זמן פרישה בעת שבה יושב בבית הלבן רפובליקני, וביידר גינזברג תשדל לקחת כל תרופה שתבטיח שתצלח את שנות טראמפ, אף שקרוב לוודאי שהייתה פורשת כבר אם הילארי הייתה הנשיאה. ייתכן אם כך שמינוי של שופט מסוים יבטיח שדורות על גבי דורות של שופטים שיחליפו אותו יבואו מאותה אסכולה רעיונית; דבר שכאמור השופטים שולטים בו באמצעות יכולתם לתזמן את פרישתם.

בנסיבות של יאוש טוטאלי מבית המשפט עלולה המפלגה הדמוקרטית להידרש לרעיון שעלה כבר בזמן נשיאות רוזוולט – להעמיס את בית המשפט בשופטים. החוקה אינה קובעת שבבית המשפט ישבו תשעה שופטים וניתן לחוקק חוק שקובע שישבו בו דווקא עשרים וכל השופטים החדשים יתמנו בידי הנשיא המכהן. אבל ספק אם בית משפט עליון יקבל חוק כזה שחותר תחתיו כחוקתי. הרי יש בכך פגיעה חריפה בעצמאות השיפוטית. עימות בסוגיה זו יהפוך למשבר חוקתי חסר תקדים שהשלכותיו מי יכול לשער. עדיין העולם המערבי התקדם כברת דרך – אנו בנקודה היסטורית שבה זהו אבסורד לחשוב שאפילו מחלוקת כזו יכולה להדרדר לאלימות המונית. יהיה אשר יהיה הפיתרון לסיטואציה כה קשה, כולם יבינו בסוף שעליו להיות מושג בדרכי שלום.

מודעות פרסומת

על הבריחה מצרפת

על אף שהנושא לכאורה שחוק ונדוש לא מצאתי תיאור מעניין וטוב יותר של מצוקת היהודים בצרפת המתאסלמת מאשר בראיון עם הסופר הצרפתי ישראלי מרקו קוסקס שפורסם בעיתון הארץ.

קוסקס פרסם ספר באופן עצמאי דרך אמזון מאחר שאף הוצאה צרפתית לא הסכימה לפרסמו מן הסתם לאור השנאה לישראל בקרב האליטה הצרפתית. על אף המדיום הבעייתי הספר עורר תשומת לב וזכה למועמדות לפרס יוקרתי. הוא מתאר את חייהם של צרפתים ישראלים בבועה שהקימו לעצמם עולים צרפתים לארץ.

התיאור של חיי היהודים בצרפת בראיון קולע במיוחד. עבור המיעוט היהודי האשכנזי הטראומה המרכזית היא עדיין השואה, אבל עבור הרוב המזרחי בקרב היהודים, הקרוב למסורת, הטראומה היא חדשה יותר – הגעת המוסלמים והאנטישמיות הבוטה הלא מתביישת שהביאו עמם. משמעותה הוא גירוש היהודים בצרפת. מי שחי חיים שיש בהם איזשהו סממן יהודי בולט לסביבה נמצא תחת סיכון וחרדה לשלומו הפיזי ותחושת נרדפות, שכבר חשבנו פעם שלא תשוב עוד לאפיין יהודים בעולם המערבי. מעניין שסיפורו האישי של קוסקס מדגים שבחברה יהודית עם זיקה למסורת גם מי שבוחר שלא לקיים אותה, כמו קוסקס עצמו, נדחף לעלייה לישראל. הוא קשור לאחרים שיש להם זיקה למסורת. בנו יחידו של הסופר, צאצא לנישואים עם לא יהודיה, התגייר וחי באורח חיים דתי וקוסקס, שלא רצה שיהיה חשוף לסכנת חיים, עלה עמו לישראל.

כמה ציטוטים – על זהות יהודית בין הלא יהודים:

אדם לא יכול להיות יהודי אם הוא לא מאמין?

״אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כל הזמן. יש לי המון חברים שכל מה שנשאר מהיהדות שלהם זה השם. סבא שלהם אולי היה יהודי, אבל אני לא מבין במה הם יהודים״.

אז מבחינתך, תרבות יהודית חילונית פשוט איננה קיימת?

״מה זה תרבות יהודית חילונית? בישראל זו התרבות הישראלית. אם את רוצה, אפשר להגיד שכמו שצרפת היא מדינה נוצרית־חילונית, ישראל היא מדינה יהודית־חילונית. מרגע שאתה לא עובד בשבת ומדבר עברית זו תרבות יהודית. אז מי שחי בישראל יכול להיות חילוני־יהודי, אבל בצרפת אני לא מבין מה זה אומר. אם אתה לא שומר שבת ולא פסח ולא יום כיפור, אם שבוע העבודה שלך זהה לזה של האחרים, אני חושב שאתה לא יכול להיות יהודי־חילוני. גם לא נוצרי־חילוני. אני תמיד שואל את מי שאומר שהוא נוצרי – מתי היית במיסה לאחרונה?״

על עמדת התקשורת:

התקשורת הצרפתית, ממשיך קוסקס, אימצה את הגישה האנטי־ישראלית והאנטישמית ודרכה חילחלה הרתיעה מיהודים ומישראל אל הלך הרוח הכללי. ״אין לתקשורת עמדה משלה אלא מטרות מסחריות בלבד, וההיגיון שלה פשוט: בצרפת יש חצי מיליון יהודים ועשרה מיליון מוסלמים. זהו. תמיד בסוף חוקי השוק הם אלה שמכריעים. התקשורת בחרה צד״.

גם ליהודים בצרפת יש תגובה אוטומטית כשמגיעים לוויכוח על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. למה כל יהודי צרפתי חייב להיות פרו ישראלי וכל מוסלמי חייב להיות פרו פלסטיני? איפה החשיבה הביקורתית?

״היהודים בצרפת מעריצים את ישראל. היא משחקת תפקיד חשוב בדמיון הקולקטיבי שלהם, היא רשת הביטחון של כל יהודי העולם. את כישראלית יכולה להגיד שמדיניות כזו או אחרת לא מוצאת חן בעינייך, אבל ליהודי צרפתי לא אכפת מהפוליטיקה הפנימית של ממשלת נתניהו, זה לא נוגע אליו. מה שמעניין את יהודי צרפת הוא הקיום של מדינת ישראל״.

מפולת איראנית

הריאל האיראני מוסיף במסע הקריסה הלא נגמר שלו – בדקות אלו כבר 170 אלף ריאל לדולר. בתקופה שבה אירן חתמה על הסכם הגרעין השער נע בין 30 ל-40 אלף ריאל לדולר. כל נסיגה של הריאל היא איתות של השוק החופשי שכלכלת אירן שוקעת בצרות צרורות. אירן מייצאת נפט אבל צריכה לייבא הרבה דברים אחרים ואין לה כסף לכך. ריאל נמוך משמעותו פחות כסף לטרור וליצוא האיסלאם השיעי הפנאטי. ומנגד דלק לזעם ההמונים שצועקים שהכסף של מדינתם צריך לעבוד עבורם, לא עבור עזה או לבנון. אפילו אחמדינג'ד, אותו שונא ישראל מושבע זכור לרע, מתפקד בימים אלו בתפקיד אופוזיציוני למשטר ותוהה מדוע הוא משתמש בכספו בחוץ ולא בפנים.

לא כל האינפלציות דומות. האינפלציה של ישראל בשנות השמונים, על אף שהייתה רעה וחריפה, לא הייתה כרוכה בקריסה של רמת החיים. המחירים עלו אך מנגנון ההצמדות הבטיח שגם המשכורות יעלו. העיתונים באותם זמנים ציינו שמצב הכלכלה אינו רע כמו מצב המטבע. האינפלציה האירנית, ממש כמו האינפלציה בוונצואלה, מבטאת לעומת זאת מחסור אמיתי.

כתבה ב-foreign affairs מנסה להאיר את כל הדרכים שבהן הקריסה הזו לא נוראית כל כך לאירן, שהרי לא יכול להיות שמממשל טראמפ הארור יוצא משהו טוב כמו חבטה באירן. למשל היא מציינת שהבנקים באירן נהנים מקריסת המטבע. בדומה ללוקחי משכנתא בתקופת האינפלציה הגדולה בישראל, החובות שלהם פשוט נמחקים. כמו שאינפלציה בזמן משבר הסבפריים יכולה הייתה להציל את ליהמן ברדרס.

טענה אחרת היא שהממשל האירני הוא בעל יכולת לסבסד יבוא בסקטורים מסוימים באמצעות שליטתו ברווחי הנפט ולכן ההתייקרויות שמרגישים בהן בני העם האיראני נמוכות בהרבה מקצב נפילת המטבע. המאמר נוקב במספר 16%. אבל למי שמאמין בכלכלה חופשית קשה להניח שלסבסודים כאלו אין תופעות לוואי איומות שחותרות תחת תועלתם. כשהפער בין שערי מטבע שונים בכלכלה נעשה גדול מיד, סביר להניח שישלוט התמריץ הגדול מכולם – לקחת מט"ח שנועד לסבסד סקטור מסוים ולמכור אותו באופן מושחת בשוק החופשי השחור שבו ניתן להשיג עליו רווח מפולפל.

אפילו כותב המאמר מודה שתועלת אופיינית אחד של פיחות במטבע, הגדלת התעסוקה במשק שהעבודה בו זולה יותר, תתקשה להופיע באירן. כשהמערכת הבנקאית הגלובאלית מחרימה מדינה שלמה, גם פיחות גדול לא יביא משקיעים שיקימו מפעלי יצוא ואין בו בשורה לשיעור האבטלה הגבוה.

כרגע רע לכלכלת אירן, אך יש להניח שככל שיעבור הזמן, המטבע גם ישקלל יותר ויותר לחיוב את האופציה הטובה ביותר מבחינת אירן – חזרתה לשלטון בארה"ב של המפלגה הדמוקרטית ואולי אף האגף השמאלי ביותר שלה.

עצת השקעה נדירה

כשפתחתי את הבלוג חשבתי להתעסק גם ברעיונות השקעה, אבל התרחקתי מזה בסופו של דבר וכבר הקדשתי פוסט לדעיכת אסכולת השקעות הערך בבלוגוספירה העברית.

ובכל אופן הנה עצת השקעה: עקבו בשבע עיניים אחרי כל מילה שהבחור הזה שכותב בגלובס אומר ותמיד תעשו בדיוק ההיפך.

היסטוריה במזרח התיכון?

הערב מסתמנת התפתחות היסטורית במזרח התיכון. רוסיה וטורקיה סיכמו שלא תיפתח מערכה צבאית באידליב. מערכה שהייתה צפויה להיות ברוטלית בצורה שהייתה מזעזעת אפילו עולם שראה הכול. במקום זאת יוקם שטח חוצץ מפורז בין סוריה של אסד לאזורי המורדים. הכוחות הג'יהדיסטים הקיצוניים יסולקו. מי יודע אם זו המילה האחרונה במלחמת האזרחים הגדולה שהחלה ב-2011. אם כן, הרי שזהו משק כנפי ההיסטוריה. סוריה הישנה מתה. סוריה החדשה תחולק בין המורדים שהובסו אך לא כליל לבין שלטון אסד. וגם לכורדים יש נתח משלהם תחת חסות אמריקנית.

אם אכן הסיכום יחזיק מעמד, קשה לחשוב על תוצאה טובה יותר מבחינת ישראל. אסד נותר בשלטון כגורם יציב ואחראי במקום ערב רב סוני ג'יהדיסטי אבל חלש, ללא ניצחון מלא באמתחתו וללא לגיטימיות שלטונית שתאפשר לו לדרוש ויתורים מישראל בגולן או לאיים עליה צבאית.

ממה עשויה האוטופיה הרעה

קראתי בחג את "ממה עשוי התפוח", ספר קצר ונפלא המתעד שיחות אוטוביוגרפיות בין הסופר עמוס עוז לעורכת הספרים שלו, שירה חדד.

מצאתי קטע אחד, העוסק בזמן שבו היה עוז אב למשפחה צעירה בקיבוץ חולדה, יפה במיוחד מאחר שהוא מתאר היטב את האופן שבו אוטופיה אידיאולוגית קסומה הופכת בפועל לזוועת עולם. וגם כיצד קשה כל כך מבחינה חברתית ואישית להשתחרר ממנה, אפילו אם משמעותה היא פגיעה ביקרים לך מכול. הקטע להלן מדבר על בית הילדים אך ניתן להחליף את נושאו להרבה אוטופיות אינטלקטואליות אחרות ועם עוד קצת שינויים עדיין הדברים יהיו תקפים.

בית הילדים המשותף היה מקום דרוויניסטי. מייסדי ומייסדות הקיבוץ חשבו, כמו רוסו, שהאדם נולד טוב ורק הנסיבות מקלקלות אותו. הם האמינו, כמו הכנסייה הנוצרית, שילדים זכים הם בעצם מלאכים קטנים שלא טעמו טעם חטא, ושבית הילדים הקיבוצי יהיה גן עדן של חיבה וחביבות ונדיבות. מה הם ידעו, מייסדי הקיבוץ [..]. הם פיתחו תיאוריה שלמה, שהילדים יראו רק אחד את השני ושזה ימנע מהם לחקות את הצדדים השליליים של ההורים. אבל בלילות, אחרי שהמבוגרים אמרו לילה טוב והלכו, בית הילדים היה נהפך לפעמים לאי הבודד מהספר בעל זבוב. אוי לחלשים. אוי לרגישים. אוי לתימהונים. זה היה מקום אכזרי.

אני מתבייש שנתתי לילדים שלי לגדול בבתי ילדים בקיבוץ […] ועוד יותר אני מתחרט ומתבייש שכשהציקו להם, לא היה לי אומץ להתערב ולצאת למלחמות כדי להגן עליהם […] אני הלוא ידעתי היטב מה קורה בבתי הילדים למי שקצת יותר חלש. למי שקצת יוצא דופן. ידעתי, מהניסיון שלי.

המלך לבוש, הכלכלנים בעירום

בנשיאות טראמפ יש אלמנט של "המלך הוא עירום". ולא במובן שאותו מפיצה התקשורת לפיו טראמפ עצמו הוא המלך העירום. זה ברור מאליו שטראמפ הוא לא בדיוק המנהיג המערבי הטיפוסי בעידן המודרני אלא בריון נבער וגס רוח. הצבעה על כך אינה משולה למעשהו של הילד יוצא הדופן שמעז להגיד כי המלך הוא עירום, אלא היא חלק מהקונפורמיזם האליטיסטי הרגיל.

"המלך הוא עירום" מתאים יותר לתאר דווקא את האופן שבו טראמפ עצמו מתייחס לתופעות העולם. הוא אינו כבול לנורמות המורכבות ולעתים מנותקות מהמציאות שטבעו האליטות והשתעבדו אליהן, ויכול להצביע על דברים כהווייתם בהתבוננות כמו ילדותית תמימה וישירה. דוגמה לכך אפשר לראות בזעזוע שהנחיל טראמפ לגארי קוהן יועצו הכלכלי בדיאלוג הבא:

השיחה הוסטה לדיון על הצורך להוריד במידה משמעותית את מס החברות. בסוגיה זו היתה תמימות דעים בין טראמפ לקוהן, אך טראמפ החזיר את השיחה לסוגיית הדפסת כסף. "אנחנו פשוט נלווה", הוא אמר לקוהן. הספר מציין, שטראמפ התאהב ברעיון שהממשל הפדרלי, שהוא יעמוד בראשו – ממשל שנהנה מדירוג האשראי הטוב בעולם – יוכל ללוות בשער הריבית הנמוך ביותר בשוק. (כוונת טראמפ היתה שלצורך פרעון החוב הזה, יכול פדרל ריזרב להדפיס כסף).

אתה פשוט אינך יכול להדפיס כסף, חזר ואמר קוהן.

"למה לא, למה לא"? – התעקש הנשיא המיועד.

מובן שהמציאות הכלכלית בעשור האחרון מלמדת שדווקא אין שום בעיה להדפיס כסף כאשר שער הריבית כה נמוך. בניגוד לתיאוריות של הכלכלנים החששנים, יפן וארה"ב עשו זאת בהצלחה רבה וללא תופעות לוואי. התיאוריות של הכלכלנים הן עירומות וטראמפ הוא המלך, כמו שמשתקף במצב הכלכלי המזהיר של ארה"ב בתקופתו.

כהערת אגב, גם בפסיכולוגיה טראמפ הוא מאמין גדול בתיאוריה שמתיישבת גם עם הקומון סנס וגם עם הממצאים המדעיים, אבל האליטות מתעבות אותה – בני אדם הם תוצר של הגנטיקה שלהם.