Archive for יוני, 2014

מס שכירות, פטור ממע"מ וחוקי הכלכלה

27 ביוני 2014

יאיר לפיד מקדם כבר זמן רב את תוכנית פטור המע"מ שלו (שדנתי בה באריכות בעבר). לאחרונה עלה רעיון חדש לרגולציה בסוגיית הדיור – הטלת מס על משכירים, לפחות בחלק מהנסיבות.  כפי שאפשר לראות באתרים הכלכליים, הטוקבקיסטים ברובם אינם מקדמים בברכה את שתי התוכניות.   הטענה הנפוצה היא שהפטור ממע"מ יגולגל לכיסי הקבלנים ואילו המס על המשכירים יגולגל על השוכרים.

מה שמעניין לשים לב הוא ששתי הטענות האלו סותרות אלו את אלו. אסביר מדוע.

מי שחושב שהפטור ממע"מ יגולגל לכיסי הקבלנים מסתכל על חוקי הכלכלה כך: כל אחד מנסה להוציא מזולתו את מקסימום הכסף שהזולת מוכן לשלם. מכיוון שקוני הדירות כבר הוכיחו שהם מוכנים לשלם סכומים גבוהים על דירות, הקבלנים ימשיכו להוציא מהם את אותו סכום. זאת אף על פי שעכשיו הסכום הזה הולך כולו אל הקבלנים, בלי נתח מע"מ שגובה המדינה.

תפיסה זו של חוקי הכלכלה היא הגיונית מאוד, אם כי לא תמיד מקיפה את כל הניואנסים המעורבים בדבר. אבל אם ניישם אותה על מחירי השכירויות היא אומרת שמשכירים לא יכולים לגלגל מס על שוכרים. כאמור כל אחד מנסה להוציא מזולתו את מקסימום הכסף שהזולת מוכן לשלם. בשל כך אם המשכירים היו יכולים להוציא עוד כסף מהשוכרים, הם היו עושים זאת כבר בטרם המס.  אין שום סיבה שהנהגת מס על דמי שכירות תשנה משהו ותאפשר להם להוציא מהשוכרים עוד כסף.

המלצה מה לא לקרוא

22 ביוני 2014

פה ושם אני ממליץ על קישורים לקריאה. בהזדמנות חריגה זו אעשה את ההיפך, ואמליץ מה לא לקרוא. לא לקרוא את הוויכוח בין אמנון פורטוגלי לפרופ' עומר מואב בשאלה מי מייצר את הכסף בכלכלה המודרנית – הבנקים הפרטיים או הבנק המרכזי.

למה לא לקרוא? אני תמיד בעד הרחבת אופקים בנושאי כלכלה, אבל הוויכוח ההוא שסביבו נסובה כל השקפת אסכולת הכלכלה האמיתית, הוא אחד הוויכוחים המיותרים ביותר שאפשר לנהל, ומזכיר לי קצת את הוויכוחים של הנוצרים בימי הביניים כמה מלאכים יכולים לעמוד על חודו של מחט. ויכוח סמנטי בעיקרו, נטול השלכות מעשיות, שמתרכז בטפל. שפע עצים שמסתירים את היער. הסברתי בעבר כמה טפלים הנושאים בהם אנשי הכלכלה האמיתית עוסקים.

האמת שכן צריך לדעת לגבי הדפסת כסף היא פשוטה -אם נגיד הבנק המרכזי או\ו שר האוצר מתנהלים כמו שצריך, אזי ביכולתם לוודא שהמנגנון יתנהל כשורה, בלי צורך במהפכות מפוקפקות מהסוג שמציעים ב"כלכלה האמיתית". לחילופין, אם נגיד הבנק המרכזי ושר האוצר מפשלים בגדול, כפי שקורה בלא מעט מדינות מאז החל המשבר הפיננסי, גם אז מהפכה בשיטה הכלכלית היא פתרון מוגזם. הפתרון הפשוט הוא להחליף את הנגיד ואת השר הכושלים

כאן המקום להעיר ששר האוצר שלנו דווקא עשה כברת דרך מאז התחלת כהונתו האסונית. אחרי שפגע אנושות בזרימת הכסף במשק באמצעות המסים והקיצוצים שפתחו את כהונתו, נראה שעכשיו הוא סוף סוף מבין שאין שום סיבה לחזור על הטעות ואפשר לזרוק לפח הניירות את דרישותיו הסאדיסטיות של בנק ישראל לחנוק את הכלכלה עוד ועוד (סגנון התנהלות שהכלכלן פול קרוגמן מכנה סאדו-מוניטריזם). מה שעוד מעניין הוא שבאופן מוזר, בטח לתדהמת כמה פרשנים כלכליים, לא רק שהשווקים לא מגיבים בצורה חריפה לסירובו של לפיד לשמוע לזעקות השבר האוויליות של בנק ישראל, אלא שהריבית על האג"ח השקליות של ממשלת ישראל נמוכה כיום מהריבית על האג"ח הדולריות של ממשלת ארצות הברית (!!!!).

 

 

 

הבאג הגדול של הכלכלה המודרנית קורא לבזבוזים

15 ביוני 2014

האם בזבוז הוא טוב?

בפוסט קודם כתבתי על כך שמלחמת עירק הייתה בעיייתית מבחינה כלכלית, במבט לאחור, דווקא במובן זה שלא בוזבזו בה מספיק כספים. אם היו מבזבזים עליה מספיק כסף היו מניעים תהליכים שהיו מונעים את משבר הסאבפריים והמיתון העולמי הגדול שאחריו.

זה היה פוסט מרגיז, משום שהשתמע ממנו שבזבזנות מופקרת, השלכת כסף לריק, היא טובה לכלכלה. איך ייתכן הדבר? ואם כל כך טוב סתם לזרוק כסף לפח, אז אולי בכל תחום של הכלכלה צריך לקוות להופעת עוד בורות שומן, עוד הפקרות תקציבית, עוד ועדים חסרי בושה?

למעשה כתבתי כבר את תשובתי בנושא בבלוג בעבר. כתבתי אותה בהקשר לבזבוז הנוראי באופן שבו התנהל קרטל חברות הסלולר בטרם כחלון. האם הוא היה טוב לכלכלה? הרי בסופו של דבר זרמו מסים למדינה מרווחי חברות הסלולר, זרמו מסים מהמע"מ על החיובים המנופחים. סופקו מקומות עבודה לנציגי שירות מיותרים שהתפלמסו עם לקוחות על מאות תוכניות סלולר נפתלות. אז האם כל זה היה טוב לכלכלה או רע לכלכלה? ניסיתי בעבר לענות לשאלה כמיטב יכולתי ואנסה הפעם לחזור על התשובה ולחדדה. לשם כך נסטה לרגע מהנושא ונדבר על הבאג הגדול של הכלכלה.

מהו הבאג הגדול ואיך עוקפים אותו? 

תארו לעצמם שאתם עובדים עם תוכנית מחשב משוכללת שחשובה מאוד לחייכם. יש דרכים פשוטות לבצע בה פעולות, והן משרתות אתכם היטב. אולם רצף מסוים של פעולות מביא לקריסה טוטאלית של התוכנה. מה תעשו במצב כזה? דרך אחת היא ללחוץ על המפתחים להביא לכך שתוכנת המחשב תשודרג והבאג יתוקן, אבל זה לא פשוט – התיקון עלול להיות מסובך מאוד מכל מיני סיבות טכניות כאלו ואחרות ועלול לקחת המון זמן וכסף.    דרך שנייה היא למצוא כל מיני מעקפים נפתלים, לעשות כל מיני דברים בצורה עקומה, בתקווה שבסופו של דבר תצליחו לבצע פחות או יותר את מה שרציתם בלי להעיר את הבאג הרדום.  אין זה אומר שלא תוכלו להמשיך להשתמש בתוכנית בצורה פשוטה. רוב הפונקציות יעבדו, אבל פה ושם תצטרכו לבצע עיקופים כדי למנוע מהבאג להביא לקריסה מיידית.

מה הקשר לכלכלה?

הכלכלה מאוד דומה לתוכנית המחשב המשוכללת שלעיל. כמו תוכנת המחשב ההיא, הכלכלה עובדת היטב בדרך כלל כשמנהלים אותה בצורה פשוטה ונכונה. דואגים להתייעלות, לשיפורים טכנולוגיים, לתמריצים נכונים ליזמים ולמשקיעים. עד שמופיע הבאג ומביא לקריסה כוללת.

איך מתבטא הבאג הגדול בכלכלה?

הבאג הגדול בכלכלה הוא חוסר היכולת להוריד את הריבית אל מתחת לאפס. בכל רגע נתון אמורות הריביות לשקף את תאוות הסיכונים ואת הזדמנויות ההשקעה שמציע השוק. בחלק מהזמן תאוות הסיכונים מאוד נמוכה והזדמנויות ההשקעה נמצאות רק בנכסים בטוחים – במצב כזה אמורה הריבית לשקף זאת ולרדת אל מתחת לאפס, כלומר בעלי פיקדונות בבנקים יפסידו עליהם כסף במקום לקבל עליהם תשואה.  אבל אי אפשר להוריד את הריביות מתחת לאפס! מדוע אי אפשר? מאחר שבמקרה כזה כל בעלי הפיקדונות ימירו אותם למזומנים וימוטטו את הבנקים.  לכן כל עוד מאפשרים שימוש במזומן, הריבית אינה יכולה לרדת משמעותית מתחת לאפס.   הצורך להוריד את הריבית מתחת לאפס מתנגש בחוסר היכולת הטכנית לעשות זאת, כל עוד מתאפשר שימוש במזומן, וכך מתחולל באג קטלני שיכול למוטט את הכלכלה.

למה זהו באג קטלני כל כך?

הבה נסתכל על מה שקרה ב-2008. נוצרה אז פאניקה בשווקים בעקבות קריסת בועת הנדל"ן בארה"ב. הבנק המרכזי הוריד את הריביות, אבל בשלב מסוים לא יכול היה להוריד עוד. הן הגיעו לרמת האפס. בעולם שבו הבאג הגדול לא היה קיים, הבנק המרכזי היה מוריד את הריביות עד אולי למינוס חמישה אחוז, וברמה כזו נטל החובות היה מתחיל לרדת במהירות מדי יום ביומו, התיאבון לסיכונים היה חוזר והדברים היו שבים למסלולם מהר מאוד. אבל אי אפשר היה לעשות זאת בשל הבאג.

אז יש באג. איך עוקפים אותו? 

מבזבזים. בזבזנות מולידה בהכרח אינפלציה. הרי אם נוהגים בכסף בהפקרות, ברור שהוא שווה פחות ומופיעה אינפלציה.

אינפלציה עוקפת את בעיית הריבית השלילית. איך הדברים עובדים בדיוק? זהו עניין חשבונאי פשוט. אם אנחנו צריכים ריבית שלילית של 5%, אזי דרך אחת להוביל לכך, שתגרום לבהלת מזומן כאמור, היא להנהיג אינפלציה אפס וריבית שלילית של 5%, ודרך שנייה, לא שונה בהרבה, אך כזו שלא תחולל בהלת מזומן, היא לחולל אינפלציה של 5%, ולקבוע את הריבית על 0%. הריבית הריאלית במצב כזה תהיה 5%-, אך עדיין לא יהיה כל תמריץ למפקידים בבנק להמיר כספם למזומן.

מה השורה התחתונה?

מאחר שלא כל כך מהר ניפטר ממזומן, והורדת הריבית מתחת לאפס אינה ריאלית, אין מנוס מלהציל את הכלכלה שנמצאת באזור ריבית האפס מהבאג הקטלני באמצעות בזבוז. כל סוגי הבזבוז עדיפים מכלום, אבל רצוי ומומלץ שלא לבזבז את הכסף על דברים מיותרים באמת, כמו מלחמת שולל או רכבת לאילת. הכי כדאי לדעתי שפשוט יורידו מע"מ ומסים ישירים. גם רצוי להגדיל שכר מינימום, כדי להכריח את הפירמות לבזבז יותר על שכר לעובדיהן.

ומה יקרה כשנחזור לאזור הריביות הגבוהות יותר?

אז אפשר לחזור לשגרה ולהתנהלות כלכלית לא בזבזנית אלא יעילה וחסכונית ככל האפשר.

האם בבלוג הכלכלה האמיתית צודקים אם כך כשאומרים שיש בעיה מהותית עם כלכלת החוב? 

כן. הם לא מדברים ישירות על ריבית שלילית, אבל למעשה כל תלונותיהם הרגילות על נטל החוב שגדל באופן מעריכי, קשורות לבעיה זו. אם הריבית תהפוך לשלילית, ברור שנטל החוב יירד מאליו והבעיה שהם מצביעים עליהם תיעלם. אבל מאחר שהם אינם קוראים כלכלני מיינסטרים, הם אינם יודעים שהבעיה שהם מצביעים עליה בעצם זוהתה, והפתרונות לה נידונים בידי מיטב כלכלני המיינסטרים, פול קרוגמן, קנת' רוגוף ואחרים, והם אינם צריכים לגלוש לפתרונות הקיצוניים וחסרי הסיכוי שהם מציעים כדוגמת ביטול כולל של שיטת החוב ולעסוק ללא הרף בקונספירציות. יש פתרונות אחרים – אולי כאמור צריך לבזבז יותר באמצעות הגדלת הגרעונות ואולי בכל אופן אפשר לפעול לביטול המזומן, כמו שמציע בדיוק היום פרשן כלכלי בכיר בביזנס אינסיידר.

 

ההצעה המטורפת של מיכאל שראל

13 ביוני 2014

מיכאל שראל, שהיה הכלכלן הראשי במשרד האוצר, מציע אלטרנטיבה משלו לרעיון של יאיר לפיד בדבר הורדת המע"מ. במקום להוריד מסים על דיור מציע שראל להעלותם בצורה קיצונית – למסות כל מכירת דירה במס שבח, גם אם מדובר בדירתו היחידה של המוכר.  זו הצעה שהשלכותיה די מדהימות – אדם שמחזיק בדירה אחת ורוצה לעבור לדירה אחרת באותה רמה פשוט לא יוכל, מאחר שישלם מס על מכירת הדירה האחת ולא יוותר לו מספיק כסף לקנות דירה שנייה מאותה רמה. כל החלטה לשנות מקום מגורים תהיה כרוכה בקנס עצום, ותגרום לכך שמעבר ממקום למקום יהיה כרוך בירידה ברמת המגורים. אפשר לרחם על ההורים שרוצים לעבור לעת זקנה קרוב לילדיהם ויתקשו לעשות זאת, או על מישהו שמצא מקום עבודה חדש ורוצה לגור בקרבתו. תחשבו למשל על הטרגדיה שתהיה נחלת חלקם של אלו שבורחים משכונה מתחרדת שאינה מתאימה עוד לסגנון חייהם, או שעובדים זרים ממלאים אותה. לא די בכך שגירשו אותם מהשכונה, הם גם יצטרכו לרדת משמעותית ברמת הדיור שיוכלו להרשות לעצמם (או שישכירו דירתם ויעברו לשכור דירה אחרת. כך יצטרכו להתעסק עם שוכרים ובעצמם יהיו נתונים לחסדי בעל דירה).

ההצעה של שראל נותנת תמריץ לחוסר יעילות קיצוני מבחינה כלכלית. למשל, במקום שמישהו יגור ליד מקום עבודתו החדש ויחסוך כך נסיעות, פקקים, זמן, דלק וזיהום, הוא יצטרך להישאר בדירה הישנה ולנסוע ממנה. או, גרוע מכך, יישאר במקום העבודה הישן שבו אינו ממצה את הפוטנציאל שלו, כדי להישאר קרוב לדירה.

בכל העולם מבינים כל זאת. לא ידוע לי על מדינה מערבית אחת שאינה נותנת פטור משמעותי ממס במכירת דירת המגורים. אבל מי שהיה הכלכלן הראשי של משרד האוצר לא מבין. לא ייאמן. בכל העולם היהודים ידועים במיומנות הכלכלית המזהירה שלהם, אבל במדינת היהודים אנשי הכלכלה הם כה מאכזבים.

הבעיה עם מלחמת עירק – היא לא הייתה יקרה מספיק

13 ביוני 2014

השתלטות ארגון ג'יהאד קיצוני על חלקים מעיראק מעלה לתודעה שוב את המלחמה שניהלה שם ארה"ב, ומציגה את תוצאותיה במלוא עליבותן. ארה"ב נפטרה מרודן פראי אחד, אך את מושבו לא תפסה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, אלא תפסו ג'יהאדיסטים ברבריים. האם לשם כך הוקרבו חייהם של למעלה מ-4,000 חיילים אמריקניים?

מנגד אפשר לטעון שתוצאות מלחמת עיראק עדיין לא באמת ידועות. "מוקדם לדעת", כדברי שר החוץ הסיני על המהפכה הצרפתית. אם המצב בעיראק (ובסוריה) יביא במהלך השנים הקרובות להתפוררות מוחלטת של גבולות סייקס-פיקו ולהקמת מדינות לאום הומוגניות, שיעיות, כורדיות וסוניות – אולי מעז ייצא מתוק, והמזרח התיכון יהפוך למקום יציב יותר, שיתבסס על זהות עדתית רבת דורות ולא על גבולות שרירותיים שתוו קולוניאליסטים.

אבל נראה לי שלפחות במובן אחד אפשר לסכם סופית את השלכות מלחמת עיראק – מבחינת השלכותיה התקציביות. מבחינה זאת אפשר לקבוע שלא רק שמבקרי המלחמה טעו, אלא שההיפך הגמור ממה שאמרו הוא הנכון.  מבקרי המלחמה הזהירו שהמלחמה תשקיע את ארה"ב בחובות עצומים שיעלו את שיעור הריבית ויהפכו לנטל כספי מסיבי על הדורות הבאים. אלא שבדיוק ההיפך קרה – עם כל החובות והגרעונות שנצברו, כבר כמה שנים שארה"ב שרויה בריבית הנמוכה בתולדותיה.

הנקודה המעניינת היא שאם המלחמה אכן הייתה יקרה בצורה מטורפת, אם ארה"ב הייתה מכלה עליה כמויות עצומות באמת של משאבים, דווקא אז ייתכן שהמצב הכלכלי היה טוב יותר – היה נמנע המשבר הפיננסי הגדול ב-2008.

במקרה שבו המלחמה הייתה באמת מאוד יקרה, היינו חוזים באינפלציה מסיבית בארה"ב (כפי שקרה בארץ במלחמת לבנון הראשונה). בנסיבות אלו לא היה כל מנוס מהעלאת ריבית לגבהים. העלאה זו הייתה עלולה להמיט על המשק האמריקני מיתון אך הייתה מונעת את המשך התנפחות בועת הנדל"ן ואת הקטסטרופה הפיננסית שנגרמה ממנה בסופו של דבר. נוריאל רוביני טען בעבר שאם הפדרל ריזרב היה מקדים להעלות ריביות, אפשר היה לעצור את בועת הנדל"ן בזמן. מסתבר שהוא צודק – אם מישהו היה מצליח לבנות מכונת זמן ולחזור בה לימי ממשל בוש במטרה למנוע את המשבר הפיננסי הגדול, ייתכן שכל מה שהיה צריך לעשות זה לשכנע את הנשיא לשפוך הרבה הרבה יותר כסף על עיראק, מה שבהכרח היה מעלה את הריביות.

אגב, ההיגיון הזה תקף גם בארץ. אם ישראל הייתה מעורבת (חס וחלילה) במלחמה משמעותית, מסתבר שהריביות היו עולות והדבר היה עוצר את התנפחות מחירי הנדל"ן.

 

 

מחשבות על אופטימיות וידע

12 ביוני 2014

כדאי לקרוא את הפוסט הנהדר של אורי כץ שמעלה, בעקבות ספרו של מאט רידלי "האופטימיסט הרציונלי", סיבות לאופטימיות כלכלית וחברתית.  כל כך הרבה דברים משתפרים בכל הרבה תחומים – תוחלת חיים, טכנולוגיה, השכלה ועוד.

למה המצב משתפר ולמה כדאי להיות אופטימיים? כץ מעלה כמה הסברים. אני מצדי רוצה לציין את המנגנון שנראה לי שמשחק תפקיד עיקרי – בחברה המודרנית נותנים תמריצים חיוביים למי שמצליח להוכיח את התיאוריות שלו במציאות. זה מנגנון שתקף גם בעולם העסקים וגם במדע – מי שמעלה תיאוריה ולאחר מכן המציאות מוכיחה אותה, זוכה לתהילה, ליוקרה ולעתים גם להרבה כסף. כך ניתן לבני אדם תמריץ להגדיל את גוף הידע שיש לנו על העולם. בין אם אלו המדענים וחברות התרופות שמצאו את הקוקטייל לאיידס ובין אם זהו סטיב ג'ובס שהמציא את האייפון, חשב שהצרכנים יאהבו אותו וצדק – כולם מונעים על ידי תמריצים חזקים להגדיל את הידע שיש באמתחתנו, ידע על הדברים שעובדים, ידע על הדברים שבני אדם רוצים. כמה זה שונה מהימים שבהם הכנסיה הייתה מעלה על המוקד על מי שאתרע במזלו לקדם ידע מהסוג שלא היה רצוי לה.

הבעיה היא שישנם תחומי ידע שבמסגרתם המנגנון המשמש להעלאת תיאוריות על העולם ולבחון אם הן עובדות או לא לא ממש מתפקד. סוציולוגיה למשל בדרך כלל אינה נותנת ניבויים שיש דרך אמפירית לבדוק אותם, ולפיכך הסוציולוגים הדגולים אינם דווקא אלו שהתיאוריות שלהם הוכחו, אלא אלו שהיטיבו להתקשקש.  גם מחוץ לאקדמיה, הפובליציסטיקה בעניינים מדיניים באתר עיתון הארץ או לחילופין "ישראל היום" אולי נשמעת רצינית ולעניין, אבל היכולת לתקף אותה אמפירית לכאן ולכאן, גם כעבור שנים, מוגבלת ביותר. השמאלנים יסכימו שתהליך אוסלו למשל נכשל, אבל יטענו שהסיבה היא לא פגם בסיסי בטיעוניהם בשנות התשעים, אלא רצח רבין או הטבח במערת המכפלה. הימניים יגידו שהסכם השלום עם מצרים אמנם שרד, אבל היינו מסתדרים גם בלעדיו. אין יקום מקביל שם הדברים קרו אחרת ואפשר להשוות את מה שקרה בו למה שקרה ביקום שלנו ולהסיק מי צדק.

המצב בתחום הכלכלה הוא אמביוולנטי – מצד אחד דווקא אפשר ללמוד המון על המציאות מאיסוף נתונים שקדני ומבחינה שיטתית של הבדלים בין מדינות וכלכלות. מצד שני, כלכלה אינה מדע שממצאיו חדים ומשכנעים כמו ממצאי ניסויים בפיזיקה למשל. דבר זה מותיר הרבה מרחב תמרון למי שנחוש בכל מחיר לא לוותר על הדעה הקדומה שאיתה הגיע מראש ולהדוף כל ממצא סותר. לא לחינם שב פול קרוגמן ואומר שאנחנו נמצאים בימי הביניים של מדע הכלכלה שבו את מקום הידע שנלמד במאמץ אמפירי תופסות אמונות טפלות שהוחלטו מראש.

 

 

 

ככל שהחוב גבוה יותר, כך הריבית נמוכה יותר

7 ביוני 2014

במאמץ נואש נוסף לפגוע בכלכלת ישראל על סמך אמונה טפלה, מנסים במשרד האוצר ובבנק ישראל להגדיל את הקיצוצים ו\או המסים על מנת להקטין את החוב הלאומי. הכול מהחשש שאם חלילה החוב יגדל אזי יירד דירוג האשראי, הריביות יעלו וכלכלת ישראל תתמוטט.

לתשומת לבכם הטבלה הבאה, שכל סטטיסטיקאי מתחיל יגיד לכם שמשתמע ממנה, אם בכלל, את ההיפך – כאשר מדובר במדינות שהחוב שלהן נקוב במטבע המקומי שלהן, ככל שהחוב גבוה יותר, כך הריבית נמוכה יותר. כן, כן – המציאות אומרת את ההיפך הגמור ממה שמומחי הכלכלה הגאונים ממשרד האוצר אומרים.  הפער העצום בין העובדות בשטח לבין התיאוריה המופרכת שמחזיקים אלו שמתיימרים להיות מומחים, מחזק בי את התחושה – מבחינת מצב מדע הכלכלה, אנו חיים בתקופה שבה חשבו שהעולם שטוח ועומד על צבי ענק.

מדינה חוב ביחס לתוצר ריבית אג"ח ל-10 שנים
רוסיה 13% 8.3%
אוסטרליה 20% 3.7%
ישראל 66% 2.9%
ארה"ב 73% 2.5%
בריטניה 75% 2.6%
גרמניה 80% 1.4%
יפן 214% 0.6%

 

 

היסטוריה כלכלית – הריבית נעשית שלילית

5 ביוני 2014

הבנק האירופאי המרכזי מוריד את הריבית מתחת לאפס. זו פעולה היסטורית. למיטב ידיעתי, פרט לאפיזודה קצרה בסקנדינביה לפי זמן מה, טריטוריית הריבית השלילית לא נחקרה עדיין. זו ארץ לא נודעת. אבל האם זו פעולה מספיק היסטורית בכדי להפוך את הגלגל, להחזיר את אירופה לצמיחה ולתעסוקה?

לדעתי, לא. מה שחשוב באמת בדרך כלל בפעולות של בנקים מרכזיים בכלכלה הוא לא הפעולות עצמן. הורדת ריבית בכמה שברירי אחוז היא תמיד בעלת השפעה מינורית. מה שחשוב הוא הנחישות, והידיעה של השווקים שלפעולה יהיה המשך, עד שיושג מפנה בכלכלה.

הורדת ריבית מתחת לאפס נראית פעולה חד פעמית, פשוט משום שלא ניתן להמשיך בה. בשלב מסוים ריבית שלילית תגרום למחזיקי פקדונות להתחיל לצבור כמויות עצומות של מזומן, ולפיכך ספק אם הבנק המרכזי יעז להגיע לריבית שלילית של אחוז ומעבר לכך. לפיכך זהו אופק פעולה מוגבל, והשוק יודע לזהות אזלת יד עתידית.