חכמת ההמונים הצילה את המלחמה הכושלת

במלאת עשר שנים למלחמת לבנון השנייה רבים הסיכומים והניתוחים כמו זה שפורסם בישראל היום. יש קביעה אחת ששבה וחוזרת ומעטים חולקים עליה – במלחמה ננטשו המטרות האסטרטגיות והטקטיות מחשש לריבוי נפגעים. מיעוט אבדות הפך למטרה בפני עצמה. קביעה זו משמשת בדרך כלל כנורת אזהרה וכהתרעה מפני הדרדרותו של צה"ל ככוח לוחם. איזו תקווה יש למדינה המוגנת בידי צבא שרואה במניין אבדות נמוך את חזות הכול מבחינתו.

אני מניח שהתיאור של התנהלות צה"ל במלחמה נכון, אך רואה בכך אות לפיקחות החייל הישראלי. צה"ל הוא צבא העם ואולי לכן הוא בורך בכך שבהתנהלותו שזורה חוכמת העם, דהיינו חוכמת ההמונים.

מלחמת לבנון השנייה התנהלה בבלבול מוחלט מבחינת מטרותיה. שלא כבצוק איתן, שם לפחות היו מנהרות קונקרטיות שהיה צורך למגר, אזי במלחמת לבנון השנייה היה ערפל מטרות מוחלט. הרמטכ"ל חלוץ והאלוף איילנד הציעו בחוכמה יעד סביר – כתישת תשתיות לבנון, אולם ראש הממשלה אולמרט ראה עצמו כעושה דברם הנרצע של ג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס וסירב לכך.

לכן בפועל התקיימה מלחמת לבנון השנייה בשתי חזיתות. חזית אחת מוצהרת שבה חיילים נשלחו למשימות סרק טקטיות מסיבות חסרות טעם והיגיון. הרי איש לא באמת שאף לכבוש את דרום לבנון ולנקותה ולהחזיק בה, וטוב שכך.  אך במלחמה  הייתה גם חזית אחת אמיתית ומועילה, אך לא מוצהרת. חזית שבה צה"ל גרם הרס. חרבו בניינים. מתו מחבלים לצד בני משפחותיהם. תשתיות קרסו על אף שבוש החמיץ פנים. פואד סניורה, ראש ממשלת לבנון, פרץ בבכי למראה החורבן.

למשימות שאליהן נשלחו החיילים לא הייתה כל תוחלת. בהרס שגרמו הארטילריה וחיל האוויר הייתה לעומת זאת גלומה תועלת רבה. זהו סוג ההרס שיכול לשמש להרתעה בת שנות דור מפני מה שיקרה למי שיקום על מדינת ישראל. זהו ההרס ששומר על שקט בצפון עד רגע זה ממש.

אבל החיזבאללה הוא אויב מתוחכם. מול ספירת חלליו וחורבותיו הוא יודע גם לספור את חללינו שלנו. מכיוון שהמלחמה לא יכולה הייתה לשנות שום דבר בשטח אלא רק לעורר את אימת ההרס, היה חיוני שהחיזבאללה לא יוכל לזקוף לתוכו מספר גדול של נפגעים שגרם לצה"ל, מה שירכך את חששותיו מישראל ומיכולתה לשוב על מתקפה דומה בעתיד. בסופו של דבר על כל הרוג בצד שלנו, נהרגו עשרה משלהם וכך נשמר מאזן נסבל מבחינת ישראל, אבל לא היה זה בגלל המנהיגות שבטיפשותה זרקה חיילים למשימות קרקעיות מיותרות לחלוטין. היה זה בגלל הבנתם האינסנקטיבית של החיילים עצמם, שבהעדר כל מטרה ממשית לחתור אליה, מה שהם צריכים לשמור עליו הוא בעיקר החיים עצמם. חבל רק שרבים מהם לא הצליחו בכך.

מודעות פרסומת

ממה הפוליטיקאים חרדים?

כוחם של הפוליטיקאים החרדים הומחש אתמול בהחלטת הממשלה לוותר על לימודי ליבה כתנאי למימון. כך הופכים הילדים החרדים לשבויים של מערכת חינוך שמוודאת שאין להם סיכוי עתידי לפרנסה עצמאית מחוץ לגבולות הקהילה.

איך ייתכן שממשלה אחר ממשלה נוהגת באופן דומה בסוגיה זו על אף שקיים קונצנזוס ציבורי כה רחב בעד הליבה? התשובה ברורה מאליה – לפוליטיקאים החרדים כוח מיקוח עצום בשל נכונותם, לפחות התיאורטית, לחבור לממשלת שמאל ועל כן הם יכולים להשיג גם מהימין את כל  שמבקש לבם. ברור שהשמאל היה נכנע להם והראיה היא ששרת החינוך יולי תמיר נהגה באופן דומה בזמנו. השלטון והשלום מכשירים שרצים. אם כך גם הימין אינו יכול להרשות לעצמו שלא להיענות לדרישותיהם.

כתבתי כמה פעמים בבלוג שסוגיית גיוס החרדים מהווה נקודת משבר כמעט בלתי נמנעת. וממנה החרדים יתקשו לחמוק בדרכים ששימשו אותם עד היום. במידה מסוימת הנבואה הזו כבר התגשמה – החברה החרדית האשכנזית נקרעה לשניים סביב הפשרות שהיה עליה לעשות בעניין ובאופן ברוטאלי. החיילים החרדים החדשים מותקפים וזוכים לקריאות גנאי, אך גם מהווים את ציר השינוי האיטי אך המשמעותי בחברה. צה"ל מסייע להם להשלים את הפערים שמערכת החינוך פתחה.

סוגיית הגיוס לכאורה קשה לאכיפה יותר מאשר לימודי הליבה. מי שרוצה לגייס חרדים צריך לכפות זאת עליהם כאילו בצבא הצאר מדובר. מי שדורש שילמדו ליבה יכול להסתפק בשלילת תקציבים.

אף על פי כן במבנה הפוליטי והמשפטי בישראל סביר שעניין הגיוס יציב קושי רב יותר בפני הפוליטיקאים החרדים מאשר נושא הליבה. הסיבה  לכך היא המעורבות העמוקה של בג"ץ בנושא ודרישתו להגברת השוויון בנטל. השמאל יסכים לכל דרישה חרדית שאינה פגיעה במעמד בג"ץ. פגיעה בבג"ץ היא כמו פגיעה בתהליך המדיני עבור השמאל, ציפור הנפש. לכן החרדים אינם יכולים לבנות על כך שהשמאל ירוקן מתוכן את בג"ץ למענם וישים לאל את דרישותיו בנושא הגיוס לצבא ולפיכך גם מול הימין כושר המיקוח שלהם בעניין הגיוס הוא מוגבל.

תמריצים רעים לאנשים רעים

במאמר מעניין שפורסם לאחרונה סקרו חוקרים מקרי חטיפה בידי טרוריסטים במזרח התיכון כגון דאעש ופלגי האל-קעידה השונים. יש מדינות שבאופן עקרוני אינן מוכנות לשאת ולתת עם טרוריסטים ולתת להם תגמול כספי תמורת שחרור בני ערובה הנמצאים בידיהם. אלו הן ארה"ב, רוסיה ובריטניה. מדינות אירופיות מוכנות לפדות את השבויים שלהן בכסף.  ממשל אובמה הגמיש את המדיניות בנושא כשהודיע שלא יעמיד לדין משפחות שישלמו כסף, אך הוא עצמו לא ישתתף בפדיון השבויים.

האם אפשר יהיה לראות בנתונים שקיימת נטייה מוגברת מצד ארגוני הטרור להגיב לתמריץ ולהתמקד בחטיפת בני ערובה ממדינות שישלמו כסף עבורם?  כך מסיקים החוקרים. לפי ההערכה שלהם, המבוססת על מודל סטטיסטי מורכב, כל ויתור של מדינה לחוטפים מגדיל ב-50% את הסיכוי לחטיפה הבאה של חטוף מאותן מדינות.  החוקרים מעריכים שאזרחים מערביים ימשיכו להיחטף, גם אם לא ניתן יהיה לצפות לעסקה שתכניס מזומנים לכיסים של הטרוריסטים. התועלת שיפיקו הטרוריסטים מחטיפתם מבחינה תדמיתית ומוראלית גדולה. אבל לכל הפחות, על ידי סירוב להיכנע לחוטפים, ניתן יהיה לעצור את הגידול הבלתי מרוסן במספר החטיפות. כופר החטיפות מממן חלק ניכר מפעילות ארגוני הטרור ויש להם תמריץ לבחור בפינצטה את החטופים שיניבו להם תועלת מרבית.

זהו מחקר חשוב המגלה לנו אמת על העולם. אני בטוח שיהיה ניסיון להשתמש בו בהקשרים שלנו כמו כדי לדון בעסקת גלעד שליט ובמשמעויותיה, אך זה יהיה ניסיון בעייתי. חשבתי בזמנו, ואני עדיין חושב כיום, שעסקת גלעד שליט הייתה חכמה גם בשל ההיבט האנושי וגם בשל ההיבט התמריצי. שחרור גלעד שליט פתח אופציה להסדר ארוך טווח עם החמאס, שאת ניצניו אנו רואים בהודנה הממושכת מאז צוק איתן. היה מאוד קשה להגיע לרגיעה בעוד חייל ישראלי צעיר מצוי עמוק בבור של החמאס בעזה. גם כשבוחנים את מערכת התמריצים הכוללת המחיר ששילמה ישראל למען שחרור שליט כתמריץ לעוד חטיפה צריך לעמוד מול המחיר שישלמו העזתים על חטיפה נוספת, שעלולה להביא לפרוץ מלחמה חדשה נוסח צוק איתן עם אלפי הרוגים והרס וחורבן עצומים.

 

טורקיה היום, ישראל בעתיד

מדינה חצויה בין שלטון דתי קנאי שנבחר דמוקרטית ונתמך בידי ההמונים, לבין אליטות דתיות וחילוניות המתעבות אותו. זהו מצבה של טורקיה של ימינו, ששיאו האלים והלא צפוי בניסיון ההפיכה הכושל בליל שישי. היא אינה דומה לישראל בימינו. אבל ישראל בעתיד הרחוק, בזמן שעד אליו יישברו גלים רבים לחופי הים התיכון, בהחלט יכולה להידמות לה. כבר היום אפשר לראות לכך סימנים – העיר ירושלים כבר התנהלה בדיוק כך, ומן הסתם תשוב לאופן התנהלות זה בעידן שלאחר ניר ברקת. נשלטה בידי רוב חרדי שבתי המשפט, היועצים המשפטיים והמשטרה בחנו מעשיו בשבע עיניים.

בדמוקרטיה קיימת סתירה בסיסית בין רעיון שלטון הרוב לבין רעיונות החירות והחופש החילוניים. שני הרעיונות יכולים להתנגש בקלות, מאחר שאין שום ערובה שהרוב יתמוך דווקא בחירות. אדרבה, המגמות הדמוגרפיות הכלל עולמיות מלמדות שאנשים שתומכים בערכים ליברליים נוטים להוליד פחות ילדים מאלו שסולדים מהם. הדמוגרפיה של העתיד תצביע באופן דמוקרטי נגד החירויות החילוניות.

במקומות שבהם אין לרוב הדמוקרטי אמון בערכים ליברליים קיימים שני קטבים של שלטון לגיטימי. מצד אחד קיימת הממשלה, הגורם שנבחר ברצון העם והוכתר בידי פקידי בחירות טרוטי עיניים אחר ספירת עוד פתק ועוד פתק. מצד שני קיים הגורם שאחראי לאכוף ערכים דמוקרטיים חילוניים, כמו בית המשפט העליון אצלנו וכמו הצבא במסורת הטורקית. בישראל של היום שני הצדדים עדיין לא הגיעו לעימות חזיתי של אמת. בישראל של מחרתיים יש סיכוי גבוה מאוד שהדבר יקרה. האליטות מטבע הדברים צפויות להיות בעלות שליטה במערכת המשפט, במנגנונים הביורוקרטיים ובפיקוד הבכיר של הצבא ושל המשטרה, אבל לא בקלפי.

החברות הדתיות והחילוניות בישראל משתנות ללא הרף. לא דומה המפד"ל של חיים משה שפירא היונה הצחורה לחרדיות הלאומית שבקעה מגוש אמונים. לא דומים החרדים של ראשית המדינה ותנועת פועלי אגודת ישראל לחרדים בני חברת הלומדים. הסוציאליזם החילוני איבד מכוחו, אך הבורגנות החילונית עודנה כוח משפיע והצטרפו אליה העולים מרוסיה. אין לדעת איזה תמהיל של קנאות ולאומנות ירוכז בדתיים של העתיד, אבל סביר להניח שיהיו להם מחלוקות קשות ונוקבות עם החילונים במדינה. לשני הצדדים יהיה קיים הפיתוי הטורקי. לדכא ולרמוס חירויות כדי להבטיח שלטון מצד אחד. להגיב בהפיכה צבאית שתשים לאל את רצון הבוחר מצד שני. בצד החיוב אפשר למנות כמה גורמים שבכל אופן מבדילים את החברה הישראלית מהטורקית ומותירים סיכוי סביר לעתיד טוב יותר לישראל.

חולשה זה כוח

ישראל הרבה יותר פגיעה מטורקיה. זה מקור חולשתה אבל בהקשר  הנוכחי זהו יתרון. ישראל תזדקק לתמיכת המערב כדי להתקיים ותצטרך את מיטב המוחות בתוכה כדי להמשיך ולשגשג כלכלית באופן שיאפשר לה גם להגן על עצמה ולהדוף סכנות קיומיות. מחלוקת פנימית שתיושב בכוחנות ולא בדרכי שלום ובהסכמה תאיים על היכולת של החברה להתגייס מול האויב. יהיה זה טירוף מצד תושביה של מדינת רצועה צרה לחופי הים התיכון להתעמת אלו עם אלו באופן שישרת את מאות מיליוני השכנים שרוצים לראות את כולם מוטבעים בים.

קשה לראות את ארה"ב והעולם המערבי מחויבים למדינה דתית שאינה מכבדת זכויות אזרח. את טורקיה של ימינו הם מכבדים כי הם זקוקים לה נואשות לצרכים אסטרטגיים. אבל סביר להניח שמיהודים יהיו להם דרישות גבוהות יותר מאשר ממוסלמים. גם עיקר חשיבותה האסטרטגית של ישראל הוא בריכוז המוח היהודי שבה, ומוח זה ינדוד למחוזות אחרים אם בארץ תשרור קנאות פרימיטיבית המושלטת בכוחנות.

נורמות אי אלימות

רצח יצחק רבין הביא לקצה את התמימות. יהודים מסוגלים להרוג יהודים אחרים על רקע פוליטי. אבל עשרים שנה חלפו ואירוע דומה לא שב על עצמו. גם לא כדוגמת רצח אמיל גרינצווייג ב-1983. שבעים שנה חלפו מאז אלטלנה וגם לכך לא הייתה מקבילה. טראומת ההתנתקות עברה ללא נפגעים בנפש. החברה היהודית בישראל הוכיחה שנורמות של אי אלימות על רקע פוליטי חזקות בה. נראה שהמצב משתפר כי האלימות של שנות השמונים והתשעים שככה. שמעון פרס ספג עגבניות בבחירות 1981. בוז'י לא.

המחזות שראינו מטורקיה הם מזעזעים – לינצ'ים הנעשים בחיילים ברחוב אינם דבר שאתה מצפה לראות ב-2016 במדינה החברה בנאט"ו. מקווה שלא אחשב נאיבי עד גיחוך אם אאמין שהחברה הישראלית העתידית לא תפיק מתוכה מראות כאלו.

הפיצול הדתי

ירושלים יכולה הייתה להישלט בידי חרדים שלטון מלא כבר מזמן, אולם הפיצול הפנימי בעוכריה. כוחות דתיים עלולים להילחם זה בזה עם אגרופים וציפורניים, ביותר שנאה משהם מקדישים לאויב החילוני. יעיד העימות על ישיבת פונוביז' שהוציא את החרדים הליטאים מאיזון. רוב דתי יהיה חסר משמעות אם מרכיביו ישנאו זה את זה עד כדי כך שיעדיפו שיתוף פעולה עם הכוחות החילוניים. ברם, דווקא הדוגמה הטורקית מראה שפיצול בשורות הדתיים אינו מבטיח את הישרדות החילוניות. לא היה די בטינתו של הפלג הגולני האיסלמיסטי כדי להביא להדחת ארדואן.

אין אידאולוגיית השתלטות דתית

אנחנו יודעים שהרבה דתיים יחיו בעתיד בישראל, אך לא יודעים מה המשנה האידאולוגית המדויקת שתנחה אותם. לבטח היא לא תהיה זהה להשקפה הדתית העכשווית, כפי שזו אינה זהה לחשיבת העבר. למשל המזרחי ההיסטורי תמך בתכנית אוגנדה ואילו חב"ד ההיסטורית הייתה אנטי ציונית קנאית. שתי תנועות אלו בהווה מקדישות עצמן לחזון ארץ ישראל השלמה.

בהווה לא קיימת אידאולוגיה דתית משמעותית הקוראת להשלטת הדת על המדינה. החרדים עדיין נרתעים מרעיון כזה בשל תחושתם שאין זו אחריותם ההיסטורית כל עוד משיח לא בא. החרדים הלאומיים פוסלים זאת בשל הדגש שלהם על אחדות העם והחיבור לכל חלקיו. הדתיים הבורגנים נטולי כל עניין בכך בשל בורגנותם. אין לנו ביטחון שלא תצוץ אידאולוגיה כזו ובפרט כשרואים את התנהלות נערי הגבעות למיניהם, אך אלו מעטים וגם סביבתם הקרובה מסתייגת מהרבה ממעשיהם.

אופציית הקנטוניזציה

קיימת חלוקה גאוגרפית די ברורה בין אזורים דתיים וחילוניים בישראל. למשל אזורים בהם מצעד הגאווה נצעד ללא הפרעה ואזורים בהם הצועדים בסכנה, מקומות בהם פתוחים עסקים בשבת ומקומות בהם הם סגורים על סורג ובריח. המונח "מדינת תל אביב" מתאר יפה את החלוקה הזו, גם אם לא במדויק מאחר שמובלעות חילוניות קיימות בכל הארץ, הרבה בשל העלייה מרוסיה. הפתרון הפשוט והמתבקש מאליו למתחים דתיים בעתיד הוא חלוקת הארץ על בסיס קיום מובלעות אוטונומיות. המדינה תישאר אחת אבל בכל נושא של דת ומדינה יהיו תקפים חוקי הקנטון. זהו הפתרון ההגיוני ביותר למתחים דתיים, ופתרון שהשימוש בו יהיה חיוני יותר ככל שהקיטוב הדמוגרפי ייגבר. הדבר החכם ביותר הוא לנסות לקדמו פוליטית כבר היום, כדי להסיר את הצל הטורקי מעל עתידנו, וכבר טענתי את הטיעון הזה בהרחבה.

הטרור והפרדיגמה

פיגוע קשה בתוצאותיו בניס שבריביירה הצרפתית בזמן סמלי – חגיגות יום הבסטיליה. נורא בפשטותו – מתברר שאדם אחד ששכר משאית יכול לחולל מוות בהיקף בלתי נתפס. כבר לא צריך מחבל במטוס כדי לגבות מחיר דמים כזה.

הטוקבקיסטים אצלנו ומן הסתם גם בעולם הרחב תוהים האם הכול יימשך כרגיל, מפיגוע לפיגוע, מירי לדריסה ולפיצוץ, מגינוי להוקעה, או שמא ישתנה משהו, משהו גדול – האם תשתנה הפרדיגמה?

לקחי לבנון

בשנת 1978 אירע פיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה אז ועד היום, הפיגוע באוטובוס הדמים בכביש החוף. הפיגוע בוצע בידי מחבלים פלסטינים שיצאו מלבנון. בתגובה אליו החליטה מדינת ישראל לחרוג מאופן התגובה השגרתי לטרור ופלשה ללבנון במבצע ליטני. זה היה שינוי פרדיגמה מוגבל. ב-1982, בעקבות עוד פיגועי טרור ובשל האופי הבלתי נסבל שלבשו החיים בצפון הארץ תחת קטיושות, ישראל החליטה לשנות את פני הדברים מהקצה אל הקצה ולחבור לצד הנוצרי במלחמת האזרחים. המטרה הייתה להביא לניצחונו ולהפיכת לבנון למדינה ידידה. אף שמלחמת לבנון הראשונה נחשבת כישלון יקר בחיי חיילים, אין זה ברור בפרספקטיבה של כמעט 35 שנים שבאמת נכשלה. הפלסטינים ספגו מכה ניצחת. אף על פי שהחיזבאללה, הכוח שהחליף אותם בלבנון, אינו ידידותי לישראל בלשון המעטה, סדר העדיפויות שלו שונה. הוא ביסודו ארגון פנים לבנוני ולא ארגון לשחרור פלסטין ולכן יתכן שהפסקת אש בת דורות יכולה להתקיים עמו. בכל אופן ברור שההחלטה של אריק שרון ב-1982 לנסות לשנות את הפרדיגמה לחלוטין במאבק בטרור שבא אז מלבנון גבתה מחיר כבד ממנו ומהחברה הישראלית.

לקחי האינתיפאדה השנייה

השפעתה של טראומת לבנון התבררה ב-2001. האינתיפאדה השתוללה, אזרחים נרצחו על ימין ועל שמאל, ושרון, למוד לקח לבנון, שב על המנטרה:"הבלגה זה כוח" והסתפק בשבלונה של תגובות לא אפקטיביות. המחשבה על טיפול שורש בטרור באמצעות חדירה לסמטאות ולקסבות שבהן מיוצרות חגורות הנפץ ובהן מגויסים המתאבדים נדחתה כמטורפת וכלא קבילה בינלאומית.  רק הפיגוע שבו נרצחו קשישים בליל הסדר במלון פארק היה כה נורא שהביא לשינוי פרדיגמה, כניסת צה"ל למרכזי הערים במבצעים חומת מגן ודרך נחושה. שינוי המדיניות הביא בסופו של דבר לסיום פיגועי ההתאבדות. גם האמצעי ההגנתי המרכזי, גדר ההפרדה, עורר כל כך הרבה התנגדויות מכל הכיוונים, שרק מסת הפיגועים הובילה בסופו של דבר לשכנוע בנחיצותו.

לקחי ה-11 בספטמבר

ארה"ב עברה שינוי פרדיגמה ביחס לטרור בשל יום פיגועים אחד בלבד, ה-11 בספטמבר. אבל היה זה יום כה נורא, עם תמונות שכאילו נלקחו מדמיון הזוועות ההוליוודי, שדי היה בו. האמריקנים פלשו לשתי מדינות במזרח התיכון, עירק ואפגניסטן, במדיניות אגרסיבית הרפתקנית, ומצד שני הגבירו מאוד את הניטור הפנימי ואת אמצעי הביטחון, תוך שהם מתפשרים על תפיסת החירות האמריקנית.

העובדה שהפיגועים לא שבו באותה צורה על אדמת ארצות הברית יכולה להתפרש כהצלחת אותה מדיניות, אך היא גם מפחיתה את המוטיבציה למלחמה בטרור ומעלה סימני שאלה האם היה היגיון באותה תגובה שוברת פרדיגמה. מספר החיילים שנהרגו במלחמות שארה"ב פתחה בהן בעקבות ה-11 בספטמבר עולה על מספר ההרוגים במתקפת הטרור עצמה.

האם המערב ישנה פרדיגמה?

מהו שינוי הפרדיגמה האפשרי בעקבות הפיגועים בצרפת ודומיהם שקדמו להם? הכיוון המסתמן אינו הכרזת מלחמה גלובאלית על האיסלאם הקיצוני. הכוחות שצפויים להפיק תועלת פוליטית מאיום הטרור, טראמפ בארה"ב ולה פן בצרפת, אינם חובבים גדולים של הרעיון הזה. להיפך, הם בדלניים מטבעם.

מה שסביר יותר שיקרה הוא ניטור אגרסיבי של האוכלוסיה המוסלמית המקומית, באופן דומה לזה שהשב"כ מקיים בארץ בהצלחה עצומה. ומצד שני, נוקשות כלפי הגירה מארצות מוסלמיות, גם אם מדובר לכאורה בקליטת פליטים אומללים. בשני הנושאים לא מדובר בשלב זה מהבחינה המעשית בשינוי פרדיגמה מהקצה אל הקצה, משום שאת הניצנים כבר ראינו. נושא ביטחון הפנים כבר מזמן קיבל עדיפות גבוהה ואילו האיחוד האירופי חתם על הסכם להשבת פליטים לטורקיה, שעצר את גל ההסתננות לשטחי האיחוד. מנגד גירוש המוני של המוסלמים מאירופה, כמו גירושם מספרד בתחילת המאה ה-16, שעליו מפנטזים כמה טוקבקיסטים קיצוניים, לא יקרה אלא אולי אם טרוריסטים יתחילו לפוצץ פצצות גרעין בערים מרכזיות בשם הג'יהאד.

מה שכן ניתן לומר הוא שאם התגובה המעשית לטרור תלווה בשינוי פוליטי שיביא לשלטון את טראמפ, את לה פן, את חירט וילדרס או מנהיגים מסוגם במדינות אחרות, יהיה זה שינוי כה גדול באווירה הציבורית וביחס לתקינות הפוליטית, שאפשר יהיה לדבר על מהפכה בפרדיגמה.

 

כחלון, זה נכון

התוכנית של משה כחלון לממן הפחתת מסים לציבור על ידי הגדלת הגרעון היא בדיוק מה שהמשק צריך. זה יהיה אפילו חידוש חיובי בקנה מידה עולמי כי הכלכלות הגדולות בארה"ב ובאירופה זקוקות למהלכים דומים, אך תקועות מסיבות פוליטיות. נלך כנראה יד ביד עם יפן שצועדת למהלך דומה אחרי ניצחונו הסוחף של ראש הממשלה אבה בבחירות.

סביר להניח שבשל ההפחדות של אגף התקציבים קנה המידה של התוכנית יהיה קטן מכדי לחולל סיפור צמיחה מדהים. אבל תועלת מוגבלת עדיפה מכלום. 

ההחלטה של כחלון יכולה להועיל לו גם ביעד המרכזי שלו – הורדת מחירי הדיור. משק צומח פירושו ריביות עולות. ריביות עולות ינקבו מעט את בועת הנדל"ן. אם לא עד כדי הפחתת מחירים, אולי לפחות יעמדו המחירים במקום ולא ידהרו קדימה. 

היה ויכוח גדול על התועלת והנזק הכלכליים בברקזיט. זו נשורת חיובית ראשונה. הצורך בהורדת מסים לעסקים גבר. זאת מאחר שברור שבריטניה תפצה על נזקי הברקזיט בהורדת מס חברות ובכך תציב סטנדרט תחרותי שמדינות אחרות יאלצו ללכת אחריו. המצביעים הבריטים לא רק שחררו את שלשלאות בריסל מגופה של האומה, אלא גם הקלו מעט על האזרחים בישראל.

ה-IRA בכנסת

אני עוקב בהערכה רבה אחרי מאבקו של ד"ר הראל פרימק לקידום החיסכון הפנסיוני בשיטת עשה זאת בעצמך, מה שמכונה IRA. במקום שמנהלי השקעות יעשו לנו בפנסיה כבשלהם, הבה נפעל בעצמנו. בעקבות עתירה לבג"ץ השתכנע משרד האוצר להסכים לרעיון, לא בלי להטיל עליו מגבלות ניכרות, והתקנות העוסקות בנושא הובאו לאישור ועדת הכספים לפני שבוע.

התקנות לא אושרו בשל ויכוח על תקרת ההפקדה המותרת. האוצר חפץ להגביל את ההפקדה לקופת גמל ל-IRA ל-4 מיליון ש"ח לאדם. חששם המוצהר של אנשי האוצר הוא שה-IRA יהווה מקלט מס למולטי מיליונרים, ועל כן יש להגביל מאוד את השימוש בו. בפועל 4 מיליון ש"ח מתרגמים לקצבה פנסיונית של 20 אלף ש"ח בחודש, סכום ההולם מעמד בינוני גבוה, לא מיליונרים. הרי אי אפשר לקנות בסכום כזה אפילו שתי דירות 3 חדרים בתל אביב.

האוצר בעצם הוליך בכחש את ועדת הכספים כשהציג את התעקשותו על תקרה כמאבק דון קישוטי נגד מולטי מיליונרים חמדנים. כשהתקרה הנדרשת היא כזו שמאפשרת רק קצבה של 20 אלף ש"ח לחודש זהו מאבק נגד עובדי ממשלה ברמות הבכירות ונגד רופאים, עובדי היי טק ועורכי דין מהמעמד הבינוני גבוה. מה שהיה מוזר לי הוא שוועדת הכספים בראשות משה גפני הבינה את הבלוף, ושלחה את האוצר לנהל משא ומתן להעלאת התקרה המרבית. זה היה מוזר לא משום שהיה זה צעד לא נכון או לא צודק, אלא בשל הסתירה בין הפעולה הזו לבין ההחלטה של ועדת הכספים מהחודש שעבר להוריד את תקרת החיסכון השנתית בקופת גמל להשקעה ל-70 אלף ש"ח בלבד.

אם הוועדה חפצה להגן על יכולתו של המעמד הבינוני-גבוה להשקיע לטווח הארוך ללא חשש ממס, וכך להרחיקו מעט משוק הדירות, היא הייתה צריכה להיות אוהדת יותר לא רק כלפי ה-IRA אלא גם כלפי קופת הגמל להשקעה (שלעת עתה אגב אינה יכולה להתנהל כ-IRA בעצמה).

אבל אחרי ששמעתי את הקלטת דיון הוועדה הבנתי טוב מאוד את האידאולוגיה שהנחתה את הוועדה בשני המקרים. זו לא השקפת עולם מהסוג שציפיתי לו – לא סוציאליזם שונא עשירים ולא קפיטליזם החוגג את הצלחת המצליחים. זו השקפת עולם מסוג אחר – חברי הוועדה אינם מסוגלים לסבול את היותם חותמת גומי נבובה לפקידי האוצר ומבקשים להוכיח בכוח שיש משמעות לישיבתם שם ועל כן מה שמניח בפניהם משרד האוצר חייב להשתנות באופן כזה או אחר. האם לכיוון הקפיטליסטי או הסוציאליסטי? פחות משנה.