הרגע הפוליטי המסעיר בחיינו

עבור כל מי שמרותק לפוליטיקה האמריקנית ולנפתוליה ולפוליטיקה בכלל – אפשר שהימים הקרובים הם הרגע הפוליטי המסעיר ביותר לחזות בו בשנות חיינו.
דונאלד טראמפ עשה את מה שאיש לא העלה על דעתו – הצליח באמצעות הפופולאריות שרכש בתוכניות ריאליטי, הסתה נגד מיעוטים, סיסמאות דמגוגיות שטחיות ועלבונות אישיים רדודים להגיע מרחק נגיעה מהמועמדות הרפובליקנית למשרה החשובה בעולם, נשיאות ארה"ב. כמה מגוחכת ובלתי נתפסת הייתה נראית הסיטואציה אילו היינו מדמיינים אותה לפני שנה.

עתה זה זמן האליטות של המחנה השמרני בארה"ב להגיב – חברי הקונגרס, המושלים, מועמדי העבר לנשיאות, הפרשנים, היועצים, עורכי הביטאונים, אנשי העמותות, כותבי הטורים והספרים. לאליטות יש את הכסף, יש להן את כלי התקשורת אבל אין להן את המצביעים. הן יכולות להוריד ראש ולקבל בהכנעה את החלטת הבוחר, מטומטם ככל שיהיה בעיניהם. במקרה זה הן מסתכנות במשפט ההיסטוריה ובאות קלון רב שנים על המפלגה הרפובליקנית. פה ושם גם יהיה מישהו שירחיק לכת בהקבלה היסטרית ולא הוגנת ויזכיר את הרפיסות של האליטות בגרמניה, שנת 1933. האליטות יכולות לתהות מה הטעם בהמשך נוכחותן במפלגה – אם הבוחר הרפובליקני המליט מתוכו את המועמד טראמפ הפעם, מי יודע איזו מפלצת נוסח הנוסע השמיני יוציא מתוכו בפעמים הבאות. וכמובן – יש סיכוי מסוים, לא מבוטל, שאם יתאפשר לטראמפ לנצח במירוץ הרפובליקני, הוא יהפוך לנשיא ארצות הברית בנובמבר, הליצן החזק בעולם.

אבל מהי האלטרנטיבה? על ידי תמיכה בהילארי או ניסיון להריץ מועמד שלישי האליטות מסתכנות בקרע עם ההמונים שלא יתאחה. מכיוון שבקרב האליטות קיימת נוכחות דומיננטית של יהודים, תגובת הנגד יכולה לעטות קווים אנטישמיים ואנטי ישראליים. כדאי להסתובב קצת במקומות ברשת שבהם פעילים התומכים הנלהבים של טראמפ ולקרוא את הגיגיהם כדי לחוש בכך.

בסופו של דבר כוחן של האליטות מוגבל. נכון, יש להן כסף, אבל הבחירות האלו שמו ללעג את הטענה שהכסף הגדול שולט בפוליטיקה האמריקנית. יש הרבה יותר כסף נגד טראמפ מאשר בעדו, וטראמפ עצמו כנראה בכלל אינו המיליארדר הגדול שהוא טוען שהוא, ובכל אופן הוא הצליח בהגיגיו המפגרים למדי לחסל מתמודדים עתירי תורמים אחד אחר השני.

האם האליטות ייכנעו בשקט? כשמושל ניו ג'רזי כריס כריסטי הודיע על תמיכתו בטראמפ, הוא ספג בוז נוקב מכל כיוון. עוד ועוד רפובליקנים חשובים מודיעים שלעולם לא יצביעו לטראמפ. מרקו רוביו יורד לרמתו של טראמפ ותוהה האם הוא מטיל מימיו במכנסיים במהלך עימותים. מרתק לעקוב אחרי ההתרחשויות האלו. כרגע נראה שלא תהיה כאן השתתקות של כבשים, אלא קרב שריטות של חתולות.

לפיד לחרדים העובדים

בכלכליסט התפרסמה כתבה על עבודת חרדים לרגל המהפך במגזר: רוב הגברים החרדים עובדים. שינוי משמח ומשמעותי מאין כמוהו עבור החברה הישראלית.

מגיע ליאיר לפיד קרדיט על צעד אחד משמעותי שנקט בו ותרם לתפנית – בהעברת חוק הגיוס הקודם בשנת 2014 הוא פטר את כל הצעירים החרדים בני ה-22 משירות צבאי ובכך העניק להם את חופש העיסוק. במכה אחת הוא ביתק את הקשר הגורדי החולני שעיצב את פני החברה החרדית ועלול היה להמיט אסון על הכלכלה הישראלית – איסור היציאה לעבודה שהיה כרוך בהסדר תורתו אומנותו.

יש משהו בלפיד שמשדר נהייה תמידית אחרי הפופוליסטי והשטחי. לכן הצעד הזה ראוי להערכה מיוחדת. הייתה הרבה תבונה בהחלטה לתת לחרדים צעירים שכבר אין סיכוי שיתגייסו לצאת לעבוד, אבל לא הייתה בה שמץ פופוליזם. הצעד עורר מחאה וזעם מצד לוחמי השוויון בנטל. באופן אבסורדי הם אפילו עתרו לבג"ץ נגדו – כאילו בג"ץ אמור להיות קתולי מהאפיפיור, לתקן את האפליה שאביר השוויון בנטל לפיד עצמו חולל.

לאחרונה דווח על חוסר הפופולאריות של השירות האזרחי בקרב החרדים. בניגוד למסלולי שח"ר והנח"ל החרדי שצה"ל עיצב כך שיוכלו להיות אטרקטיביים עבור חרדים, לשירות האזרחי אין הרבה מה להציע לצעיר חרדי מלבד היתר עבודה בסוף הדרך. כשההיתר ניתן ממילא, התמריץ להצטרף לשירות קטן מאוד. בתקשורת ביכו זאת כסוג של כישלון צורב, אבל למעשה זה רק לטובה. השירות האזרחי אינו אלא עבודות יזומות נטולות כדאיות כלכלית. היה בו טעם ככלי למשוך את החרדים אל שוק העבודה ולעקוף את בעיית הגיוס. אבל אם בעיית הגיוס כבר נפתרה באופן אחר, כל מה שנותר ממנו הוא הבזבוז הכלכלי הטמון בו.

 

כמה צמיחה עוד זמינה

בימים האחרונים ניטש ויכוח בין הכלכלנים השמאלנים באמריקה – האם הבטחת הבחירות של ברני סאנדרס לצמיחה של חמישה אחוזים היא מגוחכת ומבזה את המוניטין של המפלגה הדמוקרטית כמפלגה שמדברת ברצינות, או שיש בה ממש.

הרעיון של סאנדרס שבאמצעות הרעפת כסף על ההמונים אפשר להגיע לרמות גבוהות של צמיחה נראה לי הגיוני. זאת בשל כוחו העצום של כסף כתמריץ ליזמות. אם אתה יודע שלכל אנשי השכונה יש בוכטות בארנק, סביר להניח שתהיה הרבה יותר נינוח לפתוח בה עסק חדש. סאנדרס חושב שניתן להביא כסף לעניים באמצעות הוצאת כסף מהעשירים, אבל לדעתי זה מגוחך ומסתמך על האמונה הטפלה בחוק שימור הכסף. ברמת המקרו כסף אינו משתמר, ואין צורך לקחת אותו ממקום אחד כדי להביא אותו למקום אחר.
להיפך המסים הדרקוניים של סאנדרס יחוללו תמריצים רעים שיחבלו בתמריצים הטובים שיניבו הכספים שיזרים למשק ואולי אף ינטרלו אותם.

הראיה העיקרית נגד הטענה שצמיחה גבוהה אפשרית היא שיעור המובטלים הנמוך. כדי להשיג עוד צמיחה, צריך לכאורה להעסיק אנשים ללא עבודה המהווים כרגע משאב פנוי שאינו מנוצל. אבל אין כמעט כאלו.
לדעתי הטיעון שמספר המובטלים מרמז על הצמיחה הפוטנציאלית שאינה ממומשת תמיד היה מפוקפק. המובטלים עתה הם ברובם אלו חסרי ההשכלה וההכשרה. האם באמת תעסוקתם של אלו, לרוב בענפי שכר מינימום, היא מה שישנה את פני המשק?

הפוטנציאל לצמיחה עודפת נובע ממקורות נוספים למספר המובטלים הנוכחי במשק. הוא נובע מהמובטלים הסמויים המצויים בעבודות שאינן ממצות את פוטנציאל התרומה שלהם במשק. זוכרים למשל את נציגי השירות שתפקידם היה להסביר את התוכניות המסובכות להפליא של חברות הסלולר?
יש גם עובדים רבים שניתן להחליפם על ידי שימוש באוטומציה. אוטומציה אינה רעה לעובדים אם ניתן למצוא להם משרות חדשות המתאימות לבני אנוש במשק צומח במהירות.
בעולמנו הגלובאלי גם לא צריך להסתכל על מובטלי ארץ אחת –  גם הפועלים הסינים שמכלים זמנם בפרוייקטי תשתית טפלים ובזבזניים בשל העדר ביקושים לדברים נחוצים באמת, הם פוטנציאל צמיחה אם מרצם יופנה לכיוונים טובים.

מה שנכון בארה"ב נכון גם בארץ. מספר המובטלים נמוך מאוד, אבל ברור לכל אחד שהתמונה אינה בהכרח כזו כשמדובר במובטלים סמויים. גם בארץ יש מקום לאוטומציה וגם מהארץ אנו יכולים ליצור לחץ צרכני שיגרום לעובדים בסין הרחוקה לעשות דברים מועילים יותר, וכך יסייע לצמיחת כלכלתנו וכלכלתם וינצל פוטנציאל צמיחה גבוה שאינו ממומש כרגע.

קלינטון נגד מי

בימים האחרונים עיכלו הפרשנים וחוזי התחזיות את תוצאות הפריימריז האחרונים בשתי המפלגות הגדולות באמריקה ואת שטף הסקרים שממשיך לזרום. תוצאות עיבוד המידע משתקפות היטב בשווקי ההימורים והתחזיות אחריהם אני עוקב. כרגע נראה שהשוק איבד כמעט כל אמון באפשרות שברני סאנדרס יאיים על הילארי קלינטון. הילארי שומרת על יתרון עצום בקרב השחורים, ניצחה בנבדה בהפרש ברור, והסקרים הזורמים עתה אינם מראים על שינוי טקטוני לטובת סאנדרס. להילארי יתרון ראשוני בזכות צירי הממסד הלא נבחרים שהצהירו מראש על נאמנותם אליה. ספק אם הצירים האלו היו מעזים לשמור על תמיכתם בתרחיש של מפולת, אבל כל עוד הילארי אינה נופלת לפחות מתיקו, הם לצידה. סאנדרס אמנם שומר על פער עצום בקרב הצעירים אך זה לא מספיק. הוא מקבל סיכוי של 15 אחוזים לערך בלבד בשווקי התחזיות.

במירוץ הרפובליקני הדברים פתוחים יותר. לכאורה יש שלושה מועמדים של ממש, טראמפ, קרוז ורוביו. השווקים אינם נותנים לקרוז שמץ סיכוי. הם מודעים היטב לכך שעיקר חוזקו במדינות הדרום השמרניות וגם בהן מסתמן שהוא כנראה יפסיד לטראמפ, כפי שקרה בדרום קרולינה. במדינות אלו ייערכו ההתמודדויות בקרוב. אם התוצאות שלו בהן יהיו פושרות, כפי שנראה, ייתכן מאוד שקרוז יפרוש עוד לפני שיתחיל השלב המעניין באמת במירוץ – הפריימריז בשיטת המנצח לוקח הכול החל מאמצע מרץ.

לרוביו כמועמד המיינסטרים יש סיכוי לגבור על טראמפ במירוץ אחד על אחד, אחרי שהפיצול בין מועמדי הממסד שהיה בעוכריו יבוא לקצו. אם היתרון שלו על טראמפ במירוץ אחד על אחד יהיה משמעותי הוא יוכל לגרוף מדינה אחר מדינה ולשלשל את כל ציריהן לכיסו וכך לפצות על הפיגור הנוכחי במספר הצירים, שאינו פיגור נורא כי כרגע חלוקת הצירים יחסית.

אבל כל זה תלוי בשני דברים – שבאמת רוביו יגבר על טראמפ במירוץ שיתנהל רק ביניהם וכן שקרוז יפרוש בזמן בטרם טראמפ יצליח לקטוף יותר מדי צירים. כרגע נראה שהשווקים מעריכים שרוביו יכול לנצח אך טראמפ מוביל עליו ביחס סיכויים של 60 ל-40. הבלתי ייאמן – דונאלד טראמפ כמועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות – הפך לאופציה הסבירה.

כאשר הפרשנים והחוזים המתוחכמים עורכים חישוביהם, המסקנות מחלחלות במהרה גם להמונים. נראה שכיום הבוחרים מתחלקים לשניים במפלגה הרפובליקנית – אלו שרוצים את טראמפ ואלו שאומרים רק-לא-טראמפ. לדעתי בימים הקרובים תגבר ההתלכדות סביב מרקו רוביו מצד כל מי ששייך לשונאי טראמפ ויקלוט שהוא נותר האופציה היחידה. לכן לדעתי סיכוייו גבוהים מה-38 אחוזים לניצחון שאותם מקצה לו כרגע אתר predictit.

תנו לנו הימורים מועילים

ביבי נתניהו החליט במפתיע להעלות לראש סדר היום את עניין הקזינו באילת. לקזינו יש את יתרונותיו וחסרונותיו הידועים. חיסרון אחד בולט הוא שהקזינו מביא אנשים לבזבז זמנם במחשבות על התרחשויות עתידות אקראיות ונטולות חשיבות. אני אומר: אם החלטנו כבר לתת לאנשים להמר, בוא נכוון אותם להימורים מועילים, לא על רולטה ולא על ספורט.

קיימים אתרים כמו predictit הניו זילנדי, המאפשרים לאנשים להמר על התרחשויות מעניינות בחיים האמיתיים. בימים אלו ההימורים שם נסובים בעיקר סביב תוצאות הבחירות בפריימריז בארה"ב, ומאפשרים לצופה להבין בצורה מיטיבית מה באמת תמונת הסיכויים. הרבה יותר יעיל ומועיל לראות את לוח עסקאות הקנייה והמכירה שם מלשמוע פרשנים מתקשקשים מבלי להתחייב לכלום. באתרים כאלו יכולים להמר גם על מינויים לבית המשפט העליון ועל השאלה אם ישראל תתקוף באירן.

מדוע שלא לפתח גרסה ישראלית של האתר שבה יתקיימו ההימורים לגבי שאלות במרחב הציבורי. האם אולמרט יקבל חנינה, האם תהיה מלחמה עם חיזבאללה השנה, האם שלי תדיח את בוז'י.

יש לי אמנם חשש שהימורים כאלו יספקו תמריץ למשתתפים בהם להטות תוצאות שיש להן חשיבות בעולם האמיתי. שופט בבית משפט יכול למשל להמר על תוצאת המשפט שהוא מנהל ולפסוק בהתאם. או שקבוצת מהמרים עבריינים תאיים עליו לפסוק בהתאם. אבל חששות לשחיתות מסוג זה קיימים גם בבורסה לניירות ערך וגם במשחקי ספורט הכלולים בטופס הטוטו, ועדיין הבורסה והטוטו שורדים ומתפקדים. בבורסה מוסדרת לתחזיות יוכל להיות פיקוח לגבי זהות המהמרים שיקטין חששות כאלו.

תחזיות אמינות לעתיד יוכלו לסייע לקבלת החלטות נבונה. למשל, כיום נתניהו מתלבט אם לחתום על הסכם סיוע עם ממשל אובמה או להמתין לנשיא הבא. נתניהו יכול לנחש שרוביו או אפילו קלינטון יהיו נדיבים מאובמה, בעוד שטראמפ או סאנדרס יהיו קפוצי ידיים. אבל מי מאלו צפוי להיבחר? בורסת תחזיות מסוג predictit יכולה לספק תשובות לשאלות כאלו ולאפשר לראש הממשלה לגבש דעה מבוססת, במקום להסתמך על אינטואיציות כושלות מימיו באמריקה בשנות השמונים כפי שקרה כשציפה לניצחון רומני.

על הצניחה בצמיחה

האם הצמיחה הטכנולוגית ממשיכה כסדרה? בשאלה זו עוסק הספר "עלייתה ונפילתה של הצמיחה האמריקנית" מאת רוברט גורדון, שאותו אני קורא בימים אלו.

התשובה של גורדון היא שלילית. הצמיחה האטה משמעותית. אמת, יש סמרטפונים ואינטרנט ומחשבים מהירים. אבל זה הכול. הצמיחה המדהימה שהתחוללה בין 1870 ל-1970 שינתה לחלוטין את אורח החיים, את תוחלת החיים והכניסה לשימוש כלים בסיסיים כמו מוצרי חשמל ביתיים, מיזוג אוויר, מעליות, מכוניות, מטוסים, אנטיביוטיקה, גלולות למניעת הריון. מ-1970 התקדמנו אבל לא באותו קצב, לא באותה מידה.

תמיד זלזלתי ביכולת של נתוני תמ"ג מספריים לשקף צמיחה והקטנת עוני, ובפרט כשעוסקים בכלכלת האינטרנט שמבוססת על חינמיות מופלאה ברובה. גורדון מכיר בבעייתיות של הפיכת צמיחת טכנולוגיה למספרים, אבל מעלה טיעונים מעניינים ודי משכנעים באשר לכך שדווקא במחצית הראשונה של המאה העשרים היה קשה יותר למדוד את הצמיחה, והצמיחה האמיתית אז הייתה גבוהה יותר. לשם דוגמה ההוזלה הפנטסטית במחיר המכוניות בעשורים הראשונים להכנסתן לשימוש לא נכללה במדדים של אותה תקופה.

אני לא בטוח שניתן לזלזל בהישגי ארבעים השנים האחרונות. המיחשוב הביתי והאינטרנט הם שינוי גדול בהיסטוריה של האנושות שהתחולל בזמן קצר מאוד. פעם הבאתי סקר שלפיו אנשים מוכנים לוותר על צרכים מאוד בסיסיים למען גישה לאינטרנט. העובדה שהגישה זולה ושווה לכל נפש מקטינה את משקלה בשקלולי הסטטיסטיקאים, אבל לאדם מודרני היא כמעט כמו נשימה, שגם היא חינמית ולא כלולה בתמ"ג. באינטרנט יוצרים קשר עם חברים, מכירים בני זוג, מתעדכנים בחדשות בין רגע, רוכשים ידע מקצועי יקר בחינם ובקלות. הסמרטפונים שהביאו את האינטרנט לכל פינה דחקו את השעמום ממקומו כרגש אנושי נפוץ. ב"פ סקינר, אחד מאבות הפסיכולוגיה, כתב פעם שנוטים להמעיט בחשיבותו של רגש השעמום. הבה לא נמעיט בחשיבות של סילוקו מחיינו.

מעבר למהפכת המיחשוב והמידע גם בנתוני תוחלת החיים נרשמה עליה של כמעט עשור מאז 1970 וזו התרחשות מפתיעה ומרשימה. חלה ירידה חדה בתמותה ממחלות מסוימות, גם אם אחרות, כמו רוב סוגי הסרטן, קשות מאוד למיגור. התאונות, ביבשה ובאוויר, התמעטו, ומספר קורבנותיהן ירד דרסטית.

אני נוטה להאמין שגורדון צודק באופן עקרוני. גם אם נניח שהוא טועה באשר לעשורים האחרונים, אין זה אומר שהוא טועה לגבי העתיד. לא משום שההמצאות נגמרו, כמו שחשבו פעם לפי המיתוס ורצו לסגור את משרד הפטנטים הצרפתי. תמיד יהיו המצאות. אבל לבני אדם יש צרכים מוגבלים ויש גבול עד כמה ניתן יהיה להיענות להם. בכמה דברים ברור שהגענו לטופ – מספר הקלוריות היומי לאדם לא אמור עוד לגדול, אולי להיפך. החדר הנעים והממוזג שבו אנו יושבים ביום קיץ מהביל אינו אמור להתקרר עוד. כמות החומר האיכותי לקריאה הזמינה לנו באינטרנט היום כבר לא תשתכפל בפראות, כי כמות הכותבים האיכותיים לא תזנק, ורובוטים לא ילמדו בסדנאות כתיבה בעתיד הנראה לעין.

כתבתי רבות על הרכב ללא נהג, ואני מאמין שכשיגיע יחולל שינוי רבתי. אפשר לצפות גם לחדשות טובות בחזית האימנותרפיה כטיפול לסרטן שיחליף את הכימותרפיה והרדיותרפיה המיושנות. דברים אחרים שמדברים עליהם העתידנים נראים עדיין רחוקים, כמו בינה מלאכותית אמיתית, השתלת איברים מלאכותיים להעצמת האדם או עצירת ההזדקנות. המדפסת התלת מימדית אולי תתקדם, אבל בעידן שבו הסינים מייצרים הכול בשפע, נראה לי שכבר לא תוסיף כל כך הרבה.

חלק מההתקדמות הטכנולוגית יכול לבוא במישור ייחודי. לא כהתקדמות באמצעים שעומדים לרשות בני אדם בדור הזה, אלא כהצלת בני האדם בדורות הבאים. בשנים האחרונות חלה התקדמות עצומה ומהפכנית ברתימת השמש והרוח להספקת אנרגיה, אך התועלת מבחינת הצרכן אינה רבה – חשמל ממשב הרוח מפעיל לו את התנור במטבח בדיוק כמו חשמל משריפת פחם. אבל התועלת מבחינת בני האדם שיחיו בעוד מאה שנה יכולה להיות עצומה אם הטענות על ההתחממות הגלובאלית נכונות, וכמעט כל המדענים סבורים שהן נכונות. אי אפשר להכליל תועלת זו במדד, אבל היא בהחלט ראויה להימנות. כמובן, גם ללא השיקול האקולוגי, דלקים פוסיליים ייגמרו מתי שהוא ויצירת אלטרנטיבות עכשיו מונעת משבר חריף בצמיחה בעתיד.

לסיום צריך להעיר שישנו לפחות היבט אחד שבו המצב השתפר משמעותית מבעבר מבחינת צמיחה טכנולוגית. קצב ההמצאות הדרמטיות אולי ירד, אבל ההתפשטות שלהן מהירה בהרבה. כמה זמן לקח לרכב להתפשט ולהפוך לכלי בשירות ההמונים? עשרות שנים. כמה זמן לקח לפלאפון ולסמרטפון? שנים בודדות. הגרף לא משקר.

ארצות הברית של אמריקה – תסריט הכאוס

בכל מערכת בחירות מרתק לדמיין דברים מטורפים שיכולים לקרות. ודברים כאלו קורים לפעמים. רובנו זוכרים את מאבק הבחירות בין ג'ורג' בוש לאל גור על מאות קולות בפלורידה (העיתון מעריב הכתיר את הסיפור אז בחוכמה:"מחכים עד בוש").

עם דמויות הזיה כמו ברני סאנדרס שרוצה להפוך את אמריקה, ארץ היזמות והחירות הכלכלית, לגרסה של שוודיה, לא שוודיה של היום, אלא שוודיה של שנות השישים והשבעים, ועם דונאלד טראמפ שמיותר להרחיב עליו את הדיבור כי נאמר כבר הכול, ועם בית משפט עליון חצוי שלא יוכל להכריע דילמות משפטיות, אמריקה נראית כאילו הכאוס עומד בפתחה, וישנם תסריטי כאוס מרתקים שמאפשרת החוקה האמריקנית. למדתי עליהם ממאמר שפרסם בשנת 1980 אחד מגדולי המשפטנים בארצות הברית, לורנס טרייב.

מה יקרה אם העם האמריקני לא יצליח לבחור נשיא? דבר כזה אפשרי אם יהיה שוויון מוחלט בחבר האלקטורים ולאף מועמד לא יהיה רוב, או בתסריט אחר, אם מועמד שלישי, כנראה מייקל בלומברג, יצטרף למירוץ וינצח בחלק המדינות, וכך ימנע רוב משני המועמדים האחרים, אך כמובן לא ישיג 270 אלקטורים בעצמו.

במקרה כזה החוקה האמריקנית מעבירה את ההכרעה לגבי זהות הנשיא לבית הנבחרים, ואת ההכרעה לגבי זהות סגן הנשיא לסנאט. בבית הנבחרים כמעט בוודאות מוחלטת ניתן לומר שיהיה רוב רפובליקני. אבל אם המועמד יהיה טד קרוז או דונלד טראמפ, תיווצר בעיה. הממסד הרפובליקני ועמו רבים רבים מהצירים הרפובליקניים בקונגרס רוחשים כלפי קרוז וטראמפ תיעוב קיצוני. בפרט אין זה פשוט לדמיין חברי קונגרס המקורבים למרקו רוביו או למשפחת בוש מצביעים בעד נשיאותו של דונאלד טראמפ, אדם שבמשך כל הקמפיין שלו אמר דברים נבזיים ומרושעים על חבריהם, ושנראה להם בוודאי ליצן מסוכן וחסר אחריות, שהפקדת המזוודה הגרעינית בידיו מהווה סכנה עצומה עבור האומה.

אבל איזו אלטרנטיבה תהיה לחברי הקונגרס הרפובליקניים? אם יהיה מועמד שלישי שיזכה בכמה אלקטורים ויהיה בעל זיקה רפובליקנית, אפשר יהיה להתפשר עליו. אבל מייקל בלומברג שרץ לראשות העיר ניו יורק כרפובליקני כנראה ליברלי מדי עבור רובם. אז במי יבחרו?

יכול להיות שטראמפ או קרוז יבחרו בסגן נשיא ממסדי, ואז יוכל הסנאט, בהנחה שיישאר בעל רוב רפובליקני, למנות את סגן הנשיא הזה, והוא יכהן בפועל, בעוד שבית הנבחרים ממסמס את הליך בחירת הנשיא ומותיר את אמריקה נטולת מנהיג עליון נבחר. אפשרות נוספת היא שגם הסנאט לא יבחר סגן נשיא. החוקה מותירה לכך פתח קל – שליש מהחברים פשוט צריך לסרב להופיע, ואז שום דיון לא יכול להתקיים. במקרה כזה הנשיאות עוברת ליו"ר בית הנבחרים. בניגוד לטראמפ או לקרוז, ואולי גם לסגני הנשיא שיבחרו, יו"ר בית הנבחרים פול ריאן הוא מועמד הזהב של הרפובליקנים לנשיאות. שמרני לחלוטין, ממסדי לחלוטין ולבטח לא מטורף או ליצן.

אלא שהחוקה כנראה חזתה את הפיתוי שיכול להיווצר עבור בית הנבחרים לחבל בתהליך בחירת הנשיא, ולכן היא תובעת מפורשת, בתיקון ה-12 לחוקה, שהבחירה תיעשה מייד.  מה הכוונה מייד? אולי ההליך יכול להתחיל מייד ולהימשך ארבע שנים, או עד שטראמפ יתייאש ויסכים להסיר מועמדותו? כדי לפרש כאלו דברים זקוקים לבית משפט עליון, ובית המשפט העליון חצוי. ובעצם אולי אינו חצוי – חלק מהקמפיין של טראמפ מבוסס על הכפשת נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס והוקעתו כמינוי נפל של משפחת בוש ושל טד קרוז שתמך בו אז. האם באמת רוברטס יבוא לעזרתו של טראמפ, אם יהיה זה שנשיאותו תלויה על בלימה, בפירוש דווקני של המילה "מייד"? סביר להניח שיצטרף לעמיתיו הליברליים ויגיד שאין לאן למהר ולבית הנבחרים יש את הזכות המלאה למתוח את הליך הבחירות כאוות נפשו. טראמפ בינתיים יופיע בכל ערוץ ויגדף במילים בוטות את אלו שמונעים ממנו להיות נשיא. זה תסריט הכאוס. סיכוייו נמוכים, אך אינו בלתי אפשרי. האם העולם החופשי יכול לתפקד בלי מנהיג ברור לעולם החופשי? בל נשכח מה שאמר לוי אשכול כששמע על בצורת וחשש שהיא באמריקה.

 

מלחמת עירק, הימין והלקחים

בארצות הברית התחדש הדיון והעניין בסוגיית המלחמה בעירק. בעימות הרפובליקני האשים דונלד טראמפ את ג'ורג' בוש ששיקר לגבי הנשק להשמדה המונית שבידי סדאם כדי למצוא תירוץ למלחמה. יש פרשנים שחשבו שהטענה תזיק לטראמפ בפריימריז המתקרבים בדרום קרוליינה, שם משפחת בוש אהודה למדי, אך הסקרים אינם מצביעים על כך. נראה שהבוחרים פשוט אוהבים את אישיות האלפא הכוחנית והבוטה של טראמפ וגם שותפים לזעמו נגד ההגירה המקסיקנית והמוסלמית ומשפט כזה או אחר על משפחת בוש לא ישנה זאת.

מקס פישר, פרשן מדיניות חוץ, כתב מאמר מעניין באתר ווקס. לדעתו בוש אולי לא שיקר במכוון לגבי הנשק הכימי בעירק, אך נשק זה מעולם לא היווה את הסיבה האמיתית למלחמה. הסיבה הייתה אידיאולוגית ונעוצה בהשקפה הניאו-קונסרבטיבית שדגלו בה הרבה רפובליקנים משפיעים בתקופת בוש, רובם כמובן יהודים.
הניאו-קונסרבטיבים האמינו שעל ארצות הברית להשתמש בכוחה הצבאי בעוצמה כדי להיטיב עם תושבי המזרח התיכון ולהביא להם את ברכת הדמוקרטיה והחירויות. היה לי מוזר תמיד שהחזון הזה שבה את לבו של קואבוי טקסני נוסח בוש. אפילו בבחירות שבהן נבחר בוש עצמו באמריקה, הוא לא זכה באופן דמוקרטי לחלוטין, אלא על קולו של שופט אחד בבית המשפט העליון (הוא השופט סקאליה שהלך השבוע לעולמו). מה לו ולדמוקרטיה בארצות הערבים.

המלחמה בעירק לא גובתה בידי האו"ם. היא נתפסה בעיני השמאל ככוחנית וכמפרת הכללים הבינלאומיים. אבל היה לה אלמנט הומניסטי עמוק – אמונה שרק שימוש חד פעמי בכוח צבאי מפריד בין עירק ובין דמוקרטיה חופשית שתהווה מימוש אמיתי של רצון אזרחיה ושתאפשר לעירק לשמש בעלת ברית של אמת לארה"ב. תפיסה הומניסטית ואפילו נאיבית כזו של המציאות אינה אופיינית לימין כוחני וגס. זה לא מפתיע שטראמפ, נציג מובהק של ימין כזה, כל כך סולד מהמלחמה שפרצה בשל תפיסה כזו.

מכיוון שהמלחמה בעירק הייתה בעצם קופרודוקציה של תפיסות ימניות ושמאלניות –  אמונה בכוח צבאי מחד ואמונה בגרעין הליברלי בלבם של בני עמים אחרים מאידך, הרי שכשלונה הטוטאלי יכול להתפרש בשתי דרכים. ככישלון הכוחנות או ככישלון הנאיביות. טראמפ בטח לא סבור שהיא דוגמה לכישלון הכוחנות ואילו אויביו של ממשל בוש משמאל בזים לכוח אך עדיין שומרים אמונים לנאיביות.

בדיעבד אני סבור שייתכן שבוש וחבורת האינטלקטואלים ששכנעה לפלוש לא טעו בעיקרון הבסיסי – אפשר להפעיל כוח ולשפר מצבם של עמים הנתונים תחת עריצות רעה. אבל עירק פשוט לא הייתה המקום הנכון לערוך בו ניסוי כזה. היא מפוצלת בין שיעים לסונים השונאים זה את זה שנאת מוות. דמוקרטיה שם אינה אלא שם קוד להתעללות של הרוב השיעי במיעוט הסוני. בעירק לא צלחה התזה הבסיסית שלפיה לאחר ניצחון במלחמת כיבוש ניתן יהיה להיטיב עם מדינת עולם שלישי שהייתה נתונה תחת עריצות אכזרית. ייתכן עם זאת שבמדינות אחרות, הומוגניות יותר באופיין, היה סיכוי לרעיון הזה. עובדה היא שמדינות רבות שהיו נתונות תחת משטרי אימים מתנהלות עתה בצורה חופשית יותר, גם אם עמן אינו בהכרח הכי משכיל וליברלי בהשקפותיו. גם אוגנדה של היום אינה אותה אוגנדה שהייתה תחת אידי אמין עד שטנזניה פלשה וסילקה את שלטונו.
גם בין מדינות ערב קיימות מדינות כמו מצרים, תוניסיה, ירדן ונסיכויות המפרץ, שאף שאינן דמוקרטיות ממש, צורת השלטון בהן אינה מהווה חרפה מזעזעת כזו למין האנושי כפי שהיה בעירק של סדאם. אבל אלו מדינות הומוגניות ואילו עירק היא מפלצת רבת ראשים שנוצרה מלאכותית בהסכם סייקס פיקו. בעתיד, אחרי כל סבבי הרצח והטיהור האתני המתבצעים עתה, סביר להניח שעירק תפוצל לכמה ישויות הומוגניות ואולי אז יתגשם סוף סוף חזונו של הנשיא בוש על עירק הדמוקרטית.

האסון הכלכלי של ממשלת נתניהו

אסון כלכלי כבד מתרחש בימים אלו במדינת ישראל, במשמורת של נתניהו וכחלון. אלמלא מאמר של מירב ארלוזורוב בדה מרקר, אפילו לא הייתי מודע לו. מסתבר שהשעבוד לגליונות אקסל שפקידי האוצר כופים על המדינה עלה מדרגה. פקידי האוצר הכינו כלי מדוקדק לבחינת כל הוצאה אפשרית כנגד זרם ההכנסות הצפוי, הכול במטרה שלא ייחצה יעד הגרעון. ה"נומרטור" ישלוט בכול, ולא ניתן יהיה להקצות תקציב מבלי לוודא בנומרטור שהועלו מסים או נלקח כסף מתקציב אחר.

גליונות אקסל הן לא המציאות עצמה. הם רק מודל שלה, ומודל כושל ובעייתי. השעבוד של כלכלת ישראל לגליונות אקסל מתרחש בעידן שבו גם בנק ישראל חסום – הוא איבד שליטה על הריבית בשל רצפת האפס. מדובר פשוט באסון כלכלי. אין ביטוי אחר לתארו.

עצה לביבי נתניהו

ביבי היקר, כיהנת כבר עשר שנים כראש ממשלה. אם אתה רוצה להיזכר כמנהיג דגול באמת בתחום הכלכלה, תיטיב לעשות אם תימנע מלהאריך את כהונתה של קרנית פלוג כשהיא תבוא לקיצה. מלכתחילה לא ממש רצית בה. אחרי שהיא תסיים את נוכחותה הלמל"מית בבנק, תוכל להזמין את הבחור שכתב את פוסט הפייסבוק הזה להחליף אותה. לפי שמו, אליעזר יודקובסקי, אין כל ספק שהוא זכאי חוק השבות, ואתה הרי אוהב להביא נגידים יהודים חכמים מאמריקה. הפוסט שכתב יודקובסקי הוא פוסט מופת על מדיניות מוניטרית. אמנם ארוך ובאנגלית אבל כתוב בבהירות מופלאה. כדאי לקרוא.