Archive for אפריל, 2014

בעקבות הנס של וורגל

28 באפריל 2014

סיפור "הנס של וורגל", המופיע בבלוג הכלכלה האמיתית, מתאר ניסוי שנערך במהלך השפל הגדול בעיר וורגל שבאוסטריה. ראש העיר החליף את כסף המדינה בכסף מקומי, וכך הוליך את העיר לשגשוג כלכלי. איני יודע מה מהסיפור קרה באמת וכמה מדייקים בבלוג בתיאור פרטיו. בדרך כלל תיאורים כאלו אינם מאוד מדויקים אם אינם מסתמכים על מקורות ראשוניים אמינים ומפורשים. אך לצורך העניין אניח שהסיפור אירע כמתואר. אני אפילו חושב שיש סיכוי טוב שהניסוי בוורגל, כפי שמתואר בבלוג, אכן היה נוחל הצלחה. כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, הסיבה לשפל הכלכלי הנורא שהתרחש באותה תקופה והביא בסופו של דבר לעליית הנאציזם ולשואה, היא מדיניות שהתבססה על סירוב עיקש להדפיס מספיק כסף, ממש כפי שכיום הבנק האירופי המרכזי מסרב להדפיס מספיק כסף לצורך מדינות הדרום, יוון, ספרד ופורטוגל וכך יוצר בהן אבטלה עצומה.   במצב זה אם נוטשים את המטבע המונפק בקמצנות ועוברים למטבע אחר, שאותו מדפיסים בנדיבות, השפל ייהפך לשגשוג, ואכן כך מסופר שעשו בוורגל – החליפו את המטבע הדפלציוני במטבע שהודפס בנדדיבות.

כמה נדיבה הייתה הדפסת הכסף בוורגל? נדיבה באופן שאין לתאר. כידוע, הורדת ריבית היא צורה של הדפסת כסף. בוורגל הנהיגו ריבית שנתית שלילית של 12%!!  יש אמנם קושי להנהיג ריבית שלילית, בשל היכולת של אנשים לצבור מזומן, אך בוורגל התגברו עליה על ידי כך שהתנו את תוקף השטרות ברכישת בולים ובהדבקתם על השטר. שיטה יצירתית, גם אם מייגעת.

לסיכום, ללא קשר למה שקרה בפועל, מדובר במעשייה נפלאה עם מוסר השכל אמיתי ומשכנע. השאלה היחידה היא מה למעשייה זו ולהשקפת אנשי הכלכלה האמיתית. הם הרי טוענים שהריבית הנמוכה שמנהיג כיום בנק ישראל היא אם כל חטאת. אם ריבית של 1% לערך נראית להם כאסון, מדוע להם להלל ריבית שלילית של 12%, הנמוכה לאין שיעור.

הסיבה הראשונית לשואה

27 באפריל 2014

השואה היא תהום אפלה בהיסטוריה של עמנו ושל האנושות. לא מעט נכתב על הקושי להסביר את התרחשותה ואת הנסיבות שאיפשרו זוועה כזאת. בין אלו שניסו לתת הסבר יש שדיברו, כמו דניאל יונה גולדהאגן, על אנטישמיות מעוגנת באופי הגרמני. אחרים, כמו חנה ארנדט, דיברו על הקלות שבה זוועות יכולות להתבצע במסגרת ביורוקרטית. כל אלו הסברים שראויים לתשומת לב, ובכל אופן ברור שעל אף האמת הגלומה בתיאוריות אלו, השואה לא הייתה מתרחשת אלמלא היה אדולף היטלר עולה לשלטון ב-1933. לפיכך אי אפשר להבין את הסיבה הראשונית לשואה מבלי להבין את הנסיבות שאיפשרו להיטלר לעלות לשלטון אז.

והתשובה, מהפרספקטיבה של מדע הכלכלה המודרני, אינה קשה. בשנים שקדמו לשנת 1933 הונהגה בגרמניה מדיניות של צמצום בכמות הכסף וירידת מחירים (לא אינפלציה אלא דפלציה. המדיניות ההיפר אינפלציונית המפורסמת בגרמניה הסתיימה כבר הרבה קודם לכן).  מדיניות זו גרמה לאבטלה עצומה והולידה יאוש, זעם ואנטישמיות.

אם הייתה מאומצת אז גישה של הדפסת כסף, בין אם לפי הגישה הקיינסיאנית שתומכת בהדפסת כסף ממשלתית, ובין אם לפי הגישה המוניטריסטית של מילטון פרידמן שתומכת בהדפסת כסף בידי הבנק המרכזי, כמעט אין ספק שהאבטלה הייתה יורדת בגרמניה במהירות והיטלר היה הופך להערת שוליים.

הרבה פעמים שומעים את אלו המפקפקים ומטילים ספק ביכולת של פתרון קוסמטי לכאורה כמו הדפסת כסף לשנות דברים לטובה. אבל קשה לחשוב על שינוי לטובה גדול יותר מאשר השינוי שהיה נעשה אם היה בהנהגת גרמניה מישהו שהיה מבין כלכלה לאשורה בתחילת שנות השלושים ופשוט לוחץ במלוא הכוח על הכפתור של המדפסת.

האם יצרני הנשק מובילים למלחמות?

27 באפריל 2014

יש כאלו שמאמינים ברצינות גמורה שהכוח המניע מאחורי מלחמותיה של ארה"ב הם הלחצים שמפעילים העשירים יצרני הנשק שרוצים שיהיה ביקוש לתוצרתם.

הקונספירציה הזו היא צורה אחת של אמונה כללית רווחת מאוד – שאנשים פועלים פוליטית בהתאם לאינטרס האישי שלהם. זו אמונה שהפסיכולוגיה הפוליטית כבר הראתה שהיא שגויה לחלוטין. אף אדם כמעט אינו מגבש דעות פוליטיות על סמך אינטרס עצמי. אדגים זאת בצורה פשוטה על ידי תוצאות בחירות 2013.

בבחירות 2013 קיבלה מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ, שהניפה את הסלידה מהעשירים כדגל, באופן יחסי פי שניים קולות בסביון ובכפר שמריהו מאשר בדימונה ובטבריה. מרצ, שהיא סוציאליסטית לפחות באותה מידה, קיבלה, באופן יחסי, בסביון ובכפר שמריהו, יותר מפי עשרה(!) מהקולות שקיבלה בדימונה וטבריה.

על אי שוויון וכוח פוליטי

27 באפריל 2014

בהמשך לדיון על אי שוויון בפוסט הקודם – אחת הטענות בגנות התגברות אי השוויון היא שהוא מוביל לעולם לא דמוקרטי. העשירים משתמשים בכספם כדי להכתיב מה יהיה ומה יקרה. הטענה הזו מעידה בעיקר על יכולתם המופלאה של אלו שטוענים אותה להתנתק לגמרי מהמציאות.  המציאות היא הפוכה לגמרי – כוחם של העשירים הוא שמאפשר בקושי את קיומו של דיון דמוקרטי כלשהו.

כידוע לכל אחד, האליטות המשמשות בתפקידים בכירים בתקשורת ההמונים הן בעלות דעות שמאל. גם רוב העשירים הם בעלי דעות כאלו. מי שלא מאמין, מוטב לו שיסתכל במפת ההצבעה במנהטן, האזור העשיר בארה"ב, שם הביס אובמה את רומני על נקלה.  בנסיבות אלו, כמעט אין פיתחון פה לדיון דמוקרטי. משום שהתקשורת כולה נשלטת רק בידי צד אחד.  מה שמציל קצת את התמונה הוא שקיימים כמה אילי הון שיש להם המון כסף והמון נחישות לאזן את שליטת השמאל בתקשורת.  בישראל זהו שלדון אדלסון. בבריטניה ובארה"ב זהו בעיקר רופרט מרדוק.  באופן אישי אני רחוק מלהיות ימני קיצוני, ובחלק ניכר מהסוגיות אני בעל עמדות שמאל. לעתים קרובות הדעות שמבטאים הביטאונים של אדלסון ושל מרדוק נראות לי קיצוניות ונבערות, ועדיין ברור לי שאלו דעות שמשותפות להמוני אנשים, ולא היו נשמעות אלמלא היו בעלי הון שמוכנים לממן את פרסומן, כנגד תקשורת המיינסטרים.

כאשר אנשי השמאל מלינים על כך שהכסף הגדול פוגע בדמוקרטיה, הם מתלוננים בעצם על כך שהכסף הגדול מונע השתלטות מוחלטת של השמאל על הדמוקרטיה.  על הכוח הגדול של השמאל בתקשורת תעיד העובדה שבישראל העיתונים הכלכליים, כגון גלובס, כלכליסט ובמידה מסוימת גם דה מרקר, נשלטים בידי אנשים עשירים מאוד, ועדיין, לכאורה כנגד האינטרס האישי של בעליהם, הם הופכים את עצמם לביטאונים סוציאליסטיים חד צדדיים, גרסה מודרנית של "על המשמר". כאילו חומת ברלין לא נפלה מתישהו.

 

 

אשליית אי השוויון

24 באפריל 2014

כהרגלו הכפייתי, איתן אבריאל מדה מרקר זועק זעקות שבר על ההחמרה באי השוויון ומראיין את הגיבור החדש של השמאל, הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי. פיקטי חיבר ספר עב כרס על ההחמרה באי השוויון בין העשירים לעניים ומציע כפתרון מיסוי דרקוני של העושר. זאת למרות הכישלון הצורב של המדיניות הזו שניסה להנהיג פרנסואה הולנד בארצו. בסופו של דבר הפכה הכלכלה המקרטעת בצרפת את הולנד לאחד הנשיאים הלא פופולאריים בתולדות הרפובליקה.

ההתעסקות באי השוויון היא אובססיה של השמאל, אך היא מזכירה במידה רבה את ההתעסקות בגרעון, אובססיה של הימין הכלכלי דווקא. בשני המקרים ישנה התעסקות במספרים על נייר, כמעט חסרי משמעות. מספרים שהקשר שלהם לעולם האמיתי לעתים קלוש ממש. אולם האובססיביים למספרים אלו, הכנסות של עשירים במקרה הראשון, חובות ממשלתיים במקרה השני, מתייחסים אליהם ברצינות תהומית כמעט ילדותית ומוצאים בהם אסון קיומי.  הדבר מזכיר לי ילד שחרד מהמפלצות שראה בחושך. לילד יש על פי רוב למזלו הורה טוב שירגיעו ויסביר לו שהמפלצות קיימות רק בדמיון, אך בשיח הכלכלי אין מבוגר אחראי שיסביר כמה מטופשות חרדות שנוצרות בגיליון אקסל ומושלכות על המציאות הריאלית.

בימי קדם אי שוויון לא התבטא במספרים על נייר אלא בכך שלעשירים היה מזון בשפע בעוד העניים מתו מרעב, לגברים העשירים היו נשים ופילגשים לרוב ואילו לגבר העני בקושי הייתה אישה אחת, לעשירים היו אחוזות עצומות ואילו העניים חיו בבקתה, העשירים היו בעלי ספריות גדולות ואילו העניים לא ידעו קרוא וכתוב. העשירים חיו לאורך שנים ואילו העניים מתו בגיל צעיר.

אי שוויון דרמטי זה צומצם מאוד בידי כלכלת השוק הקפיטליסטית וגם בידי מדינת הרווחה (אך כמו שמרבה לומר ראש הממשלה – אין רווחה בלי רווחים). למרוויח שכר מינימום כיום יש רמת חיים גבוהה מאשר הייתה לעשיר גדול לפני כמה דורות.

הפערים הריאליים ברמת החיים בין בני אדם לא חוסלו לגמרי, בכמה תחומים הם עדיין משמעותיים ביותר, אך אין ספק שהם צומצמו מאוד. מה שלא צומצם הוא אשליית אי השוויון. אשליה זו מתבססת על ההנחה שאם אדם אחד עשיר מחברו פי מאה בדפי החשבון שמנפיק הבנק, הדבר מבטא במובן אמיתי כלשהו אי שוויון שבו לאדם אחד יש פי מאה מאשר לאדם אחר, אבל זו אשליה. העשיר לא יחיה פי מאה מהעני, לא יאכל פי מאה ארוחות ממנו, לא ייסע ממקום למקום פי מאה יותר מהר ממנו, לא יהיו לו פי מאה נשים, והוא לא יצפה בפי מאה סרטים. הוא אפילו לא יגור בדירה גדולה פי מאה ולא יצרוך פי מאה חשמל.

המזל של הקפיטליזם הוא שאנשים מוקסמים מכסף, ומוכנים לעמול עוד ועוד עבור עוד כסף, כדי שיהיו בעלי הון רב יותר מחבריהם, על אף שהתועלת שההון הזה יכול להקנות להם היא מוגבלת ולעתים קרובות כלל לא שווה את העמל, ורובה מצוי רק בדמיון.   בני אדם מתומרצים לשקוד ללא הרף על רעיונות יצירתיים לפתרון בעיית המחסור של האנושות, מקווים שבאופן זה יצברו עוד כסף. כך תשוקתם להיות גבוהים בהיררכיית אי השוויון הדמיוני מפחיתה את המחסור האמיתי ואת אי השוויון האמיתי.


אחרי שכתבתי כל זה, בכל אופן חשוב להצביע על כמה תחומים שבהם אי השוויון, בפרט כפי שמתבטא במדינתנו, הוא בעיה, ולהראות עד כמה הם אינם קשורים לפערים בגיליונות אקסל או לרעיונות מיסוי דרקוני.

אי השוויון הבולט ביותר הוא בסוגיית הדיור. צעירים שנאלצים להישאר לגור בבית ההורים שנים ארוכות עלולים להיות במצוקה אמיתית. שום מיסוי לא יפתור את הסוגיה הזו, אלא אך ורק תמריצים לבנייה ולחיתוך הכבלים הביורוקרטיים שחונקים אותה.

אי שוויון בלתי נסבל אחר הוא בין העשירים שיכולים להחזיק שתי מכוניות פרטיות לבין אלו שצריכים להשתמש בשירותי תחבורה ציבורית. בניגוד למדינות אירופאיות עם תחבורה ציבורית מפוארת, התחבורה הציבורית בישראל היא עדיין קטסטרופלית. הכלים לשיפורה נעוצים בזירוז בניית הרכבת התחתית והרכבות הבינעירוניות, בהגדלת תדירות האוטובוסים והרכבות, ואפילו בפתרונות פשוטים כמו תחנות אוטובוסים ממוזגות.

על אי שוויון כואב מצביעות זעקותיהם של תושבי דרום תל אביב, שמתמודדים עם חוסר ביטחון אישי בעקבות הגירת מבקשי המקלט האפריקנים אל שכונותיהם. בצדק הם מרבים לדבר על אי השוויון בין מצבם לבין זה של תושבי צפון תל אביב.     אפשר לומר שגדר ההפרדה בגבול מצרים שעצרה את סחף הפליטים הייתה התרומה הגדולה ביותר של ממשלת נתניהו לשוויון בין אזרחי ישראל, ורלוונטית לסוגיית השוויון יותר מכל העלאת מס על עשירים, על אף שכמובן שום מאמר שייכתב בידי האליטה התקשורתית לא יציין זאת.

אי שוויון אחר הולך ומצטמצם משמעותית לנגד עינינו. מדיניות השמים הפתוחים וכניסת חברות הלואו קוסט לארץ הופכות נופשים בחו"ל לדבר שגם המעמד הבינוני ואפילו הבינוני-נמוך יכול להרשות לעצמו. גם כאן, לצמצום אי השוויון בין העשירים המשייטים בחו"ל לבין העניים הנאלצים להסתפק בארצנו לא תרם רעיון סוציאליסטי עקר כלשהו. אלו שהושיעו היו יזמים קפיטליסטים שרצו להיות מאוד עשירים והקימו חברות תעופה זולות. לא ברור האם אותם יזמים נעשו באמת מאושרים יותר כתוצאה מהתעשרותם, אך ברור שהם הפכו את החיים לנעימים יותר להמונים.

העלאת שכר המינימום – דבר בעתו

22 באפריל 2014

ביולי שעבר שרר בסיביר שרב כבד. לאחרונה קרה דבר נדיר לא פחות – חבר הכנסת דב חנין הציע הצעה כלכלית נבונה. חנין קורא להעלאה משמעותית של שכר המינימום. כיום שכר המינימום הוא 23 ש"ח בשעה, 4,300 ש"ח בחודש. חנין תומך בשכר מינימום שיעמוד על 30 ש"ח בשעה, 5,600 ש"ח בחודש.  בעיניי ההצעה טובה. איני יכול להתחייב על כך ש-30 ש"ח בשעה הוא השכר האופטימלי, ייתכן שהוא גבוה מדי, ובכל מקרה תהליך של העלאת שכר מינימום צריך להיות מדוד ומדורג – אבל כל הסימנים מראים שחנין צודק באופן עקרוני – צריך להעלות את שכר המינימום.

לא בכל הנסיבות העלאת שכר מינימום היא דבר נכון. בנסיבות שבהן האינפלציה גבוהה מדי, העלאת שכר מינימום היא רעיון רע כי היא עלולה לתרום לסחרור האינפלציוני. אבל כיום האינפלציה נמוכה מדי, ולכן העלאת שכר המינימום יכולה דווקא להועיל להציב את האינפלציה באמצע היעד שקבעה לה הממשלה.

במצב שבו הריבית גבוהה מדי העלאת שכר המינימום עלולה להיות רעיון גרוע, מאחר שהיא מגבירה את הלחצים האינפלציוניים ולוחצת על בנק ישראל להעלות את הריבית, אבל כיום הריבית נמוכה מדי, ולכן העלאת שכר המינימום יכולה דווקא לתרום לייצוב הריבית על רמות רצויות יותר וגבוהות יותר.

במצב שבו עובדים בשכר נמוך מתקשים למצוא עבודה ונשארים מובטלים, העלאת שכר המינימום היא מסוכנת – היא עלולה להגביר את האבטלה בקרבם. הבעיה כיום היא הפוכה – יש יותר מדי עבודות בשכר נמוך שישראלים פשוט אינם מוכנים לעבוד בהן, ובשל כך ישראל הפכה לארץ חפץ למהגרים מאפריקה, ונראה שכל אפריקאי שהגיע לפה, נטול השכלה וידיעת שפה, לא התקשה למצוא עבודה. תמורת שכר גבוה יותר יהיו גם ישראלים שיסכימו לעבוד בעבודות בשכר נמוך. כך יתרום שכר המינימום גם ליציאתם לעבודה של גברים חרדים ונשים ערביות, שבתנאים הקיימים אולי משתלם להם יותר להסתמך על קצבאות.

להעלאת שכר המינימום יש תרומה ידועה לצמיחה – זו שיטה להעביר מזומנים אל אלו שישתמשו בהם לצרוך ובכך יניעו את גלגלי המשק.

וכמובן, בראש ובראשונה העלאת שכר המינימום היא כלי לשפר את חייהם של עניים שהחיים לא היטיבו איתם ולאפשר להם רמת חיים גבוהה יותר, בכך זו שיטה אפקטיבית באמת, כאשר מאפשרים אותה התנאים, לקדם צדק חברתי, בניגוד לאובססיות העלאת המס וצעקנות "אי שוויון" בניחוח קומוניסטי עקר שמאפיינות את שיח הצדק החברתי הנוכחי.

 

 

המינוף העצמי לדעת ביוזמת בנק ישראל

7 באפריל 2014

גולן פרידנפלד הכותב בכלכליסט מתריע על כך שמשקי הבית ממנפים את עצמם לדעת. בסביבת הריבית הנמוכה מתפתים הצרכנים לקחת יותר ויותר הלוואות כדי לקנות דברים. דבר זה עלול לחזור כבומרנג בעתיד. כולם יודעים מה קורה כשנצברים יותר מדי חובות. אכן, נשמע מדאיג מאוד. אבל מצד שני – הרי בדיוק כדי להגיע למצב זה קרנית פלוג דואגת לריביות כה נמוכות, כדי שהצרכנים ילוו כסף עוד ועוד, יקנו דברים וכך יספקו תעסוקה במשק, והצמיחה תתמיד.

אם הצרכנים יסרבו לקחת הלוואות ויהיו יותר מחושבים, כעצתו של הכותב, הרי שהצמיחה תיפגע והאבטלה תגדל. במצב זה תיאלץ קרנית להוריד עוד ועוד את הריבית כדי להכריח את הצרכנים לא להיות מחושבים כל כך בנטילת הלוואותיהם. במילים אחרות, מה שהכותב מייעץ למשקי הבית הוא לפצוח במלחמה חסרת סיכוי נגד תוכניותיו של בנק ישראל לעיצוב הרגלי הצרכנות שלהם.

אם כך נראה שמשקי הבית בישראל במבוי סתום – או שייקלעו לסחרחורת של חיים על אשראי שסופם אולי רע ומר, ובכל מקרה הם מעיקים פסיכולוגית, או שסירובם לעשות כן יוביל את בנק ישראל לנקוט צעדים קיצוניים יותר ויותר כדי להכניס את הציבור למלכודת החובות בכל אופן.

אבל חשוב לומר שיש מוצא מהברוך הזה. הרי יש סיבה לכך שאנחנו צריכים להיכנס לחובות ולהלוואות ולריביות כדי לקנות דברים. הסיבה היא שיש לנו פחות מדי כסף לקנות דברים אם לא ניקח על עצמנו חוב. ולמה יש לנו פחות מדי כסף? כי הממשלה לוקחת מאיתנו מסים, והמסים רבים כל כך. ולמה המסים רבים כל כך? משום שהממשלה מממנת את עצמה יותר מדי על ידי מסים, ופחות מדי על ידי גירעונות. ולמה הממשלה לא מממנת את עצמה על ידי גירעונות? משום שקרנית פלוג ונערי האוצר, החליטו על סמך תחושת בטן מטופשת וללא שום בסיס מחקרי, שאוי ואבוי לנו אם הגרעון יחרוג מ-3%, ויהיה, שומו שמים, 5% או 6% למשל.

כך מנעו פלוג ונערי האוצר אסון מדומה, החשש המגוחך שאיזו שואה תקרה אם הגרעון יחרוג מסף מספרי שרירותי ונמוך למדי. במקום זאת הם עלולים להביא אסון אמיתי, חוב עצום מעיק על משקי הבית שעלול להתפוצץ ביום מן הימים, ואפילו בזמן שאינו מתפוצץ הוא עדיין מעיק, כובל ומעורר חרדות.

הכרעת הדין בנושא הולילנד – כרגיל, התמריצים

3 באפריל 2014

ישנה כתבה מאוד מעניינת בגלובס על סיכויי הערעור של אולמרט להצליח. הטיעונים של ההגנה שמועלים שם נשמעים הגיוניים, או לפחות לא בלתי מופרכים לחלוטין – ייתכן ששמואל דכנר, שפעל מטעם יזמי הולילנד, היה מעוניין לשחד את אהוד אולמרט באמצעות סיוע לאחיו יוסי, אבל מי אמר שאהוד אולמרט ידע על כך. לא על כל דבר אדם מספר לאחיו. פובליציסט אחר מעלה טיעון שונה הנוגע לשאר הנאשמים – הממונים על הבינוי בעירייה, כמו אחד מהם שהכיר אישית, ניהלו חיים צנועים, ומי אמר שתמכו בפרויקט בשל תרומות שקיבלו עמותות המקורבות אליהם. אולי תמכו בו משום שחשבו שזהו פרוייקט ראוי.

הדברים האלו משקפים הסתכלות נאיבית על מערכת המשפט, כאילו מטרתה להגיע באמת להרשעות שמעבר לספק שבספק סביר, פן חלילה אחד מאלף מורשעים יהיה חף מפשע שישב בכלאו לשווא. דעתי אחרת – אני איני מאמין שמטרתו העליונה של המשפט היא לעשות צדק פרסונלי לכל אדם ואדם. נכון, צריך להישמר מאוד ממצב שבו המשפט עושה מעשי עוול בוטים. ועדיין, לא הצדק הוא מטרתה המרכזית של מערכת המשפט. מטרתה העיקרית היא אחרת –  עיצוב סביבה של תמריצים נכונים.

הבה נניח שאולמרט באמת תמים לחלוטין, לא היה לו מושג על הכסף שזרם לאחיו, גם לא היה לו מושג על תרומות הבחירות שזרמו לכיוונו מצד דכנר. שום דבר מאלו לא השפיע על שיקוליו לגבי פרויקט הולילנד. גם במקרה כזה ניתן להגן על פסק הדין בעניינו. גם אם לפי הפורמליסטיקה המשפטית הוא היה אמור להיות זכאי, הרי שזיכויו ימסד מערכת של תמריצים מעוותים – עולם שבו יזמים מוצאים עניין, פילנתרופי לחלוטין כמובן, בהרעפת סכומי כסף על עמותות הקשורות לבעלי עניין בעיריה. עולם שבו יזמים חשים צורך, מתוך גמילות חסדים גמורה כמובן ובלי ידיעת המעורבים כלל, בחילוץ בני משפחותיהם של ראשי העירייה מחובות לשוק האפור.

האמת היא שבניגוד לכותרות העיתונים הצעקניות, השחיתות המפורשת והבוטה שנחשפה בפרויקט הולילנד אינה מאוד גדולה – לא הוכח שהתקיימו הסכמים מפורשים בכתב או בעל פה שביטאו שחיתות של תן וקח. לא הוכח שהכספים שנתן שמואל דכנר למטרות הקשורות לבכירי העירייה ניתנו מיוזמתם ובעידודם. לא הוכח שהסיבה העיקרית לקידום פרוייקט הולילנד הייתה הכספים האלו.  השחיתות הבוטה שהוכחה הייתה של דכנר עצמו, לא של מוטביו.

אולם מה שכן ברור הוא שאסור בשום פנים לאפשר מצב שבה מתקיימת במדינת ישראל נורמה שבה יזמים חשים צורך לפנק, לפנק ולפנק, ומוטבי הפינוק הם אנשי ציבור הממונים על תחום החשוב ליזם. כל פסיקה אחרת מלבד שזו שנתן השופט דוד רוזן הייתה עלולה לקבע את הנורמה האיומה הזו, ולפיכך פסק דינו ראוי להערכה.