בנט צריך לשחק צ'יקן

פעם שנאתי השוואות בין טראמפ לבין ביבי. טראמפ הוא שוטה גס רוח, גם אם יש לו שכל ישר בסיסי שאפשר לו לעמוד מול טירלולי הפרוגרסיביות. ביבי לעומת זאת הוא המוח בעל 180 נקודות האייקיו (אפילו שאין באמת ציון כזה במבחן ווקסלר, מבחן מנת המשכל המקובל).

בדיעבד צריך להודות עם זאת שהיה טעם מסוים בהשוואה הזו, יותר משרציתי להאמין. התנהגותו הנוכחית של ביבי דומה לבדיחה הקלאסית על מי שנפל מקורס טיס ועבר לנ"מ, כדי שאם הוא לא טס, אז אף אחד לא יטוס. היא מזעזעת. עזיבת בלפור קשה לו מנשוא, לכן הוא מסכן את חוק האזרחות ורותם את עדר הכבשים הסוגדות לו לפגיעה בביטחון המדינה. התנהגות שמזכירה מאוד את הטירוף הנרקיסיסטי שאחז בטראמפ והוביל לאירועי 6 בינואר בגבעת הקפיטול.

בתגובה בנט מנסה לרקום דיל עם רע"מ על הארכת חוק האזרחות, אבל זו טעות איומה. קודם כל, מפלגה ערבית אינה יכולה לתמוך בחוק האזרחות כפי שמפלגה חרדית אינה יכולה לצעוד במצעד הגאווה. אין היגיון לנסות להרוס את הפרטנרים שלך. להוביל את רע"מ לתמיכה בחוק האזרחות יהרוס אותה, וזה גם לא יקרה. אם יקרה תידרש לשם כך פשרה מכאיבה מאוד בחוק, שתהיה רשומה על שמו של בנט, ואין שום סיבה לאמץ פשרה כזו.

מה נכון לעשות בנסיבות האלו? לשחק צ'יקן. בנט צריך להגיש את חוק האזרחות ככתבו וכלשונו וכפי שממשלת נתניהו עצמה אישרה אותו להגשה לאחרונה (והרי בכל שתים עשרה שנות שלטונה לא הגישה את חוק היסוד שכביכול הליכוד מעוניין להעביר עכשיו). אם האופוזיציה רוצה להפיל את החוק, שיהיה לה לבריאות. אי אפשר להציל את עם ישראל מעצמו. אם יש בו 52 ח"כים שמוכנים לחבור לערבים כדי לפגוע בממשלה, אין מה לעשות. והרי אין לכך סוף. מחר יבטלו את חוק השבות כדי לפגוע בממשלה, מחרתיים יפגעו בממשלה על ידי כך שיחוקקו את זכות השיבה (המלאה, לא זו החלקית שמקנה חוק האזרחות לפני התיקון).

להימור של האופוזיציה אין סיכוי אמיתי. אם אכן יתחילו המוני מתאזרחים פלסטינים חדשים לנהור לישראל, המפלגות באופוזיציה יצטרכו לתת דין וחשבון לפני בוחריהן על כך. בנוסף התנהגות אנטי ציונית ארסית כזו תצדיק אפס התחשבות במפלגות החרדיות והחרד"ליות שזקוקות לתקציב שוטף למוסדותיהן. נורמות של חוסר הגינות ושל אדמה חרוכה יפגעו בחרדים יותר מבכל אחד אחר. הם הרי חיים על כספי הממשלה.

ההימור של ביבי הוא נואש, הוא נובע מפגיעה נרקיסיסטית חולנית. ההליכה של הח"כים באופוזיציה אחרי החלילן מבלפור נובעת מפולחן אישיות מטורלל. על ראש הממשלה בנט להפגין קור רוח מול התכסיס הזה, כפי שיהיה עליו להפגין קור רוח מול נסיונות לפגוע בביטחון המדינה שיבואו מצד אויבים מבחוץ.

מרכז תל אביב ועתידו של טירוף מחירים

בשלהי שנות התשעים, כשביבי היה ראש ממשלה כמו עד לפני שבועיים ושנוא בידי השמאל כמו עד היום, היה דבר אחד שונה מאוד: דירת 3 חדרים במרכז תל אביב עלתה 200 עד 250 אלף דולר. היום דירה כזו יכולה לעלות בקלות 1.2 מיליון דולר ויותר. כלומר מאז הייתה עליית תשואה של 8% לשנה לערך. אם מצרפים דמי שכירות מקבלים 3% נוספים לתשואה, והכול נטו כי היה קל בתקופה זו לחמוק ממיסוי על שבח דירת מגורים. איזו השקעה מדהימה: 11% תשואה (אמנם לפני ניכוי אינפלציה). הרבה יותר טוב ממה שמדד המניות האמריקני ה-S&P 500 עשה מאז אותם ימים, ועל מניות היה גם מס משמעותי.

כל זה מעניין מאוד, אבל נחלת העבר. אם אינך היסטוריון, השאלה המעניינת נוגעת תמיד לעתיד. האם כך זה יימשך?

נימוקים לחיוב

הלחץ הדמוגרפי לא מתמתן: הצעירים שמפעילים כיום לחץ על מחירי הדירות במרכז תל אביב באים ברובם מהתינוקות שנולדו סביב שנת 1990. אלו שיפעילו לחץ בעוד 25 שנה יבואו מהתינוקות שנולדו סביב שנת 2015. בסקטור היהודי נולדו 74 אלף תינוקות בשנת 1990; 137 אלף תינוקות בשנת 2015. בנקודה זו אפשר להגיד "התביעה סיימה את טיעוניה". הטיעון הדמוגרפי הוא כל כך רב עוצמה שדי בו. צריך לצרף לו גם את העובדה ששנה אחר שנה מספר העולים לישראל גדול משמעותית ממספר היורדים ממנה וכמובן גם את הציפיה להמשך העליה בתוחלת החיים.

לא תהיה בניה דרמטית חדשה במרכז תל אביב: אם לא תנחת פצצת אטום אירנית על העיר ויצטרכו לבנות הכול מחדש, אז לא צפוי היצע דרמטי חדש. בנייני שלוש קומות אולי יהפכו בפרויקטים של תמ"א ובקצב איטי להחריד לבנייני חמש קומות, אבל זה מעט עד גיחוך לעומת הצפת הביקושים.

נימוקים לשלילה

הלחץ הדמוגרפי בא מקבוצות אוכלוסיה שאינן אוהדות את מדינת תל אביב: לפחות 30 אלף מהתינוקות של שנת 2015 שייכים לסקטור החרדי, ועוד רבים אחרים הם דתיים אדוקים. אלו מגזרים שמרכז תל אביב אינו המקום שמלהיב אותם. וגם אם יש מתוכם יציאה בשאלה, היא קטנה יחסית. מנגד אפשר לחשוש שהצמיחה הדמוגרפית הדתית תדחק חילונים מערים אחרות כמו ירושלים או פתח תקוה וכך תגביר את הלחץ על מרכז תל אביב.

הכסף ההייטקיסטי הוא בועה: מדינת תל אביב נהנית מזרימת הכסף העצומה לסקטור ההייטק ולשגשוגו במדינת ישראל. ייתכן שכמו בשנת 2000 יתברר שמדובר בבועה, והמשקיעים יחשבו כיוון מחדש. אני דווקא לא חושב שאנחנו בבועה. ייתכנו תיקונים פה ושם, אבל סביר בעיניי שההייטק והסטרטאפים ימשיכו להיות במוקד הצמיחה הכלכלית העולמית.

הכסף הגדול פוגע בעצמו: אנשים מצליחים רוצים לחיות היכן שחיים צעירים דלפונים ויצירתיים, אבל אם הדלפונים היצירתיים כבר לא יכולים להרשות לעצמם מגורים במרכז העיר, אז גם המצליחנים לא ימצאו עניין באזור. כך הכסף הגדול שמביאים המצליחנים ללב העיר משמיד את הסיבה שבגללה הם להוטים להגיע לשם מלכתחילה. עיריית תל אביב יכולה לפתור את הבעיה במידה מסוימת על ידי דיור בר השגה. אבל אין בכך באמת פתרון למצוקת הצעירים הדלפונים. רק מעטים יזכו בהגרלה שתאפשר להם חיים בלב העיר הנחשק. האחרים ישיגו פתרונות לעצמם בדרכים המסורתיות: דירות 40 מ"ר מחולקות ומגורים עם שותפים בתקווה שלא יתבררו כבלתי נסבלים. אלו מהם שבכל אופן יגלו אומץ ונועזות וילכו להצמיח סצנת צעירים תוססת במזרח רמת גן למשל, יתרמו משהו לבעיית מחירי הדירות כי ייצרו אלטרנטיבה נחשקת ממזרח לאיילון.

שיעורי הריבית לא יישארו על אפס לנצח: טראמפ וביידן שינו את הפרדיגמה הכלכלית. הם הגדילו תקציבים מתוך מחשבה שגרעונות אינם ביג דיל (השקפה שהבלוג פה הטיף לה במשך שנים). בכך הם פתחו פתח לשובה של האינפלציה ולשובן של הריביות הגבוהות. בארה"ב ואז בכל העולם. ריביות גבוהות משמע משכנתאות נמוכות. דבר זה יפגע במחירי הדירות.

הסיטואציה הביטחונית עומדת לפני הדרדרות: בימים שבהם דירה בתל אביב עלתה 200 אלף דולר, המדינה הצטמררה מהניסויים האירניים בשיהאב 3. שיהאב 3 הוא עובדה קיימת כיום וגרוע ממנו, הצטרפו אליו טילים מדויקים של החיזבאללה שמכוונים מלבנון. ובכל אופן המחירים עלו מעל ומעבר. לכאורה תושבי תל אביב הם שוטים שחוגגים על לבו של הר געש שמאיים להתפרץ. מה עוד שמבצע שומר החומות המחיש שישראל אינה מסוגלת באמת להעניש את האויב בחומרה עצומה גם אם תל אביב מופגזת ברקטות כפי שלא הופגזה מעולם. המחיר בחיי האדם ששילמו בעזה בתגובה לא היה מזעזע במונחים של שווי חיי אדם בעזה.

נראה שהשינוי במצב הביטחוני צריך להיות באמת קטסטרופלי כדי שיתבטא במחירים. במקרה כזה ייתכן שנחזה בצלילה בשווי השקל שתהפוך כל מצרך שקלי כלשהו, לרבות דירה במרכז תל אביב, לפחות ערך. גם אם אני נעשיתי פסימי לגבי ביטחון ישראל בעקבות המבצע בעזה, וגם אם חולשת ממשל ביידן מול אירן אינה מבשרת טובות, השוק שומר על אופטימיות כתמיד, והוא חכם ממני בהרבה.

יכול להיות גם שדרוג צנוע בהיצע אם הממשלה תקח ברצינות רבה את הצורך בממ"דים ברחבי תל אביב, יותר משלקחה ברצינות את הצורך להתכונן לרעידת אדמה, שנראית נדירה בהרבה מרקטה.

בונים בעירוב שימושים: תל אביב היא חיה נדירה – יש בה אוכלוסיה ברמה סוציואקונומית גבוהה שחיה בדיור ציפוף תוך הסתמכות רבה על תחבורה ציבורית והליכה ברגל. ניגוד עצום מול השממה האורבנית שרואים במקומות כמו מודיעין, שהם ומערב ראשון לציון. הנדירות של תל אביב, והעובדה שצעירים רבים לא יכולים לסבול חיים במקום אחר, נוצרה בעקבות ההחלטה התכנונית ארוכת השנים לבנות עבור מכוניות ולא עבור הולכי רגל. ההחלטה הזו התהפכה בעשור האחרון. זאת גם בגלל המגמה העולמית וגם בגלל הצפיפות הישראלית. בניה למכוניות אינה בת קיימא עוד. מעתה והלאה נראה שכונות שבהן אפשר ללכת ברגל ולהסתמך על תחבורה ציבורית. הכי חשוב הוא פרויקט שדה דב, שיכלול בניה מהסוג הצפוף ומעורב השימושים (כלומר מגורים מעל חנויות) שמאפיין את מרכז תל אביב, אבל מצפון לירקון.

קישורים בין תל אביב לסביבתה: באזורים שקרובים למרכז העיר תל אביב אבל מופרדים ממנו המחירים נמוכים בהרבה. ככה זה בגבעתיים, ביד אליהו, בפלורנטין או ברמת גן. אבל יש בקנה פרויקטים שמוחקים את ההפרדה בין תל אביב לבין השכנים מנקודת המבט של הולך הרגל. גשר יהודית היה סנונית ראשונה. קירוי נתיבי איילון יכול להיות בעל השפעה דרמטית ולמתן את צמיחת המחירים במרכז תל אביב לעומת צמיחת המחירים באזורים שמעבר לאיילון.

הסעה המונית: פרויקטים של הסעה המונית, קווי הרכבת הקלה והמטרו, יהפכו את מרכז תל אביב לנגיש יותר מכל גוש דן. הדבר יוסיף מעט ערך למרכז תל אביב. אנשים לא חיים שם כדי להגיע לראשל"צ. אבל הוא יוסיף הרבה לערך של ראשל"צ, כי אנשים כן להוטים להגיע ממנה למרכז תל אביב. כך הערך הפיננסי הנדל"ני יתפזר באופן הגיוני יותר ברחבי גוש דן, דבר שיקטין אולי במשהו את הלהיטות של צעירים לגור עם שני שותפים בבניין רעוע ברחוב פינסקר או מודליאני.

רכב ללא נהג: לפני שנתיים או שלוש הייתי חש חופשי יותר להמר על השפעת הרכב ללא נהג על מחירי הנדל"ן אם ייכנס לשימוש נרחב. לכאורה הוא יכול להפחית את האטרקטיביות של מרכז העיר לעומת בית מרווח בפריפריה. זאת בשל היכולת להירדם בפתח ביתך ולהתעורר במרכז העיר. ובתסריטים עתידניים מאוד אפילו להיפטר מפקקים ומרמזורים (בין הסיבות לכך: רכב שמדבר עם כלי רכב אחרים לא צריך רמזורים, הוא יכול לקבל זכות דרך לשבריר דקה ואז לפנות את הדרך מיד; רכב שנועד להסיע אדם אחד יכול להיות מיניאטורי ולתפוס מעט מקום על הכביש). אבל נראה שמשהו תקוע אצל גוגל ואצל יתר החברות שמתעסקות בנושא, הן לא מצליחות להתגבר על כל המכשולים הטכניים הכרוכים בלגרום לכלי רכב להבין כביש.

חצי הכוס המלאה

התפרסם היום סקר על עמדות האמריקנים כלפי ממשל ביידן ויחסו לישראל מול יחסו לפלסטינים. יש כל מיני דרכים לראות את הסקר הזה. אני בוחר לראות את חצי הכוס המלאה, אז ככה אציג את הנתונים.

מבין הדמוקרטים הליברלים – 47% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל, 34% חושבים שתומכת במידה הרצויה, 17% חושבים שלא תומכת מספיק. כלומר אפילו בקבוצה זו 51% חושבים שביידן לא צריך להפחית תמיכה בישראל. אמנם לכל דמוקרט שלא מבין הרבה בענייני המזרח התיכון יש נטיה טבעית להגיד שביידן הוא בסדר, כך שזו לא בהכרח סיבה לנוח על זרי הדפנה. בכל מקרה זה לא חדש שיש לנו בעיה עם הפרוגרסיבים.

מבין הדמוקרטים השמרנים – 33% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל, 46% חושבים שתומכת במידה הרצויה, 17% חושבים שלא תומכת מספיק. כלומר בקבוצה זו 63% לא חושבים שביידן צריך להפחית תמיכה בישראל.

מבין הרפובליקנים המתונים – 20% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל. 35% חושבים שתומכת במידה הרצויה. 37% חושבים שלא תומכת מספיק. כאן 72% לא חושבים שביידן צריך להפחית תמיכה בישראל.

מבין הרפובליקנים השמרנים – 15% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל. 22% חושבים שתומכת במידה הרצויה ו-61% חושבים שלא תומכת מספיק. כאן 83% לא חושבים שביידן צריך להפחית תמיכה בישראל.

ממשל ביידן הוא בסדר עם ישראל, בטח בכל מה שקשור לפלסטינים. עם הסכם הגרעין עוד נראה מה יהיה. למעשה זהו הישג כמעט דמיוני של נתניהו שמותיר אחריו ממשל אמריקני שלא לוחץ להקמת מדינה פלסטינית כאן ועכשיו ומדבר על כך שיהיה שלום כאשר הערבים יכירו בישראל כמדינה יהודית. אפשר לראות שלמרות שבקרב הליברלים הדמוקרטים יש כיסי התנגדות לגישה של ביידן, בסך הכול היא די קונצנזוס באמריקה. סיבה לאנחת רווחה. ברם, יש לסקר גם צד שני, תמיכה בפלסטינים, וכאן נראה שהליברלים במפלגה הדמוקרטית בהחלט יותר נחושים ברצונם שביידן יעשה יותר. תקראו בעצמכם.

ממשלה טובה לביטחון

הממשלה החדשה תהיה טובה לביטחון ישראל? אין לדעת. ימים יגידו. אבל אפשר להעלות לפחות נימוק מהותי אחד לכך שכך יהיה. בעצם שניים. הנימוק האחד הוא שהיחסים עם ארה"ב ישתפרו, וביבי שאורב בפינה הוא בבחינת "השוטר הרע", שיכול לשכנע את האמריקנים להרעיף תופינים על השוטר הטוב, ממשלת בנט-לפיד. בצדק בנט-לפיד מותקפים על כך שהם כפופים לאג'נדה האמריקנית ולא יוכלו להתקומם מולה. אבל נתניהו יכול למלא את תפקיד ההרתעה מול ממשל ביידן. החשש לחזרתו יכול להצדיק התחשבות יתרה של הממשל באינטרסים של ישראל. זהו תפקיד כפוי טובה מבחינת נתניהו, שהיה רוצה לאייש תפקידים מהנים יותר מאשר תפקיד הדחליל לאמריקנים מספסלי האופוזיציה. אבל אפשר לשרת את העם גם משם. במידה מסוימת זה פיתרון נפלא לפרדוקס קשה ביחסינו עם ארצות הברית. אלו יחסים שמבוססים על הבנה, ערכים משותפים, אכפתיות עמוקה. איך אפשר להכניס למערכת יחסים קסומה כזו מקלות מחד ומצד שני איזו מערכת תמריצים יכולה לתפקד בלי מקלות. נמצא הפיתרון בדמות דחליל ביבי שישמש כמקל מהאופוזיציה.

הנימוק השני לטובת הממשלה החדשה הוא שקל בהרבה להתקיף את בנט-לפיד על שאננות מול החיזבאללה או הגרעין האיראני מאשר להתקיף את ביבי על כך, שהרי זו אובססיית חייו והוא בעל כישורים מוכחים נפלאים בתחום הביטחון. אבל בשורה התחתונה חיזבאללה מצטייד באינספור טילים מדויקים ואירן מעשירה בימים אלו אורניום באחוזים המאפשרים לה להגיע לפצצת אטום. מאחר שאנו רק ביום השלישי לכהונת נפתלי בנט, מוקדם מדי להאשים אותו בכך. זה ביבי שנכשל במבחן התוצאה, אבל קשה לבוא איתו חשבון על כך מאחר שאין ספק שהוא כל כך ניסה ומאחר שרבים מאמינים בפנאטיות בכשירותו העילאית להגן על ביטחון ישראל. עם בנט ולפיד לא יהיה קשה לבוא חשבון. אדרבה כישלונם בסוגיות האסטרטגיות העמוקות יאושש חשדות שיש לרבים בעם, אולי רוב העם, לגבי חוסר כשירותם בתחומים אלו. ולכן הם יצטרכו להוכיח את עצמם מעל ומעבר. כמו אהוד אולמרט ועמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה. לגביהם, בטווח של חמש עשרה שנות שקט בלבנון, אפשר להגיד שהמוטיבציה הגבוהה שהייתה להם להוכחת יכולת שמעטים חשבו שיש להם, ניהול מלחמה, חיפתה על הניהול הטקטי הגרוע של המערכה ההיא. בסופו של דבר החלטתם לפתוח במלחמה התבררה כנכונה.

שתי מחשבות עם הקמת הממשלה החדשה

ה-13 ביוני, יום השבעת הממשלה ה-36, צריך להיות מצוין בישראל וגם ברחבי העולם כיום האירוניה. נפתלי בנט הגיע לרגע המדהים הזה שבו הוא הופך לראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל רק מאחר שלא עבר את אחוז החסימה בבחירות הראשונות בשנת 2019 ולא הצליח לקושש 1,800 קולות חסרים במרתפי ועדת הבחירות. כמו ההתנקשות בארכי דוכס לפני מאה, כישלון הימין החדש פתח סדרה מסחררת ובלתי סבירה של אירועים שפסגתם השבעת הממשלה הצפויה שבה מי שלא עבר את אחוז החסימה הופך לראש הממשלה. רק אדם נועז כמו בנט יכול היה להחזיק כך בהשתלשלות האירועים בקרניה ולהישאר רכוב. על השלכותיו ההיסטוריות של המהפך השלטוני בישראל מוקדם עדיין לעמוד. אולי מדובר באפיזודה ארעית שתושלך לפח של ההיסטוריה, ואולי כמו מהפכי 77׳, 92׳ וחזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 יהיה זה אירוע שיעצב דורות.

השבעת הממשלה החדשה היא גם הזדמנות לשמאלנים לעשות משהו שאינם מיטיבים לעשות – להיכנס לנעלי הזולת המזרח תיכוני ולהבין ערבים. שנאה בעוצמה מטורפת, חייתית, קדמונית ולא רציונלית שמנחה כל החלטה פוליטית, ועומדת מעבר לכל אינטרס אישי, אינה דבר ששמאלנים מסוגלים כל כך להבין. לכן הם ממעיטים במשמעותה של שנאת ישראל בקרב אויבינו. והנה עתה עליהם להתבונן ברגשותיהם שלהם עצמם ולהבין את עוצמותיה של שנאה כזו אשר הם הפנו במשך שנים לראש הממשלה נתניהו. זאת על אף הישגיו של נתניהו בהפחתת קורבנות טרור, בכינון יחסי שלום, בחיזוק הכלכלה וכמובן בגאולת המדינה מהקורונה. שמאלנים יקרים, חשבו על שנאתכם לנתניהו והבינו את הסכנה האיומה ששנאת הערבים מעמידה אותנו בה במזרח התיכון.

קצין המודיעין לא חוסל

המדינה סוערת בגלל הסיפור המוזר על קצין המודיעין שמת בתאו אחרי שנכלא בשל אישומים ביטחוניים לא ידועים. אחת הספקולציות הרווחות היא שלא מדובר בהתאבדות, אלא בחיסול. מדוע חיסול? "הוא ידע יותר מדי", לכן למדינה היה אינטרס להביא למותו. זו טענה מאוד לא סבירה. היא לא סבירה בגלל שהיא אינה הולמת את האופן שבו עובדים תמריצים.

נניח שאיש צבא מסוים מתגלה כחסר אחריות, הוא יודע יותר מדי. לא ניתן להסתפק בעונש מאסר, כי עדיין יש חשש שייצאו ממנו סודות מדינה.  בדרגים הגבוהים מתגבשת הדעה שטובת המדינה דורשת שיחוסל. נניח שהדרגים הגבוהים יודעים מה הם מדברים. עדיין אין כמעט סיכוי שהאדם הזה אכן ימצא את מותו, משום שאולי למדינה יש תמריץ במותו. אבל מדינה היא יציר של הדמיון. רק בני אדם קיימים באמת. לא צריך מדינה שיהיה לה תמריץ לחסל. צריך בן אדם שיהיה לו תמריץ לבצע את פעולת החיסול, אך בן אדם כזה אינו בנמצא. למי יש אינטרס לבצע פעולה לטובת המדינה שאם תיחשף, המדינה לא תכיר לו טובה עליה, אלא להיפך תענישו בחומרה? אכן יש אנשים שמסוגלים לבצע פעולות לטובת העם כפי שהם מבינים אותה, אפילו שהעם יענישם עליהן בחומרה. יגאל עמיר היה כזה. במוחו המעוות הוא משוכנע עד היום שהציל את עם ישראל, אף שעם ישראל עצמו גמל לו במאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. אבל יגאל עמיר הוא בריה נדירה, הפציע מתוך אלפים רבים של אנשי ימין שהיו יכולים להיות מתנקשים פוטנציאליים. בחוג הזעיר שהיה מודע למעשי קצין המודיעין ובעל יכולת להביא למותו, הסיכוי שיימצא יגאל עמיר הוא אפס.

אם קצין המודיעין לא סיכן את המדינה בכללותה, אלא גורמי כוח ספציפיים, האפשרות שיחוסל נעשית כמובן סבירה יותר, כפי שחוסל האסיר יוני אלזם שאיים על גורם פשע כזה או אחר. אם זו האמת, נמחק הפער בין העובדה שהתמריץ קיים עבור גוף דמיוני לבין כך שהפעולה צריכה להתבצע בידי אדם ממשי. עם זאת, השערה כזו דורשת שנאמין בהתרחשויות אפלות אי שם במסדרונות שירותי המודיעין, שאי אלו גורמים נסתרים נחושים להסתיר אותן פן ישלמו עליהן את המחיר. אני סבור שמאז עסק הביש בשנות החמישים פסו הקונספירציות משירותי המודיעין שלנו.

טקסס אדומה גם כשהיא חומה

בשורות מאוד מעודדות למי שקמטים של דאגה נחרשים במצחו בימים אלו לאור הקמת ה״הממשלה הפרוגרסיבית״, כפי שמכנה גיא בכור את הממשלה החדשה בראשות מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר. הדברים החשובים באמת לעתיד ישראל קורים מעבר לאוקיינוס. שם יקבע האם יקומו לנו נשיאים כטראמפ או כאוקסיו קורטז. והרי גם ימני קיצוני אך שפוי יעדיף את מירב מיכאלי כראש ממשלה תחת טראמפ מאשר את ביבי כראש ממשלה תחת אוקסיו קורטז.

במשך שנים כולם ידעו להגיד מתי תסתיים לנצח שליטת הרפובליקנים באמריקה – כשההיספנים יהפכו לרוב פוליטי בטקסס. זה אמור היה לקרות בעשור הקרוב. ובכן, בשורה של מערכות בחירות מקומיות שהתקיימו בשבוע האחרון השיגו רפובליקנים ניצחונות ברורים באזורים היספניים לחלוטין. הדבר מתווסף להישגים המדהימים של טראמפ באזורים היספניים בבחירות 2020. אין דבר רחוק יותר ממעמד הצווארון הכחול ההיספני מאשר טירופי תנועת הנעורות (הווקנס בלעז) או הקריאה לביטולה של המשטרה. מתברר שהיספנים גם לא משתגעים על גבול פרוץ לחלוטין שאלפי מהגרים חסרי כול חוצים אותו מדי יום, וזהו מצב הגבול הדרומי בתקופת ביידן. וכך טקסס נשארת אדומה גם כשהיא נעשית חומה.

יש פער הולך וגדל בין המצביעים הלבנים של המפלגה הדמוקרטית לבין מצביעיה השחורים וההיספנים. הרוב הגדול של הלבנים לא מצביע לדמוקרטים. אלו שכן עושים זאת הם ליברלים בצורה חריגה בהשקפת עולמם. שונים הדברים ביחס לשחורים ולהיספנים. אלו מצביעים בהמוניהם באופן טבעי למפלגה הדמוקרטית שנתפסת כיום כביתה של אמריקה הלא לבנה. אבל אין מדובר במצביעים בעלי השקפת עולם ליברלית או פרוגרסיבית במיוחד ואין להם עניין בהקצנה הליברלית. הרי אלמלא השחורים ג׳ו ביידן היה מקבל אחוזים בודדים בפריימריז, והיינו צריכים להתמודד היום עם הנשיא ברני סאנדרס.

המפלגה הדמוקרטית הולכת הרחק שמאלה וכך מעוררת סלידה במצביעים הלא פרוגרסיביים. חלקם עורק, כפי שקרה בטקסס. החלום או הסיוט של הגמוניה פרוגרסיבית באמריקה, ואז בעולם כולו, אינו נראה עוד בלתי נמנע.

יש עוד חיות בגן מלבד שפנים

נדב שנרב תוהה על הרציונליות של הקולאיציה החדשה, מזווית הראיה של תורת המשחקים:

ובכן, איזה משחק ישחקו מהיום כהנא ומרענה, שקד ופריג', גדעון סער וניצן הורביץ? האם מדובר בדילמת אסיר, במשחק צ'יקן או במשהו אחר? מה שהופך את מצבה של קואליצית השינוי למעניין הוא שלא מדובר כאן רק במשחק של שני שחקנים, אלא בהתמודדות של 61 חברי כנסת או לפחות של שמונה מפלגות, כל אחד ואחת עם מפת האינטרסים, האיומים, התגמולים והחששות שלו או שלה. זוכרים את סצינת הסיום של "הטוב הרע והמכוער", התלת קרב בין בלונדי, עיני מלאך וטוקו? – אותו דבר רק עם פי עשרים משתתפים, כשאיש אינו יודע באיזה אקדח יש כדורים ובאיזה אין. בלי עבודה מאסיבית של יאיר גולן שיזהה להם מראש את התהליכים, קשה לי להאמין שהעסק ישרוד זמן ממושך.

אני מאמין בתמריצים. נראה לי שלשני הצדדים יש תמריצים חזקים מאוד בהצלחתה של האופרציה הזו, לפחות בטווח הנראה לעין. קשה לראות למי ממשתתפיה יש רצון להכשיל אותה. השמאל רוצה לזכות בנתח נדיר מהשלטון, ועוד בכנסת שבה יש רוב ברור לימין. לכן הוא חייב לנסות להיות שותף נוח. גם יש את פיתוי ראשות הממשלה ליאיר לפיד איש המרכז-שמאל בהמשך הדרך. בנט מצידו חייב לבנות את עצמו, כי אם עכשיו המדינה תצא לבחירות לא בטוח שיעבור את אחוז החסימה. בקיץ 2023 כאשר יהיה עליו להעביר את השרביט ללפיד אולי כבר יאבד עניין בהמשך קיום הממשלה, אבל הוא יהיה אז רק בן 51 ולא יוכל להוציא לעצמו מוניטין של נוכל שיעיב על המשך דרכו הפוליטית. אדרבה, יהיה לו עניין לבנות את עצמו כפרטנר ימני שהשמאל יכול לעבוד איתו. זו נישה מבטיחה בפוליטיקה הישראלית וכזו שהייתה מאוד חסרה בעשור האחרון. מנסור עבאס רוצה כמובן לשלוט בתקציבי העתק שישוגרו למגזר, כמו חתול שיושב על סיר החלב.

האידיאלוגיה השונה באמת יכולה להפוך את המשך קיום הממשלה לאורך זמן לבלתי אפשרי. בפרט חוסר היכולת להסתמך על תמיכת הערבים כשיידרש מבצע צבאי בעזה או בלבנון. זה גדול ממנסור עבאס – הוא לא יכול לראות את עזה או אפילו את ביירות נחרבת, אחיו הערבים מתים, והוא יושב בממשלה שמחוללת את כל זה. מצד שני אין זה כל כך פשוט להפיל ממשלה. ייתכן שהממשלה תאבד רוב, אבל המבצע יסתיים, יעברו שבוע או שבועיים, ירגעו הרוחות ועבאס יוכל להרשות לעצמו שוב שיתוף פעולה, הרבה לפני שכל מהלך פרלמנטרי שינצל את קריסת הקואליציה יושלם. בסופו של דבר אני נוטה להיות אופטימי בהערכת סיכויי הישרדותה של ממשלת השינוי, בוודאי בשנתיים הראשונות תחת נפתלי בנט. אחר כך יהיה קשה לפתות את איילת שקד להישאר.

כך או כך, אם נחזור לתורת המשחקים, צריך לייחל להצלחתו של בנט. להקמת ממשלת השינוי יש ערך גדול כלקח עתידי. היא מציבה גבול בפני טירוף שלטוני מהסוג שביבי חולל. יידע כל שליט שאם יתנהל באופן כזה תהיה לו אלטרנטיבה. לאף פוליטיקאי אין ולא צריך להיות כוח קרטליסטי על המחנה האידיאולוגי שלו. אם פוליטיקאי מתנהל באופן שערורייתי, הציבור צריך לגבות ממנו מחיר. הלקח לדורות שרצוי שפוליטיקאים יקחו מנפתלי בנט צריך להיות: הוא היה אמיץ, הוא עצר מעגל של טירוף והוא הרוויח מזה; אם תתנהג כמו מטורף, גם בקריירה שלך יופיע נפתלי בנט שיגבה ממך מחיר. לא משנה כמה תתאמץ להקיף את עצמך בשפני הסלע, עדיין תגלה שהטבע מכיל גם חיות אחרות.