ממשלה טובה לביטחון

הממשלה החדשה תהיה טובה לביטחון ישראל? אין לדעת. ימים יגידו. אבל אפשר להעלות לפחות נימוק מהותי אחד לכך שכך יהיה. בעצם שניים. הנימוק האחד הוא שהיחסים עם ארה"ב ישתפרו, וביבי שאורב בפינה הוא בבחינת "השוטר הרע", שיכול לשכנע את האמריקנים להרעיף תופינים על השוטר הטוב, ממשלת בנט-לפיד. בצדק בנט-לפיד מותקפים על כך שהם כפופים לאג'נדה האמריקנית ולא יוכלו להתקומם מולה. אבל נתניהו יכול למלא את תפקיד ההרתעה מול ממשל ביידן. החשש לחזרתו יכול להצדיק התחשבות יתרה של הממשל באינטרסים של ישראל. זהו תפקיד כפוי טובה מבחינת נתניהו, שהיה רוצה לאייש תפקידים מהנים יותר מאשר תפקיד הדחליל לאמריקנים מספסלי האופוזיציה. אבל אפשר לשרת את העם גם משם. במידה מסוימת זה פיתרון נפלא לפרדוקס קשה ביחסינו עם ארצות הברית. אלו יחסים שמבוססים על הבנה, ערכים משותפים, אכפתיות עמוקה. איך אפשר להכניס למערכת יחסים קסומה כזו מקלות מחד ומצד שני איזו מערכת תמריצים יכולה לתפקד בלי מקלות. נמצא הפיתרון בדמות דחליל ביבי שישמש כמקל מהאופוזיציה.

הנימוק השני לטובת הממשלה החדשה הוא שקל בהרבה להתקיף את בנט-לפיד על שאננות מול החיזבאללה או הגרעין האיראני מאשר להתקיף את ביבי על כך, שהרי זו אובססיית חייו והוא בעל כישורים מוכחים נפלאים בתחום הביטחון. אבל בשורה התחתונה חיזבאללה מצטייד באינספור טילים מדויקים ואירן מעשירה בימים אלו אורניום באחוזים המאפשרים לה להגיע לפצצת אטום. מאחר שאנו רק ביום השלישי לכהונת נפתלי בנט, מוקדם מדי להאשים אותו בכך. זה ביבי שנכשל במבחן התוצאה, אבל קשה לבוא איתו חשבון על כך מאחר שאין ספק שהוא כל כך ניסה ומאחר שרבים מאמינים בפנאטיות בכשירותו העילאית להגן על ביטחון ישראל. עם בנט ולפיד לא יהיה קשה לבוא חשבון. אדרבה כישלונם בסוגיות האסטרטגיות העמוקות יאושש חשדות שיש לרבים בעם, אולי רוב העם, לגבי חוסר כשירותם בתחומים אלו. ולכן הם יצטרכו להוכיח את עצמם מעל ומעבר. כמו אהוד אולמרט ועמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה. לגביהם, בטווח של חמש עשרה שנות שקט בלבנון, אפשר להגיד שהמוטיבציה הגבוהה שהייתה להם להוכחת יכולת שמעטים חשבו שיש להם, ניהול מלחמה, חיפתה על הניהול הטקטי הגרוע של המערכה ההיא. בסופו של דבר החלטתם לפתוח במלחמה התבררה כנכונה.

שתי מחשבות עם הקמת הממשלה החדשה

ה-13 ביוני, יום השבעת הממשלה ה-36, צריך להיות מצוין בישראל וגם ברחבי העולם כיום האירוניה. נפתלי בנט הגיע לרגע המדהים הזה שבו הוא הופך לראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל רק מאחר שלא עבר את אחוז החסימה בבחירות הראשונות בשנת 2019 ולא הצליח לקושש 1,800 קולות חסרים במרתפי ועדת הבחירות. כמו ההתנקשות בארכי דוכס לפני מאה, כישלון הימין החדש פתח סדרה מסחררת ובלתי סבירה של אירועים שפסגתם השבעת הממשלה הצפויה שבה מי שלא עבר את אחוז החסימה הופך לראש הממשלה. רק אדם נועז כמו בנט יכול היה להחזיק כך בהשתלשלות האירועים בקרניה ולהישאר רכוב. על השלכותיו ההיסטוריות של המהפך השלטוני בישראל מוקדם עדיין לעמוד. אולי מדובר באפיזודה ארעית שתושלך לפח של ההיסטוריה, ואולי כמו מהפכי 77׳, 92׳ וחזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 יהיה זה אירוע שיעצב דורות.

השבעת הממשלה החדשה היא גם הזדמנות לשמאלנים לעשות משהו שאינם מיטיבים לעשות – להיכנס לנעלי הזולת המזרח תיכוני ולהבין ערבים. שנאה בעוצמה מטורפת, חייתית, קדמונית ולא רציונלית שמנחה כל החלטה פוליטית, ועומדת מעבר לכל אינטרס אישי, אינה דבר ששמאלנים מסוגלים כל כך להבין. לכן הם ממעיטים במשמעותה של שנאת ישראל בקרב אויבינו. והנה עתה עליהם להתבונן ברגשותיהם שלהם עצמם ולהבין את עוצמותיה של שנאה כזו אשר הם הפנו במשך שנים לראש הממשלה נתניהו. זאת על אף הישגיו של נתניהו בהפחתת קורבנות טרור, בכינון יחסי שלום, בחיזוק הכלכלה וכמובן בגאולת המדינה מהקורונה. שמאלנים יקרים, חשבו על שנאתכם לנתניהו והבינו את הסכנה האיומה ששנאת הערבים מעמידה אותנו בה במזרח התיכון.

קצין המודיעין לא חוסל

המדינה סוערת בגלל הסיפור המוזר על קצין המודיעין שמת בתאו אחרי שנכלא בשל אישומים ביטחוניים לא ידועים. אחת הספקולציות הרווחות היא שלא מדובר בהתאבדות, אלא בחיסול. מדוע חיסול? "הוא ידע יותר מדי", לכן למדינה היה אינטרס להביא למותו. זו טענה מאוד לא סבירה. היא לא סבירה בגלל שהיא אינה הולמת את האופן שבו עובדים תמריצים.

נניח שאיש צבא מסוים מתגלה כחסר אחריות, הוא יודע יותר מדי. לא ניתן להסתפק בעונש מאסר, כי עדיין יש חשש שייצאו ממנו סודות מדינה.  בדרגים הגבוהים מתגבשת הדעה שטובת המדינה דורשת שיחוסל. נניח שהדרגים הגבוהים יודעים מה הם מדברים. עדיין אין כמעט סיכוי שהאדם הזה אכן ימצא את מותו, משום שאולי למדינה יש תמריץ במותו. אבל מדינה היא יציר של הדמיון. רק בני אדם קיימים באמת. לא צריך מדינה שיהיה לה תמריץ לחסל. צריך בן אדם שיהיה לו תמריץ לבצע את פעולת החיסול, אך בן אדם כזה אינו בנמצא. למי יש אינטרס לבצע פעולה לטובת המדינה שאם תיחשף, המדינה לא תכיר לו טובה עליה, אלא להיפך תענישו בחומרה? אכן יש אנשים שמסוגלים לבצע פעולות לטובת העם כפי שהם מבינים אותה, אפילו שהעם יענישם עליהן בחומרה. יגאל עמיר היה כזה. במוחו המעוות הוא משוכנע עד היום שהציל את עם ישראל, אף שעם ישראל עצמו גמל לו במאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. אבל יגאל עמיר הוא בריה נדירה, הפציע מתוך אלפים רבים של אנשי ימין שהיו יכולים להיות מתנקשים פוטנציאליים. בחוג הזעיר שהיה מודע למעשי קצין המודיעין ובעל יכולת להביא למותו, הסיכוי שיימצא יגאל עמיר הוא אפס.

אם קצין המודיעין לא סיכן את המדינה בכללותה, אלא גורמי כוח ספציפיים, האפשרות שיחוסל נעשית כמובן סבירה יותר, כפי שחוסל האסיר יוני אלזם שאיים על גורם פשע כזה או אחר. אם זו האמת, נמחק הפער בין העובדה שהתמריץ קיים עבור גוף דמיוני לבין כך שהפעולה צריכה להתבצע בידי אדם ממשי. עם זאת, השערה כזו דורשת שנאמין בהתרחשויות אפלות אי שם במסדרונות שירותי המודיעין, שאי אלו גורמים נסתרים נחושים להסתיר אותן פן ישלמו עליהן את המחיר. אני סבור שמאז עסק הביש בשנות החמישים פסו הקונספירציות משירותי המודיעין שלנו.

טקסס אדומה גם כשהיא חומה

בשורות מאוד מעודדות למי שקמטים של דאגה נחרשים במצחו בימים אלו לאור הקמת ה״הממשלה הפרוגרסיבית״, כפי שמכנה גיא בכור את הממשלה החדשה בראשות מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר. הדברים החשובים באמת לעתיד ישראל קורים מעבר לאוקיינוס. שם יקבע האם יקומו לנו נשיאים כטראמפ או כאוקסיו קורטז. והרי גם ימני קיצוני אך שפוי יעדיף את מירב מיכאלי כראש ממשלה תחת טראמפ מאשר את ביבי כראש ממשלה תחת אוקסיו קורטז.

במשך שנים כולם ידעו להגיד מתי תסתיים לנצח שליטת הרפובליקנים באמריקה – כשההיספנים יהפכו לרוב פוליטי בטקסס. זה אמור היה לקרות בעשור הקרוב. ובכן, בשורה של מערכות בחירות מקומיות שהתקיימו בשבוע האחרון השיגו רפובליקנים ניצחונות ברורים באזורים היספניים לחלוטין. הדבר מתווסף להישגים המדהימים של טראמפ באזורים היספניים בבחירות 2020. אין דבר רחוק יותר ממעמד הצווארון הכחול ההיספני מאשר טירופי תנועת הנעורות (הווקנס בלעז) או הקריאה לביטולה של המשטרה. מתברר שהיספנים גם לא משתגעים על גבול פרוץ לחלוטין שאלפי מהגרים חסרי כול חוצים אותו מדי יום, וזהו מצב הגבול הדרומי בתקופת ביידן. וכך טקסס נשארת אדומה גם כשהיא נעשית חומה.

יש פער הולך וגדל בין המצביעים הלבנים של המפלגה הדמוקרטית לבין מצביעיה השחורים וההיספנים. הרוב הגדול של הלבנים לא מצביע לדמוקרטים. אלו שכן עושים זאת הם ליברלים בצורה חריגה בהשקפת עולמם. שונים הדברים ביחס לשחורים ולהיספנים. אלו מצביעים בהמוניהם באופן טבעי למפלגה הדמוקרטית שנתפסת כיום כביתה של אמריקה הלא לבנה. אבל אין מדובר במצביעים בעלי השקפת עולם ליברלית או פרוגרסיבית במיוחד ואין להם עניין בהקצנה הליברלית. הרי אלמלא השחורים ג׳ו ביידן היה מקבל אחוזים בודדים בפריימריז, והיינו צריכים להתמודד היום עם הנשיא ברני סאנדרס.

המפלגה הדמוקרטית הולכת הרחק שמאלה וכך מעוררת סלידה במצביעים הלא פרוגרסיביים. חלקם עורק, כפי שקרה בטקסס. החלום או הסיוט של הגמוניה פרוגרסיבית באמריקה, ואז בעולם כולו, אינו נראה עוד בלתי נמנע.

יש עוד חיות בגן מלבד שפנים

נדב שנרב תוהה על הרציונליות של הקולאיציה החדשה, מזווית הראיה של תורת המשחקים:

ובכן, איזה משחק ישחקו מהיום כהנא ומרענה, שקד ופריג', גדעון סער וניצן הורביץ? האם מדובר בדילמת אסיר, במשחק צ'יקן או במשהו אחר? מה שהופך את מצבה של קואליצית השינוי למעניין הוא שלא מדובר כאן רק במשחק של שני שחקנים, אלא בהתמודדות של 61 חברי כנסת או לפחות של שמונה מפלגות, כל אחד ואחת עם מפת האינטרסים, האיומים, התגמולים והחששות שלו או שלה. זוכרים את סצינת הסיום של "הטוב הרע והמכוער", התלת קרב בין בלונדי, עיני מלאך וטוקו? – אותו דבר רק עם פי עשרים משתתפים, כשאיש אינו יודע באיזה אקדח יש כדורים ובאיזה אין. בלי עבודה מאסיבית של יאיר גולן שיזהה להם מראש את התהליכים, קשה לי להאמין שהעסק ישרוד זמן ממושך.

אני מאמין בתמריצים. נראה לי שלשני הצדדים יש תמריצים חזקים מאוד בהצלחתה של האופרציה הזו, לפחות בטווח הנראה לעין. קשה לראות למי ממשתתפיה יש רצון להכשיל אותה. השמאל רוצה לזכות בנתח נדיר מהשלטון, ועוד בכנסת שבה יש רוב ברור לימין. לכן הוא חייב לנסות להיות שותף נוח. גם יש את פיתוי ראשות הממשלה ליאיר לפיד איש המרכז-שמאל בהמשך הדרך. בנט מצידו חייב לבנות את עצמו, כי אם עכשיו המדינה תצא לבחירות לא בטוח שיעבור את אחוז החסימה. בקיץ 2023 כאשר יהיה עליו להעביר את השרביט ללפיד אולי כבר יאבד עניין בהמשך קיום הממשלה, אבל הוא יהיה אז רק בן 51 ולא יוכל להוציא לעצמו מוניטין של נוכל שיעיב על המשך דרכו הפוליטית. אדרבה, יהיה לו עניין לבנות את עצמו כפרטנר ימני שהשמאל יכול לעבוד איתו. זו נישה מבטיחה בפוליטיקה הישראלית וכזו שהייתה מאוד חסרה בעשור האחרון. מנסור עבאס רוצה כמובן לשלוט בתקציבי העתק שישוגרו למגזר, כמו חתול שיושב על סיר החלב.

האידיאלוגיה השונה באמת יכולה להפוך את המשך קיום הממשלה לאורך זמן לבלתי אפשרי. בפרט חוסר היכולת להסתמך על תמיכת הערבים כשיידרש מבצע צבאי בעזה או בלבנון. זה גדול ממנסור עבאס – הוא לא יכול לראות את עזה או אפילו את ביירות נחרבת, אחיו הערבים מתים, והוא יושב בממשלה שמחוללת את כל זה. מצד שני אין זה כל כך פשוט להפיל ממשלה. ייתכן שהממשלה תאבד רוב, אבל המבצע יסתיים, יעברו שבוע או שבועיים, ירגעו הרוחות ועבאס יוכל להרשות לעצמו שוב שיתוף פעולה, הרבה לפני שכל מהלך פרלמנטרי שינצל את קריסת הקואליציה יושלם. בסופו של דבר אני נוטה להיות אופטימי בהערכת סיכויי הישרדותה של ממשלת השינוי, בוודאי בשנתיים הראשונות תחת נפתלי בנט. אחר כך יהיה קשה לפתות את איילת שקד להישאר.

כך או כך, אם נחזור לתורת המשחקים, צריך לייחל להצלחתו של בנט. להקמת ממשלת השינוי יש ערך גדול כלקח עתידי. היא מציבה גבול בפני טירוף שלטוני מהסוג שביבי חולל. יידע כל שליט שאם יתנהל באופן כזה תהיה לו אלטרנטיבה. לאף פוליטיקאי אין ולא צריך להיות כוח קרטליסטי על המחנה האידיאולוגי שלו. אם פוליטיקאי מתנהל באופן שערורייתי, הציבור צריך לגבות ממנו מחיר. הלקח לדורות שרצוי שפוליטיקאים יקחו מנפתלי בנט צריך להיות: הוא היה אמיץ, הוא עצר מעגל של טירוף והוא הרוויח מזה; אם תתנהג כמו מטורף, גם בקריירה שלך יופיע נפתלי בנט שיגבה ממך מחיר. לא משנה כמה תתאמץ להקיף את עצמך בשפני הסלע, עדיין תגלה שהטבע מכיל גם חיות אחרות.