חודש: נובמבר 2019

הזדמנות היסטורית לשמאל

בעבר הרחוק באחד הפוסטים הצעתי הצעה דומה לזו שמציע עכשיו ח"כ שלמה קרעי כדי לפתור את המבוי הפוליטי הסתום: מתן ח"כים כבונוס למפלגת ראש ממשלה שינצח בחירות ישירות. בכך תגדל היציבות הקואליציונית.

זו הצעה שקוסמת עכשיו לימין כי נראה שהיא היחידה שיכולה לפתור את המצוקה של נתניהו ושל הבלוק הטבעי שלו. כרפלקס בסיסי השמאל בוודאי ידחה אותה וימנע את העלתה. מזל גדול לימניים!!

ההצעה זו היא סוס טרויאני שיפתור את הפרדוקס הנצחי של שלטון השמאל ויאפשר לו בבוא העת לממש מדיניותו ולהעביר הסכמי נסיגה מרחיקי לכת.

השמאל צריך גוש חוסם עם הערבים כדי לנצח בבחירות אבל אינו מסוגל להוביל מדיניות בשיתוף הערבים. גם בשל קיום בל"ד. גם בשל בעיית חוסר הפופולאריות של הח"כים הערבים בקרב המצביעים היהודים. גם מאחר שהערבים לא יוכלו להמשיך לתמוך בו כשיממש מדיניות אגרסיבית נגד עזה, חיזבאללה או אירן, שאפילו ממשלת שמאל תיאלץ לנקוט לפעמים.

הפתרון של קרעי הוא אולי היחיד שיכול לעבוד – ח"כים בונוס שיינתנו למפלגת שמאל שתנצח בבחירות. במקום לאבד את אמון הכנסת אהוד ברק בזמנו יכול היה להוביל ככה את ישראל להסדר קבע, לפחות אם ערפאת או אסד היו פחות עקשנים.

שעתו היפה ביותר?

עד כמה אדם אחד יכול לעצב את ההיסטוריה?  שאלה גדולה לדון בה.

בימים אלו ממש אירן נקרעת במחאה אלימה חסרת תקדים. ספק רב אם המחאה הזו תוביל להפלת משטר האייתולות. לאייתולות יש את הטנקים ואת המסוקים והם כנראה ינצחו כל התקוממות. ובכל אופן שליטי אירן נאלצו לנתק את ארצם מהאינטרנט, דבר שיש לו מחיר כלכלי עצום עבור מדינה שכבר ככה במצב ביש. דבר זה מעיד על החומרה שבה הם רואים את ההתקוממות נגדם. לתוצאות המחאה יהיו השלכות שמוקדם לדעת אותן עדיין על פניה של אירן. סביר להניח שכל מגמה שמזיקה לאירן רק תחמיר כתוצאה ממנה: השחיתות והניהול הכושל, הבידוד הבינלאומי, הנתק בין העם לבין השלטון, בריחת המוחות, חוסר העניין של משקיעים מבחוץ, אובדן רזרבות המט"ח.

לא הייתה יכולה להיות מחאה כזו בלי הגזירות הכלכליות הקשות שהטילו שליטי אירן על נתיניהם. לא היו גזרות כאלו אם אירן הייתה ממשיכה לקבל את הצ'ופרים מהסכם הגרעין של אובמה. ביטול הסכם הגרעין נבע מסנסציה היסטורית: בחירת דונלד טראמפ, אבל לא פחות מכך הוא נבע ממלחמה שערה שהכריז עליו בנימין נתניהו נגד כל הסיכויים, כשהלך ונאם נגדו לקונגרס, בכך יוצר נגדו קונצנזוס במפלגה הרפובליקנית ומתריס נגד כל הממסדים, הישראליים והאמריקניים שהתנגדו לנאום זה.

אם המחאה האירנית תגווע ותעלם לה כלעומת שבאה, אולי זה לא ביג דיל. אבל אם היא תצבור תאוצה ותיזכר כנקודת מפנה היסטורית בהחלשת אירן, תהיה זו שעתו היפה ביותר של נתניהו, והישג גדול במאבק חייו נגד אירן.

באלוהי האמריקנים אנו בוטחים

מכון פיו ערך ב-2018 סקר על (בין השאר) תמיכת האמריקנים בישראל. הקווים הכלליים של תמיכת אזרחי ארה"ב בישראל ידועים: מבוגרים יותר מצעירים, לבנים יותר משחורים והיספנים. אבל לא נתקלתי עד עתה בפילוח מדויק לפי השתייכות דתית ולדעתי פילוח כזה אומר הרבה. אז ערכתי אותו בעצמי לפי הנתונים הגולמיים.

הגדרתי פרו ישראלי את מי שבעד הישראלים יותר מאשר הוא בעד הפלסטינים ובעד יחסו של ממשל טראמפ לישראל (או שביקורתי לגביו כי חושב שאינו מספיק פרו ישראלי. יש גם כאלו או לפחות היו כאלו בזמן שנערך הסקר).

הגדרתי אנטי ישראלי את מי שנגד יחסו של ממשל טראמפ לישראל ושלא מעדיף את הישראלים על הפלסטינים.

השתייכות פרו ישראל אנטי ישראל אחר
פרוטסטנטים 51% 18% 31%
נולדים מחדש (מתוך פרוטסטנטים) 61% 8% 31%
נולדים מחדש לבנים 71% 6% 23%
נולדים מחדש שחורים 33% 17% 50%
קתולים 40% 20% 40%
מורמונים 68% 12% 20%
יהודים 43% 30% 27%
מוסלמים 0% 88% 12%
בודהיזם והינדואיזם 6% 53% 41%
אתאיסטים ואגנוסטיקנים 9% 68% 23%

מה יש ללמוד מהטבלה הזו? אנו תלויים לחלוטין לא בקול היהודי, אלא באמונה הנוצרית של אזרחי ארה"ב. ככל שהם מתרחקים ממנה, הם אוהבים אותנו פחות. יש לומר שנשאלים מוגדרים פה "אנטי ישראל" כי אינם מעדיפים את ישראל על הפלסטינים והם בעד מדיניות אובייקטיבית יותר מצד ממשל טראמפ. זו אינה בהכרח עמדה אנטי ישראלית קיצונית וייתכן שהיא משקפת סלידה מממשלת נתניהו יותר מאשר מישראל. עם זאת, 45% מהאתאיסטים ומהאגנוסטיקנים אומרים בפירוש שיש להם יותר אהדה לצד הפלסטיני מאשר לצד הישראלי ורק 17% מעדיפים את הצד הישראלי על הפלסטיני. יש בזה משהו מגוחך: אפילו עמירה הס הודתה שאחד הדברים הקשים ביותר מבחינתה לדבר עליו עם פלסטינים הוא האתאיזם שלה.  מבחינת דברים שמאופיינים עם חילוניות, כמו זכויות להט"ב וחופש ביטוי לכופרים, המצב בישראל טוב לאין ערוך מאשר בקרב הפלסטינים.

בינתיים למזלנו האתאיסטים הם מיעוט באמריקה. שרק יישאר ככה. באלוהי האמריקנים אנו בוטחים.

כיצד מסכל נתניהו את אסטרטגיית העל הפלסטינית?

מדוע נתניהו לא מורה לצה"ל לכבוש את רצועת עזה. בדיון הציבורי צפים הסברים עיקריים לכך, אבל לרוב בלי דיון מעמיק. מכל מה שנתניהו אמר בנושא או שהודלף מסביבתו בעיתונות אני יכול לנסח שני הסברים, שניהם הסברים טובים ומשכנעים מאוד בעיניי.

מחיר הדמים רב מדי

כיבוש הרצועה יכול להיות דומה למלחמת לבנון הראשונה ולגבות מספר דומה של קורבנות בקרב חיילי צה"ל (כ-700 בשלב הראשוני ועוד מאות בשלב הכיבוש המתמשך).  לעומת זאת כיום רצועת עזה לא גובה כיום חיים רבים של ישראלים. למצב הנוכחי יש מחירים. אי נוחות, מחיר כלכלי, השפלה לאומית, ילדים שגדלים עם פוסט טראומה – הכול נכון (אף שיש ביקוש רב למגורים בעוטף עזה). אבל בחמש השנים האחרונות שהחלו בעידן שאחרי צוק איתן – מספר הקורבנות הישראלים שגזלה הרצועה נמוך מאד, בוודאי נמוך ממספר הקורבנות בחמש השנים שלפני ההתנתקות. נמוך אפילו ממספר הקורבנות שגבתה הרצועה לפני הסכם אוסלו. כלומר אם מודדים את יחסי ישראל-עזה רק מהזווית של המחיר בנפש שמשלמת ישראל ולא באלמנטים אחרים – אנחנו קרובים לאוטופיה עד כמה שיכולה להיות אוטופיה כשהשכנים הם שני מיליון עזתים.

ברור שיש עוד אלמנטים שמאפיינים את המצב הנוכחי מלבד המחיר בנפש, וכאן התמונה מעורבת. מצד אחד יש שיבוש מתמיד של החיים בעוטף עזה, צער וטראומה של התושבים שם. מצד שני חיילי צה"ל פטורים מלהסתובב בסמטאות עזה וישראל אינה צריכה לדאוג לרווחת שני מיליוני פלסטינים. רבים מהם מהגרים החוצה בימים אלו וישראל פטורה מהצורך לספק להם עבודה בתחומיה כדי לאפשר להם להישאר.

בעת ובעונה אחת אין להתעלם מכך שבעזה הופר טאבו עתיק של ישראל – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. צבא החמאס והג'יהאד הוא צבא לכל דבר, והוא בונה את עצמו וימשיך לבנות את עצמו. אקדח מהמערכה הראשונה שעוד ניתקל בו, גם אם נזכה להתממשותן של הפוגה והסדרה.

שיבוש אסטרטגיית העל הפלסטינית

אסטרטגיית העל הפלסטינית אינה קיימת כיום בהכרח במוחו של פלסטיני נבון כלשהו. היא יכולה עוד להיבנות ולהתפתח בהתאם לנסיבות, אבל כפי ששחמטאי מעולה צריך לנחש מה שיריבו יחשוב עוד לפני שהמחשבה עולה בדעתו של היריב, כך גם אנחנו צריכים לשער איך יכולה להתעצב אסטרטגיית העל הפלסטינית.

יש לכאורה שתי אפשרויות שפתוחות בפני הפלסטינים – האחת היא חתירה לפיתרון המדינה האחת באופן שישלול את הלגיטימציה של קיום ישראל בכל גבול שהוא. האפשרות השנייה היא הסתפקות במדינה פלסטינית בגבולות 67' על בסיס הסכם שלום. הסכם זה יופר ברגע האמת, כפי שהופרו הסכמי אוסלו, ויוחלף באלימות. אבל אז יהיו לפלסטינים שני נכסים מצוינים שאין להם כיום – שליטה צבאית ביו"ש שאותה איבדו במבצע חומת מגן ויכולת לעשות פרובוקציות במקומות הקדושים בירושלים וכך להתסיס מיליארד מוסלמים. הנכסים האלו יכולים לקרב את המדינה למלחמה אפוקליפטית אמיתית ולהפוך את החיים בה לבלתי אפשריים.

אלא מה? קשה לראות איך אחת מאסטרטגיות העל הזו קורמת עור וגידים בלי שעזה חוזרת להיות חלק מהרשות הפלסטינית. הפלסטינים יתקשו לחתור למדינה אחת כאשר עזה נמצאת מחוץ למשחק. זה גם לא אינטרס שלהם – אין להם רוב דמוגרפי ללא עזה. הצעה למדינה אחת היא גם לא תביעה שהנהגת החמאס בעזה יכולה להציג באופן משכנע בפני העולם. מדברים לפעמים על כך שהנהגת הרשות תתפטר ותדרוש מישראל להחזיר את הממשל הצבאי (תסריט שנראה אמנם מגוחך). הנהגת החמאס בעזה ודאי לא תעשה זאת.

לגבי האסרטגיה הנוספת – גיבוש הסדר סופי בגבולות 67' שאחריו יוכלו הפלסטינים לחתור להשמדת ישראל מפוזיציה טובה בהרבה – גם כאן הפרדת עזה מהרשות מחוללת פלאים.

ראשית הסיטואציה בעזה היא תזכורת תמידית לבעייתיות האיומה הכרוכה בנסיגות למיניהן. כתבתי פעם שהדבר מזכיר את עיקרון האמונה של התיאולוגיה הקתולית:"אל תהרגם פן ישכחו עמי", העיקרון שבשמו קיבלו הקתולים את הקיום המאוס בעיניהם של היהודים בתוכם. מבטיחים לנו שנות דור שנסיגת ישראל מהשטחים תפנה מקום לממשלה פלסטינית שוחרת שלום, לשגשוג כלכלי, לשיתוף פעולה אזורי וכהנה וכהנה. ההבטחות מרשימות. אבל אז נזכרים במה שקרה ברצועת עזה, השטח הפלסטיני היחיד שישראל פינתה במלואו. הלקחים מעזה יכולים לעצור נסיגה נוספת, מסוכנת בהרבה, מיהודה ושומרון. עזה מחוללת נזק ותושבי הדרום סובלים ממנה. אבל היא גם מהווה מצבת זיכרון משכנעת לסכנות שבנסיגות נוספות. דבר זה מהווה נימוק רב עוצמה נגד הפלת שלטון החמאס. עדיף לקנות שקט זמני במזוודות דולרים משפילות אבל להיוותר עם נכס הסברתי כה משכנע נגד נסיגות מסוכנות.

שנית – זה פשוט לא סביר שיהיה ראש ממשלה כה אוויל שילך למסור הכול תמורת הסכם שמחייב רק חצי מהעם הפלסטיני, בעוד שהחצי השני היושב בעזה צווח שההסכם לא על דעתו. נראה גם שהקהילה הבינלאומית תבין זאת במידה כזו או אחרת והסיטאוציה בעזה תפחית את הלחץ שהיא יכולה להפעיל על ישראל כדי להגיע להסכם קבע.

בשחמט שאנחנו משחקים עם הפלסטינים קבלת המצב הנוכחי בעזה כמוה כהקרבת רץ או פרש כדי למנוע מהצד השני אסטרטגיה שתאפשר לו ללכוד את המלך.

קולות התינוקות

המשכתי לנבור בתוצאות הסקר של פיו (שהזכרתי בפוסט הקודם) והוצאתי ממנו מידע דמוגרפי מעניין שלמיטב זכרוני לא ראיתי כדוגמתו מעולם – נתוני פריון ביחס להצבעה למפלגה. הסקר פורסם ב-2016, כך שחלוקת המפלגות לא הכי עדכנית. עדיין מעניין מאוד.

חישובי פריון נעשים לרוב בדרך מורכבת יותר, אבל אני בחרתי בדרך הפשוטה. לקחתי תשובות  מנשאלים שגילם עבר את 47 (אך מתחת לגיל 70 כדי לסנן דפוסי פריון שאבד עליהם כלח) ועשיתי ממוצע למספר ילדיהם תוך שימור פילוח המפלגות שאיתם מזדהים.

 

הזדהות עם מפלגה מספר ילדים ממוצע (לנשאלים בגילאים 47 עד 70)
העבודה 2.61
הליכוד 3.16
ישראל ביתנו 2.05
ש"ס 4.69
מרצ 2.55
יש עתיד 2.82
יהדות התורה 6.29
חד"ש 3.75
הבית היהודי 4.04
רע"מ 4.09
בל"ד 3.57

כמה מסקנות והערות:

  • מצביעי ש"ס הם יותר דתיים מאשר חרדים בדפוסי הילודה – דבר שתואם לכך שחרדיות היא תופעה אשכנזית יותר ממזרחית.
  • לכאורה אין פערים ממשיים בין מפלגות חילוניות – אפילו לא בין הליכוד לעבודה ולמרצ. עם זאת, העבודה ומרצ נהנות בתוצאות אלו מנתוני הפריון של הסקטור הלא יהודי שחלקו משמעותי בין מצביעיהן, ושהיו גבוהים בעבר יותר משהם היום. נראה לי שהסקר גם כלל מספר דוברי ערבית יותר ממשקלם באוכלוסיה. על בסיס הסקטור היהודי לבדו שיעור הפריון של המזדהים עם העבודה ומרצ הוא 2.61 ו-2.55 בהתאמה. החלטתי שהדבר ההגיוני הוא להתעלם מנתוני פריון שמתחשבים במגזר הערבי כשמדובר בהצבעה למפלגות יהודיות.
  • הנתונים של המפלגות הערביות הם במבט לאחור. הפריון הנוכחי של הציבור שמזדהה עם חד"ש ובל"ד הוא בסביבות 2.6 ילדים לאישה. רע"מ תמשיך ליהנות מהילודה הבדואית בנגב (למעלה מ-5 ילדים לאישה).
  • הציבור של ישראל ביתנו, ציבור העולים מרוסיה, לא נראה כאן כבעל דפוסי פריון ישראליים. עם זאת הדבר לא מנבא שחיקה דמוגרפית בשל העליה הגדולה מרוסיה ומאוקראינה שכתבתי עליה לאחרונה (כאן וכאן). גם ייתכן שאף תוצאות אלו הן במבט לאחור ובעתיד לא נראה הבדל בין מצביעי ישראל ביתנו למצביעי יש עתיד.
  • אחרי כל השקלולים וההתאמות נראה שהתוצאות תואמות כמעט באופן מושלם את תיאוריית "הדתיים יירשו את הארץ", ככל שמפלגה היא יותר דתית כך הילודה של מצביעיה גבוהה יותר.

על עדתיות ועל דתיות

בשנת 2016 פרסם מכון פיו האמריקני מחקר נפלא ומקיף על דפוסי דתיות בישראל. הוא עלה לחדשות היום בדיליי רציני בעקבות מחקר של פרופ' דן בן דוד. למרבה השמחה לא צריך להסתמך על הדיווחים הלא כל כך מדויקים בתקשורת ואפשר להוריד את הנתונים הגולמיים של סוקרי המכון ולהבין טוב יותר את האופן שבו דת נשמרת ומועברת מדור לדור בחברה הישראלית. הדבר החשוב להבין הוא שאשכנזים ומזרחים שונים מאוד בדתיותם. ההבדל הראשון הוא כמותי: יש הרבה יותר חרדים אשכנזים מחרדים מזרחים (שני שליש מול שליש) בעוד שיש יותר דתיים ספרדים מדתיים אשכנזים. וכמובן מסורתיות היא עניין למזרחים (80% מהמסורתיים הם מזרחים).

ההבדל השני הוא בדפוסי השימור. הטבלה כאן מסכמת זאת יפה:

אשכנזים (ומעורבים) מזרחים
כבר לא יהיה חרדי בבגרותו 2% מהנולדים חרדים 9% מהנולדים חרדים
כבר לא יהיה דתי בבגרותו 20% מהנולדים דתיים 29% מהנולדים דתיים

סילקתי מהטבלה את המבוגרים (בני 50 פלוס). לדעתי דפוסי שמירת הדתיות של בני הדור המבוגר לא מעניינים ורלוונטיים כל כך לימינו. הימים שבהם התעצבה דתיותם היו ימים אחרים שהתרחשו בארצות אחרות. שמעון פרס סיפר שבילדותו שבר רדיו שנעשה בו שימוש בשבת. האם אפשר לראותו כיוצא בשאלה טיפוסי? לא, הייתה זו תקופה שונה.

בימינו אנו, בניגוד לימים שבהם פרחו ההשכלה, הסוציאליזם והציונות, היכולת של החרדים האשכנזים לשמור את צעיריהם אצלם היא לא תיאמן. אחוז העורקים (אפילו לדתיות! לאו דווקא לחילוניות גמורה) פשוט אפסי, מזכיר את מספר המצביעים לאופוזיציה בבחירות במדינה טוטאליטרית. לא הכרתי את הנתונים הקיצוניים האלו בעבר אבל הם מצדיקים את הדברים שכתבתי בגנות תזת התפרקות החרדיות הבלתי סבירה. יש גם ראיות אנקדוטיות לכך – מאות צאצאים לאישה חרדית בת 104 מצטלמים איתה בכותל ואין ביניהם אפילו אחד שנטש את הדרך החרדית.

גם אם בעשור האחרון יש מגמה של עלייה ביציאה בשאלה מהחברה החרדית שהסקר עוד לא הצליח לזהות, מסתבר שבקרב החרדים האשכנזים היא עדיין נמוכה מאוד. על פי טענות עדכניות, לעומת זאת היציאה בשאלה בקרב החרדים המזרחים נפוצה מאוד ומגיעה עד 30%. בסקר של פיו רואים רק משהו מזה.

בשבח הנקמנות והזעם

כותבת פרשנית המזרח התיכון שמרית מאיר בטוויטר על החיסול לפנות בוקר:"מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי פה" ותוהה:"האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שייעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה".

ייתכן שזו טענה הגיונית. איני יודע להגיד הרבה על משקלו האסטרטגי של המחבל הנ"ל. אבל כדאי לשים לב כמה בעייתית היא הלוגיקה הזו. ישראל תחסל מחבל רק אם הגיוני לעשות זאת. כך נוצר מרחב פעולה עצום למחבלים למיניהם – ביכולתם לדעת שכל עוד לא משתלם הגיונית לישראל לחסל אותם הם מקבלים חסינות.

לפעמים מה שלא הגיוני ברמת הפשטה נמוכה, הגיוני ברמת הפשטה גבוהה. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי שאבו אלעטא ימות? זו שאלה ברמת הפשטה נמוכה. התשובה עליה היא אולי שלילית. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי לקבוע עקרון שלפיו ישראל יכולה להשתגע ולהרוג מחבלים לפי גחמותיה? זו שאלה ברמת הפשטה גבוהה. סביר בעיניי שהתשובה היא כן.

המכונה שמייצרת תמריצים ברמת ההפשטה המעולה ביותר היא כנראה האבולוציה האנושית, שהתמודדה עם אינספור תסריטים ובסוף בראה פסיכולוגיה אנושית אפקטיבית שיודעת להתמודד איתם, ממש כפי שבראה כבד אפקטיבי או לבלב אפקטיבי. עובדה היא שיצרה בתוכנו רגשות כמו נקמנות וזעם. על פי רוב ההיענות להם אינה רציונלית ברמה המיידית, ברמת ההפשטה הנמוכה, אבל כנראה יש להם ערך בתמונה הגדולה של החיים האנושיים.

השמועות על מות החילוניות מוקדמות

קצת על דמוגרפיה מהנתונים האחרונים שפרסמה הלמ"ס.

ככה מתפלגת דתיות באוכלוסיית ישראל היהודית:

גילאים חרדים דתיים מסורתיים חילונים
20-44 15% 12% 33% 40%
45-64 6% 11% 35% 47%
65+ 4% 10% 40% 45%

חרדיות היא אידיאלוגיה שנוחלת הצלחה מדהימה – היא גדלה בקצב מרשים משנתון לשנתון. אין לעת עתה כל עדות דמוגרפית להתפרקות החרדיות, סוג של פיה שקיימת רק באגדות. גם דתיות נוחלת הצלחה, אבל כמובן לא במידה שבה החרדים נוחלים הצלחה. בשל כך בעוד שבקרב הזקנים החרדים הם מיעוט קטן לעומת הדתיים, בקרב הצעירים החרדים מובילים לעומתם. האחוז של החילונים צונח. חשוב להדגיש: זה לא שהחילונים נכחדים בקרב הצעירים – מספרם רק גדל מדור לדור, אבל מספרם של האחרים גדל הרבה יותר.

הנתונים הנ"ל יכולים ללמד על ירידת כוחה של המסורתיות ושל החילוניות. לגבי המסורתיות זה נכון, אבל לחילונים יש אקס פקטור שעליו נלמד מטבלה דמוגרפית אחרת. איך גדלה אוכלוסיית ישראל בשנים האחרונות?

חצי מיליון אזרחים התווספו לאוכלוסיה בשלוש השנים האחרונות. הם התחלקו כך:

יהודים 64%
לא יהודים ולא ערבים (בעיקר עולים מרוסיה) 12%
מוסלמים 22%
ערבים נוצרים ודרוזים 2%

קל לראות מהתבוננות בטבלה מדוע החששות מהשתלטות חרדית קרובה רחוקים. למעלה משליש מהגידול באוכלוסיית ישראל מגיע בכלל מהסקטור הלא יהודי ושליש מהשליש בא מהעליה הלא יהודית של זכאי חוק השבות מרוסיה ומאוקראינה, שמהווה מכפיל כוח פוליטי ישיר לחילונים בישראל עם אותם צרכים ואותן דרישות פוליטיות. גם שני האחוזים הנוצרים והדרוזים מצביעים בקלפי בחלקם הגדול למפלגות ציוניות חילוניות (כך מצביעים כמעט כל הדרוזים ובערך חצי מהנוצרים).

עוד עובדה חשובה היא שעד השנה-שנתיים האחרונות נולדו בישראל יותר מוסלמים מחרדים ולכן ייתכן שקצב הגידול המוסלמי משמעותי יותר פוליטית למשך הדור הקרוב. אמנם שיעור ההצבעה המוסלמי נמוך יותר.

רבים מניחים שההכרעה הפוליטית בין ימין למרכז-שמאל התקבלה כבר דמוגרפית, אבל אלו אינם הנתונים שיוצאים מהטבלאות האלו. לא אם הציבור הרוסי שמיוצג כיום בידי ישראל ביתנו יוצא מהברית האוטומטית עם הימין והחרדים. לא אם הרשימות הערביות יסכימו לשרת את מטרות גוש המרכז-שמאל. לא אם העליה הלא יהודית מרוסיה ומאוקראינה תימשך עוד שנים.

ומה עם החילוניות בקרב הערבים?

גילאים לא יהודים דתיים לא יהודים לא דתיים
20-44 57% 43%
45-64 67% 33%
65+ 71% 29%

עם התקדמות השנתונים קיימת דעיכה בשיעור הדתיים בסקטור הלא יהודי במדינת ישראל. נראה שהדתיות מאבדת כוחה גם בקרב המוסלמים במדינה. אלו ממצאים שמשתחזרים גם במדינות מוסלמיות. לפני עשור 77% מהטורקים צמו ברמאדן, כיום רק 65%. אולי איסלמיסט כמו ארדואן בכל אופן אינו העתיד של טורקיה.

מטרת הכסף היא תמריצים, לא ההיפך

אני ממעריציה של עיתונאית דה מרקר, מירב מורן. לרוב היא כותבת יפה מאוד על הכשל הנורא של התכנון האורבני בישראל. הקמת פרברים מנותקים ומשעממים תלויי רכב פרטי במקום בניה עירונית חיה שמבוססת על צפיפות ועירוב שימושים. כלומר מתכנני הערים בישראל בחרו בהקמת מגדלי מגורים מרוחקים זה מזה סביב פיסת דשא שוממה וגדולה מדי. זאת במקום עירוניות צפופה בנוסח האירופי. למשל בניינים, לאו דווקא מאוד גבוהים, סמוכים או ממש צמודים זה לזה שבהם משרד אדריכלים במרתף, מכולת בקומת הקרקע, רופא שיניים בקומה ראשונה ומגורים ביתר הדירות. על כל זה מורן מרבה לכתוב ותבורך על כך.

לצד זאת, אפשר להבחין בכתיבה של מורן באיזו סלידה מפתרונות מבוססי שוק. לכן היא סולדת מהכנסת אובר לפעילות מלאה בישראל, דבר כל כך נחוץ. מביש שבעולם כולו הצליחו להתגבר על כל הלוביסטים ולהכניס את אובר לפעולה ורק אצלנו בארץ הקודש זה לא קורה. אחר כך מתפלאים שדווקא פה יוקר המחיה כל כך נורא. הקרדיט לישראל כץ. כששר התחבורה סמוטריץ' מקדם רעיון חשוב ומוצלח להכנסת שיתוף נוסעים למוניות בישראל, גם אז היא מתנגדת.

השבוע פרסמה טור שבו קראה להמרת אגרת הגודש המוצעת בכניסה לתל אביב בתוספת כסף לאגרת הרישוי. איזה רעיון נורא, שמסמל את כל תחלואי הדיון הכלכלי בימינו. המרת החיפוש אחר תמריצים טובים בחיפוש אחר כסף למדינה. על זה צריך להגיד שוב ושוב: למדינה לא חסר כסף – יש לה את מדפסת הכסף. מה חסר למדינה? חסרה למדינה שיטה להנחיל תמריצים טובים שיבטיחו שימוש נכון וחסכוני במשאבים מוגבלים. מטרת השימוש בכסף היא לכונן תמריצים טובים, לא ההיפך.

אין שום פואנטה בהגדלת אגרת הרישוי ובהכבדה על אנשים שזקוקים לרכב. בתנאי החיים במדינה – הפריפריה הפרברית והעדר תחבורה ציבורית בשבת – אין כמעט דרך לחיות בלי רכב מחוץ למרכז תל אביב. העלאת אגרת הרישוי כדי לשאוב עוד כסף מאזרחים קשי יום, כאילו המדינה זקוקה נואשות לאיזה חילוץ כספי, מגוחכת כשאנחנו מצויים בימים שבהם למדינה יש את היכולת לגייס כסף ממש בחינם, או אפילו בריבית ריאלית שלילית, משוק ההון. אלו גם ימים שבהם יתרות המט"ח מתפקעות ובנק ישראל ממש מתאמץ בכוח (ובטיפשות) לא להוסיף להן עוד ועוד.

לעומת זאת הקלה על הפקקים האיומים באזור המרכז היא חיונית ויכולה לשפר משמעותית את איכות החיים של הנוסעים לעבודה. היא יכולה לסייע לפתרון בעיות הדיור (אפשר לגור בפריפריה והנסיעה לתל אביב לא כל כך נוראית), היא יכולה לשפר בחירת מקום עבודה (ייבחר המקום שהכי מתאים לעבוד בו ולא דווקא זה שקרוב גיאוגרפית).  מאחר שיש גבול לכמות הנתיבים שאפשר לסלול, צריך פתרונות אחרים מבוססים על שיתוף נסיעות ועל תחבורה ציבורית. אבל לאף אחד לא משתלם להיות ראשון במעבר לשיתוף נסיעות ולתחבורה ציבורית. רק כאשר ציבור גדול יעשה זאת בבת אחת תורגש הקלה, ורק המדינה מסוגלת לחולל את התמריצים שיאפשרו זאת.

געגועים לחוק קודם

חוק יסוד מצוין היה לישראל החל מ-1996 ועד 2003: חוק הבחירה הישירה. החוק הזה נחקק על חודו של קול, קולו של בנימין נתניהו שהפר משמעת קואליציונית והציע בעדו. על אף האיום שההחלטה הזו תחסל לו את הקריירה. החוק בוטל בידי אריאל שרון.

מרשים האופן שבו יוצריו של החוק הבינו את הפוליטיקה הישראלית: היא הולכת לכיוון אישי ומתבססת על בחירה במנהיג, לא על בחירה במפלגות. הם הבינו גם את ההשלכות שיהיו לכך על המבנה החוקתי והתאימו את החוק במיוחד כך שימנע משבר מהסוג שבו אנו נמצאים.

סעיף 8ב' בחוק קבע: מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן.

סעיף 15ב' בחוק קבע: מי שנבחר לראש הממשלה ולא הציג ממשלה כאמור, וחזר ונבחר, ושוב לא הציג ממשלה כאמור, לא יהיה מועמד לראש ממשלה בבחירות המיוחדות שייערכו בסמוך לאחר מכן.

שתי תרופות פלא לסחרחורת הפוליטית המטורפת שאנו נמצאים בה כרגע. נראה ששורש הצרה הנוכחית הוא בהעמדת הפנים החוקתית לפיה מערכת הבחירות היא מפלגתית, בעוד שבפועל היא אישית לחלוטין. אדם אחד עומד על המוקד. חוק הבחירה הישירה הכיר במצב זה בלי להסוותו ולטשטשו, ולפיכך יכול היה להציב כקונטרה מערכת כללים הולמת שתמנע מצב שבו אינטרסים של אדם יחיד ישתקו מדינה שלמה לאורך זמן.