קץ הנפט ומצרים

קיימת התקדמות מתמשכת, למרות מפחי נפש פה ושם, במעבר מרכב עם מנוע בעירה פנימית לרכב חשמלי. משמעות הדבר היא שצפויה ירידה מתמשכת בביקושים לנפט. על כך כתבתי וציינתי שהגורם המשמעותי במעבר הוא סין, אשר צפויה להציף את העולם בכמות עצומה של מכוניות חשמליות זולות. לאחרונה דווח שסין מאמצת גם את הטכנולוגיה שבזמנו קידמה בטר פלייס הישראלית, החלפת סוללות רכב על פי צורך, עבור סקטור המשאיות שלה. ממדינות סקנדינביה ניתן להסיק שאכן מדינה מערבית מפותחת מסוגלת להגיע למצב שבו כמעט כל סקטור הרכב הופך להיות חשמלי. זאת על אף החסרונות הידועים ובראשם העובדה שטעינה אורכת זמן רב יותר מתדלוק והצורך בהקמת עמדת טעינה ביתית.

כאשר מדברים על תום עידן הנפט, מייד חושבים על מדינות כמו רוסיה, סעודיה, אירן, עירק ואיחוד האמירויות שעלולות להיפגע אנושות, ואכן העתיד יכול להיות לא פשוט מבחינתן. אבל אחת המדינות הפגיעות ביותר נמצאת עוד יותר קרוב אלינו – מצרים.

מצרים היא מדינה מאוד ענייה, עם אוכלוסיה שהולכת וגדלה במהירות. כיום, אולי תודות להפצרותיו של הנשיא סיסי, שיעור הפריון במצרים כבר אינו מאוד גבוה והוא בערך 2.5 ילדים לאישה. אבל האוכלוסיה עדיין צעירה מאוד וצפויה לגדול לכ-120 מיליון נפש עד שנת 2030.  מצרים מקבלת מט"ח מתיירות ומדמי מעבר בתעלת סואץ. מלבד זאת אין לה הרבה מה לייצא פרט לנפט וגז טבעי, וגם מהם היא מקבלת מיליארדים בודדים בשנה בלבד.

את מצרים הצילו בזמן האחרון מדינות המפרץ שהחליטו לשפוך מיליארדים על פרויקטים שונים בתחומה. יש להן אינטרס למנוע ממצרים ליפול לכאוס שבתוכו רק האחים המוסלמים יכולים לעלות. המלחמה בעזה לא תרמה כמובן לכלכלת מצרים, ובפרט לאור מה שעוללו החות'ים לנתיבי השיט שמובילים לתעלת סואץ ולאור החשש של תיירים להגיע. החוב החיצוני המצרי מרקיע שחקים.

אם מחירי הנפט יקרסו, הנשיא המצרי לא יוכל לבנות על כך שמדינות המפרץ יבואו לעזרתו. תהיה להן מצוקת מזומנים חריפה. מהמגזר הפרטי לא תבוא הישועה. הכלכלה המצרית חנוקה ונשענת על הצבא ששולט בכול. ומצרי שמחזיק בהון אנושי יוצא דופן ימצא את עצמו מהגר לארצות המערב.

מצרים היא מדינה שבה קשיים כלכליים יכולים להיות מתורגמים ממש לרעב ללחם, ולכן כלכלתה היא עניין כל כך נפיץ פוליטית. בתסריט השלילי, הידרדרות כלכלית במזרח התיכון עלולה להביא את מצרים לכאוס, שיורגש גם אצלנו. בתסריט חיובי יותר אפשר יהיה לרתום את מצרים לפרויקטים כלכליים שבמסגרתם גם תקח יותר אחריות על העזתים, בדרך לפיתרון של הבעיה הפלסטינית שיהיה יותר בר קיימא מהרעיונות שכרגע עולים על השולחן.

לבעיות שאיתן עלולה מצרים להתמודד יש הד בבעיות שאיתן מתמודדת כיום פקיסטן, שסקטור היצוא שלה חלש אפילו יותר ומתבסס על טקסטיל. הפקיסטנים גם איבדו את ידידותן וסבלנותן של מדינות המפרץ. אבל לפקיסטן יש ידידה רבת עוצמה שמגלה בה עניין רב – סין. כרגע מצרים היא עדיין בציר האמריקני.

הבחירה של אובמה היא לא הבחירה של ביידן

כשאובמה התמודד בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2008 חששתי שמדובר באיש שמאל קיצוני בסגנון ברני סאנדרס, אשר נושא בלבו זעם נורא על האימפריאליזם המערבי ועל ההתעללותו בעולם השלישי. בפועל אובמה ממש לא היה כזה, או לפחות אם היה כזה, לא נתן לכך להכתיב את מדיניות החוץ שלו ולראיה – בתקופתו העמיקו הקשרים הבטחוניים בין ישראל לארה"ב.

עדיין היה אירוע בולט שבו מדיניותו של אובמה תאמה את האינטרסים של האחים המוסלמים ואירן וסיכנה את היציבות במזרח התיכון – החלטתו לדרוש את התפטרותו של חוסני מוברק בעקבות המחאות נגד שלטונו בכיכר תחריר, זאת בניגוד לעצותיהם של ראש הממשלה נתניהו ושל מוחמד בין זייד מנהיג האמירויות. באמצעות ערוץ קשר ישיר עם הצבא המצרי הבהירו אובמה ואנשיו לראשי הצבא שעליהם לדאוג לכך שמובארק יסולק. אני קורא האוטוביוגרפיה המעניינת של אובמה בימים אלו והחלטתו נראית לי באמת בלתי נמנעת. איך אובמה יכול היה להשלים עם דיכוי אכזרי של מפגינים בידי בעלת ברית אמריקנית המקבלת מיליארדים בסיוע. למעשה אם יש פריט מידע מפתיע שמשובץ באוטוביוגרפיה ושלא הייתי מודע לו הוא שאובמה השלים עם כך שבחריין, בעלת ברית הדוקה אחרת של ארה"ב, המונהגת בידי שליט סוני דיכאה את המפגינים השיעים שהיו מוסתים בידי אירן. הנשיא ה-44 מודה שקשה מאוד להיות עקבי בנושאים אלו של מדיניות וזכויות אדם.

לקראת כהונתו הצפויה של הנשיא ביידן מעניין לגלות שלושה פריטי מידע מהאוטוביוגרפיה בהקשר זה. הראשון הוא שאובמה היה מודע לכך שביידן פחות ליברלי ממנו, ובדיוק בשל כך חשב שפתק הצבעה עם שמו של ביידן לצד שמו ימשוך יותר את לב הבוחרים מאשר אם היה בוחר בסגן נשיא ליברלי כפי שחפץ. שנית, ג'ו ביידן, כמו גם הילארי קלינטון, התנגדו להשלכתו של מובארק מתחת לגלגלי האוטובוס, כפי שאומרים באמריקנית. שלישית, דווקא מזכיר המדינה הצפוי, איש של ביידן, אנטוני בלינקן, היה עם אובמה בעניין זה וחשב שעל ארה"ב לפעול כפי שפעלה. במבט היסטורי פעולתו של אובמה הביאה לשלטון את האחים המוסלמים, כפי שחששו כל המתנגדים לה. אלא שבאופן ניסי כמעט שלטונם קרס, ומוברק משודרג בדמות הנשיא סיסי עלה לשלטון. הרבה בלגן המיט אובמה על המזרח התיכון אבל בסוף חזרנו לאותה הנקודה. אבל אולי יש ערך לכך שמצרים התנסתה בשלטון האחים המוסלמים ופיתחה אליו נוגדנים שנראים חזקים ואלימים כמו שהיינו רוצים לראות שמתפתחים בגוף כלפי כל וירוס רע.

מס גבוה תורם להצלחה – המסלול הקופטי

המיעוט הקופטי במצרים הוא בעל מעמד סוציואקונומי גבוה מזה של שכניו הערבים המוסלמים. דבר זה מאפיין את המזרח התיכון כולו שבו מיעוטים דתיים הצליחו כלכלית לאורך הדורות יותר מאשר הרוב המוסלמי. מה מסביר את התופעה? מאמר חדש שפורסם בכתב העת להיסטוריה כלכלית מעלה הסבר מעניין מאוד לתופעה המצרית ואולי גם לתופעה דומה בארצות אחרות. במהלך אלף שנים של דומיננטיות מוסלמית במצרים ועד 1865 נגבה מלא-מוסלמים מס גולגולת, כלומר מס בסכום קבוע ללא קשר להכנסה. היה זה תמריץ עבורם להתאסלם ולהיפטר מהמס. אבל התמריץ עבד באופן שונה בקרב סקטורים שונים. עבור הקופטים העשירים התמריץ לא היה גדול במיוחד, כי מס הגולגולת היווה חלק קטן מהכנסתם. עבור הקופטים העניים עול המס היה עצום. הם היו צריכים לשלם את אותו הסכום ששילמו אחיהם העשירים, אך מתוך הכנסה קטנה בהרבה. התאסלמות הייתה יכולה לפטור אותם מעול כלכלי זה. מרגע שהתאסלמו לא הייתה דרך חזרה להם ולצאצאיהם אחריהם. העונש שהוטל במצרים על מוסלמי שמתנצר היה מוות.

באופן זה לאורך דורות הקופטים העניים יותר נשרו מדתם והצטרפו אל הרוב המוסלמי. המאמר מגבה את הטענה בנתונים אמפיריים. מצרים מחולקת למחוזות ושיעור המס השתנה ממחוז למחוז. במחוזות שבהם שיעור המס היה גבוה לאורך הדורות היו יותר מוסלמים ביחס לקופטים, אך הקופטים היו ברמה גבוהה יותר מבחינה סוציו אקונומית.

כיצד נשמר הפער הסוציו-אקונומי לאורך הדורות? ההסבר המועדף על מחבר המאמר הוא שהקופטים העשירים שמרו על תחומי הצווארון הלבן שבהם שלטו ולא הכשירו בהם עובדים מוסלמים. הוא מודע היטב לכך שאפשר לספק הסבר גנטי לפיו יכולותיהם של הקופטים העשירים, החכמים יותר, ששמרו על דתם עברו מדור לדור, אך דוחה אותו או לפחות ממעיט בערכו על ידי כל מיני תירוצים שנראים לי לא משכנעים במיוחד. ראוי לציון עם זאת שהוא מדגיש שעובדתית האוכלוסיה הקופטית, שלא כמו היהודים, מעולם לא הייתה הומוגנית בשגשוג ובאליטיזם והיא כללה, אפילו עד לא מזמן, מספר רב של אנלפביתים. על הקופטים, שלא כמו על כמו היהודים בארצותיהם, מעולם לא נאסר העיסוק בחקלאות, ורבים מהם היו חקלאים.

הסבר אחד שהמאמר דוחה בצורה משכנעת הוא הסבר האשמה הקולוניאליסטית, לפיו הבריטים העדיפו לקדם מיעוטים לצרכיהם (הסבר דומה לזה ניתן גם כדי להסביר את עליונות הטוסטי ברואנדה) וכך תרמו לשגשוגם של הקופטים. אבל הפער הסוציואקונומי בין קופטים ללא קופטים ניכר ברשומות כבר מאות רבות של שנים קודם לכן.

אם מס הגולגולת הופך את הקופטים למוצלחים יותר לעומת שכניהם המוסלמים, איזו אירוניה זו – האדוקים שבמוסלמים במצרים מלאים תשוקה עד עצם היום הזה להטיל אותו שוב על הקופטים. זו אחת הפנטזיות של האחים המוסלמים.