זעמה של אמריקה

מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית מתייחס בעוינות לישראל. אינו מתחייב לשמור על ביטחונה. מרבה להזכיר את עוולות הכיבוש. תוהה בעימותים מדוע ארה"ב צריכה להושיט לה סיוע. ובאחד מלילות הסתיו בתחילת נובמבר מתברר שהבוחרים האמריקניים רצו בו כנשיאם הבא.

עם כניסתו של הנשיא החדש לבית הלבן הוא עלול לסרב בהפגנתיות לקבוע מפגשים עם נציגי הממשלה הישראלית. ממש כפי שביידן לא נאות להיפגש עם נציגים הונגרים. ניסיון להפעיל על הנשיא לחץ דרך הקונגרס לא יעזור, כי חברי קונגרס דמוקרטים לא ישושו לעזור לאג'נדה הישראלית, שאין מאחוריה אהדה ציבורית רבה, בעוד שניצחונו של הנשיא הפרוגרסיבי בבחירות ותוכניותיו להגדיל שוויון ולבער אי צדק יהפכו אותו לגיבור תהילה. שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני יצטמצם, אספקת הנשק תעוכב. המרחב המזרח-תיכוני כולו יקלוט את המסר. דמה של ישראל הותר מבחינת האמריקנים. אירן תפרוץ אל הנשק הגרעיני ללא עכבות, חיזבאללה יעז יותר, מצרים תתנהג כאילו היא פחות מחויבת להסכם השלום… החמאס יפעל ביתר חופשיות מעזה ביודעו שישראל תתקשה להגיב קשות, כשנשיא אמריקני יבטא את זעזועו מהרג אזרחים העזתים. הדרדרות מהירה במזרח התיכון תשקף את הדינמיקה החדשה, וסופה מי ישורנו.

זהו תסריט אימים, אבל תסריט אימים סביר להפליא, אולי כבר לעשור הקרוב. ברני סאנדרס היה יכול להיבחר מטעם הדמוקרטים, והוא אינו שונה בהרבה מהמועמד המתואר. מועמד דמוקרטי עתידי יכול להיות עוין אף יותר ממנו, שיבוט ג'רמי קורבין שכזה. זה לא שדעת הקהל של המפלגה הדמוקרטית תתחלחל. לפי כל הסקרים היא כבר מזמן איבדה עניין בישראל.

הרפורמה של יריב לוין, אם תמומש, מגדילה את הסתברותו של התסריט באופן משמעותי. ישראל מוצגת עתה בפני העולם, למען האמת בצדק, כמדינה שעברה הדמוקרטי מאחוריה. ברם, גם אם שופטי בג"ץ ישלטו ביד רמה לנצח, אין שום ערובה שהתרחיש הנ"ל לא יקרום עור וגידים. אם האחיזה בתהליך ההתרחקות מאמריקה תישאר בידי ישראל, תמיד תיוותר בפני האזרחים האפשרות להעלות ממשלה ליברלית יחסית, בדומה לממשלת בנט-לפיד, שתאחה את מה שנקרע. אני גם בונה על המפלגות החרדיות, שפחות שבויות בטרלול הלאומני, שידחקו בראש הממשלה לעשות אחורה פנה בתסריט כזה.

אבל התהליך שבו המפלגה הדמוקרטית מתרחקת מישראל קשור בעיקר אליה, לא אלינו, ויכולתנו להשפיע עליו מוגבלת. צעירי אמריקה הפכו בחלקם לשמאלנים קיצוניים. הנרטיב האנטי קולוניאליסטי-לבן חולחל אליהם ביסודיות בידי התקשורת ומוסדות החינוך הפרוגרסיביים, וכפי ששמחה רוטמן ציין, גם בידי הסרט אוואטר. קל להם להעמיד על אותה סקלה את מדינת ישראל ואת האדם הלבן המדכא.

סיכוני הרפורמה המשפטית יכולים לבוא לידי ביטוי באופן מיידי. למשל, קריסת הדמוקרטיה הישראלית תביא לצמצום משמעותי במספר האקזיטים בישראל, בגלל נדידת חברות וכשרונות. אפשרות אחרת היא כאוס בגלל התנגשות חזיתית בין בית המשפט העליון לממשלה. אבל ייתכן ואפילו סביר שלא נראה שום דבר מזה. השווקים יחליקו מעליהם באלגנטיות את האירועים מבלי לייחס להם חשיבות, והסטטיסטיקות של הישגי ההייטק ואפילו של הירידה מהארץ לא ישתנו בהרבה. אבל יש דברים שמשתנים אט, אט ואז בפתאומיות, עם קשר לרפורמה המשפטית, אבל ייתכן שגם בלעדיה – כזו היא אפשרות עלייתה של אנטי ישראליות ארסית בארה"ב, שתביא לכך שנשיא הנבחר יהיה אנטי ישראלי מובהק. לא אנטי ישראלי נוסח ברק אובמה, שבתקופתו נסק שיתוף הפעולה המודיעיני והבטחוני עם ארה"ב לגבהים חסרי תקדים, אלא אנטי ישראלי מהסוג האמיתי.

חצי הכוס המלאה

התפרסם היום סקר על עמדות האמריקנים כלפי ממשל ביידן ויחסו לישראל מול יחסו לפלסטינים. יש כל מיני דרכים לראות את הסקר הזה. אני בוחר לראות את חצי הכוס המלאה, אז ככה אציג את הנתונים.

מבין הדמוקרטים הליברלים – 47% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל, 34% חושבים שתומכת במידה הרצויה, 17% חושבים שלא תומכת מספיק. כלומר אפילו בקבוצה זו 51% חושבים שביידן לא צריך להפחית תמיכה בישראל. אמנם לכל דמוקרט שלא מבין הרבה בענייני המזרח התיכון יש נטיה טבעית להגיד שביידן הוא בסדר, כך שזו לא בהכרח סיבה לנוח על זרי הדפנה. בכל מקרה זה לא חדש שיש לנו בעיה עם הפרוגרסיבים.

מבין הדמוקרטים השמרנים – 33% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל, 46% חושבים שתומכת במידה הרצויה, 17% חושבים שלא תומכת מספיק. כלומר בקבוצה זו 63% לא חושבים שביידן צריך להפחית תמיכה בישראל.

מבין הרפובליקנים המתונים – 20% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל. 35% חושבים שתומכת במידה הרצויה. 37% חושבים שלא תומכת מספיק. כאן 72% לא חושבים שביידן צריך להפחית תמיכה בישראל.

מבין הרפובליקנים השמרנים – 15% חושבים שארה"ב תומכת מדי בישראל. 22% חושבים שתומכת במידה הרצויה ו-61% חושבים שלא תומכת מספיק. כאן 83% לא חושבים שביידן צריך להפחית תמיכה בישראל.

ממשל ביידן הוא בסדר עם ישראל, בטח בכל מה שקשור לפלסטינים. עם הסכם הגרעין עוד נראה מה יהיה. למעשה זהו הישג כמעט דמיוני של נתניהו שמותיר אחריו ממשל אמריקני שלא לוחץ להקמת מדינה פלסטינית כאן ועכשיו ומדבר על כך שיהיה שלום כאשר הערבים יכירו בישראל כמדינה יהודית. אפשר לראות שלמרות שבקרב הליברלים הדמוקרטים יש כיסי התנגדות לגישה של ביידן, בסך הכול היא די קונצנזוס באמריקה. סיבה לאנחת רווחה. ברם, יש לסקר גם צד שני, תמיכה בפלסטינים, וכאן נראה שהליברלים במפלגה הדמוקרטית בהחלט יותר נחושים ברצונם שביידן יעשה יותר. תקראו בעצמכם.