Archive for יוני, 2015

הסכנה האסטונית למורשת אובמה

30 ביוני 2015

לפני חצי שנה הסברתי בבלוג מדוע לדעתי ברק אובמה הוא אחד מנשיאיה הגדולים של ארצות הברית. הזמן שחלף מאז רק חיזק מסקנה זו. הכלכלה המשיכה להתאושש ומורשתו של אובמה להתייצב. בפרט תרם לכך השבוע החולף שבו זכתה עמדתו של אובמה לניצחונות משפטיים מרשימים בתחום רפורמת הבריאות ובחזית הנישואים החד מיניים. שבוע שבו גם נשא נאום מרטיט לבבות בצ'רלסטון בעקבות הטבח שביצע גזען לבן בכנסייה השחורה שם. גם הסכם הסחר החופשי עם אירופה וסין שיזם אובמה למורת רוחו של השמאל במפלגתו פתאום נראה בדרך הנכונה.

כשהכול כל כך טוב מחפשים מה יכול להשתבש. כמובן, ישנו הגרעין האירני. אותה סוגייה שרודפת אותנו שנים. המנהיג הרוחני של אירן חמינאי מנסה לסחוט עוד כמה טיפות מהלימון הרופס. נראה אם יצליח ומה יקרה אם לא.

אתר הפרשנות האמריקני ווקס מפנה היום את תשומת הלב למקום אחר שממנו יכולה להתחיל פורענות שתהפוך את מורשת אובמה לאפר וגחלים – אסטוניה, שכנה קטנה של רוסיה עם אוכלוסיה הדומה בגודלה לזו של קפריסין. אסטוניה, כמו אוקראינה, היא מדינה שבה יש מיעוט רוסי משמעותי. כמו באוקראינה המיעוט הזה יכול לשמש כתירוץ למעורבות רוסית צבאית. אבל ישנו גם הבדל – אסטוניה חברה בנאט"ו. אם תותקף מחויבות עמיתותיה בנאט"ו לבוא לעזרתה.

האם באמת סביר שצעירים גרמנים, צרפתים, הולנדים וכמובן אמריקנים יישלחו למות במלחמה על איזו אדמה נידחת בשולי אסטוניה? ממש לא. בטח לא בעידן בו המערב כה מפונק ושאנן ובהנהגת ארה"ב עומד נשיא פייסן ורודף שלום כמו אובמה.

את החישוב הזה יכול לערוך גם מוחו התחמני של הנשיא פוטין. במקרה שיצליח לנגוס בטריטוריה האסטונית, הבונוס הגדול מבחינתו אינו באמת כפר דובר רוסית כזה או אחר באסטוניה, אלא פירוקה של ברית נאט"ו והצגתה במערומיה. מי יוכל לסמוך על נאט"ו ועל המערב בכלל אחרי שיוצגו באפסותם במזרח אירופה? בני המדינות הבלטיות יבינו מן הסתם שכל שנותר להם הוא להכתיר בארצם ממשלות בובה של פוטין, להשפיל ראשם בפני רוסיה ולהתפלל לחמלתה. המערב יתברר כמשענת קנה רצוץ.  המסר הזה יתפשט ממזרח אירופה לעולם כולו, גם ליפן ודרום קוריאה, וכמובן גם לשכונה שלנו במזרח התיכון.

זה התסריט הפחות מפחיד. התסריט היותר מפחיד הוא שמתוך הבנת הסכנה לשלמות נאט"ו, אובמה יפתיע את כולם ויפגין נכונות לעימות צבאי סביב אסטוניה שעלול יהיה להידרדר גם למערכה כוללת, אולי אף גרעינית. בתסריט הרע ביותר של ווקס סוף העולם מגיע.

לעת עתה פוטין ניהל הרפתקאותיו בשילוב מושכל של נחישות וזהירות, אבל אין ספק שככל שאובמה ייתפס כחלש יותר במדיניות החוץ שלו, יהיה לפוטין פיתוי גדול יותר להעז וללכת בגדולות כדי לחדש את הדומיננטיות הרוסית באירופה.

הדרוזי הליברל

28 ביוני 2015

העדה הדרוזית היא נושא חם ומעניין בימים אלו. מצד אחד היא מעוררת אמפתיה בשל הסכנה החמורה שהיא עומדת בה בסוריה. מצד שני לאור התדהמה ושאט הנפש שעורר הלינץ' שערכו הדרוזים בגולן בפצועים סורים, נזכרנו שלא הכול מושלם שם. כדי להבין את הלך הרוח במגזר שוטטתי לי בפייסבוק. הדף הכי מעניין שמצאתי הוא הדף של אמיר אסעד, צעיר דרוזי, כותב ומאייר, שמבטא בכישרון דעות ליברליות בנושאים פנים קהילתיים וחוץ קהילתיים, ודעותיו מעוררות ויכוחים מרתקים בתגובות ומקנות חריך הצצה להלך הרוחות בקרב בני העדה הקטנה הזו.  כדאי לעקוב אחרי אמיר.

מה רווחי הגז לא יתנו לנו

28 ביוני 2015

בתקשורת, במידה רבה של היסטריה, מתוארת המלחמה על רווחי הגז כמעין להיות או לחדול. לקבל לידינו סכומי עתק ולשנות איתם את פני המדינה או להפסידם לנצח. מדובר באמת בהרבה כסף. כמה מיליארדי דולרים מדי שנה. וזה כסף שאנחנו צריכים, אבל נראה שהתקשורת מוציאה דברים מפרופורציות.

הכסף שנקבל ממאגרי הגז הוא מטבע חוץ. משתי סיבות: ראשית, כי הוא חוסך לנו תשלום על יבוא אנרגיה ממדינות זרות. שנית, כי הוא מאפשר ליהנות מרווחים על ייצוא אנרגיה למדינות אחרות.

מה אפשר לעשות במטבע חוץ? הרבה דברים: למשל אפשר לקנות דברים באיביי, עלי באבא ואמזון. אם כל מה שהיו רוצים הישראלים בחייהם זה לקנות גאדג'טים זולים באתר עלי באבא – הרווח מהגז היה מגיע ישירות לכיסנו בלי בעיות וסיבוכים והיינו מאושרים.

אבל מסתבר שהישראלים רוצים לעשות ברווחי הגז בעיקר דברים אחרים לגמרי – הם רוצים דירות מרווחות. הם רוצים מעונות יום זולים יותר. הם רוצים מחלקות פחות עמוסות בבתי החולים. הם רוצים לצאת לבילויים זולים יותר עם הילדים.

מבחינת היכולת להגשים שאיפות אלו, רווחי הגז הם רק אשליה מתסכלת. החסם העיקרי לבניית דירות הוא מדיניות רישוי הבניה ברשויות המקומיות ובוועדות התכנון. הכסף מהגז לא יכול לפתור זאת. הוא יכול לנפח רק את הביקושים. לא את ההיצע. אלא אם כן נייעד את כספי הגז לשוחד לאנשי ועדות הבנייה והתכנון לשם זירוז הליכים, דבר שכמובן חלילה לנו לעשות.

אותו הדבר נכון למעונות. לא משנה כמה כסף גז נוציא מהים עדיין נצטרך לשמור על יחס נמוך של מטפלות לילדים במעונות. ראוי לשמור על משכורת מינימום גבוהה, בטח במצב שבו המדינה תתעשר מהגז, ולכן המטפלות יעלו הרבה, והמעונות יישארו יקרים.

כדי לשפר את מצב בתי החולים נצטרך להכשיר יותר רופאים, והחסמים להכשרת עוד רופאים אינם מט"ח אלא מחסור במקומות בבתי ספר לרפואה ובזמן הדרכה לסטודנטים במחלקות. מה יעזור לכך הגז? אולי למשפחות בישראל יהיה יותר מט"ח שיאפשר להן לשגר את בניהן ללמוד רפואה בסלובקיה, אבל קשה להאמין שזה מה שישנה פני הדברים מקצה לקצה. מה שכן, רווחי הגז יכולים להועיל להרחבת סל התרופות וכאן מדובר בתועלת נקייה מספקות ובעיות שכן סל התרופות נקנה במט"ח.

לגבי מקומות בילוי למיניהם, מה שצריך כדי להציע בידור בזול הוא בעיקר נדל"ן זול ומשכורות זולות לעובדים, ורווחי הגז לא יקרבונו כלל למטרות אלו. אפשר אמנם יהיה להציע מזון ושתייה מיובאים זולים יותר בשל רווחי הגז, אבל זה קצת אבסורדי לייעד לכך את רווחי הגז כאשר יוקר המזון המיובא הוא פציעה עצמית מלכתחילה. מדינת ישראל עושה ככל יכולתה לייקר את המזון המיובא באמצעות מכסים כדי להגן על תעשיית המזון בארץ (אמנם הממשלה הקודמת עשתה רבות לשפר המצב).

המדינה מודעת בעצם לבעיה המרכזית שתיארתי – העובדה שהתועלת בגז מוגבלת לצריכת דברים שניתן לקנות בחו"ל. לכן היא מייעדת את רווחי הגז לקרן שתשקיע בחו"ל ושניתן יהיה להשתמש בפירותיה במידה מוגבלת ובזהירות. בסופו של דבר יצטבר בחשבונות של המדינה המון מט"ח, שיתווסף למט"ח העודף שיש היום כבר ברזרבות של בנק ישראל. זה נחמד וזה עשוי להיות נכס ענק בשעת חירום, אבל לא תהיה בכך תרומה גדולה כמו שנדמה לחיינו היומיומיים. ממש כפי שהרזרבות הנוכחיות של בנק ישראל חשובות, אך לא הן מה שמקל על חיינו היומיומיים במדינה.

מה שכן, רווחי הגז יתרמו לצמצום הגרעון והחוב הלאומי וכך אולי ישכנעו את אנשי האוצר לעשות מה שהיו צריכים לעשות במילא ובלי קשר – להוריד מסים ולהגדיל תקציבים,  כלומר להדפיס כסף. אולי בסופו של דבר להוציא גז מהאדמה התת ימית זו הדרך המסובכת, אך היחידה האפשרית  לשכנע את נערי האוצר בחשיבות הרעפת הכסף על המשק.

יוון וישראל: הכסף מול התמריצים

27 ביוני 2015

אחד המשפטים המפורסמים המיוחסים לראש ממשלתנו הראשון, דוד בן גוריון, הוא: "אני לא יודע מה רוצה העם. אני יודע מה רצוי לעם". ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס – דרכו אחרת. ציפראס הכתיר היום את הצעת החילוץ האירופאית כהשפלה ליוון, אך אף על פי כן לא דחה אותה באופן חד משמעי אלא הגיש אותה להכרעת הבוחר במשאל עם שיתקיים במהירות הבזק בתוך שבוע (הכלכלה היוונית אולי ידועה כבלתי יעילה, אך נראה שוועדת הבחירות ביוון יעילה מאוד, לבטח יותר מזו שלנו). מן הסתם יבין הבוחר היווני הנבון שאם יצביע נגד הצעת החילוץ, משמעות הדבר תהיה פרישה מגוש האירו. היות שכך הדילמה האמיתית העומדת בפניו אינה נוגעת להצעת החילוץ, אלא לשאלת ההישארות עם האירו.

השאלה שתוצב לפני העם היווני מזכירה לי דילמה אחרת, שונה מאוד על פניה, שעומדת בפנינו במדינה בימים אלו – מציאת הסדר ראוי עם חברות הגז. בשתי השאלות האלו יש שני צדדים למטבע. אחד מהם הוא המטבע עצמו, כלומר הכסף. והשני הוא מערכת התמריצים.

בשאלת ההישארות בגוש האירו, כשמסתכלים על העניין מהזווית הצרה של הכסף, התשובה ברורה למדי. אם יוון תעזוב את גוש האירו, כל האירו המצויים בחשבונות הבנק וברישומי הפנסיה של אזרחיה יעברו המרה לדראכמות וערכם יצלול. כל חשבון בנק יהיה שווה הרבה פחות (אלא אם בעליו כבר העביר אותו בחוכמה לבנק גרמני). כל משכורת תהיה שווה הרבה פחות. יהיה זה מעשה טירוף לעזוב את האירו, אם שוויים הכספי של היוונים הוא בראש מעיינם.

כשמסתכלים על התמריצים התמונה מתהפכת. הישארות בגוש האירו תותיר 25% מובטלים, כי לאיש לא יהיה תמריץ לספק להם עבודה בכלכלה שבה המשכורת לעובד גבוהה מדי ולא עברה פיחות. הישארות באירו תכוון את המדינה ואת העסקים שבה להקדיש את כל מרצם למאבק נואש לעמידה בחובות שאין להם כל סיכוי לעמוד בהם, במקום לצמוח ולהתפתח. הישארות באירו תנציח את הדפלציה ביוון, וכזכור דפלציה מולידה תמריצים איומים.   יציאה מהגוש לעומת זאת תאפשר ליוונים להתחיל מדף חלק.

דבר דומה נכון גם לסוגיית הגז אצלנו. ככל שהממשלה תוציא יותר מחברות הגז: תדרוש נתח גדול יותר לעצמה, או מחירים זולים יותר לצרכנים, כך יהיה לה ולנו יותר כסף, וזה כמובן דבר נחמד מאוד בין אם מדובר מבחינתנו בעוד כסף לבזבוזים אישיים כי חשבון החשמל שלנו היה נמוך, או בעוד כסף בתקציבי הממשלה המופנים לרווחה ולחינוך. ברם, ככל שהממשלה תעיק יותר על חברות הגז, כך היא תיתן להן תמריצים להקדיש משאביהן למאבק משפטי ובינלאומי ארוך וממושך נגדה במקום להתמקד בהוצאת הגז מהאדמה. מה שחשוב לא פחות, גם משקיעים זרים שעומדים וצופים מהצד ילמדו שישראל נוקטת בגישה מאוד שלילית כלפי יזמים, והדבר יקטין את תמריציהם לפעול בארץ. יש מספיק מקומות בעולם שאפשר לעשות בהם כסף בלי להיות כפוף להגיגיה של של שלי יחימוביץ' בדף הפייסבוק שלה.

בעיניי הכסף הוא אשליה כמעט חסרת חשיבות בעוד שהתמריצים הם חזות הכול. כך שאני מאמין שכדאי ליוונים לעזוב את גוש האירו וכדאי לנו להיות גמישים במשא ומתן עם חברות הגז. אבל הציבור מייחס חשיבות רבה לכסף וחושב שהוא עצם ממשי בדיוק כמו מטיל זהב או חבית נפט. לכן הדעות שאני חושב שנכונות בשתי הסוגיות השונות האלו, האחת ביוון והשנייה בישראל, ומוכנות להקריב כסף למען תמריצים משופרים, נתקלות בהתנגדות ציבורית נמרצת.

על אינפלציה ודיפלציה – למה דיפלציה כה רעה?

27 ביוני 2015

במהלך המשבר הפיננסי העולמי שהתרחש בשנים האחרונות, האינפלציה התייצבה בכל מדינות המערב על שיעורים מאוד נמוכים. אלמלא היו מדינות שהעלו מע"מ כדי לכסות גרעונות ובכך תרמו ישירות להתייקרות מוצרים, האינפלציה הייתה נמוכה עוד יותר.

ביפן, עוד הרבה קודם, האינפלציה התייצבה על מינוס. בעשרים השנים האחרונות חוותה יפן דיפלציה במקום אינפלציה.  את סממני התופעה הזו רואים היום גם ביוון מוכת השפל, שם מתחילה דיפלציה. זו שאלה מעניינת וחשובה האם הדיפלציה הזו תישאר ביוון לאורך שנים (בהנחה שתמשיך להתעקש על ההישארות המטופשת בגוש האירו), או שמא תהווה אפיזודה חולפת.

מי שזוכר את מה שקרה בארצנו בשנות השמונים ואת מה שקרה בכלכלות העולם בשנות השבעים עוד עלול לחשוב שדיפלציה היא תופעה משמחת. ראשית, היא ההיפך מהסחרור האינפלציוני המטורף ששרר אז. שנית, זו כאילו התגשמות חלומותיהם של המוחים במחאה החברתית – המחירים יורדים במקום לעלות.  אכן, ייתכנו נסיבות שבהן דיפלציה מבטאת תופעה משמחת. למשל הדיפלציה המתמדת במחירי הגאדג'טים היא אחת התופעות הרגילות של חיינו בעשור האחרון, וכולנו מקבלים אותה בברכה. ב-2,000 או 3,000 ש"ח קנינו לפני חמש שנים מוצרים, למשל הסלולריים המעפנים של נוקיה בראשית ימי הסמארטפון, שהיום היו מתביישים למוכרם גם תמורת חמישית מזה.

עם זאת, בגדול ניתן לומר שדיפלציה משמעותית, המתפרסת על פני כל תחומי הכלכלה, היא תופעה איומה ונוראה. כל כך איומה שהיא יכולה לעורר געגועים להיפר-אינפלציה.   דיפלציה הייתה הכוח המניע מאחורי המשבר העולמי הגדול שפרץ ב-1929, והכוחות הדיפלציוניים הם אלו שלוכדים את הכלכלה העולמית בשנים האחרונות ומונעים ממנה לזנק קדימה.

מדוע דיפלציה כה רעה, הרי כאמור כולנו חפצים בירידת מחירים?  הסבר אחד הוא שדיפלציה גורמת לאנשים להתעכב בהוצאת כסף על מוצרים, כי הם יודעים שהמחיר שלהם ירד בקרוב, וכך משתקת את הכלכלה הצרכנית. הסבר שני הוא שדיפלציה מנפחת את המשכורות, בפרט במגזר הציבורי, וכך הופכת אותו לבזבזני וללא יעיל עוד יותר ממה שהוא בדרך כלל. אם בטלן ממשלתי כלשהו מרוויח 20 אלף ש"ח בחודש, ואם כל דבר נהיה זול יותר, הרי שערכן הריאלי של המשכורת שלו ושל הפנסיה שלו עלה במקום להישחק, מבלי שהעובד עשה לשם כך שום דבר, וזה רע למשק.

הסבר אחר סיפק כלכלן חשוב בשם אירווינג פישר בשנות השלושים. הוא הסביר שדיפלציה מקשה לעמוד בחובות וכך יוצרת מעגל קסמים של פשיטות רגל, שממוטט את הכלכלה.   אם הקמת חנות לעפרונות על בסיס ההנחה שתצליח למכור אותם בשקל לעיפרון, ובפועל אתה מצליח למכור אותם רק בתשעים אגורות לעיפרון, הרי שייתכן שלא תצליח לעמוד בהלוואות שלקחת ותפשוט רגל. הספק שמוכר לך את העפרונות עלול לפשוט רגל, והבנק שנתן לך את ההלוואה עלול לפשוט רגל, וכל אלו יגבירו את הלחץ הדיפלציוני וימשיכו את מעגל הקסמים, כנראה עד לעלייתה של מפלגה נציונל סוציאליסטית או קומוניסטית כלשהי (למזלנו לפחות בארה"ב בשנות השלושים עלה לשלטון פרנקלין רוזוולט דווקא ועצר את הטירוף) . זו סיטואציה שבבירור השוק החופשי אינו מסוגל לתת לה פיתרון. אלו הידועים בתור אנשי האסכולה האוסטרית ומתנגדים לכל התערבות של הממשלה או הבנק המרכזי בשוק, ממליצים שגם במצב כזה אף אחד לא יעשה שום דבר, ופשוט יש לתת לזמן לעשות את שלו. לכן תורתם נחשבת הזויה ומטורללת בעיני כל כלכלני המיינסטרים.

מילטון פרידמן, שהיה איש שוק חופשי קיצוני, אבל עדיין כלכלן רציני מאוד, הודה שבמצב כזה על הרשויות להתערב. על הבנק המרכזי לעצור את הסיטאוציה הדיפלציונית באמצעות הזרמת כסף. זה לא כל כך פשוט כי הכלי של הורדת ריבית עלול להיות חסום. בדרך כלל בסיטואציות דיפלציוניות הריבית כבר קרובה מאוד לרצפת האפס. מצד שני, תמיד הבנק המרכזי יכול להזרים עוד כסף שהרי תיאורטית ביכולתו "לזרוק כסף ממסוקים". אף על פי כן, עד היום לא לגמרי ברור מה באמת הוא יכול בדיוק לעשות, כי שכירת מסוקים והשלכת שטרות כסף מהם אינה פרוצדורה שמאפשר החוק לאנשי הבנק המרכזי, למיטב ידיעתי, באף מדינה. השלכת כסף ממסוקים היא באמת רעיון רע, כי אין ספק שמי שישתלט על המזומנים שיורדים מהשמים הם ארגוני פשע ומאפיות למיניהן, זה קורץ יותר אפילו מדמי החזרת בקבוקים.

בקצרה, השאלה מה הבנק המרכזי יכול לעשות מול ריבית אפס ודיפלציה היא עדיין נושא לדיון נוקב, למעשה הדיון המרכזי של המקרו-כלכלנים בשנים האחרונות. (פתרון רדיקלי אפשרי אחד הוא לשלוח צ'ק לכל אזרח).

יצוין שעבור מדינות קטנות עם מטבע משלהן, כמו המדינה שלנו, השאלה מה לעשות כשמתקרבים לריבית אפס ועדיין יש דיפלציה אינה עד כדי כך קשה. ברור שגם בסיטואציית ריבית אפס הבנק המרכזי יכול להזרים כסף למשק על ידי קניית מט"ח.  מדינות גדולות מוגבלות מאוד בשימוש בטקטיקה הזו, כי אם כל הבנקים המרכזיים יקנו מט"ח אלו מול אלו, בסופו של דבר שער החליפין לא ישתנה. מה עוד שארה"ב מאוד לא אוהבת לראות מדינות שמנפחות את שער הדולר ופוגעות ביצוא האמריקני. ליפנים ולאירופאים היא לא הייתה סולחת על התנהגות כזו, והסינים, שכן חוטאים בכך, באמת מטריפים את דעתה, אבל ממדינה קטנה כמו המדינה שלנו פחות אכפת לה. בנק ישראל יכול לקנות מט"ח מתחת לרדאר העולמי.

פיטר שיף והטעויות הקולוסאליות

24 ביוני 2015

ישנו איש עסקים אמריקני בשם פיטר שיף. הוא מתבלט בהיותו טועה סדרתי. לאורך השנים האחרונות כמעט כל מילת ניבוי שיצאה מפיו התבדתה, וההיפך הגמור קרה. למה שיעניין קורא עברית כלשהו איזה טעויות עשה או לא עשה אחד בשם פיטר שיף מקונטיקט? ובכן, פיטר שיף הוא אחד הקולות הבולטים כיום במסגרת מה שמכונה האסכולה האוסטרית. על האסכולה האוסטרית כתבתי בעבר בהרחבה. היא לא פופולארית באקדמיה, תודה לאל, אבל פופולארית בדיון החופשי באינטרנט. מאמריו של שיף תורגמו לא פעם באתר מידה, ורעיונותיו או רעיונות דומים לשלו מובעים בידי כותבים עבריים בולטים מהאסכולה שלו כמו גלעד אלפר ואורי רדלר.

שיף תמיד מתואר כמי שחזה את המשבר הפיננסי הגדול ב-2008. האם דבר זה מלמד על יכולת ניבוי גבוהה לאורך שנים? כדי לבחון זאת עשיתי גוגל על דברים שפיטר שיף אמר וצוטטו בעברית לפני חמש או שש שנים. מספיק זמן עבר לדעתי כדי לבדוק תוקפן של נבואות.

הזהב יזנק

התמוטטותו הצפויה של הדולר עקב גירעונות הענק שצבר הממשל האמריקאי, עתידה להזניק את מחיר הזהב ל-5,000 דולר לאונקייה – פי חמישה מרמתו הנוכחית – בשנתיים הקרובות (ספטמבר 2009)

המציאות: ביום שבו התפרסמה הנבואה בשנת 2009 עמדה תעודת הסל הצמודה למחיר הזהב GLD על 98 דולר. כיום היא עומדת 113 דולר. בערך עלייה של 2% בשנה. לא השקעה מדהימה במיוחד. באותן שש שנים מדד המניות האמריקני יותר מאשר הכפיל את עצמו.

התשואה על השקעה בסין תהיה גבוהה מזו שעל השקעה בארה"ב

שיף אופטימי לגבי שוק המניות של אסיה, ובמיוחד סין. "אני מושקע בהרבה מניות, אבל לא בארה"ב. פה בארה"ב, יש לנו ראלי של שוק דובי", אמר שיף. (ספטמבר 2009)

המציאות: ה-s&p 500 עלה 123% מהיום שבו התפרסם ההגיג הזה בשם שיף. תעודת הסל הפופולארית על המניות בסין (FXI) עלתה לעומת זאת בשיעור מאכזב של 26%. זה לא הרבה לאורך תקופת גאות עולמית בת שש שנים.

צפויה היפר-אינפלציה

שיף הזהיר כי ניסיונות הממשל בארה"ב להגביר את הצריכה הפרטית על ידי הדפסה מוגברת של כסף צפויים להוביל למיתון אינפלציוני, ולהתמוטטות של הדולר עקב התפרצות היפר-אינפלציה בארה"ב. "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של היפר-אינפלציה. אין מדובר בתופעה לא נפוצה. היות שכסף הוא רק נייר, קל לציבור לאבד אמון בו. (דצמבר 2008)

המציאות: האינפלציה מאז 2009 עמדה בארה"ב על כ-2% בשנה בערך, השיעור שאליו כיוון הפדרל ריזרב מראש. הדבר מתבטא בין השאר בכך שמחירי הדלק כיום באמצע 2015 נמוכים משמעותית מכפי שהיו במהלך רוב 2008.

כבר ב-2008 כששיף הוכתר כחוזה מרחיק ראות בעקבות המפולת הפיננסית היו שפקפקו בחוכמה אם הוא ראוי למוניטין הזה. היום, שבע שנים מאוחר יותר, ברור שהקשר בין תחזיותיו לבין המציאות רופף ביותר, ואם האוסטרים מתבשמים מתורתו, זה אומר משהו עליהם.

חוקרי האו"ם הם מהאו"ם

23 ביוני 2015

דו"ח החקירה של ועדת האו"ם לחקר אירועי צוק איתן מעניק לחמאס כמה הנחות שנראות מאוד מוזר בעיניים ישראליות. החמאס, אומרים באו"ם, השתמש במנהרות רק לצורך מתקפה על חיילים ולא על אזרחים, דבר שאינו נחשב לפשע מלחמה. ואכן עובדתית הדבר נכון. אמנם היו שמועות על כוונות להשתמש במנהרות לחטיפת יישוב שלם הסמוך לגדר. שמועות אך לא ראיות. בפועל הותקפו מהמנהרות רק כוחות צבאיים.

החמאס, עוד מציינים בוועדת האו"ם, הזהיר אזרחים להתפנות לפני מתקפותיו על ערי ישראל. מצד אחד זה נראה אבסורדי למצוא תירוץ להתקפותיו של החמאס על מרכזי אוכלוסיה באזהרות המתלהמות שפרסם קודם לכן בכלי התקשורת שלו. מצד שני, האם אין ישראל פועלת בצורה דומה כאשר תוקפת אזורים מאוכלסים בצפיפות אחרי שנתנה שהות לאזרחים להתפנות? ומה בעצם ההבדל?

אולי זו פלפלנות סרק. לכל בר דעת ברור שישנו הבדל שמים וארץ בין ישראל, מדינה מערבית דמוקרטית המחויבת לזכויות אדם, לבין חמאס, ארגון רצח ג'יהדיסטי שמתמחה בהרג חסר הבחנה וחותר להשמדת ישראל. כולנו מצפים שבעולם אידיאלי האו"ם יגיד זאת ויפטור את צה"ל,  באמת אחד מהצבאות המוסריים בעולם, מכל אחריות.

אבל צריך לחשוב גם על התמריצים. חוקי המלחמה אוסרים על הרג אזרחים ומתירים הרג חיילים, אך לא משום שלהרוג חיילים זה סבבה. אזרח הוא חף מפשע, אך גם חייל גויס לעתים בעל כרחו ואינו נושא בשום אשמה. הריגת חיילים אינה נחשבת כפשע רק מאחר שאיסור כולל על מלחמות אינו מעשי. חוקי המלחמה נועדו ליצור סביבת תמריצים מעשית ובת ביצוע שבה תהיה סיבה לצבאות יריבים להימנע מהרג כולל ומטבח חסר הבחנה של מיליונים.

איזה דו"ח של האו"ם ישמר טוב יותר את התמריצים הנכונים האלו מבחינתו, דו"ח שמטהר את ישראל או דו"ח שמגנה אותה?

נראה לי שדו"ח שהיה מטהר את ישראל כליל היה יוצר תמריצים בעייתיים מבחינת האו"ם פעמיים. ראשית, הוא לא היה יוצר תמריץ עבור ישראל להתאמץ יותר משהתאמצה למנוע פגיעה באזרחים. שנית, הוא היה מלמד את החמאס שאין מבחינתו שום תועלת בהימנעות מהתקפות ישירות על אזרחים. בכל מקרה הדבר לא היה נזקף לזכותו. בפיגועי ההתאבדות שחולל החמאס לאורך השנים הוא רצח ללא כל הבחנה זקנים וזקנות בליל הסדר, כלות לפני חופה, צעירים בדיסקוטק, ילדים בחגיגות פורים. אולם אז החמאס היה ארגון טרור מחתרתי. כיום הוא נושא באחריות למדינה קטנה ברצועת עזה. התנאים השתנו, וייתכן שגם החמאס בשל לשינוי. עתה זהו אינטרס בינלאומי ליצור בסכסוך הישראלי ערבי סביבה משפטית שבה אפילו החמאס יבין שפגיעה באזרחים היא טאבו ויש תמריץ להימנע ממנה. העובדה שהאו"ם נותן לחמאס קרדיט על הימנעותו מפגיעה מכוונת באזרחים יוצרת תמריץ כזה.

נכון שלא היינו רוצים דו"ח כזה. היינו רוצים דו"ח שמסביר כמה אנחנו טובים וכמה החמאס רעים. אנחנו לא מהאו"ם. אבל חברי הוועדה שחיברה את הדו"ח על צוק איתן – הם כן מהאו"ם.

מדוע כולכם זכרים?

22 ביוני 2015

זכיתי ולבלוג הזה יש קוראים אינטליגנטיים ורחבי אופקים שהופכים את הדיון בתגובות למעניין ולפורה. בילוי אינטלקטואלי משובח.
אבל משום מה בין הקוראים האלו אין קוראות. למעט מגיבה אחת שהגיבה פה קצת (קרולין), איני זוכר בכלל מגיבות.

הבעיה של מיעוט נשים שכותבות מרצונן באתרים שמאפשרים כתיבה בנושאים אינטלקטואליים ידועה. בויקיפדיה רק חלק קטן מהתורמים הוא תורמות (פחות מ-15%).  הסתכלתי על הבלוג של אורי כץ ובפוסטים האחרונים כמעט לא ראיתי אף שם נשי מובהק בין המגיבים.
הבלוג של הסולידית קצת שונה. גם שם הרוב המכריע של המגיבים נמנה על מין זכר, אבל ניתן למצוא גם מגיבות. אולי בגלל שבעלת הבלוג היא אישה בעצמה או שמאחר שבלוגה הפך לכה פופולארי, הוא פרץ את מעגל יודעי הדבר הזכרי והגיע גם ללב המין היפה. אבל גם שם כאמור רובם המכריע של המגיבים אינו מצויד ברחם ושחלות.

ואולי המדגם שלי לא מייצג כי בחרתי בלוגים שנוטים ימינה בעוד שנשים נוטות שמאלה? הלכתי לבלוג השמאל החברים של ג'ורג', וגם שם כמעט כל השמות הם שמות של זכרים.

אז מדוע בעצם?

תנו לאובר לעלות, ותפצו את הנפגעים

21 ביוני 2015

אפליקציית שיתוף הנסיעות בסמארטפון אובר חוללה מהפכה כלל עולמית. בימים עברו מי שהיה חפץ לנסוע ממקום למקום ברכב שאינו שלו היה צריך להזמין מונית. אובר שינתה את התמונה. היא איפשרה לבעלי רכב פרטי מן השורה המעוניינים בכך לרשום עצמם באובר כנהגים. כאשר מישהו נמצא סמוך להם וחפץ לנסוע למקום אחר הוא יכול למצוא אותם באפליקציה ולהזמין אחד מהם לאסוף אותו. בסיום הנסיעה יתבצע התשלום אוטומטית בכרטיס אשראי ששמור אצל אובר והנהג והנוסע ידרגו זה את זה.

המודל של אובר הוא כמובן אסון לתעשיית המוניות שמתקשה לעמוד בתחרות מצד נהגי אובר. כמעט כולם יודעים לנהוג, ולפיכך האפליקציה מהווה דרך קלה עבור רבים להשלים הכנסה כנהגי אובר. למוניות עדיין נותר ייחוד משלהן – אפשר להרים יד ברחוב ומונית תעצור לך. אבל ככל שנוח יותר להזמין נהג מאובר באפליקציה, כך משמעותו של היתרון הזה של המוניות פוחתת.   לפיכך בכל מקום שאליו אובר נכנסת, מתחולל מאבק איתנים בינה לבין נהגי המוניות. הניסיון העולמי מראה שכמעט בכל מקום נהגי המוניות מפסידים בסוף. אובר מוכנה להסתכן ולהתחיל לפעול גם כשפעולתה עדיין אינה מוסדרת ונמצאת בתחום האפור-שחור של החוק. אחרי שהיא מתחילה לפעול ובשל הנוחות והתעריפים הזולים שהיא מציעה נוצר לחץ ציבורי שמונע מהרשויות לגרש אותה. לאובר יש יתרון מכריע נוסף על מוניות: אפשר להשיג אותה גם כשלא ניתן להשיג מונית (כמו למשל בערבי יום העצמאות בארץ). מדוע? כי בניגוד למוניות היא אינה צמודה לתעריפים קבועים, ומקפיצה מחירים בעת ביקוש רב, מה שיוצר תמריץ לנהגים שלה לצאת ולספק את הביקוש.

בארץ, בניגוד כמעט לכל שאר העולם, נהגי המוניות נמצאים בינתיים כשידם על העליונה במאבק מול אובר. אובר אמנם פועלת בארץ, אך כאפליקציה להזמנת מוניות (בדומה לגט טקסי). כך היא מהווה איום על תחנות המוניות, אך לא מהווה איום קיומי למודל המונית עצמו. אם נזכרים בכוח שיש לנהגי מונית במרכז הליכוד מבינים שיהיה קשה לאובר להשליט את המודל המקורי שלה פה בארץ. מצד שני האם ניוותר בודדים בעולם בעקשנותנו האנטי אוברית (לפחות עד שתגיע המכונית ללא נהג שתקבור את כל המודלים העסקיים האחרים)? הרי אנחנו בעידן שבו מדברים ללא הרף על הוזלת יוקר המחיה.  אפשר להעלות נימוקים מתחום הביטחון האישי, לך תדע מי יהיה נהג אובר שיקח אותך ולאיזה תא טרור משתייך. אבל גם ארצות שבהן מצב הביטחון האישי הרבה יותר גרוע מאצלנו מרשות לאובר לפעול ורק לעתים נדירות עולות בעיות.

בעיניי הבעיה הקשה ביותר במתן היתר פעולה לאובר היא העוול שהדבר יגרום למי שרכש במיטב כספו כהשקעה מספר למונית. בבת אחת המדינה תשמוט את הקרקע מתחת לרגליו ומתחת להשקעה הפנסיונית שלו. השאלה הזו מעוררת דיון בקרב הכלכלנים, ובדרך כלל מפקפקים בצורך לפצות את בעלי המספר הירוק. יש הטוענים שמכיוון שמספר למונית תומחר תמיד כנכס בעל סיכון ולפיכך נתן תשואה גבוהה, בעליו ידעו מראש שזו השקעה שעתידה לא בטוח, ואל להם להתלונן כשהסיכון התממש.

הטיעון הזה בעייתי בעיני כי הרשויות במדינה או בעיר מכהנות בעצם בשני כובעים. עם הכובע האחד כגוף שמוכר נכס (מספר למונית. עולה היום בארץ כרבע מיליון שקלים. בניו יורק עולה כמיליון דולר!). עם הכובע השני כמי שמפקחות על הרגולציה שקובעת את ערכו של הנכס. בסיטואציה כזו טמונה חוסר הוגנות בסיסית. כמו מצב שבו מנכ"ל חברה מוכר מניה, כשהוא יודע שהיא הולכת להתרסק מחר בבוקר בגלל פעולותיו. במובן מסוים זה מזכיר לי את ההתנהלות של המדינה עם חברות הגז – היא נתנה להן לחפש גז בתנאי חוק מסוימים, ומייד כשלתדהמת כולם החברות הצליחו בחיפושיהן שינתה את החוקים לטובתה. לטווח הארוך הדבר רע לא רק בגלל תחושת חוסר ההגינות שהוא מעורר, אלא משום שהתנהלות של המדינה שיוצרת תחושה של חוסר ודאות ושרירותיות נותנת מרחב פעולה רב לגורמים הכי אנטי יצרניים במשק, כל מיני עורכי דין, לוביסטים וקבוצות לחץ. מנגד היא מרתיעה את הגורמים הכי יצרניים – יזמים פורצי דרך שמוכנים לקחת סיכונים כל עוד חוקי המשחק ברורים.

לגופו של עניין איני בא לומר שכדי לשמור על ההגינות כלפי המשקיעים במספר ירוק למונית צריך למנוע תחרותיות וכלכלה חופשית ולחסום את אובר. להיפך – הרגולציה שחייבה קניית מספר למונית הייתה בעייתית עוד לפני אובר וטוב שתתבטל. עם זאת, מאחר שהמדינה היא זו שיזמה את החסם האנטי תחרותי הזה ונהנתה ממנו, הרי שכשהיא מחליטה לבטלו או להפחית מאוד את משמעותו, היא צריכה לפצות, לפחות חלקית, את מי שהשקיע במספר למונית.

על מחילת חוב ועל אינפלציה

19 ביוני 2015

בכתבה בכלכליסט (אליה הגעתי בשל אזכורה בבלוג המעניין עמדת תצפית) הובאה דעתו של הכלכלן סטיב קין לפיה יש כמות עודפת של חוב פרטי במשק העולמי ולפיכך צריך לפצוח בתוכנית מחילת חוב כדי להקל על נטל החובות ולאפשר צמיחה מוגברת של הכלכלה.
אני תומך בדעה זו בהתלהבות, אולם סבור שהיא מנוסחת רע מאוד. מה שצריך אינו סתם לוותר לאנשים על חובותיהם. דבר זה יפער חור במאזני הגופים המלווים, ייצור פאניקה במשק ויהווה תמריץ נגד מתן הלוואות בעתיד.
מה שצריך הוא אינפלציה. אינפלציה היא דרך פשוטה ואוטומטית למחול על חוב. אינפלציה של 2% למשל משמעותה שכל החובות שווים 2% פחות.
יעד האינפלציה השנתי הרצוי נקבע בידי כל הבנקים במערב ל-2%, אולם כשלוקחים כיום בחשבון את הצורך לפצות על אינפלציה נמוכה מדי בשנים הקודמות, הגיוני להעלותו לאזור ה-3% לפחות לכמה שנים. התעקשות של הבנקים והממשלות להביא את האינפלציה לאזור זה ונכונות להדפיס כמה כסף שיידרש, אפילו טריליונים, כדי לממש את היעד, תקטין את נטל החוב הכולל ותביא לשנים של צמיחה מרשימה.

קין מביא דוגמה מאיסלנד שבה ננקטה תוכנית למחילת חובות בשנים האחרונות ושבה הכלכלה בהתאוששות יפה. ידעתי שהבנקים באיסלנד היו חייבים המון כסף במטבע זר, ואותו ברור שלא היו יכולים למחוק באמצעות אינפלציה ונדרשו למחוק ממש. אולם הבנתי שבאיסלנד מחקו גם חובות שהיו נקובים במטבע מקומי. מדוע מדינה כאיסלנד שחוותה אינפלציה דרמטית במטבע שלה הייתה צריכה גם למחול על חובות שהיו נקובים באותו מטבע? השאלה טרדה אותי. חיפשתי מידע באינטרנט ומתברר שהתשובה פשוטה. חלק גדול מחובות משקי הבית באיסלנד היה בהלוואות צמודות למדד. הלוואות אלו אינן נמחקות בידי אינפלציה אלא להיפך מתנפחות בעטייה. לפיכך לא היה מנוס ממחיקתן.

הדבר הזה הוא לקח לכל מי שלוקח הלוואה צמודה למדד ולרגולטרים שמאפשרים מצב שבו אחוז גבוה מההלוואות במשק צמוד למדד. כך יוצרים סיכון גבוה מאחר שמאבדים את היכולת להשתמש באינפלציה ככלי פשוט ונוח למחיקת חובות בשעת הצורך ובבוא העת נאלצים להתמודד עם חוב בלתי אפשרי או להיכנס להרפתקה המסוכנת של מחילת חובות. אבל במשק שבו ההלוואות נקובות במטבע המקומי ובריבית לא צמודה, מצב שלמרבה השמחה המשק שלנו מתקרב אליו, מחיקת חובות לא תידרש גם בשעת משבר חוב. רק אינפלציה.