הצחקתם את שר ההיסטוריה

סביב אירועי יום העצמאות השבעים למדינת ישראל עקבתי אחרי אתרי האינטרנט והפורומים החרדיים. החברה החרדית עוברת מידה של ישראליזציה. בעצם היא חוזרת באיטיות לחרדיות של שנות החמישים והשישים, שבהן לפחות חלק מהרבנים החרדים חיו תחת הלם השואה ונס הקמת המדינה, לחרדים הייתה זיקה לישראליות, ועבודה ושירות בצבא לא היו מילים גסות מבחינתם.  כל זה היה לפני שהגיע מהפך 77', אז מנחם בגין נתן לחרדים צ'ק פתוח להסתגרות ולבדלנות.

בהתמודדות החרדית עם הקמת המדינה אפשר לראות אלמנט של תדהמה. החשיבה הדתית הפנאטית היא מערכת מסודרת להבנת העולם והתנהלותו, עם הגיון פנימי שמסוגל לכאורה להסביר כל דבר. פתאום היא נתקלת באירוניה הבלתי נתפסת של המציאות, של דרכו הגחמתית של שר ההיסטוריה, אם קיים כזה והרי לדעת החרדים קיים גם קיים.

מה קרה בעצם לפני שבעים שנה? דווקא חילונים וכופרים, בועלי נידות ואוכלי שרצים, הצליחו להביא לנס של שיבת ציון וכך בעצם הצילו גם את היהדות הדתית, כי ארץ ישראל היא מוקד לימוד התורה במידה שלא היה לה אח ורע מעולם. אירוניות שכאלו הן לאו דווקא דבר כל כך חריג בהיסטוריה היהודית. למשל הורדוס המלך הרצחני, השנוא כל כך על תלמידי החכמים, היה זה שהרחיב את בית המקדש ובתוכו הכותל המערבי, שריד המקדש המקודש עד ימינו. אבל החרדים בני זמננו צרי אופקים מכדי להתמודד עם אירוניה מטריפה שכזו מבחינתם ומדחיקים אותה בדרכים כאלו או אחרות.

ובמעבר חד, בן אלפי קילומטרים לתרבות ולשפה שונות לגמרי – תופעה דומה מתרחשת מול עינינו בחצי האי קוריאה. דונלד טראמפ, האנלפבית הבור, כותב הציוצים הילדותיים על מנהיג צפון קוריאה הנמוך והשמן, הוא זה שפתאום מצטייר כמדינאי הדגול שיכול להביא לפירוק צפון קוריאה מגרעין ואולי אף לשילובה ההדרגתי במשפחת האומות. הדרך עדיין רחוקה, ובכל אופן צליל פעמוני ההיסטוריה מתחיל להישמע באופק גם אם בנימה חרישית ומהוססת תחילה. הפרשנים אנשי השמאל, אלו שמתעבים את טראמפ ושחגגו את דירוגו המגוחך לאחרונה כגרוע בנשיאי ארצות הברית, למשל חמי שלו בעיתון הארץ, אינם יודעים את נפשם. ממש כמו חרדים שרואים את בן גוריון שנפשו בכלל הייתה מסורה לבודהיזם, מקים מחדש את מלכות ישראל.

כי זו המציאות – היא אינה מתנהגת לפי הציפיות מראש, ואם יש חוקיות שעל פיה נשלטת ההיסטוריה, הרי היא האירוניה. אובמה יביא שלום? טראמפ יביא מלחמה? לפעמים אנשי השלום מביאים שלום ולפעמים מביאים אותו אנשי המלחמה, ולא נדע זאת עד הישורת האחרונה ואולי אחריה. החוקיות שבאתם איתה מהבית מצחיקה את שר ההיסטוריה.

אחרי שני עשורים – ההתפרעות הגיעה מהכנסת לנגב

בארה"ב חלה ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה בשנות התשעים. ניתנו לכך הסברים שונים ומשונים, והתופעה לא הוסברה דיה עד עצם היום הזה. אחד ההסברים היותר שנויים במחלוקת תלה את המפנה בהחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1973 בפסיקת רו נגד וייד. בית המשפט החליט אז שהחוקה האמריקנית מחייבת שהפלות יהיו חוקיות בכל רחבי ארצות הברית. ספק אם האבות המייסדים העלו בדעתם פירוש כזה לחוקתם, אבל אקטיביזם שיפוטי לא הומצא על ידי אהרן ברק. פאסט פורוורד עשרים שנה ופתאום יש הרבה פחות צעירים שנולדו  כתינוקות לא רצויים לאמהות עניות, לעתים קרובות שחורות. גורלם נגזר שני עשורים קודם לכן בעודם ברחם, כשההפלות הפכו למצרך נפוץ לכל דורשת. מכאן הסבר פשוט, גם אם לא נעים כלל, לירידה בפשיעה.

לכאורה דבר דומה אירע בישראל לפני עשרים שנה, רק בדיוק ההיפך. ממשלת רבין החליטה לבטל את ההעדפה ליוצאי צבא ולקרוביהם בקצבאות הילדים וכך העלתה דרמטית את רמת קצבאות הילדים למגזר הערבי. על הדרך היא גם אפשרה להביא נערות פלסטיניות מהשטחים ככלות, מה שנקרא איחוד משפחות. החרדים הצטרפו לחגיגה ובשנת 2000 אף הגדילו עשות – בכנסת נערכה הצבעה על חוק הלפרט שהעניק בערך 900 ש"ח קצבה עבור כל ילד חמישי ומעלה, ואז השקל היה שווה אפילו יותר מהיום. רובי ריבלין, היום נשיא נשוא פנים ומטיף הטפות, אך אז סתם פוליטיקאי מהשורה – הודיע שזהו חוק נוראי, אבל בלי החרדים אין לליכוד שלטון, והחוק עבר בקולות הליכודניקים.

תמריצים עובדים, וכך נראו נתוני הילודה הבדואית בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס בשנת 2002:

אוכלוסיה מוסלמית, נפת באר שבע
לידות חי פטירות פטירת תינוקות שיעור ילודה גולמי שיעור פריון כולל
6,963 374 110 55.6 9.00

נתון דמיוני שכזה – 9 ילדים בממוצע לאישה מוסלמית באזור באר שבע! אבל עם 900 ש"ח לכל ילד חמישי והלאה, כל חודש הישר לחשבון הבנק, לא כזה מפתיע. איני טוען שגם קודם לכן לא הייתה ילודה דמיונית בגובהה בקרב הבדואיות, אבל אין ספק שתהליכים שקרו במדינות ערביות אחרות באותה תקופה פסחו על ישראל ובפרט על צפון הנגב. בירדן מספר הילדים לאישה היה 5.5 ב-1990 ו-4 בשנת 2000. בנגב המוסלמי קרה ההיפך – שיעור הילודה רק גבר בעשור הזה.

הילדים של חורף, קיץ, אביב וסתיו 2000-2002, עד שביבי קיצץ בקצבאות באכזריות, הם הצעירים הבדואים שמחפשים היום אקשן בכבישי הדרום. גם היום הילודה הבדואית ממשיכה להוות בעיה. כיום היא עומדת על 5.4 ילדים לאישה. ציבור קטנטן זה שנותר בנגב עם קום המדינה הופך לקהילה משמעותית מאוד בחברה הישראלית, וכמובן לא כולם מתפרעים שם. יש גם רופאים ופעילים חברתיים ושלל אנשים יצרניים. ובכל אופן כשתראו את החדשות מכבישי הדרום, תזכרו שלהתפוצצות הבדואית הדמוגרפית המטורפת של מפנה המילניום היו אחראים בכנסת.

אנחנו פה. זה שם.

כשהנשיא לשעבר משה קצב נשאל איזה ספר מונח ליד מיטתו, הוא נקב ב"קדמוניות היהודים" של יוספוס פלביוס, ההיסטוריון של חורבן בית שני. עיתון הארץ, בטוב הלב האופייני לכותביו, שם לב לכך שקצב נקב בשם אותו ספר בתשובה לשאלה דומה כבר שנים קודם לכן ותהה כמה זמן יכול הנשיא להקדיש לקריאת אותה יצירה. מאז היו לקצב בעיות קשות בהרבה מהעקיצה הארסית הזו, אבל אני עדיין זוכר אותה ומשתדל בהתאם לגוון את רשימת הספרים הפתוחים ליד מיטתי, או פתוחים דיגיטלית באפליקציית הקינדל. ובכל אופן כמה ספרים פתוחים בה דרך קבע ואיני מסיימם כי הם מלאים באנקדוטות שופעות ובנתונים סטטיסטיים מהסוג ההולם עלעול מתמשך יותר מאשר קריאה רציפה. שלושה מהם, אחד מאת רוברט גורדון ושניים מאת סטיבן פינקר, כבר סיקרתי פה (כאן וכאן וכאן וגם כאן) ועדיין נותר לי מידע לשאוב מהם. אלו ספרים דומים לכאורה – מתארים את הקידמה המדהימה שזכינו לה במאה וחמישים השנים האחרונות (והררי כזכור הרי גורס שקודם לעידן החדש שהחל בערך ב-1870 עדיף כבר היה להיות צייד לקט קדמון). רוחם של הספרים שונה. כשסטיבן פינקר כותב על הקדמה הוא מלא בתקווה שתמשיך להובילנו לעתיד של שלום ושגשוג הצפוי לאנושות. רוברט גורדון לעומת זאת מאמין בכך שהישגי העבר הם סיבה לפסימיות. הצמיחה הכלכלית המדהימה שחווינו בעידן המודרני התבססה על הישגים חד פעמיים מטבעם שאין דרך לשחזרם.

בספרו של גורדון קראתי את הפרק שכתב על עליית תוחלת החיים באמריקה במפנה המאה העשרים וחשבתי שהנקודה העיקרית בו מצדיקה רשומה, גם אם אינה בהכרח חידוש עצום לקורא המשכיל. לפי גורדון השינוי העיקרי שבישר בריאות להמונים היה פשוט למדי: תפסנו מרחק מהפרשות מעיים. אנחנו פה. הקקי שם.

כולנו מודעים לכך שלמכוניות יש פליטות ואלו מזהמות את הפלנטה ובטרם הממיר הקטליטי היו מזהמות מאוד גם את העיר. אבל גם לכלי הרכב של המאה התשע עשרה, עגלות הסוסים, היו הפרשות מהסוג הביולוגי, גללים ושתן בכמויות עצומות. קרה גם שהסוסים עצמם צנחו ומתו ונותרו כך ברחוב לאורך זמן. אנשי העיר היו מוקפים בזוהמה. גללי הסוסים היו מפגע תברואה קשה בפרט כי בסופו של דבר הם עלולים היו להתערבב עם מקורות המים.

בטרם תשתיות צינורות הביוב הושלמו זרמו שאריות הצואה ברחובות והיו כר פורה למגיפות. לקראת תחילת המאה העשרים רוב הניו יורקים היו צריכים לצאת החוצה כדי לעשות את צרכיהם. ערים היו מקומות מזוהמים ביותר. הביוב שבא מהערים נשפך לנהרות ללא כל סינון ומשם היו נשאבים מי שתיה מתוך הנחה שבזרימת הנהר יש כוח טיהור טבעי של שפכים אנושיים. הנחה שגויה שהולידה התפרצויות טיפוס וכולרה ומחלות שלשוליות קטלניות. גם השימוש בצואה אנושית כדשן היה הרה סכנות.

אחד המחקרים שגורדון מצטט מייחס כמעט את כל העלייה בתוחלת החיים בבוא המאה העשרים לשיפור בתנאים הסניטריים. מחלות מדבקות הפסיקו להרוג. ניתוח סטטיסטי מראה שלא היה זה דווקא הפנצילין שעשה את השינוי הגדול. ההפרדה בין שאריות צואה למים נקיים הייתה ההמצאה הקריטית. התהליך אמנם ארך זמן ורק ב-1940 חוברו 90% מהבתים באמריקה למים זורמים. טיהור מים באמצעות כלור התגלה בסוף המאה ה-19 והפך לשימושי במחצית הראשונה של המאה ה-20. תרומת התהליך לתוחלת החיים של תינוקות וגם של מבוגרים הייתה ניכרת.

הגעת מים נקיים לבתים תרמה למעגל קסמים חיובי שבו ניתן היה לנקות בקלות את הגוף. התיאוריה שהגה המדען הצרפתי לואי פסטר על סכנות החיידקים היוותה השראה להמצאות מדעיות אך גם חלחלה לתודעת ההמון ושיפרה את הרגלי הניקיון.

גורדון מביא כל זה להוכחת התזה המרכזית של ספרו: הצמיחה המהירה סיימה את ימיה. הרי לא נוכל להמציא שוב את הגלגל ולהפיק שוב את התועלת הבריאותית שבאה מהרחקת הצואה מחיינו. היא הורחקה דיה. מה שכן, לא יזיק לזכור את הלקחים בתקופה של התחממות גלובאלית וכשמתקני טיהור השפכים של השכנים בעזה מקרטעים.

ספחת – מחלה עם פרוגנוזה רעה

א"ב יהושע מצטרף להזיית הסיפוח אשר מקיפה רבים וטובים, משמאל ומימין – שטוענים שבהתחשב בעובדות שנקבעו בשטח ובהתפשטותו של מפעל ההתנחלויות – על ישראל לספח את יהודה ושומרון. שימו לב לאירוניה של ההתנתקות מעזה – היא נועדה להצילנו מחזון הביעותים של הדמוגרפיה הדו לאומית בין הים לירדן. בפועל היא הקימה לתחייה את רעיון הסיפוח. אם עזה יצאה מחוץ לתמונה, את יהודה ושומרון אפשר לכאורה לספח ועדיין לשמור על רוב יהודי, גם אם קלוש.

ביום שבו ישראל תספח את יהודה ושומרון ותעניק אזרחות לתושביה, היא תצטרך להנהיג חוקי שכר מינימום ביו"ש, להעניק קצבאות ביטוח לאומי למיליוני התושבים הערבים, סיוע לנכים ולמובטלים, קצבאות לידה ומענקי לידה. מימון לאוניברסיטאות, לבתי הספר ולבתי החולים. משכורות למורים ולעובדים סוציאליים. מנגד היא תוכל לגבות מסים מהתושבים הערבים, אבל התועלת בכך תהיה מועטה. הטבות הרווחה לערביי יו"ש חייבות להיות שוויוניות. אפילו בצלאל סמוטריץ' יתקשה להעז להציע אחרת. המסים שישלמו הערבים, לעומת זאת, לא יהיו שוויוניים. במקרה הטוב והלא סביר שבו יצליחו לגבות מסים באפקטיביות בקרבם, עדיין יהיו אלו מסים של אוכלוסיה ענייה מאוד שבתנאי מיסוי פרוגרסיבי כמעט לא משלמת דבר.

סיפוח יו"ש מבשר אם כך קריסה מיידית של מערכות הרווחה בישראל שתפגע בשכבות החלשות ביותר, תושבי עיירות הפיתוח, ערביי ישראל והחרדים. אולי כך לא נוגדר כמדינת אפרטהייד אבל לאפרטהייד היו גם יתרונות עבור עניים לבנים: בזמן האפרטהייד דרום אפריקה הצליחה לשמר את מעמד האפריקנרים העניים מעל לקו העוני על ידי הבטחת משרות בשירות הציבורי. כיום יש שם צריפים של לבנים עניים החיים בעוני מרוד בפבלות הנראות דומות מאוד לאלו של השחורים העניים. בדרום אפריקה אלו מהלבנים שכן מצליחים חשים מאוימים מעלייה בפשיעה ובוחרים לחיות מאחורי גדרות ואזעקות. ואפשר להניח גורל דומה למעמד המבוסס במדינה בישראל שאחרי הסיפוח.

בדרום אפריקה קיימת תופעת הווייט פלייט, הבריחה הלבנה, שכוללת בעיקר את אלו שמסוגלים להצליח בעולם המערבי ומבקשים להשתחרר מהפשע, מהשחיתות ומחוסר המסוגלות שמאפיינים את דרום אפריקה של היום. אפשר לנחש שבישראל שאחרי סיפוח השטחים התדרדרות המערכות הציבוריות תוביל לתוצאות דומה ולעליה גדולה בעזיבת הארץ. לכל אלו שזועקים על אי-שוויון במדינה גם בימינו, כאשר אי השוויון מצטמצם ורמת החיים עולה, תהיה סיבה טובה ואמיתית לצעוק על אי-שוויון מזעזע שילווה בהתדרדרות כלכלית קטסטרופלית במדינה שאחרי הסיפוח.

חזונו של א"ב יהושע הוא מסוג האוטופיות הרות האסון שרק אינטלקטואלים יכולים להציע, שתוצאתן השכיחה היא הרס חייהם של הלא אינטלקטואלים (האינטלקטואלים עצמם מוצאים מקלט בסלונים ספרותיים בארצות זרות). אמנם במקרה כאן יש להודות שגם האנטי-אינטלקטואלים מהימין הקיצוני מקדמים רעיונות דומים.

מוזר שא"ב יהושע ביטא בזמנו רעיון מעניין להסבר תופעת האנטישימיות – חוסר הצורה והזהות של היהודים. חוסר היכולת לאפיין את היהודי הוביל לראותו כמקור נסתר לכל רע. והנה עתה הוא מציע להפוך את מדינת היהודים למדינה חסרת זהות וצורה שכזו – ערבוביה בלתי אפשרית של שני לאומים שדבר לא מאחד ביניהם מלבד סלידה הדדית עזה.

הדרך לגיהנום מרוצפת בכתביהם של אינטלקטואלים. א"ב יהושע תרם לה כמה פיסות נייר משלו.

שלושים שנה במחלקת יולדות

  מספר לידות בשנה (1988) מספר לידות בשנה (נתונים אחרונים זמינים)
ישראל 100 אלף 184 אלף
פורטוגל 118 אלף 86 אלף
בולגריה 113 אלף 64 אלף
יפן 1.34 מיליון 977 אלף
שוודיה 112 אלף 115 אלף
הולנד 186 אלף 169 אלף
בלגיה 119 אלף 121 אלף
טאיוואן 342 אלף 194 אלף
דרום קוריאה 633 אלף 357 אלף
פולין 595 אלף 401 אלף
אירן 1.95 מיליון 1.53 מיליון
ספרד 418 אלף 408 אלף
הונגריה 124 אלף 92 אלף
איטליה 570 אלף 464 אלף
ארה"ב 3.9 מיליון 3.88 מיליון

כבר לא פעם הצגתי את השינוי, הדמיוני בעוצמתו, במעמדה הדמוגרפי של ישראל בעולם המערבי. ויום העצמאות, שבו העיתונים מפוצצים בכותרות על הצפיפות העתידית של המדינה, הוא הזדמנות לשוב לאותו נושא, חשוב מאין כמותו.

מדוע החרם הערבי כבר לא רלוונטי, אמזון רוצה לפתוח פה סניף, עוד ועוד חברות תעופה נוהרות לפתוח קווים ישירים, מדוע הצמיחה גבוהה ומדוע הדירות כל כך יקרות פה – הטבלה למעלה לא מסבירה את הכול, אבל היא מסבירה חלק גדול מהתשובות לשאלות אלו.  שלושים שנה של דעיכה דמוגרפית במערב ונסיקה דמוגרפית בישראל. אפשר לראות את הצדדים הטובים בכך וגם את הצדדים הרעים: הצפיפות, המחסור בנדל"ן, התרבות סקטורים עניים ופחות יצרניים וציוניים ועוד כהנה וכהנה. אבל זו הטבלה והשלכותיה ילוו את כולנו עד סוף חיינו, ובפרט, אם כפי שנראה כרגע, המגמה שהיא מתארת רק עתידה להימשך. לקנות דירה בסופיה, בטאיפיי, בסיאול, או בירושלים? מהטבלה התשובה ברורה. שימו לב לקריסה הדמוגרפית בבולגריה, בטייוואן ובדרום קוריאה. כמה מילים על ארצות הברית: מצבה טוב משנדמה מהטבלה המצביעה על קפיאה דמוגרפית על השמרים. היא קולטת גם כמיליון מהגרים חוקיים בשנה. לצד ההגירה הידועה ממרכז אמריקה באים אליה גם לא מעט סינים, הודים, פיליפינים, אפריקנים. מהגרים אלו נוטים להיות מהאליטות בארצותיהם ובכך מאזנים את ההגירה המקסיקנית הענייה.

מי אנחנו וכיצד הגענו לכאן?

"מי אנחנו וכיצד הגענו לכאן?" הוא ספר חדש שהתפרסם באנגלית ומתאר את מצבו העדכני של חקר הדנ"א האנושי, וכך שופך אור על שאלה גדולה: איך התהוו הקבוצות האתניות הקיימות כיום על כדור הארץ. כותב הספר, דיוויד רייך, אינו סתם מחבר ספרי עיון, אלא המדען המוביל בתחומו, גנטיקאי מהרווארד וחתן פרס דן דוד. עבודתו של רייך סוקרה לאחרונה בקיצור בכתבה בהארץ. אבל על הספר יש הרבה מה להוסיף. למי שמתעניין בנושא, ואיזה אדם אינטליגנטי יכול להרשות לעצמו שלא להתעניין, זהו רצף של חידושים ופלאים. הספר מתעד ממצאים ממש מהדקות האחרונות של המחקר, והשנה 2016 למשל מוזכרת בו בהקשר לתאריך של גילויים חשובים. זהו גם מקור חולשה כי אפשר לנחש שיתיישן מהר, ובכל אופן מה שיש הוא מרתק.

קודם כל יש אנקדוטות מעניינות. הידעתם שכדי למנוע זיהום של דנ"א ישן עם דנ"א חדש של חוקרים וחופרים, מעבדות לחקר דנ"א נראות כמו מעבדת המוליכים למחצה של אינטל? לחץ אוויר וסינון קפדני, מדענים בחליפות ומסכות, אור אולטרה סגול מחטא. כל פריצת דרך גנטית חשודה בכך שבעצם היא תוצאה של זיהום וצריך לא מעט מאמץ כדי להוכיח שלא כך פני הדברים.

אנקדוטה אחרת: אחת התגליות החשובות בחקר הדנ"א היא שאזור האוזן הפנימית הוא האזור שמיטיב לשמר דנ"א יותר מכל. גילוי זה אפשר למצוא דנ"א משרידי אדם שקודם נחשבו לעתיקים מדי ולפיכך הדנ"א בהם היה צפוי להתפורר מזמן. הוא יושם ממש לאחרונה בחקר שרידי האדם במערת רקפת בכרמל.

ישראל מוזכרת בספר הרבה, הן בשל שורשיו היהודים של המחבר והן כמקום שבו נמצאו שרידים פרה היסטוריים חשובים, בפרט בכרמל. אפשר לבסס תיירות שלמה על השרידים העתיקים האלו, אבל כמו שלימדה כתבה בהארץ לא מזמן, שרת התרבות מירי רגב לא קופצת על האפשרות לטפחם. פחות מדי יהודי ויותר מדי פרה היסטורי.

הניאנדרטלים

לפני כ-40 אלף נעלמו אחרוני הניאנדרטלים, כנראה כתוצאה מהתפרצות הר געש בדרום איטליה שחוללה אקלים חורפי מתמשך והרסני. במשך תקופה ארוכה מאוד, הרבה יותר מ-40 אלף שנה, חיו זה לצד זה שני מינים אנושיים שונים. ניאנדרטלים והומו סאפיינס. ממש בטרם היעלמותם הותירו הניאנדרטלים חותם בגנום האנושי של כולנו, פרט לאפריקנים. כיום יש בנו כמה אחוזים בודדים מהם, קצת יותר באסייתים, קצת פחות באירופים. הגנום הניאנדרטלי הולך ומתמעט עם התקדמות האבולוציה, ולפיכך כנראה אינו בהכרח לתפארת מלחמת הקיום. עם זאת אין במה להתבייש באבותינו אלו – הם היו די אינטליגנטיים: הכינו יפה כלי אבן ודאגו לנכים שלהם.

הגילוי על התערובת הניאנדרטלית היווה סנסציה שקשה היה לקבל אותה כי סתרה את התיאוריה המקובלת, לפיה האדם כפי שהוא התפתח מאפריקה, שבה התנתק מכל צורות האדם הקדמוניות, וממנה יצא אל העולם. אחרי כמה מבחנים קשיחים של רצפי דנ"א לא היה מנוס בשנת 2010 מלהודות – הניאנדרטלים נספחו אל האדם אחרי יציאתו מאפריקה. רייך דן בשאלות מרתקות שקשורות לנושא. הוא מראה שבשל המרחק הגנטי בין הניאנדרטלים וההומו סאפיינס, מפגשים מיניים ביניהם בדרך כלל היו עקרים וילד הוא תוצאה נדירה. כיצד אין אפקט דומה במפגשים בין לבנים לשחורים בימינו? לבנים ושחורים נפרדו זה מזה לפני עשרות אלפי שנים אבל פער השנים בין היפרדות הניאנדרטלים וההומו סאפיינס הוא במאות אלפי שנים, פי עשרה.

האדם מדניסובה

האדם הדניסובי ששרידים ממנו התגלו בעשור הקודם במערה בסיביר אינו בדיוק האדם המוכר. הוא איזשהו בן דוד מגזע אנושי אחר, ממש כמו הניאנדרתלים אבל לא לגמרי דומה להם. מכל הגזעים עלי אדמות הוא קרוב במיוחד לגזע האדם שחי בפפואה ניו גיני. ממצא מאוד מפתיע בשל המרחק והבדל האקלימים בין סיביר לפפואה. שלד של אדם כזה לא התגלה, רק שיניים ענקיות, ולכן מעט ידוע על צורתו. העובדה שהניו גינאים הושפעו הן מהניאנדרטלים (כמו האירופים) והן מאבותיהם של הדניסובים (שלא כמו האירופים), מלמדת שיש אחוז לא זניח מהדנ"א שלהם שמגיע מהאדם הקדמון, בין 5% ל-8%, יותר מכל גזע אחר.

אין גזעים טהורים

האם ניתן לחלק את האנושות לגזעים מובחנים היטב – אסייתים, שחורים, לבנים, אינדיאנים ואוסטרלים? בעיקרון עד לאחרונה המחקר הגנטי תאם למדי חלוקה כזו. הקשר בתוך העמים של הגזע הלבן הוא פי שבעה יותר מאשר הקשר בין הלבנים לאסייתים. עם זאת הנבירה המעמיקה בדנ"א האנושי מגלה שגזעים טהורים אינם קיימים ושהתשובה לשאלת הגזעים מורכבת בהרבה. קיימים גזעי רפאים, שקיומם בעבר מתחייב ממה שרואים ברצפי הדנ"א, אבל אין כיום כאלו שנמנים על שורותיהם. כל מי ששייך להם התבולל בתוך גזעים אחרים. כזה הוא גזע צפוני אירופי-אסייתי שקיומו בקע מהסטטיסטיקות הגנטיות עד שבדרך נס התגלה באמת שריד אדם עתיק בסיביר שהשתייך לגזע זה. צאצאיו הם גם האינדיאנים וגם האירופים.

יש תובנה שיוצאת מהספר ומשליכה אולי על שאלות של זכות והצדקה למיניהן – בהרבה מקומות, למשל בבריטניה, אין הרבה קשר גנטי בין האוכלוסייה העתיקה של מקום מסוים, למשל אלו שסידרו את האבנים בסטונהנג', לבין אלו שתפסו את מקומם לאחר מכן. אירופה היא ארץ הפולשים. נישול עמי כנען בידי העבריים, אם אירע כמתואר בתנ"ך, הוא הכלל ולא היוצא מהכלל. מה לנאטופים ולצאצאיהם ראשוני החקלאים במזרח הקרוב, תושבי ארץ ישראל, שמוזכרים בספר לא מעט וששאריותיהם נמצאו במערות הכרמל, וליהודים בני זמננו. הנאטופים היו כה ייחודיים גנטית, שאם היו חיים בזמננו הם היו מוכתרים כגזע בפני עצמו, ממש כמו אסייתים או אינדיאנים. מה שנותר מהם בזמננו כלול בדנ"א של גזעים אחרים ונמצא בפרט בקרב אתיופים.

הנאצים עשו שימוש בהגותו של ארכיאולוג בשם גוסטב קוסינה, שטען ששרידי הקדרות מלמדים על כך שאירופה התהוותה במסע כיבושים של הגרמנים המקוריים שבאו ממזרח אירופה. אחרי מלחמת העולם השנייה הארכיאולוגים קיבלו קבס מהרעיון וניסו לשכנע את עצמם שדפוסים דומים של יצירת כלים נובעים מהשפעה תרבותית, לאו דווקא מכיבוש והשתלטות. אבל הממצאים הגנטיים קרובים למדי לדברי המלומד הגזען. מסע כיבושים שבא מהמזרח שינה לחלוטין את הגנטיקה של אירופה לפני כ-5,000 שנה. מקורו בתרבות היאמנה שישבה בדרום-מערב רוסיה ושורשיה הקדומים אולי מדרום לקווקז, בארמניה ובאירן. ההשתלטות המהירה של היאמנה, ככל הנראה תרבות אלימה ושוביניסטית, על אירופה היא ממצא קיצוני שהארכיאולוגים הכחישו עד שאושש בשנים האחרונות בידי הדנ"א. מה שמראה את ההבדל בין מדע שמבוסס על היסקים קלושים למדע בעל יכולת דיוק אמיתית. ארכיאולוגיה היא מעניינת, אבל לא יוצאים מהספר עם כבוד גדול לה ולמדעים ספקולטיביים מסוגה, שערוותם מתגלה כשמגיע לשכונה בחור חדש, מדע אמיתי.

צאצאי היאמנה היום הם הצפון אירופים. בקרב הפינים למשל הדנ"א היאמני גבוה, והוא מהווה את רוב מורשתם הגנטית, אך שאריותיו קטנות בקרב הדרום אירופים. איך היאמנה ניפנפו ככה את הצפון אירופים המקוריים? אחת ההשערות היא שעשו זאת בלא מודע כמו שהלבנים חיסלו את האינדיאנים – הביאו עמם מגפות שהם עצמם היו חסינים להם כבר.

הממצאים ההודיים

היאמנה הצליחו לחדור גם להודו והתערבבו גם בקרב תושביה וכנראה ביססו בה את שפתם. הממצאים החדשים מהמחקר הגנטי יכולים להסביר את הקשר בין השפות ההודיות לשפות האירופיות ולהחליף את התיאוריה הישנה בנושא שגרסה שהקשר נוסד לפני 9,000 שנה והתבסס על התפשטות החקלאות מאנטליה. בהודו הממצאים הגנטיים החדשים מחוללים בלגן גדול כי מלמדים שאבותיהם של תושבי תת היבשת בעצם היגרו אליה מהצפון. הברהמינים, הקסטה המובילה בהודו, הם אלו שבאמת זורם בהם הכי הרבה מהדם האירופי. בילידי האי אנדמן, בקצה השני, לא זורם כלום ממנו. באופן כללי יש בהודים תערובת בין הזכרים הקדומים של היאמנה (אך כמעט שלא הנקבות! תמיד זכרים פולשים הם אלו שמצליחים להותיר חותם גנטי גדול.) לבין גזע דרום הודי קדום שקרוב למדי גנטית למזרח אסייתים. שני מרכיבים אלו גם התערבבו עם גזע חקלאים שהגיע מאירן.

כשהוא מראה כיצד הדם היאמני-אירופי היה דומיננטי בפרה היסטוריה, רייך מודע היטב לכך שהוא לכאורה מצדיק סטריאוטיפים גזעניים אפלים. בטרם יישרפו ספריו במדורות גדולות במדשאות אוניברסיטת ברקלי הוא מקפיד להדגיש שבעת ובעונה אחת ממצאיו מראים כיצד הדנ"א אף פעם אינו טהור אלא מהווה תערובות על גבי תערובות. גם אם יש בהם דומיננטיות, לעתים בולטת, לקבוצה מסוימת, גם היא תוצר של תערובת. בכלל, על כל פעם שבה הוא מטיל מימיו על התקינות הפוליטית, רייך מקפיד לספק איזושהי אמירה מתקנת. כשביטל מכל וכל את הטענה האנטי קולוניאליסטית האהובה בחוגי הסוציולוגים\היסטוריונים שרק הבריטים הם אלו שהעצימו מטעמיהם שלהם את ההפרדה בין הקאסטות והראה שהפרדה זו ניכרת בדנ"א ההודי העתיק, תיקן זאת בתיאור עגום של תחושת המחנק שהקאסטה שלו עצמו, היהדות האשכנזית, הטילה עליו כשתבעה ממנו להתחתן רק עם יהודיה. כמה אמפתיה הוא חש לרומיאו וליוליה של הודו לדורותיה שרצו להתחתן בנישואי תערובת בין קאסטות, אך הדבר נמנע מהם.

רייך מציין שהודים שחיים באותו הכפר יכולים להיות שונים אלו מאלו גנטית פי שלושה מאשר צפון אירופים שונים מדרום אירופים. דבר דומה לא יכול להיאמר על העם הסיני, שהתערבב באופן חופשי בתוכו לאורך אלפי שנים.

השאלות המוסריות

רייך מודע היטב לכך שהעיסוק שלו בדנ"א ובמוטציות הרבות המבדילות בין גזעים מציב אותו בעמדה לא נוחה שיכולה להצדיק השקפות שלפיהן הבדלים בהתנהגות ובמנת המשכל בין קבוצות אוכלוסיה שונות מקורם גנטי. רייך בוודאי לא בא להכחיש את טיבן הגנטי של תכונות. בספר מובא למשל מחקר שמראה אפקט של ירידה גנטית באינטליגנציה האיסלנדית. גנים שקשורים להצטיינות בלימודים הולכים ופוחתים בקרב האיסלנדים, מאחר שנשאיהם מולידים פחות ילדים.

הוא דוחה באומץ את הטענה שאוכלוסיות האדם נפרדו רק לאחרונה ולכן אין זה צפוי שייפערו ביניהן הבדלים משמעותיים ובולטים. קבוצות אנושיות שונות נפרדו זו מזו כבר לפני עשרות אלפי שנים, ובמקרים מסוימים אפילו לפני 200 אלף שנה. אלו לא פרקי זמן זניחים. מצד שני, ובצורה חכמה מבחינתו, הוא תוקף בחריפות ובבוטות את הניסיון להפוך כל סטריאוטיפ על הבדל בין קבוצות לאבחנה מדעית, בפרט ההבדלים בין שחורים ללבנים. למשל הוא מזכיר את ההבדלים הגנטיים הניכרים בין גברים לנשים. אלו שימשו הצדקה להדרת נשים, אך כשניתנה לנשים ההזדמנות הן הפגינו את יכולתן לפעול בתפקידים שונים.

למקרא דבריו של רייך על ההבדלים בין קבוצות בתכונותיהן שוב נזכרתי כמו בפוסט בנושא מהשבוע שעבר בכתיבה הפילוסופית הדתית בימי הביניים, שמצד אחד רמזה לתקפותן של טענות שנחשבו כפירה גמורה בזמנה, ומצד שני שמרה על מרחק מהן, מן הסתם גם בשל הנידוי שהיו עלולות להביא – אף יצור חברתי לא רוצה בגורלו של שפינוזה. וגם כי לא בהכרח העלאת השקפות אלו על נס תניב טובה לחברה.

רייך מזכיר בספר את דודו הרב האורתודוקסי החשוב, אבי וייס. הוא מציין ששיתף אותו בהתלבטותו המוסרית באשר להתעסקותו עם עצמות של אנשים שמתו כל כך מזמן אבל אולי לא היו רואים בעין יפה את טיפולו בהן. אבל התלבטות זו היא לצרכי התלבטות בלבד. הפסקת חקר הדנ"א מטעמים אלו היא הרי לא פרקטית. נראה שכולנו נצטרך לקחת בחשבון, אם זה מה שיטריד אותנו בנשימותינו האחרונות, שאולי עוד נשרת בגופנו את תשוקתם של מדעני העתיד לפרסומים. ברם, העובדה שרבים מאיתנו מנדבים מיוזמתם את הדנ"א שלהם למאגרים מסחריים כנראה מקטינה את הסיכוי שיצטרכו לדוג אותו מקברינו. רייך, דרך אגב, מספר בספר שהחליט שלא לבדוק את הדנ"א שלו משום שיהודים אשכנזים נחקרו דיים.

העתיד של רוסיה ושל המזרח התיכון

חברת של פרסמה לאחרונה את התחזית שלה למה שהאנושות צריכה לעשות, מבחינת צריכת אנרגיה ממאובנים, כדי לעמוד ביעד ההתחממות שנקבע בהסכם פריז.

כ-70% מהיצוא של רוסיה מורכב מאנרגיה ממאובנים לסוגיה ומוצרים הקשורים לכך. כשמדובר באירן, היצוא הזה מהווה בערך 85% מסך היצוא. ערב הסעודית? 90% בערך. איך הכלכלה של המדינות האלו תיראה אם התחזית לירידת צריכת האנרגיה ממאובנים תתממש? ונצואלה מהווה דוגמה למדינה שציפתה להסתמך על נפט ולמה שקרה לה כשהמחירים אכזבו. גם רוסיה של ילצין, בזמן השפל במחירי הנפט, בסוף שנות התשעים.

גם רעיון השארת הגז באדמה, שהועלה בידי מתנגדי המתווה ליצוא הגז הטבעי שהתגלה לחופינו, נראה מהגרף הזה אווילי כפי שהוא באמת היה.

אין עשיר בעירו

בחודשים האחרונים עדכנו בוויקיפדיה את טבלת המדינות לפי עושרן לנפש, והדירוג של ישראל מעורר התפעלות. מקום 20! ולמעשה מקום 17, כי מדינות שמונות כמה מאות אלפי תושבים כמו לוקסמבורג, סן מרינו ואיסלנד לא באמת מעניין למנות.

מי נמצא מתחת לישראל? צרפת! בריטניה! יפן! וגם מדינות הנפט איחוד האמירויות, ערב הסעודית, כוויית ובחריין. וגם ספרד ואיטליה ויוון. וגם טאיוון ודרום קוריאה. וגם פורטוגל וצ'כיה. לקראת יום העצמאות ה-70 ישראל מצויה מבחינת שגשוגה הכלכלי במצב מעולה, אולי אפילו דמיוני מבחינות מסוימות. הרי יש פה 20% ערבים וגם ציבור חרדי הולך וגדל שבוחר להקדיש חייו ללימוד תורה מתוך עוני. בתנאים אלו לעקוף את צרפת, בריטניה ויפן זהו הישג חלומי.

הנתונים אינם משקפים בדיוק כושר קניה כי ישראל היא יקרה, וכל העושר הזה שלה אינו מניב יכולת לקנות מספיק מוצרים מקומיים ובראש ובראשונה כמובן דירות. בדירוג העושר לפי כוח קניה מקומי הנתונים אחרים, וישראל נמצאת במקום הרבה פחות מזהיר. ישראל היא מדינה עשירה, אבל אזרחיה אינם מרגישים כל כך עשירים כשהם מנהלים את חייהם הכלכליים בתוכה.

חוקי הכלכלה מפצירים באזרחי ישראל למצוא דרכים ליהנות ממשכורת ישראלית ולנצלה בעולם הזול יותר. התפוצצות הסחר המקוון וההזמנות מאתרים בינלאומיים כמו אמזון, איביי, אסוס, עלי בבא, גירבסט וכל השאר מראים שישראלים מבינים זאת. כך גם הטיסות היוצאות מנתב"ג לעבר יעדים זולים שבהם כסף ישראלי הופך אותך למלך (למשל פולין). גם ברמת המקרו אפשר לזרום עם הקונספט – להביא פועלים מסין במקום לחפש להכשיר ישראלים בבניה. לתת מלגות לסבסוד לימודי רפואה של צעירים ישראלים בחו"ל במקום להיאבק במגבלות שחוסמות הרחבת לימודי רפואה פה. להסתמך על קניית מזון מיובא במקום להתבסס על יצור מקומי. הכסף קיים פה, השימוש הכי אופטימלי בו – בחו"ל.

לחש לי סוד העקומה

בשנות התשעים חולל הספר עקומת הפעמון של ריצ'ארד הרנשטיין וצ'רלס מרי סערה שלא תתואר. הספר טען שההבדל בהישגיהם של לבנים ושחורים בארצות הברית קשור לפערים במנת המשכל שלהם, ופערים אלו הם, לפחות בחלקם, תוצאה של הבדלים גנטיים בין הגזעים. כלומר במרוצת אלפי שנים של ברירה טבעית התחוללו יותר מוטציות שמקדמות אייקיו גבוה בדנ"א של הלבנים מאשר בזה של השחורים.

ספרי עיון מעוררים סקנדלים מפעם לפעם. אלו נשכחים עד מהרה כשבשווקים עוטפים דגים עם דפי העיתונים שסיקרו את הזעזוע. גורלו של "עקומת הפעמון", לעומת זאת, שונה מאוד. הוא עושה קאמבק מדהים בשנה האחרונה, ומדברים עליו כמעט כמו שדיברו עליו עם צאתו.

לשיא הגיעו הדברים אמש בעימות בין שני יהודים, שזכו להתברך בשפע האייקיו שהברירה הטבעית או חסדי השם הרעיפו על עמם שלהם. בפודקסט של שעתיים התעמת האינטלקטואל והאתאיסט הלוחמני סם האריס, סניגור של עקומת הפעמון, עם עזרא קליין, עורך מגזין האינטרנט הליברלי ווקס, על עקומת הפעמון, על השמצתו של מחבר הספר צ'רלס מרי (המחבר השני הרנשטיין מת בטרם ראה הספר אור) ועל השאלה האם הוטל טאבו חברתי בלתי הגון על ממצאים מדעיים תקפים.

יש לי דעה משלי בנושא. אני מאמין שהבדלים בין אינדיבידואלים קשורים קשר הדוק לגנטיקה שלהם. כתבתי בעבר על כך שזו מסקנתם של מחקרי התאומים. רק לאחרונה יצא מחקר שהראה קשר בין שיעור הגירושים של ילדים מאומצים לזה של הוריהם הביולוגיים, אך לא לזה של הוריהם המאמצים. כלומר גם תופעה מסובכת, מורכבת ותלויה בנסיבות כמו החלטה להתגרש בסופו של דבר מושפעת מהגנטיקה ולא מהמשפחה שבה גדלת.

לדעתי צריך להיות מאמין שוטה בפיית ההומניזם והשוויון כדי להניח שהמקורות הגנטיים להבדלים בין יחידים נעלמים להם כלא היו כאשר מדברים על הבדלים בין קבוצות אוכלוסיה. בפרט כאשר כל כך הרבה תכונות מדידות משתנות בין קבוצות אתניות, החל מהתפלגות סוגי דם ועד לגובה וליכולות אתלטיות. בכך אני מסכים לחלוטין עם הצד של האריס.

מצד שני ברור לי שהאריס מיתמם כשהוא מציג השקפות נוסח "עקומת הפעמון" כאילו הן יכולות להישאר בגדר מדע טהור ונטול השלכות. האמונה שהשחורים נחותים מטבעם האינטלקטואלי שימשה הצדקה ליחס גזעני, מפלה ומשפיל כלפיהם במשך הדורות. אפשר לשנוא מישהו שנאה עזה גם בלי להאמין בנחיתותו האינטלקטואלית. הנאצים למשל לא האמינו שיהודים טיפשים, אלא שהם חכמים בצורה שטנית. אבל תפיסת בני עם אחר כנחותים ביכולותיהם השכליות בוודאי לא תורמת לעיצוב יחס אוהד כלפיהם. נכון שתיאורטית אפשר לרחם על אלו שמזלם איתרע להם קוגניטיבית, כדרך שבני אדם באמת נוטים לרחם על מפגרים ולתת להם צדקה, אבל לא כך הדברים עובדים כאשר קבוצה אתנית אחת בוחנת קבוצה אתנית אחרת. גם בדיון הנוכחי הסוער במדינתנו – אם אנשים היו פתוחים לאמונה שלנכד הממוצע של מסתננים אריתראים יהיו כישורים לעסוק בהנדסת אטום או אפילו במשרת הייטק צנועה, הייתה להם מן הסתם דעה אחרת בסוגיית הגירוש מדרום תל אביב.

אומרים על הרמב"ם, הפילוסוף הדגול של היהדות בימי הביניים, שלדעתו היו אמיתות דתיות שעדיף להסתיר מההמונים השוטים שלא יוכלו להתמודד איתן. למשל העדרו של גיהנום או שהמתים לא באמת יקומו מקבריהם. הוא טמן אמיתות אלו בכתביו ברמיזה כך שרק המעטים שמסוגלים להתמודד איתן יצליחו להבינן. יכול להיות שגישה דומה היא הנכונה באשר לשאלת ההבדלים הגנטיים האתניים. החופש המדעי צריך להישמר, אך מאחר שהציבור לא יהיה מסוגל להתמודד כהלכה עם הממצאים, מוטב ללחוש אותם מאשר לצעוק.

פליטים, מסתננים ותמריצים

יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, סיפק תשובה משלו לשאלה מה עושים עם המסתננים:

הבעיה עם ראש הממשלה היא לא רק זה שחזר בו, אלא זה שבמקום לעבוד מנסים לעבוד על כולם.
ישראל צריכה לטפל בפליטים, מפני שזהו המוסר היהודי. והיא רשאית לגרש מסתנני עבודה מפני שאנחנו מדינה מתוקנת. מה שהממשלה צריכה היתה לעשות כבר מזמן זה לבנות מנגנון שמפריד ביניהם באופן אנושי והגון ולהשקיע משאבים בשיקום דרום תל אביב. היא לא עשתה את זה כי מדובר בממשלה שמעדיפה סכסוכים ומריבות על מעשים.

נוסחת לפיד היא: "ישראל צריכה לטפל בפליטים, מפני שזהו המוסר היהודי. והיא רשאית לגרש מסתנני עבודה מפני שאנחנו מדינה מתוקנת". נשמע מעולה, אבל בפועל זו נוסחה לא פרקטית ומתעתעת גם כעיקרון כללי וגם במקרה של המסתננים מאריתריאה.

כעיקרון כללי עולה השאלה מה יקרה אם מדינה באפריקה תתחיל לשחוט באופן שיטתי את אחד המיעוטים שבתוכה, והרי כבר היו דברים מעולם. מיליונים מבניו של אותו מיעוט יציפו את גבולות ישראל, פליטים לכל דבר גם לפי הפרשנות המחמירה ביותר של אמנת האו"ם. האם מעשה ג'נוסייד שנעשה באפריקה, מפלצתי ואכזרי ככל שיהיה, משמעותו שהציונות סיימה דרכה, ועל ישראל לקלוט כל פליט ולהפוך עצמה לאלתר למדינה אפריקנית בהרכב אוכלוסייתה? אין זה סביר. הטענה שעל ישראל לטפל בפליטים מפני שזהו המוסר היהודי, מוגבלת גם כשמדובר בפליטים לכל דבר ודורשת הרבה כוכביות. והרי ייתכן שאפריקה תייצר לנו פליטי אמת לא מעטים לאורך הדורות שעוד יבואו והגעתם לפה אינה מופרכת בעולם הגלובאלי שבו התנועה קלה. צריך לאמץ גישה להתמודדות עם הסוגיה המוסרית הזו.

המקרה האריתראי מורכב עוד הרבה יותר. רבים מהצעירים האריתראים נשלחים לשירות צבאי או אזרחי שאמור להימשך שנה וחצי אבל בפועל מתמשך הרבה יותר. כדי להבין מה בדיוק קורה שם עיינתי בפסק הדין של בית הדין האירופי בנושא מיוני 2017. הפסיקה תוארה כאילו פרצה דרך בנושא החזרת אריתראים למולדתם והסרת מעמד הפליט מהם. האמת היא ממש לא כך. אחסוך לקוראים את העיון בעשרות העמודים המייגעים וצפופי האותיות, ואתמצת בקיצור: באופן רשמי אריתריאה מכריזה שהיא מחייבת את הצעירים שלה בשירות צבאי ממושך מאוד. עריקים שיצאו מהמדינה נידונים בחומרה עם שובם ונאלצים להמשיך את שירותם, שדומה מהרבה בחינות לעבדות מודרנית וכולל לעתים גם יחס מזעזע.  בפועל יש כל מיני עדויות וסיפורים על כך שיש כאלו שמצליחים להיחלץ מהשירות כבר בגיל 25, בתום שבע שנים, או שאריתראים שעזבו את המדינה אך שילמו לה מס בסך 2% מהכנסתם במשך שהותם בנכר, מתקבלים בסבר פנים יפות. ברור מקריאת הטקסט שבית הדין אינו שלם עם הטענות הממעיטות בטיבה של העבדות האריתראית לצבא. ייתכן שיש בהן אמת, אך במדינה אפריקנית חשוכה ולא מסודרת, איש אינו ערב לכך שהיחס לאריתראי שיוחזר למולדתו אחרי עריקה יהיה נאות, ויש סיבות להאמין שלפחות בחלק מהמקרים הוא ייענש בחומרה ולאחר מכך יישלח שוב לגדודו.

במקרה הספציפי מאוד שבא לפני בית הדין האירופי, בית הדין קיבל את עמדת הרשויות השוויצריות שלפיה עדותו של הטוען לפליטות באמתלה של בריחה משירות צבאי הייתה מלאה תמיהות וסתירות. בפרט אפשר היה לשים לב לכך שאינו מסוגל למלא בתוכן את הטענה שנשלח לשירות צבאי. לא ידע לספר שום דבר קונקרטי מחיי הקסרקטין.

אלא שאני בספק גדול אם הפסיקה בעניין השוויצרי באמת יכולה לסלול דרך לפיתרון שירחיק את המסתננים מפה. אין מסמכים שבאמצעותם אפשר לברר באופן נאמן האם הצעירים האריתראים ברחו מהצבא, ואם הדרך היחידה לעשות זאת היא לתשאל אותם על פרטי הפרטים של שירותם הצבאי, סביר להניח שהדבר יחולל עבורם תמריץ ברור מאליו – רבים מהם יצליחו לשנן סיפור הגיוני ולהוסיף פרטים כיד הדמיון. זו תהיה משימה סיזיפית ובלתי אפשרית לחוקרי מבקשי המקלט להבחין בין אמת לשקר בתיגרינית. גם לא באמת משימה כל כך מועילה, כי צעירי אריתריאה אכן מגויסים בהמוניהם לשירות צבאי אינסופי וקרוב לוודאי שחלק גדול מתושביהן האריתראים של שכונות דרום תל אביב אכן ברחו מהצבא ולא דווקא נמנו על בני המזל שממשלת אריתריאה פוטרת משירות. אם ישראל תצטרך להכיר בסופו של הליך הבירור במעמדם כפליטים, יהיה עליה לשפר את ההתייחסות אליהם ולהיגמל מהרעיון להרחיקם.

ברם, בראש ובראשונה ישנה כאן ברקע מערכת תמריצים מעגלית וברורה מאליה – נניח שמדינות העולם, ישראל, שוויץ ואחרות, יחליטו שהשלטון באריתריאה אינו כל כך נוראי ונוקשה בהתייחסותו ולכן מוצדק להחזיר מבקשי מקלט אריתראים לארצם. הממשלה האריתראית תאבד לאלתר מס בסך 2% שהיא גובה מכל מהגר למערב ושהפך לחלק נכבד מהתוצר שלה. האם הגיוני שהאריתראים ימשיכו להתייחס יפה לחוזרים לארצם, או שיבינו שהאינטרס העליון שלהם הוא להתעמר בהם באכזריות למען יראו מדינות אירופה ויראו – מה קורה לאריתראים שמגורשים חזרה למולדתם.

סיכומו של דבר – מה שיאיר לפיד מייחל לו הוא גם שטחי וגם חסר אחיזה בשטח. במקרה האריתראי אין מנגנון ש"מפריד באופן אנושי והגון" בין פליטים למסתנני עבודה. מה שכן ניתן לעשות הוא לעמול על בניית מערכת תמריצים שתגרום לבית המשפט העליון, לשלטון האריתראי, למדינות אחרות באפריקה או למסתננים עצמם לרצות בפיתרון הבעיה מחוץ לדרום תל אביב.