"מי אנחנו וכיצד הגענו לכאן?" הוא ספר חדש שהתפרסם באנגלית ומתאר את מצבו העדכני של חקר הדנ"א האנושי, וכך שופך אור על שאלה גדולה: איך התהוו הקבוצות האתניות הקיימות כיום על כדור הארץ. כותב הספר, דיוויד רייך, אינו סתם מחבר ספרי עיון, אלא המדען המוביל בתחומו, גנטיקאי מהרווארד וחתן פרס דן דוד. עבודתו של רייך סוקרה לאחרונה בקיצור בכתבה בהארץ. אבל על הספר יש הרבה מה להוסיף. למי שמתעניין בנושא, ואיזה אדם אינטליגנטי יכול להרשות לעצמו שלא להתעניין, זהו רצף של חידושים ופלאים. הספר מתעד ממצאים ממש מהדקות האחרונות של המחקר, והשנה 2016 למשל מוזכרת בו בהקשר לתאריך של גילויים חשובים. זהו גם מקור חולשה כי אפשר לנחש שיתיישן מהר, ובכל אופן מה שיש הוא מרתק.
קודם כל יש אנקדוטות מעניינות. הידעתם שכדי למנוע זיהום של דנ"א ישן עם דנ"א חדש של חוקרים וחופרים, מעבדות לחקר דנ"א נראות כמו מעבדת המוליכים למחצה של אינטל? לחץ אוויר וסינון קפדני, מדענים בחליפות ומסכות, אור אולטרה סגול מחטא. כל פריצת דרך גנטית חשודה בכך שבעצם היא תוצאה של זיהום וצריך לא מעט מאמץ כדי להוכיח שלא כך פני הדברים.
אנקדוטה אחרת: אחת התגליות החשובות בחקר הדנ"א היא שאזור האוזן הפנימית הוא האזור שמיטיב לשמר דנ"א יותר מכל. גילוי זה אפשר למצוא דנ"א משרידי אדם שקודם נחשבו לעתיקים מדי ולפיכך הדנ"א בהם היה צפוי להתפורר מזמן. הוא יושם ממש לאחרונה בחקר שרידי האדם במערת רקפת בכרמל.
ישראל מוזכרת בספר הרבה, הן בשל שורשיו היהודים של המחבר והן כמקום שבו נמצאו שרידים פרה היסטוריים חשובים, בפרט בכרמל. אפשר לבסס תיירות שלמה על השרידים העתיקים האלו, אבל כמו שלימדה כתבה בהארץ לא מזמן, שרת התרבות מירי רגב לא קופצת על האפשרות לטפחם. פחות מדי יהודי ויותר מדי פרה היסטורי.
הניאנדרטלים
לפני כ-40 אלף נעלמו אחרוני הניאנדרטלים, כנראה כתוצאה מהתפרצות הר געש בדרום איטליה שחוללה אקלים חורפי מתמשך והרסני. במשך תקופה ארוכה מאוד, הרבה יותר מ-40 אלף שנה, חיו זה לצד זה שני מינים אנושיים שונים. ניאנדרטלים והומו סאפיינס. ממש בטרם היעלמותם הותירו הניאנדרטלים חותם בגנום האנושי של כולנו, פרט לאפריקנים. כיום יש בנו כמה אחוזים בודדים מהם, קצת יותר באסייתים, קצת פחות באירופים. הגנום הניאנדרטלי הולך ומתמעט עם התקדמות האבולוציה, ולפיכך כנראה אינו בהכרח לתפארת מלחמת הקיום. עם זאת אין במה להתבייש באבותינו אלו – הם היו די אינטליגנטיים: הכינו יפה כלי אבן ודאגו לנכים שלהם.
הגילוי על התערובת הניאנדרטלית היווה סנסציה שקשה היה לקבל אותה כי סתרה את התיאוריה המקובלת, לפיה האדם כפי שהוא התפתח מאפריקה, שבה התנתק מכל צורות האדם הקדמוניות, וממנה יצא אל העולם. אחרי כמה מבחנים קשיחים של רצפי דנ"א לא היה מנוס בשנת 2010 מלהודות – הניאנדרטלים נספחו אל האדם אחרי יציאתו מאפריקה. רייך דן בשאלות מרתקות שקשורות לנושא. הוא מראה שבשל המרחק הגנטי בין הניאנדרטלים וההומו סאפיינס, מפגשים מיניים ביניהם בדרך כלל היו עקרים וילד הוא תוצאה נדירה. כיצד אין אפקט דומה במפגשים בין לבנים לשחורים בימינו? לבנים ושחורים נפרדו זה מזה לפני עשרות אלפי שנים אבל פער השנים בין היפרדות הניאנדרטלים וההומו סאפיינס הוא במאות אלפי שנים, פי עשרה.
האדם מדניסובה
האדם הדניסובי ששרידים ממנו התגלו בעשור הקודם במערה בסיביר אינו בדיוק האדם המוכר. הוא איזשהו בן דוד מגזע אנושי אחר, ממש כמו הניאנדרתלים אבל לא לגמרי דומה להם. מכל הגזעים עלי אדמות הוא קרוב במיוחד לגזע האדם שחי בפפואה ניו גיני. ממצא מאוד מפתיע בשל המרחק והבדל האקלימים בין סיביר לפפואה. שלד של אדם כזה לא התגלה, רק שיניים ענקיות, ולכן מעט ידוע על צורתו. העובדה שהניו גינאים הושפעו הן מהניאנדרטלים (כמו האירופים) והן מאבותיהם של הדניסובים (שלא כמו האירופים), מלמדת שיש אחוז לא זניח מהדנ"א שלהם שמגיע מהאדם הקדמון, בין 5% ל-8%, יותר מכל גזע אחר.
אין גזעים טהורים
האם ניתן לחלק את האנושות לגזעים מובחנים היטב – אסייתים, שחורים, לבנים, אינדיאנים ואוסטרלים? בעיקרון עד לאחרונה המחקר הגנטי תאם למדי חלוקה כזו. הקשר בתוך העמים של הגזע הלבן הוא פי שבעה יותר מאשר הקשר בין הלבנים לאסייתים. עם זאת הנבירה המעמיקה בדנ"א האנושי מגלה שגזעים טהורים אינם קיימים ושהתשובה לשאלת הגזעים מורכבת בהרבה. קיימים גזעי רפאים, שקיומם בעבר מתחייב ממה שרואים ברצפי הדנ"א, אבל אין כיום כאלו שנמנים על שורותיהם. כל מי ששייך להם התבולל בתוך גזעים אחרים. כזה הוא גזע צפוני אירופי-אסייתי שקיומו בקע מהסטטיסטיקות הגנטיות עד שבדרך נס התגלה באמת שריד אדם עתיק בסיביר שהשתייך לגזע זה. צאצאיו הם גם האינדיאנים וגם האירופים.
יש תובנה שיוצאת מהספר ומשליכה אולי על שאלות של זכות והצדקה למיניהן – בהרבה מקומות, למשל בבריטניה, אין הרבה קשר גנטי בין האוכלוסייה העתיקה של מקום מסוים, למשל אלו שסידרו את האבנים בסטונהנג', לבין אלו שתפסו את מקומם לאחר מכן. אירופה היא ארץ הפולשים. נישול עמי כנען בידי העבריים, אם אירע כמתואר בתנ"ך, הוא הכלל ולא היוצא מהכלל. מה לנאטופים ולצאצאיהם ראשוני החקלאים במזרח הקרוב, תושבי ארץ ישראל, שמוזכרים בספר לא מעט וששאריותיהם נמצאו במערות הכרמל, וליהודים בני זמננו. הנאטופים היו כה ייחודיים גנטית, שאם היו חיים בזמננו הם היו מוכתרים כגזע בפני עצמו, ממש כמו אסייתים או אינדיאנים. מה שנותר מהם בזמננו כלול בדנ"א של גזעים אחרים ונמצא בפרט בקרב אתיופים.
הנאצים עשו שימוש בהגותו של ארכיאולוג בשם גוסטב קוסינה, שטען ששרידי הקדרות מלמדים על כך שאירופה התהוותה במסע כיבושים של הגרמנים המקוריים שבאו ממזרח אירופה. אחרי מלחמת העולם השנייה הארכיאולוגים קיבלו קבס מהרעיון וניסו לשכנע את עצמם שדפוסים דומים של יצירת כלים נובעים מהשפעה תרבותית, לאו דווקא מכיבוש והשתלטות. אבל הממצאים הגנטיים קרובים למדי לדברי המלומד הגזען. מסע כיבושים שבא מהמזרח שינה לחלוטין את הגנטיקה של אירופה לפני כ-5,000 שנה. מקורו בתרבות היאמנה שישבה בדרום-מערב רוסיה ושורשיה הקדומים אולי מדרום לקווקז, בארמניה ובאירן. ההשתלטות המהירה של היאמנה, ככל הנראה תרבות אלימה ושוביניסטית, על אירופה היא ממצא קיצוני שהארכיאולוגים הכחישו עד שאושש בשנים האחרונות בידי הדנ"א. מה שמראה את ההבדל בין מדע שמבוסס על היסקים קלושים למדע בעל יכולת דיוק אמיתית. ארכיאולוגיה היא מעניינת, אבל לא יוצאים מהספר עם כבוד גדול לה ולמדעים ספקולטיביים מסוגה, שערוותם מתגלה כשמגיע לשכונה בחור חדש, מדע אמיתי.
צאצאי היאמנה היום הם הצפון אירופים. בקרב הפינים למשל הדנ"א היאמני גבוה, והוא מהווה את רוב מורשתם הגנטית, אך שאריותיו קטנות בקרב הדרום אירופים. איך היאמנה ניפנפו ככה את הצפון אירופים המקוריים? אחת ההשערות היא שעשו זאת בלא מודע כמו שהלבנים חיסלו את האינדיאנים – הביאו עמם מגפות שהם עצמם היו חסינים להם כבר.
הממצאים ההודיים
היאמנה הצליחו לחדור גם להודו והתערבבו גם בקרב תושביה וכנראה ביססו בה את שפתם. הממצאים החדשים מהמחקר הגנטי יכולים להסביר את הקשר בין השפות ההודיות לשפות האירופיות ולהחליף את התיאוריה הישנה בנושא שגרסה שהקשר נוסד לפני 9,000 שנה והתבסס על התפשטות החקלאות מאנטליה. בהודו הממצאים הגנטיים החדשים מחוללים בלגן גדול כי מלמדים שאבותיהם של תושבי תת היבשת בעצם היגרו אליה מהצפון. הברהמינים, הקסטה המובילה בהודו, הם אלו שבאמת זורם בהם הכי הרבה מהדם האירופי. בילידי האי אנדמן, בקצה השני, לא זורם כלום ממנו. באופן כללי יש בהודים תערובת בין הזכרים הקדומים של היאמנה (אך כמעט שלא הנקבות! תמיד זכרים פולשים הם אלו שמצליחים להותיר חותם גנטי גדול.) לבין גזע דרום הודי קדום שקרוב למדי גנטית למזרח אסייתים. שני מרכיבים אלו גם התערבבו עם גזע חקלאים שהגיע מאירן.
כשהוא מראה כיצד הדם היאמני-אירופי היה דומיננטי בפרה היסטוריה, רייך מודע היטב לכך שהוא לכאורה מצדיק סטריאוטיפים גזעניים אפלים. בטרם יישרפו ספריו במדורות גדולות במדשאות אוניברסיטת ברקלי הוא מקפיד להדגיש שבעת ובעונה אחת ממצאיו מראים כיצד הדנ"א אף פעם אינו טהור אלא מהווה תערובות על גבי תערובות. גם אם יש בהן דומיננטיות, לעתים בולטת, לקבוצה מסוימת, גם היא תוצר של תערובת. בכלל, על כל פעם שבה הוא מטיל מימיו על התקינות הפוליטית, רייך מקפיד לספק איזושהי אמירה מתקנת. כשביטל מכל וכל את הטענה האנטי קולוניאליסטית האהובה בחוגי הסוציולוגים\היסטוריונים שרק הבריטים הם אלו שהעצימו מטעמיהם שלהם את ההפרדה בין הקאסטות והראה שהפרדה זו ניכרת בדנ"א ההודי העתיק, תיקן זאת בתיאור עגום של תחושת המחנק שהקאסטה שלו עצמו, היהדות האשכנזית, הטילה עליו כשתבעה ממנו להתחתן רק עם יהודיה. כמה אמפתיה הוא חש לרומיאו וליוליה של הודו לדורותיה שרצו להתחתן בנישואי תערובת בין קאסטות, אך הדבר נמנע מהם.
רייך מציין שהודים שחיים באותו הכפר יכולים להיות שונים אלו מאלו גנטית פי שלושה מאשר צפון אירופים שונים מדרום אירופים. דבר דומה לא יכול להיאמר על העם הסיני, שהתערבב באופן חופשי בתוכו לאורך אלפי שנים.
השאלות המוסריות
רייך מודע היטב לכך שהעיסוק שלו בדנ"א ובמוטציות הרבות המבדילות בין גזעים מציב אותו בעמדה לא נוחה שיכולה להצדיק השקפות שלפיהן הבדלים בהתנהגות ובמנת המשכל בין קבוצות אוכלוסיה שונות מקורם גנטי. רייך בוודאי לא בא להכחיש את טיבן הגנטי של תכונות. בספר מובא למשל מחקר שמראה אפקט של ירידה גנטית באינטליגנציה האיסלנדית. גנים שקשורים להצטיינות בלימודים הולכים ופוחתים בקרב האיסלנדים, מאחר שנשאיהם מולידים פחות ילדים.
הוא דוחה באומץ את הטענה שאוכלוסיות האדם נפרדו רק לאחרונה ולכן אין זה צפוי שייפערו ביניהן הבדלים משמעותיים ובולטים. קבוצות אנושיות שונות נפרדו זו מזו כבר לפני עשרות אלפי שנים, ובמקרים מסוימים אפילו לפני 200 אלף שנה. אלו לא פרקי זמן זניחים. מצד שני, ובצורה חכמה מבחינתו, הוא תוקף בחריפות ובבוטות את הניסיון להפוך כל סטריאוטיפ על הבדל בין קבוצות לאבחנה מדעית, בפרט ההבדלים בין שחורים ללבנים. למשל הוא מזכיר את ההבדלים הגנטיים הניכרים בין גברים לנשים. אלו שימשו הצדקה להדרת נשים, אך כשניתנה לנשים ההזדמנות הן הפגינו את יכולתן לפעול בתפקידים שונים.
למקרא דבריו של רייך על ההבדלים בין קבוצות בתכונותיהן שוב נזכרתי כמו בפוסט בנושא מהשבוע שעבר בכתיבה הפילוסופית הדתית בימי הביניים, שמצד אחד רמזה לתקפותן של טענות שנחשבו כפירה גמורה בזמנה, ומצד שני שמרה על מרחק מהן, מן הסתם גם בשל הנידוי שהיו עלולות להביא – אף יצור חברתי לא רוצה בגורלו של שפינוזה. וגם כי לא בהכרח העלאת השקפות אלו על נס תניב טובה לחברה.
רייך מזכיר בספר את דודו הרב האורתודוקסי החשוב, אבי וייס. הוא מציין ששיתף אותו בהתלבטותו המוסרית באשר להתעסקותו עם עצמות של אנשים שמתו כל כך מזמן אבל אולי לא היו רואים בעין יפה את טיפולו בהן. אבל התלבטות זו היא לצרכי התלבטות בלבד. הפסקת חקר הדנ"א מטעמים אלו היא הרי לא פרקטית. נראה שכולנו נצטרך לקחת בחשבון, אם זה מה שיטריד אותנו בנשימותינו האחרונות, שאולי עוד נשרת בגופנו את תשוקתם של מדעני העתיד לפרסומים. ברם, העובדה שרבים מאיתנו מנדבים מיוזמתם את הדנ"א שלהם למאגרים מסחריים כנראה מקטינה את הסיכוי שיצטרכו לדוג אותו מקברינו. רייך, דרך אגב, מספר בספר שהחליט שלא לבדוק את הדנ"א שלו משום שיהודים אשכנזים נחקרו דיים.
תמריץ 