עד מתי צריך להיות אכפת לנו?

גיא בכור הביא בבלוגו תחזית שלפיה בשנת 2050 כבר יהיה רוב מוסלמי בבריטניה. זו תחזית שנראית שטות, אבל בהחלט ייתכן שתתממש באיחור קל בשנת 2150.
המדענים שמזהירים מההתחממות הגלובאלית מתריעים שבסוף המאה ה-21 יתרחשו אסונות אקולוגיים גדולים. ברק אובמה מאוד גאה בהסכם הגרעין שהשיג עם אירן, אבל אפילו אם ימומש בקפדנות הוא בסך הכול מקנה דחייה של 15 שנים.
ההיסטוריון השמרן נייל פרגוסון אמר שאין פלא שקיינס הטיף להגדלת נטל החוב בזמנו. לא היה אכפת לו מהעתיד – הוא היה הומו ולא היו לו ילדים.

כל הדוגמאות האלו מעלות שאלה יסודית: עד מתי צריך להיות לנו אכפת. איזה טווח זמן בני אדם אמורים לכלול בשיקוליהם. האם הגיוני להימנע מליהנות מכוח עבודה זול היום מארצות האיסלאם כדי שלנינים שלך תישאר תבנית נוף מולדתם? האם מוצדק לוותר על נסיעה נוחה ומהירה היום כדי להגן על בני האדם שיחיו עוד מאה שנה מחומה הבלתי נסבל של השמש? ואולי, אם נרחיק לכת, שווה להקצות תקציבים להשקעה בתוכנית חלל כבר היום מתוך מודעות למצוקתם של צאצאינו המוטציות האבולוציונית שיחיו עוד כמה מיליארדי שנים בעידן שבו השמש כבר לא תאפשר חיים על פני הכדור?

יש שתי סיבות להגביל את טווח הזמן בחשיבה על מדיניות. הראשונה היא שאולי פשוט לא אכפת לנו. אנחנו דואגים לעצמנו, לילדינו, חברינו. בתוך מאה שנה אף אחד מאלו כבר לא יהיה בחיים. אחרינו המבול. הסיבה השנייה היא שאין לנו שום יכולת לדעת איך יתגלגלו העניינים בעתיד, ותהיה זו יומרה חסרת טעם לנסות ולתכנן כל כך רחוק.

הכוחות התרבותיים שמדגישים את העתיד הרחוק ואת שרשרת הדורות העתידית נחלשו במערב מבחינות מסוימות. למשל בישראל אפשר לראות משפחות דתיות שחשות חובה להוליד הרבה ילדים ולחנכם להוליד הרבה ילדים בעצמם מתוך רצון ליטול חלק בהנחלת נצח ישראל, אבל זה הלך חשיבה נדיר במערב. מצד שני דאגה לעתיד הרחוק של כדור הארץ דווקא התחזקה.

חוסר אכפתיות לגורלם של אחרים גם אם רחוקים מאיתנו במקום או בזמן יכול להיחשב בלתי מוסרי בעליל.  הרי לא היינו רוצים שאנשי העבר יכינו לנו עתיד זוועות. אנחנו מעריכים את אלו מהם שחשבו עלינו כמו האבות המייסדים באמריקה ובנימין זאב הרצל אצלנו. אז למה שלא נדאג אנחנו לממשיכים שלנו שבעתיד? דווקא מהבחינה הכלכלית יש קייס מסוים לחוסר האכפתיות. בהנחה שהצמיחה הטכנולוגית תמשיך כסדרה (ולמה לא? במעבדות אפל וגוגל האורות יישארו דלוקים מן הסתם), בני העתיד יהיו הרבה הרבה יותר עשירים מאיתנו. מה ההיגיון בכך שאנחנו נחסוך את פתנו הדלה כדי להקל עליהם בחיי  העושר הרהבתניים שלהם.
אבל אולי אנחנו צריכים לשנות את נקודת המבט בהתאם לטענותיו של יובל נח הררי שאומר שתוחלת החיים תעלה פלאים. אם אנחנו עצמנו נהיה שם בעתיד הבעייתי,  מוצדק שיהיה אכפת לנו יותר. וכשמדובר בנו עצמנו נראה שגם ההתחמקות לפיה אל לנו לדעת מה יהיה בעתיד ובשביל מה לתכנן רחוק – תיראה פחות משכנעת.
וגם אם מבחינה מדעית אפשר לפקפק בהיתכנות תרחיש תוחלת החיים העצומה, אימוץ הפרספקטיבה שלפיה נחיה עמוק לתוך המאות הבאות יכול לסייע לנו להבין מה נכון מוסרית  לעשות כבר היום ומה לא נרצה שיקרה עבור אלו שיחיו אז. מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך.

אבסורד הנולדים באמריקה

דונאלד טראמפ ליצן ואינו מועמד סביר להנהגת העולם החופשי משום בחינה. אבל לא סתם כך הפופולאריות שלו בקרב המצביעים הרפובליקנים גואה. זאת משום שבסוגיה מרכזית מאוד בוויכוח האמריקני כיום דווקא טראמפ הוא זה שמביע את העמדה השקולה, ההגיונית והמתקבלת על הדעת ואילו עמדת המיינסטרים החולקת עליו היא עמדת המוקיונים.
החוק האמריקני מקנה אזרחות אוטומטית לכל מי שנולד באמריקה פרט לילדי דיפלומטים זרים. טראמפ קורא לשנות זאת כדי למנוע מילדי מהגרי עבודה לא חוקיים להפוך לאזרחים ולשנות את הדמוגרפיה של אמריקה לנצח.

מדיניות מתן האזרחות של ארצות הברית היא כבר ככה קיצונית, יוצאת דופן ומשונה בכך שהיא מקנה אזרחות לכל מי שנולד באמריקה (פרט לצאצא דיפלומטים זרים) ואפילו הוא ילד לתיירים זמניים. אבל על ידי מתן האזרחות לילד של מהגרים בלתי חוקיים היא קופצת עוד רמה והופכת מקיצונית להרסנית שכן היא מחללת את הכלל הכי חשוב של מערכת תמריצים בצורה בוטה – בל יהא חוטא נשכר. מי שהפר את חוקי ארה"ב ונכנס בלי היתר זוכה לפרס נפלא עבור הילד שלו – אחת האזרחויות הנחשקות בעולם.

החוקה האמריקנית קבעה שכל מי שנולד באמריקה יקבל אזרחות. הקביעה התווספה עם תום מלחמת האזרחים, והכוונה הייתה לאפשר לכל צאצאי העבדים להפוך לאזרחים אמריקניים מן השורה. עם זאת מתן האזרחות למהגרים בלתי חוקיים אינו מתחייב מהחוקה, כי באחד המשפטים העמומים בה היא הגבילה את מתן האזרחות רק לילדי מי שכפוף למשפט האמריקני (מכאן נובעת ההחרגה של ילדי הדיפלומטים). האם מהגרים בלתי חוקיים כלולים בכך? מובן שאין תשובה חד משמעית לשאלה זו, והיא תלויה בגחמותיהם של שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב. השופטים היום כבר קשישים ברובם וכנראה את דור השופטים הבא ימנה הנשיא הבא.  שופטים שיתמנו בידי נשיא רפובליקני יהיו פתוחים מן הסתם לרעיונות שיגבילו את ההגירה, אבל מועמדותו של טראמפ רק מגבירה את הסיכוי לבחירתו של נשיא דמוקרטי, וכך מסכנת את העיקרון שלמענו הוא נאבק.

פיתרון לבעיית הפליטים העולמית – אם תרצו אין זו אגדה

התגובה של מדינות המערב לגל הפליטים השוצף מתחלקת לכמה סוגים. שוודיה וגרמניה מגיבות בנדיבות מופלגות, מקבלות פליטים במספרים עצומים, אך מעוררות תגובת נגד פנימית חריפה, ואם ימשיכו בדרכן הן עלולות להותיר אסון לדורות הבאים. בריטניה, הולנד, דנמרק, פינלנד, אוסטריה ומדינות אחרות מצליחות לחמוק עד עתה מלשאת במלוא הנטל, אך כבר במצב הנוכחי תושביהן דרוכים וחוששים.
יוון, מלטה, הונגריה, איטליה, ספרד מקבלות גל פליטים עצום, אך בשל היותן עניות יחסית למדינות צפון אירופה, הפליטים לא נותרים אצלן ומחפשים עתיד במדינות העשירות יותר.
אוסטרליה וישראל מנהלות מדיניות שונה – הן עסוקות במאמץ אינטנסיבי להיפטר ממבקשי המקלט. באוסטרליה – בהצלחה מלאה. האוסטרלים מגלים קשיחות לב ומציעים לפליטים שמגיעים אליהם לבחור בין עתיד בקמבודיה, בפפואה ניו גיני ואפילו באי הזעיר נאורו. מובן שאף אפשרות לא קורצת והסירות כבר לא מגיעות.
בישראל נטוש בנושא המסתננים מבקשי המקלט מאבק מתמשך בין הממשלה לבית המשפט העליון שהמילה האחרונה בו עוד לא נאמרה.

הניחוש הסביר הוא שבטווח הארוך כולן תהיינה כמו אוסטרליה. התמריץ להגיע למדינה נדיבה כמו שוודיה או גרמניה הוא עצום. אבל לא ניתן יהיה לקיימן כמדינת רווחה משגשגת כשרבים מהאזרחים הם אפגנים או אריתראים או סורים או עיראקים. בשלב מסוים תבוא התפכחות בלתי נמנעת. שוודיה הרי לא רוצה להפוך לברזיל או לדרום אפריקה, מדינות שבהן הלבנים העשירים חיים מאחורי גדרות ואי השוויון הוא קיצוני. האתוס השוודי מנוגד בתכלית לקיום שכזה, אבל מדיניות ההגירה השוודית מוליכה אליו.

אבל גם האלטרנטיבה היא קשה ובלתי נסבלת. כיצד ניתן להשיב את פני מבקשי המקלט ריקם. הים התיכון מתמלא בגופות של חפים מפשע שבסך הכול ביקשו עתיד טוב יותר למשפחותיהם ולשם כך היו מוכנים לקחת סיכונים ולחוות התעללות וניצול בידי מבריחים. העובדה שהגירה המונית מהעולם השלישי תמיט אסון על המערב אינה אומרת שהמהגרים רעים ואינם זכאים לחמלה. בוודאי שרבים מאוד בקרבם אנשים טובים ושומרי חוק שמוכנים לעבוד קשה ושראויים לכל האמפתיה. גם הסבל שחוו בארצותיהם צריך לעורר רק אהדה.

הגירה, ואפילו הגירת עניים מרודים מהעולם השלישי, אינה חייבת להיות בעלת השלכות שליליות כל כך. נכון, המהגרים עלולים להפוך לעול על מדינת הרווחה, לתרום לפשיעה ולהקשות על התושבים הוותיקים. בטווח הארוך אם יקבלו זכות הצבעה, ישנו את התרבות הפוליטית בארץ הקולטת ויאיימו על צביונה. אבל חששות אלו יפחתו מאוד אם תגובש אלטרנטיבה הומאנית והגיונית לקליטת הפליטים – קליטתם בטריטוריה חדשה.

יש בעולם מספיק שטחי אדמה ריקים שניתן יהיה ליישב בהם פליטים ומהגרים. אולי אפשר יהיה לקנות כמה אלפי קילומטרים רבועים ממדינת עולם שלישי, אולי מעצמה קולוניאלית דועכת תתרום את אחד השטחים שנותרו בידיה. בשטח זה ניתן יהיה להקים ישות פוליטית חדשה. היא תנוהל בידי מדינות המערב ותבטיח מקלט לכל פליט בעולם שירצה בכך. היא תציע הקלות מס נדיבות כדי לעודד חברות ומשקיעים להקים בה תעשיה הזקוקה לידיים עובדות ותעודד יוזמה חופשית גם בקרב הפליטים עצמם. זו לא תהיה מדינת רווחה – לא יהיה כסף לכך, אבל רופאים יגוייסו כדי להבטיח שירותי בריאות אלמנטריים לשוהים.
כוח משטרה בפיקוח מערבי יוקם ואנשיו יגוייסו מבין הפליטים. החוק ייאכף בנוקשות ותוך שימוש בשלל אמצעי הפיקוח הטכנולוגיים שעומדים לרשות ממשלות היום. מי שיתברר כעושה צרות ייענש בחומרה או אף יגורש.
מתוך הבנה כמה רקובה התרבות הפוליטית שממנה הגיעו הפליטים ועד כמה אוכלוסייתם לא הומוגנית – הישות שתקום בטריטוריה החדשה לא תהיה עתידה להפוך לדמוקרטיה ותישלט לתמיד כדיקטטורה נאורה בידי מעצמות המערב.
במקרה הטוב תיווצר כך ישות משגשגת שתוכל להושיט יד לכל נדכאי העולם. ממש כפי שארצות הברית התיימרה להיות במאה ה-19 וכך גאלה יהודים כה רבים. אבל גם במקרה הרע, שבו למרות הפיקוח המערבי תיווצר רק עוד מדינת עולם שלישי מפגרת, עדיין תהיה האפשרות לאכלס בה פליטים ישועה לפליטים, שבמידה שבאמת מצויים בסכנת חיים בארצותיהם יוכלו לבוא ויתקבלו בברכה. תהיה זו גם ישועה למדינות המערב מהסכנה של הרס אופיין וצביונן.

נשים מול גברים – התמריץ האבולוציוני משתקף באשלי מדיסון

האם נשים הן כמו גברים או שונות? זה ויכוח עתיק. ואולי לא כל כך עתיק – מאז ומעולם היה ברור לכולם שגברים ונשים שונים מאוד, רק בעשורים האחרים התנועה הפמיניסטית ניסתה ליצור מצג שווא לפיו נשים וגברים זהים אלו לאלו. הייתה לכך סיבה מוצדקת – השוני בין נשים וגברים שימש לאורך ההיסטוריה עילה חסרת הצדקה לדיכוי נשים ולנישולן מזכויות. בנוסף הפמיניסטיות טענו בצדק – גם אם נשים וגברים שונים כמכלול, לא כל הנשים שונות מכל הגברים. התפיסה העתיקה שהתעקשה להבדיל בין המינים בחדות עשתה רע לגברים בעלי האופי הנשי יותר ולנשים בעלות האופי הגברי יותר. הם יצאו נפסדים ומדוכאים כתוצאה מהסטריאוטיפ שדרש מהם להיות נאמנים לתפקידי המגדר שלהם.

בכל אופן – ידיעה חדשותית מרתקת מהבוקר מראה שיש הבדל בין גברים לנשים ושהוא הבדל עמוק. ניתוח מאגר הנתונים של אתר הבגידות אשלי מדיסון מגלה אמת מדהימה: האתר כולו היה הונאה אחת גדולה פשוט כי נשים לא פעלו בו. הנשים שפעלו באתר היו כנראה רובן ככולן פרופילים פיקטיביים שנוהלו בידי מערכת האתר. דבר זה שופך אור על כוחה של מערכת התמריצים היסודית שמניעה את כולנו – מערכת התמריצים האבולוציונית. גם נשים וגם גברים שואפים לנצח במלחמת הקיום, כלומר להעמיד כמה שיותר צאצאים שורדים. השאיפה הזו אינה מודעת בדרך כלל, אך גלומה במנגנונים הגנטיים שמניעים אותנו. אך לנשים ולגברים יש תמריץ שונה – לגברים יש תמריץ להזריע כמה שיותר נשים כל הזמן, כדי שמרחמיהן ייצאו כמה שיותר צאצאים שלהם. לנשים אין תמריץ להיות חלק ממערכות יחסים מזדמנות – במילא לא יוכלו להיכנס ליותר מהריון אחד בשנה בשל מגבלותיהן הביולוגיות. הן חותרות למערכת יחסים יציבה שתיתן חסות לילדיהן, לא לסטוץ.  זה לא שנשים לא יכולות להתאהב במישהו אחר בזמן שהן נשואות. זה קורה הרבה כמו שיעידו תיקי בתי הדין הרבניים, אבל כנראה שתכנון מראש בדם קר של בגידה פשוט לא הולם את מערכת התמריצים האבולוציונית שלהן. הגילוי ממסד הנתונים הפרוץ של אשלי מדיסון נשמע משכנע יותר מכל מחקר אוניברסיטאי בתחום הבדלי המינים.

תיקון: תיקנתי גרסה ראשונה שנבעה מקריאה שגויה של הממצאים במאמר שאליו הפניתי.

דבר נביא הזעם

אני בדרך כלל לא מסכים עם הפרשן הכלכלי פנחס לנדאו, אבל תמיד מעניין לקרוא אותו (תודה ליאיר שהפנה אותי אל הקישור), והפעם הוא נביא זעם יותר מאי פעם:

• הצעד הראשון והפשוט ביותר — אך הקשה ביותר למרבית הציבור לקבל ולפעול על פיו — הוא לחסל כליל את תיקי ניירות הערך. במקום לדון ביתרונות וחסרונות של כל מניה וכל אג"ח, הצעד הנכון בשלב מוקדם זה של המשבר, כאשר המחירים עדיין קרובים מאוד לרמות שיא, הוא ליצור דף נקי על ידי חיסול מוחלט. Go to cash. באמת, וללא דיונים נוספים (מעבר לטקטיקת עיתוי של היום / מחר / שבוע הבא — בכל מקרה, לא לפעול בשווקים המטורפים האלה ללא הגבלות מחיר ועם הדרגתיות מסוימת). התחיל תהליך שיהיה נורא, קשה ואכזרי. כנראה שהוא לא יהיה ארוך במיוחד, מפני שהמערכות כבר נהרסו מבפנים. חלק אינטגרלי מהתהליך הוא ההכרה ההדרגתית והגוברת של הציבור לגבי מה שקורה לו, לנכסיו, לעתידו. על הכרה זו אפשר רק לומר "יפה שעה אחת קודם" וגם "כל הקודם זוכה".

אני לא יכול לחתום על כך ששום דבר ממה שמנבא לנדאו לא יתממש, וחלק מתחזיותיו של לנדאו התממש יפה בעבר (קריסת הין היפני שצפה, אם כי לא קריסת הבורסה היפנית או האג"ח היפניות כפי שגם השתמע ממנו), ובכל אופן התחזית נשמעת לי לא הגיונית. לבנקים המרכזיים יהיה תמריץ עצום לעשות הכול כדי למנוע תהליך "נורא, קשה ואכזרי". גם אם המשבר יתארך ויתפשט, מה ימנע מהם פשוט להדפיס כסף כמה שצריך. הדבר המטריד הוא שארה"ב ואירופה אמנם חסומות מלהדפיס כסף דרך הממשלה (ארה"ב בגלל שליטת הרפובליקנים בקונגרס, אירופה בגלל האירו). מצד שני עדיין נותר לבנקים המרכזיים שלהן מה לעשות ברמת ההקלה הכמותית ובקנה מידה עצום. על אחת כמה וכמה זה נכון לגבי סין ויפן, שם הממשלה והבנק המרכזי יכולים לשתף פעולה בהצפת השווקים בכסף.

לקראת המפולת הגדולה? או שלא

שוקי העולם רעדו בשבוע שעבר. הבעיה העיקרית שמסמנים השווקים נראית סין, מדינה שצמיחתה הייתה מבוססת במשך שנים על צריכה מוגזמת וחסרת תכלית של חומרי גלם. עתה הבלוף נחשף.
בעיה נוספת היא העובדה שהמניות לא זולות. מכפיל 20 שבו נסחרות הבורסות כיום הוא גבוה מהממוצע ההיסטורי ובעבר היה סימן לתשואות נמוכות בעתיד.

האם כל זה סיבה למכור את המניות ולהתחבא בבונקר? אני מפקפק. מחיר המניות אמנם גבוה, אבל הריבית כיום כה נמוכה שניתן להצדיק תמחור כזה ואף יקר ממנו. איזו אלטרנטיבה יש למניות? פקדון בבנק נושא תשואה אפס. בהסתכלות ארוכת טווח אפשר לחשוש לכך שכשהריביות יעלו, מחירי המניות יירדו. אבל הרי הריביות לא יעלו מחדש סתם כך. הן יעלו כשישובו הלחצים האינפלציוניים, כלומר כשתשוב הצמיחה. אבל אם תשוב הצמיחה תהיה למניות סיבה חדשה לזנק בערכן. למי שזוכר, בועת הדוט קום המטורפת של תחילת המילניום לא נבעה מריביות נמוכות אלא מתחזית צמיחה אופטימית שגם הזניקה את הריביות.

נותרנו עם סין כסיבה לדיכאון פיננסי. כבר כתבתי לא מעט על השקפתי לגבי סין ואכתוב זאת שוב. סין היא בעיה אמיתית בשל ההעדפה שנותנים תושביה לחיסכון על חשבון צריכה. עד היום הצילה הממשלה הסינית את המדינה ואת כלכלת העולם בכלל, על ידי זה שסייעה לבועות מטורפות להתנפח. כך הוליכו שולל את הסינים המסכנים. הם לא רצו לצרוך אלא לחסוך, אולם בלי צריכה אין צמיחה. על כן תעתעו בסינים – סיפקו להם ברזל, פחם ומלט, טרקטורים ומשאיות בכמויות עצומות, כביכול כדי לבנות בעזרתם המון בתים שישמשו לחיסכון. אולם בתים אלו שנבנו בערי רפאים היו חסרי ערך כאמצעי חיסכון. למעשה נבנו כמוצרי צריכה לכל דבר. אדם מערבי שרוצה פיתרון לחששות שמעורר בו העתיד אולי יצרוך כדורים פסיכיאטרים. אדם סיני יצרוך ברזלים ומלט כדי לבנות בהם בית שיעלה בו תחושה, גם אם שקרית, שעתידו מובטח.

קריסת מודל הצמיחה הנוכחי של סין היא בשורה רעה ליצרני הברזל והטרקטורים, אבל אני משוכנע שהסינים יצליחו להמציא בועה חדשה, ודי מהר. לממשלה הסינית יש תמריץ עצום להדפיס כסף עוד ועוד. צורת הממשל המערבית מבוססת על עוד ועוד מחסומים בירוקרטיים ומשפטיים שמקימים בפני ממשלות הרוצות לפעול לפי התמריצים שלהן. זה חוסך הרבה שגעונות מצד אחד ומאוד מתסכל מצד שני. בסין אין כאלו מחסומים ושום דבר לא יעצור את הדפסת הכסף הסינית הבאה שתשיב את הצמיחה לסדרה.

נולדו יחד, גדלו בנפרד וחשפו את סוד הטבע האנושי

מה משפיע יותר על האדם – הגנטיקה או הסביבה? הבלוג שלי מוקדש רובו ככולו לבחינת השפעות סביבת התמריצים. מבחינה זו אני מאמין גדול בהשפעת הסביבה. תמריצים הם דבר רב עוצמה. לא דומה התנהגותו של צפון קוריאני ובן משפחתו הדרום קוריאני. לא דומה התנהלותו של ישראלי שגדל במאה שערים לזו של אדם דומה לו שהעביר נעוריו במרכז תל אביב. כל אלו מתפקדים תחת השפעותיהן של מערכות תמריצים שונות, הן בשל הידע השונה שהונחל להם על האופן שבו עובד העולם (הבחור ממרכז תל אביב חושב שאם יאכל שרימפס יהיה לו טעים מאוד. בחור ממאה שערים חושב שאם יאכל שרימפס יפגע בו ברק), והן בשל התגובות השונות שיחוו לפעולותיהם ולמעשיהם מצד החברה שבתוכה הם חיים.

עם זאת פעמים רבות אנשים שנתונים לכאורה להשפעותיה של מערכת תמריצים דומה מתנהגים בצורה מאוד שונה. מה מסביר הבדלים אלו – היחס שקיבלו בשנים הראשונות לחייהם? החינוך השונה? השפעתם של חברים ובני זוג? או אולי הביולוגיה הגנטית? זו שאלה שאפשר לנסות ולהשיב עליה באמצעות התבוננות באחת התופעות האנושיות המרתקות ביותר, תופעה שגם אינה מאוד נדירה – תאומים זהים.

תאומים זהים נוצרו מאותה ביצית מופרית ולכן חולקים דנ"א זהה. אם פגשת בזוג תאומים, לא קשה לשער אם הם זהים. כאשר הם נראים כמו כפילים וקל להתבלבל ביניהם – כמעט אין ספק שהם זהים. אם במחקר שיטתי נמצא שתאומים זהים דומים זה לזה בתכונה מסוימת הרבה יותר משתאומים לא זהים דומים האחד לשני, מצאנו הוכחה משכנעת לכך שתכונה זו מושפעת מאוד מגנטיקה.

בשנות השמונים והתשעים הזמינו פסיכולוגים מאוניברסיטת מינסוטה תאומים למחקר שיטתי כדי לבחון את השפעות הגנטיקה מול הסביבה, ובין מוזמניהם הייתה קבוצה אחת מיוחדת במינה – תאומים זהים שגדלו בנפרד במשפחות שונות, במקרים מסוימים אפילו במדינות שונות.
לתיאורם המפורט של מחקרי התאומים במינסוטה ולממצאיהם התוודעתי בספר עדכני מאת הפסיכולוגית ננסי סגל בשם – "נולדו יחד, גדלו בנפרד".

אחרי אינספור ראיונות ושאלונים שמולאו היו יכולים החוקרים במינסוטה לתת תשובה מדויקת ומתמטית לשאלת מחקר מרתקת להפליא: מי דומה יותר באופיים וביכולותיהם – תאומים לא זהים שגדלו יחד או תאומים זהים שגדלו בנפרד. והתשובה הייתה לחלוטין חד משמעית: תאומים זהים שגדלו בנפרד היו הרבה הרבה יותר דומים מתאומים לא זהים שגדלו יחד. אנסח זאת במילים אחרות: השפעת המשפחה על האופי ועל היכולות זעומה, ואילו השפעתה של הגנטיקה עצומה.
בשלל תחומים כמו מנת משכל ויכולות אנליטיות, נועם הליכות, הישגיות, תגובה ללחץ, שכיחות רגשות שליליים, אגרסיביות, לקיחת סיכונים ואפילו שמרנות שב וחזר אותו ממצא מרתק: השפעת הדמיון בסביבה המשפחתית שאמורה הייתה לפעול על תאומים שגדלו יחד שואפת לאפס. השפעת הזהות הגנטית עצומה. אולי הכי מפתיע לגלות שמבחינת תחביבים, רב השוני בין התחביבים של תאומים זהים שגדלו יחד לעומת השוני בתחביבים של תאומים זהים שגדלו בנפרד. יכול להיות שההיכרות עם תאומך מאיצה בך למצוא תחומים להיבדל ממנו בהם כדי לשמור על קיומך כאדם ייחודי.

יש רק תחום אחד שבו נצפתה מידה מסוימת של השפעה משפחתית – המידה שבה אדם מתאר רגשות של חום וקרבה כלפי אחרים. ומכאן ניתן כנראה ללמוד שמשפחות חמות זה דבר חשוב. גם בעניין זה ההשפעה הגנטית הייתה גדולה יותר, רק שניתן היה איכשהו לראות גם השפעה משפחתית. מצד שני לאור כמות המשתנים שנחקרו לשם מציאת השפעה משפחתית, העובדה שאחד יצא מובהק יכולה להיחשב אולי כקוריוז סטטיסטי חסר חשיבות.

הגנטיקה אינה בהכרח חזות הכול. כולנו מכירים תאומים זהים ויודעים שבדרך כלל הם אינם שכפול מושלם זה של זה. גם ממצאיהם של הפסיכולוגים ממינסוטה אינם סותרים זאת. הדמיון במנת המשכל למשל רב מאוד, אך עדיין יש פער שש נקודות איי קיו בממוצע בין תאומים זהים. הפערים בתכונות אופי גדולים אף יותר. ידוע שגם באשר לנטייה המינית – לעתים קרובות מאוד להומואים וללסביות יש תאום זהה סטרייט.
מה שברור הוא אפוא שהגנטיקה משפיעה מאוד, והמשפחה אינה משפיעה כמעט בכלל, אבל האם יש רכיב מסתורי בנוסף לגנטיקה שמשפיע על התאומים והופך אותם בכל אופן לשונים במידת מה? אין ספק בכך. אבל מהו אותו רכיב? המוטציות הגנטיות שאירעו אחרי התחלקות הביצית? ההורמונים שזרמו ברחם בקרבת תאום אחד ופסחו על השני? מעגל החברים והזוגיות הפרטי של כל תאום? אפקט הפרפר? בחירה חופשית? כל התשובות אפשריות. מחקרי התאומים פיענחו חלק ניכר ממה שעומד מאחורי טבע האדם, אך לא פיצחו את מלוא החידה.

היו גם אתם מדענים

האתר האמריקני הנהדר חמש מאות שלושים ושמונה העלה אפליקציית רשת חביבה לביצוע מחקר בכלכלה. שאלת המחקר החשובה שנבחנת באפליקציה היא מה טוב יותר לכלכלה – כשהרפובליקנים בשלטון או כשהדמוקרטים? האפליקציה מאפשרת לבחור באיזה משתנים ייעשה שימוש במחקר. איזה פוליטיקאים להכליל – נשיאים, סנטורים או מושלים, ואיזה מדדים כלכליים לבחון – אינפלציה, תוצר, תעסוקה או מדד המניות.   האפליקציה מציגה מיד עם הבחירה את תוצאת המחקר שערכתם ואת שיעור המובהקות הסטטיסטי שמצאתם.  העניין הנחמד הוא כמובן שאפשר לקבל כמעט כל תוצאה שתרצו בכל רמת מובהקות שתרצו, הכול תלוי בפרמטרים שבחרתם מלכתחילה. תוכלו להוכיח שרפובליקנים עדיפים לכלכלה, תוכלו להוכיח שרפובליקנים אסון לכלכלה, תוכלו להוכיח שאין הבדל בין רפובליקנים לדמוקרטים. תוכלו להוכיח הכול. השאלה רק מה תרצו להוכיח.

זהו שיעור חשוב באשר לחשדנות שבה צריך להתייחס למחקרים מדעיים. למדענים יש המון דרגות חופש בהכנת מחקרים בנושאים של כלכלה וחברה, ויש להם תמריץ עצום לבחור במדדים שיובילו לתוצאה שאותה יוכלו לפרסם ושגם תהלום את השקפת העולם שמוצאת חן בעיניהם מלכתחילה. הקלות שבה אפשר לעצב מחקרים כפלסטלינה אינה סיבה להתייאש כליל מהמדע – אין לנו כלי אחר להבין באמצעותו את העולם פרט לאמונות טפלות, אבל היא מוכיחה ששום ממצא מדעי אינו יכול להיחשב החלטי וסופי כל עוד לא ישוחזר בשלל צורות ודרכים.

תעלומת התמ"ג ההונג קונגי

באחד הפוסטים הבטחתי לנסות ולהעמיק בחקר סטטיסטיקת התמ"ג. כמה אמת יש בה וכמה תעתוע ככלי לאמוד עושר של מדינות. הרשומה האחרונה מהבלוג לחיות אבל אחרת, שעסקה בהונג קונג המשגשגת, הניעה אותי לבחון את התמ"ג ההונג קונגי.

ובכן מסתבר שבכל טבלת עושר עולמי הונג קונג מככבת בעשירייה הראשונה, ועושרה לנפש גדול ב-70% מזה של מדינת ישראל. דבר ההולם יפה את הדימוי של ארץ מצוחצחת ומתוקתקת זו. כשביקרתי בה בשנה שעברה היא נדמתה בעיניי לקניון רמת אביב אחד גדול, מה שאולי קצת מטריד – כמה חומרנות אפשר לספוג, אבל ללא ספק זהו דבר שצפוי להתבטא בסטטיסטיקות של עושר, אם לא של אושר.

אבל אני קצת שובר את הראש ולא מבין מהיכן חישוב העושר ההונג קונגי מגיע. על פי אתר הממשלה ההונג קונגית, התמ"ג השנתי שם עומד על 2.15 טריליון דולר הונג קונג. נמיר את הסכום לשקלים ונגלה שהוא דומה מאוד לתמ"ג של מדינת ישראל – 1.1 טריליון ש"ח. בישראל אמנם יש מיליון תושבים יותר מאשר בהונג קונג, אך מצד שני בישראל יש גם הרבה יותר ילדים, ולכן מספר האנשים בגיל העבודה זהה פחות או יותר. כך שאפשר להגיד שהונג קונג עשירה בערך ב-10% מישראל בחישוב לנפש, והן עשירות במידה דומה ביחס למספר האנשים בגיל העבודה.

כאשר התמ"ג זהה בערך אבל ישנו הבדל גדול במיקום בטבלאות העושר העולמי, בדרך הכלל הדבר נובע מכך שעורכי הסטטיסטיקות משקללים את יוקר המחיה. אם גם הונג קונג וגם ישראל מייצרות בטריליון ש"ח לשנה אבל טריליון ש"ח במונחים הונג קונגים קונים הרבה הרבה יותר מאשר טריליון ש"ח בישראל, יהיה הוגן לומר שהונג קונג הרבה יותר עשירה.

קשה לומר שניכר לעין מהנתונים שבהונג קונג הכסף באמת שווה יותר. על פי אתר השוואות המחירים numbeo, מה שבולט לעין הוא כמה יקרים המגורים בשכירות בהונג קונג ועוד יותר יקר לקנות בית בהונג קונג. נראה שכל העושר ההונג קונגי מתנקז בסופו של דבר להוצאה על נדל"ן. שכירות בהונג קונג עולה פי שניים משכירות בתל אביב, אבל ישראל היא לא רק תל אביב, כך שנראה בטוח שהרבה יותר יקר לחיות בהונג קונג מאשר בחיפה או בבאר שבע או באשדוד. מבחינת הביגוד וההנעלה, ההבדלים בין ישראל להונג קונג אינם גדולים. מבחינת המזון, ירקות ופירות יקרים בהונג קונג, מסעדות יקרות יותר בישראל.

המשכורת הממוצעת בהונג קונג היא 14,500 דולר הונג קונג, השקולים ל-7,250 ש"ח. השכר הממוצע בישראל 9,400 ש"ח. מצד שני יש לנכות מהשכר הישראלי מס הכנסה, שמעיק בישראל הרבה יותר. דבר נוסף הוא שישראלים צריכים רכב. חמישית מהמשפחות אפילו מחזיקות בשתי מכוניות. בהונג קונג אפשר להסתמך על תחבורה ציבורית. נקודה נוספת שעומדת לזכות הונג קונג היא שהעשירונים הנמוכים במדינה נהנים מדיור ציבורי מסובסד, ואינם נושאים במלוא נטל מחירי הנדל"ן המפלצתיים.

אז האם הונג קונג אכן באמת עשירה בהרבה מישראל או שזו רק גחמה של סטטיסטיקאים? קשה לי לומר, כי הנתונים אמביוולנטיים ולא מצאתי ברשת הסבר של ממש לחישוב יוקר המחיה ההונג קונגי. נראה לי שניתן לסכם ולומר שבעוד הטבלאות בוויקיפדיה המדרגות עושר ארצות נראית החלטיות ומדעיות, בפועל קביעותיהן מסתמכת על הנחות סובייקטיביות נסתרות שצריכות להיבחן לגופן.

האנרגיה הגרעינית – היא עוד תשוב

אנרגיה מאפשרת לנו לנהל את חיינו המודרניים. לנסוע ברכב, להכין מזון במטבח, להדליק מחשב, להטעין סמארטפון.  אבל תהליכי ייצור האנרגיה עלולים להיות מקור של סכנה וחרדות. לאנרגיה הנוצרת על ידי שריפת דלקים מאובנים יש תופעות לוואי: היא פולטת גזים מזהמים שעלולים להעכיר את האוויר וגם לתרום להתחממותו ארוכת הטווח של כדור הארץ וכך לשבש ולסכן חייהם של מיליארדים. אף הליך הכרייה עצמו כרוך בסיכונים לעובדים במכרות. גם דרכים אחרות ליצירת אנרגיה כרוכות בסיכון: שריפת עצים כרוכה בסכנות חנק ומחלות נשימה. אנרגיה גרעינית הולידה את צ'רנוביל ואת פוקושימה. יהיו שיאמרו שגם אנרגיית שמש ורוח אינה חפה מבעיות. התקנה פשוטה של קולטי שמש על הגג עלולה להסתיים בנפילה קטלנית. אפילו טורבינת רוח עלולה לקרוס ולסכן חיים.

אבל לא כל הסכנות דומות. כריית פחם ונפט כרוכה במספר מקרי מוות גדול לאין ערוך מאשר ייצור אנרגיה על ידי גז טבעי, אנרגיות מתחדשות, או אנרגיה גרעינית. בפרט מדהים כמה אנרגיה גרעינית בטוחה. אפילו במקרים הנדירים כל כך שבהם תהליך הייצור הגרעיני נקטע באופן קטסטרופלי והוביל לאסון, כדוגמת מה שקרה בצ'רנוביל ובפוקושימה, בחינה זהירה של ההשלכות לימדה שסכנת החיים הממשית לא הייתה כצעקתה. צ'רנוביל הוביל לעשרות בודדות של מקרי מוות. כמה מאלו שטיפלו בדליפה נפגעו ומתו במהרה בשל החשיפה לקרינה, ובנוסף היו עוד כמה מקרי מוות בודדים מסרטן בלוטת התריס בקרב ילדים שצרכו חלב תנובת פרות שלעסו עשב ביום האסון. ישנן טענות שגברה גם שכיחותם של סוגים אחרים של סרטן באוקראינה, אבל אלו דברים מהסוג שקשה מאוד להוכיח, כי כלל לא ברור שחשיפה לכמות נמוכה של קרינה היא בעלת השפעה מזיקה. באשר לאסון הגרעיני בפוקושימה בעקבות הצונאמי – אין הוכחה שהוביל אפילו למקרה מוות אחד (בעוד שמהצואנמי עצמו נהרגו עשרות אלפים).

זה נכון שסטטיסטיקת מוות אינה חזות הכול. אסון גרעיני יכול להוביל לפינוי שטחים עצומים. אסון צ'רנוביל הוביל לפינוי 2,600 קמ"ר. זה שטח שמהווה יותר מ-10% משטח מדינת ישראל. כמו במקרה של מפוני גוש קטיף אצלנו, לפינוי אנשים מבתיהם יש השלכות פסיכולוגיות קשות וארוכות טווח. זהו גם נזק כלכלי עצום. הפקת אנרגיה גרעינית היא בעלת אלמנט בעייתי נוסף. היא מולידה כתוצאת לוואי פסולת גרעינית שתהיה מסוכנת לבני אדם במשך עשרות אלפי שנים. מצד שני, נראה לי שהדורות הבאים יעדיפו לקבל מאיתנו פסולת כזו קבורה עמוק באדמה מאשר כדור ארץ שהתחמם במידה בלתי אפשרית בשל שימוש בפחם. נצטרך רק לייחל שבמשך אלפי דורות לא תשתלט על האנושות נבערות שתגרום לבניה להוציא את הפסולת הגרעינית ממקום המטמון שלה ולבנות ממנה צעצועים לילדים.

ההבנה שאנרגיה גרעינית היא די בטוחה, בעוד שאנרגיית פחם מזהמת ומסכנת את הפלנטה, לא מתיישבת בנקל בתודעת ההמונים. אבל מעצמות המזרח הרחוק מודעות לה, בפרט סין שמשק האנרגיה שלה הוא המשמעותי בעולם. הסינים מתכננים להפסיק לבנות תחנות כוח מבוססות פחם בקצב מטורף ובמקום זאת להתבסס על אנרגיה גרעינית. כרגע האנרגיה הגרעינית מהווה אחוז זניח ממשאבי האנרגיה הסיניים, אבל הם נחושים להכפיל אחוז זה מדי עשור. נותר רק לקוות שהסטנדרטים הרופפים מדי הנהוגים בסין לא ימיטו אירוע נוסף נוסח צ'רנוביל.  היפנים גם הם חוזרים בהם בימים אלו מההחלטה לעצור את השימוש באנרגיה גרעינית שהתקבלה אחרי אסון פוקושימה, ושבים להפעיל את תחנות הכוח הגרעיניות שלהם. צרפת, מדינה שבדרך כלל ידועה ברגולציות ובהגבלות שלה, מסתמכת כבר שנים רבות על אנרגיה גרעינית כמקור עיקרי לחשמל, מורשת נחישותו של שארל דה גול להשיג עצמאות אנרגטית לארצו, ומצליחה לשמור על מחירי חשמל נמוכים ולספק שפע אנרגיה לתושביה.

על אף ההתלהבות מאנרגיות שמש ורוח, יהיה קושי פרקטי רב להשתמש בהן בהיקף גדול. הן פשוט יקרות, נתונות לתנודתיות ותובעות שטחים רחבי היקף (שגודלם צפוי לעלות על גודל השטח שתאונה גרעינית קטסטרופלית תהפוך ללא ראוי למגורי אדם). בשעות צהריים בימי קיץ חמים הייתה גרמניה, המהווה כיום מעצמה מובילה ברתימת אנרגיית השמש, קרובה לאחרונה לספק את תצרוכת האנרגיה החשמלית שלה כולה מהשמש. אולם בחשבון הכולל השמש נתנה לה רק שבעה אחוזים מהאנרגיה השנתית. לא צריך להתלהב יותר מדי אם כך מידיעות עיתונאיות על רגעים בודדים שבהם אנרגיה סולארית הייתה הרכיב העיקרי ברשת. אלו בטלים בשישים במאזן הכולל. את החלל צריך למלא לאורך השנה בפחם, המהווה כמעט חצי ממקור האנרגיה בגרמניה, וזו בעיה – יהיה זה פופוליסטי להאמין ששימוש בפחם רצוי או חכם יותר מאשר שימוש באנרגיה גרעינית.

קיימת אמנם אלטרנטיבה די סבירה לאנרגיה גרעינית ולפחם ויותר מעשית בטווח הקרוב מהרוח ומהשמש – גז טבעי. הרבה פחות מזהם מפחם, ואינו מעלה את הפחדים הגדולים שכרוכים בגרעין. זו אינה בחירה מושלמת – גז טבעי עודנו פולט גזי חממה, והוא משאב מתכלה. נוצר במשך מיליוני שנים וצפוי להתדלדל בתוך מאה או מאתיים שנה. עם זאת קיימת הסכמה שהוא יכול לשמש כשלב מעבר עד להבשלת טכנולוגיות האנרגיה המתחדשת. ארה"ב פועלת בכיוון, והמעבר לגז טבעי על חשבון פחם הוא בבסיס תוכניתו של הנשיא אובמה להפחתת פליטות פחמן דו חמצני בעשור הקרוב. גם אנחנו, כמו שמכניסה לנו למוח בצדק נובל אנרג'י בפרסומות שלה, הולכים ליהנות מברכות הגז הטבעי בדורות הקרובים.   יכול להיות עם זאת שבדור הבא נגלה שגם הגז הטבעי, כמו הנפט, קרוב לשיא תפוקתו ואינו קל לגילוי. ייתכן גם שהאנושות תגיע למסקנה שאינה מסוגלת לסבול עוד פליטות גזי חממה, ושהגז הטבעי עדיין מהווה בעיה גדולה מבחינה זו. גם אם לא תחול פריצת דרך ברתימת האנרגיות המתחדשות, בני האדם לא ישושו לוותר על כל פינוקי הטכנולוגיה המודרנית שהאנרגיה מאפשרת. מן הסתם הם ישובו לקבל בהתלהבות משק אנרגיה שמבוסס על ביקוע גרעיני וישתחררו מפחדים לא רציונליים או רציונליים למחצה.