שבע השנים הפחות רעות משיכול היה להיות

בדיוק לפני שבע שנים, ימי הטלטלה הפוליטית במצרים של מובארק ופרוץ האביב הערבי, מעט לפני תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, פרסם תומס פרידמן מאמר בניו יורק טיימס שבו התייחס למצבה של ישראל במזרח התיכון המשתנה.

פרידמן שב והתייחס לדילמה שישראל לא יכולה לברוח ממנה לדעתו כל עוד היא כובשת את השטחים – בין עתידה כמדינת אפרטהייד לבין אופק המדינה הדו לאומית ובנוסף תיאר את האופן שבו האביב הערבי מטלטל את מעמדה של ישראל ומחייב אותה להכרעה מהירה בעד השלום. היא הולכת לאבד ידיד נאמן כמו מובארק. המשטר הבא במצרים ישען על לגיטימיות ההמון ויצטרך להתרחק ממנה.

שני דברים יכולים להיאמר בבטחה: מה שלא יקרה בשתי המדינות הערביות שיש להן שלום עם ישראל – המתונים החילוניים שאחזו בכוח ייחלשו ואילו האחים המוסלמים יתחזקו. כמה? נותר עוד לראות.

פרידמן היה בטוח. אז מה. להתנבא זה קשה, ובפרט לגבי העתיד. נכון, את מובארק החליפה ממשלה של האחים המוסלמים. אולם היא הייתה קצרת ימים וחסרת חשיבות. עכשיו אנחנו כבר בתוך ההשפעות ארוכות הטווח של האביב המצרי.  הנשיא סיסי אשר שולח לכלא את מי שמעז לנסות להתמודד מולו בבחירות, הוא מובארק 2.0. יותר יציב, יותר אהוד בעמו, יותר תקיף כלפי האחים המוסלמים וגם יותר ידידותי לישראל ממובארק 1.0.

מה שנדמה היה לפרידמן כאילו מחייב את ישראל לעשות תפנית מהירה במדיניותה, כמובן לעבר הכיוון שהאמין שרצוי לה מלכתחילה, התברר כהיפוכו של דבר. ישראל לא עשתה שום דבר כדי לרצות את הפלסטינים, אבל הסעודים והמצרים והירדנים זקוקים לה מאי פעם ואילו סוריה העוינת מרוסקת לחלוטין. האביב הערבי היה אמור להביא את תור הזהב של הערבים, אבל בישר דווקא את תור הזהב של ישראל.

מאמר מעניין אחר ששווה להתבונן בו בדיעבד פורסם דווקא בכתב העת השמרני "תכלת". אסף שגיב התייחס לבהלה של הממסד הישראלי מכך שממשל אובמה בוגד בבן בריתו מובארק ומקדם עלייתו של שלטון דמוקרטי שעלול להיות שלטון האחים המוסלמים. אפילו הנשיא פרס, אופטימיסט שוחר דמוקרטיה מטבעו, לא הפגין התלהבות מהאפשרות שמובארק יוחלף בדמוקטטורה איסלמיסטית. שגיב ניתח את היסוד לחשדנות כלפי יכולת ההמונים הערביים להוציא מתוכם שלטון ראוי:

"הם תוצרים של תרבות שבה השקר… אינו יוצר שום דיסוננס", אמר אהוד ברק בריאיון שהעניק להיסטוריון בני מוריס ב־2002. "הם אינם סובלים מן הבעיה שגורמת אמירת שקרים בתרבות היהודית־נוצרית". הרושם הזה אינו מחזק את אמונם של הישראלים ביכולתו או בנכונותו של העם המצרי – ושל העולם הערבי בכלל – לכונן חברה נאורה בנוסח המערבי. קיומה של חברה כזו הרי מותנה בכושרם של הפרטים המרכיבים אותה לפעול באופן אוטונומי ורציונלי ולהחליף ביניהם מידע ורעיונות במסגרת שיח חופשי וביקורתי. המרחב הפוליטי הערבי, לעומת זאת, מתאפיין לכאורה בחשיבה קונספירטיבית ופרנואידית, ברטוריקה משלהבת יצרים ובהתנהגות עדרית – לא בדיוק התנאים האידיאליים להתפתחותה של "תבונה ציבורית"

שגיב אמנם התייחס בביקורתיות בהמשך המאמר לגישה זו, אבל מאורעות שבע השנים הרעות של מצרים מאז מעידות שהייתה אמת רבה בתפיסה שתיאר. היא עמדה לבחינה אמפירית ויצאה מנצחת. הדחת מובארק בעקבות הפגנות בכיכר תחריר שלוו גם במעשי אונס קבוצתי, עליית האחים המוסלמים, הכאוס שחוללו והדחתם בידי הצבא, השתלטות סיסי והדיכוי של ההתנגדות הפוליטית אליו – שום דבר מזה לא מעיד שמצרים קרובה יותר היום לנאורות. אבל לכל הפחות התברר שמצרים הייתה מסוגלת להקיא מתוכה את האיסלמיזם הקיצוני נוסח האחים המוסלמים, שהיה עלול להמיט עליה אסון אמיתי, ואולי גם עלינו. גם אם לא קרתה במצרים סנסציה חיובית בשבע השנים האחרונות, יש לברך על כך שגם הגרוע מכול לא התחולל, וזו הקלה אמיתית.

על הצביעות ועל העדרה

הגעתי לשכונת שפירא לדבר עם עובדי משרד המשפטים ביום עיון שערכנו שם. התנפלו עלי פעילי שמאל קיצוניים שמתנגדים להוצאת המסתננים מהשכונות. רובם לא גרים שם. לצעוק הם יודעים, לחיות שם זה כבר גדול עליהם.

כך כתבה איילת שקד בטוויטר לפני שבוע. כתב החינוך של ערוץ 10, עומרי מניב, הגיב לכך בציוץ משלו:

הבן של איילת שקד לומד בבית ספר אליטיסטי שעורך מיונים ומסנן תלמידים חלשים החוצה, הוא זוכה לתנאי למידה שתושבי דרום תל אביב יכולים רק לחלום עליהם. לצייץ לטובת התושבים בשכונה היא יודעת, לשלב את הילדים שלה איתם זה כבר גדול עליה.

האם איילת שקד צבועה בכך שהיא שולחת את הילד שלה לחינוך אליטיסטי נבדל ואיכותי ואינה משלבת אותו בין ילדי דרום תל אביב? התשובה היא כמובן: ממש לא. אם עומרי מניב ישלח את ילדיו לחינוך אליטיסטי הוא יוכל להיחשב צבוע, בהיותו מן הסתם חלק מאליטה שמאלנית שמטיפה לשוויון. כך עשו בארצות הברית השופטים הליברלים שדרשו שילדי לבנים יישלחו באוטובוסים כדי ללמוד עם ילדי שחורים בשכונות אחרות לשם האינטגרציה, אבל לילדיהם שלהם סידרו חינוך פרטי סלקטיבי ויוקרתי. שופט פדרלי אחד מווירג'יניה התייחס לכך באומרו:"על הכס אני שופט. בבית אני אבא".

גם פעילי השמאל שרוצים להשאיר את המסתננים בשכונות שבהן הם עצמם לא גרים הם צבועים לא קטנים. בל נשכח שבדרך כלל את רוב הכסף שאדם מרוויח בחייו הוא מוציא על כך שיגור בחברת אנשים שהם לא עניים ולא שקועים בתרבות של עוני.

אבל איילת שקד אינה מטיפה לשוויון. להיפך. ברור שהשקפת עולמה מבוססת על כך שיש כאלו ששווים, ויש כאלו ששווים יותר. היא אמנם לא תגדיר זאת בצורה כה פוגענית ולא תקינה פוליטית, אבל ברור שמבחינתה יהודים שווים יותר מערבים או מאפריקנים. כשאדם מפגין שלא כולם באמת שווים בעיניו, ושמבחינתו החברה האנושית בנויה במדרגות – ואלו במדרגות העליונות מעניינים אותו הרבה יותר מאשר אלו שבתחתונות – טבעי שבראש הפירמידה שלו יעמדו הוא עצמו ומשפחתו, אפילו עוד לפני תושבי דרום תל אביב.

אבל אלו שמתכחשים לתפיסת המדרגות – הם צריכים להסביר מדוע הם לא הולכים עם העיקרון שלהם עד הסוף. עם זאת צריך להודות שחלקם כן זורם איתו הרחק. החל מדור ההורים שהקים את הקיבוצים ושיכן את ילדיו בחדרי לינה משותפים, שבהם זכו ליחס שוויוני קולקטיבי, וכלה במיליארדרים כמו ביל גייטס ווורן באפט שהבטיחו לתת לעניים, ולא לילדיהם, את רכושם אחרי מותם, ואפילו לאו דווקא לעניי עירם, אלא גם ובעיקר לילדים רעבים באפריקה.

גם אנשים בעלי השקפה היררכית אמורים לפי השקפת עולמם להקריב למען אחרים. אם איילת שקד הייתה מנסה לסדר תפקיד ג'ובניקי נוח לילדיה בצבא, בצדק הייתה חוטפת על זה קיתונות ביקורת. אבל זו הקרבה שאמורה לבוא לידי ביטוי בסיטואציות מאוד ספציפיות שבהן המין האנושי מאז ומתמיד נדרש להתגייסות כוללת של השבט, כמו בשירות צבאי ובמלחמה. היא אינה אמורה לחלחל להעדפות פשוטות בחיי היומיום, משום שבהם ההיררכיה פשוטה: קודם אני ומשפחתי, אחר כך אחרים, ובסוף בסוף, כאלו שהם באמת מאוד אחרים.

הפסיכולוג שעיצב את צה"ל

אני קורא בימים אלו את "ענן של אפשרויות", ספר עיון מאת מייקל לואיס, המהווה ביוגרפיה מקצועית של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, גאוני הפסיכולוגיה שהוכיחו בעבודתם באוניברסיטה העברית בירושלים ומאוחר יותר בארה"ב כי בניגוד להנחות היסוד של מדע הכלכלה, בני אדם מקבלים החלטות לא לוגיות ולא רציונליות.

בצדק הצמיד דוד רוזנטל בוואלה את התואר "מרהיב" לאופן שבו לואיס מספר את סיפורם של כהנמן וטברסקי. ישנם ספרי עיון שהקורא בר מזל אם הצליח למצוא בהם שלושה או ארבעה משפטים בעלי ערך ועניין שיישארו איתו מבעד לקש ולגבבה של המלל האינסופי.  כאן כל שורה היא קסם וכל משפט דורש סימון מדגש צהוב (למזלי בימינו אנו אפשר להעביר את המדגש דיגיטלית בקינדל מבלי להשחית את הספר).

נחמד גם לראות את התיאור הרומנטי של ישראל הצעירה אשר שזור בספר. זהו מעין "אקסודוס" של ספרי העיון, שיר הלל לרוחה של ישראל בתקומתה, עם אזכורים נרחבים גם לשואה, שאותה חווה דניאל כהנמן כילד בצרפת הכבושה. המסע במסתורי הנפש הכלכלית של כהנמן וטברסקי קצת נדמה לי כגרסה אקדמית לשני רעים יצאו לדרך של ימימה אבידר טשרנוביץ, על החברות בין ניצול השואה לצבר הכריזמטי (טברסקי שנאמר עליו שכל אחד ידע בכל ויכוח שהוא הצודק תמיד). חברות שמובילה אותם להרפתקה משותפת רבת חשיבות. הכתיבה מפגינה את איכויותיו המרשימות של לואיס ככותב ספרי עיון. הוא עשה עבודה פנטסטית בלימוד נשמת מדינת ישראל של שנות החמישים והשישים, ולמיטב הבחנתי אינו נופל בקטנות.

אני מניח שאקדיש לספר רשומה נוספת או אף יותר, אבל בינתיים קבלו כמה אנקדוטות מעבודתו של כהנמן בצה"ל. כהנמן בעצם הקים במו ידיו, בתחילת שנות העשרים לחייו, את מערכת האבחון והמבדקים הצה"לית, ועד היום היא מעוצבת על פי שיטתו.

צה"ל שלח את המועמדים לקצונה למבדק שבו נדרשו לבצע יחדיו משימה – לעבור קיר באמצעות עץ, מבלי לגעת בקיר. "שמנו לב מי לקח פיקוד, מי ניסה להנהיג ונדחה, באיזו מידה כל חייל שיתף פעולה. ראינו את העקשנים, הכנועים, היהירים, הסבלניים, חמי המזג", סיפר כהנמן. "ראינו תגובות לאתגר… חשנו שתחת לחץ האירוע נחשף טבעו האמיתי של האדם".

בסופו של דבר ניתן היה להבחין אילו אנשים מתאימים יותר לקצונה, ולמי אין סיכוי. מי הכוכב ומי הבינוני. אלא שכאשר ניתנה לכהנמן ההזדמנות לבחון את ניבוייו מול הישגי המועמדים בפועל בקורס הקצינים, התוצאה הייתה מפתיעה. הניבויים התבררו כחסרי ערך. הוא דימה את התחושה שלו למה שמרגישים מול אשליית הקווים המפורסמת. ברור לוגית שהקווים זהים, ובכל אופן קשה להשלים עם כך שהקו השמאלי אינו ארוך יותר.

מסקנתו של כהנמן הייתה שניתן להצליח באבחון, אבל לא בהתבסס על התרשמויות כלליות שטחיות, אלא באמצעות איסוף נתונים עובדתיים ושקלולם. הוא הביע חוסר עניין מוחלט בהתרשמות הכללית של המאבחנות הצה"לית ודרש מהם פשוט לאסוף נתונים על דפוסי התנהגות של המועמד לגיוס. את התאמתו הכוללת ישקלל האלגוריתם שבנה.

"המאבחנות שנאו את זה", כהנמן סיפר. "הן התקוממו". "אחת מהן אמרה לי שאני הופך אותן לרובוטים. הן הרגישו שהן יכולות לאפיין דמויות ואני שללתי מהן את זה". אבל האינטואציה של המאבחנות בצה"ל התבררה לכהנמן כבעיה, לא כמשאב.

עוד גילוי של כהנמן היה שאין הבדל גדול בין סוג האישיות הנדרשת בחי"ר לזו שנדרשת בארטילריה או בטנק או בסיירת המובחרת. מי שיש לו את התכונות המתאימות לצבא צפוי להצליח בכל מקום, לפחות במידה שהמבחנים שלו גילו.  לימים הפילטרים של כהנמן עוררו גם את סקרנותם של הגנרלים האמריקנים שתהו על סוד עוצמתו האנושית של צה"ל.

אנקדוטה צבאית נהדרת אחרת באה מעבודתו של כהנמן בשיפור הכשרת טייסי הקרב. המדריכים האמינו שביקורת עוזרת יותר משבח במהלך הכשרת הטייסים. והייתה להם ראיה אמפירית. כל פעם ששיבחו טייס הוא הפגין ביצועים גרועים יותר בפעמים הבאות. כל פעם שביקרו אותו, הוא השתפר. כהנמן היה צריך להסביר להם את תופעת הרגרסיה לממוצע. באופן טבעי דברים יוצאי דופן הם לא שכיחים. לכן ביצוע יוצא דופן לטובה ילווה בביצועים טובים פחות אחריו, ואילו ביצוע גרוע במיוחד ילווה בביצועים גרועים פחות אחריו. כהנמן בעצם הסביר להם שסטטיסטית ענישה, אשר באה אחרי ביצוע גרוע, צפויה להיראות יותר פרודוקטיבית מאשר שבח, שמטבעו בא אחרי ביצוע מצוין.

הימין שאין, השמאל שמדמיין

"מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", ספר שפרסם ארז תדמור כבר בשנה שעברה, ויצא לי לקרוא רק עכשיו, מנתח את הקושי של הימין לשלוט על פי האידאולוגיה שלו, על אף ניצחונותיו בבחירות, ותולה זאת בחטאו הקדום של מנחם בגין אחר הניצחון בבחירות 77': הוא לא טיהר את המאחזים של האליטות השמאלניות המשפטיות והתרבותיות. בחלק גדול מהספר תדמור מתרכז באקטיביזם השיפוטי של בג"ץ שמציב את עצמו מעל הכנסת (והספר עוד פורסם לפני נקודת השיא האחרונה: הכרזתו של אהרון ברק שבג"ץ מוסמך לפסול גם חוקי יסוד בשם עקרונות מגילת העצמאות, וכפי שתיארתי בפוסט עבר).

זהו ספר חשוב, מאחר שפרסומו מהווה חלק מתנועה שיכולה לתרום לצמיחת מכוני חשיבה ימניים ואלטרנטיבה רעיונית ימנית, ממש כמו זו שקיימת בארה"ב. אולי תנועה כזו יכולה להצמיח למשל עיתון כלכלי ישראלי שלא יהיה קודש לסוציאליזם.  החיסרון הוא בהפשטת יתר ובהכללת יתר. מלחמת הימין והשמאל מוצגת כמלחמת הטובים והרעים על מגוון ערכים כמו ריסון אקטיביזם שיפוטי, חופש כלכלי, ציונות, יהדות וערכי המשפחה והקהילה. האמת היא שתדמור מנסה ליצור במידה רבה של מלאכותיות גוש ימין שמאז ומתמיד היו בראש מעייניו כל הערכים האלו, והוא לא הצליח ליישמם בגלל תחכומם של השמאלנים וחתרנותם תחת עיקרון שלטון הרוב, וכמובן בשל הטעות ההיסטורית של בגין. אבל התיאור הזה אינו עומד תחת בחינה אלמנטרית. אין גוש ימין אחיד כזה ומעולם לא היה.

אקטיביזם שיפוטי – האם באמת השופטים הימניים בבג"ץ אקטיביסטים פחות? ספק. כמה מהפסיקות הקיצוניות ביותר בתולדות בג"ץ הובלו בידי שופטים ימניים. השופט הדתי אדמונד לוי פסל בדעת יחיד את תוכנית ההתנתקות. אם דעתו הייתה מתקבלת היה שם לאל תוכנית שזכתה לרוב מוצק בכנסת ולתמיכה בציבור, והיום אפילו הימין נבנה עליה כדי להגות את תוכנית סיפוח יו"ש.

דוגמה נוספת: לא מזמן השופט נועם סולברג פסל את חוק הדירה השלישית של כחלון תוך פלישה חסרת תקדים לאוטונומיה של הכנסת על החלטותיה. גם השופט הדתי רובינשטיין היה אקטיביסט בפסיקה שפסלה מתווה הגז.

חופש כלכלי – נכון שנתניהו מאמין בלבו ללא ספק בחופש כלכלי, אך זהו אינו ערך במרכז עולמם של רבים מאנשי הליכוד, בפרט ה"חברתיים" שבהם. מירי רגב, מי ליכודניק ממנה, קידמה חוק שמטרתו הייתה להטיל מס הכנסה של 80%(!) על בעלי הכנסות גבוהות.  דוד לוי יכול היה בתסריט מסוים להפוך ליורשו של בגין בראשות הליכוד. מה לו ולחופש כלכלי.  כחלון, איש חוק הדירה השלישית (שלמרבה המזל כאמור נפסל בידי סולברג), היווה אב טיפוס של דמות הליכודניק מהפריפריה. כיום כשר אוצר אינו מנהיג מלחמת חורמה בשוק החופשי, למרבה המזל, אבל בוודאי גם אינו נתפס כאביר הקפיטליזם. הבית היהודי מונהג כיום בידי נפתלי בנט, שהוא אכן יזם הייטק ואיש שוק חופשי אדוק. אבל קדם לו בתפקיד זבולון אורלב שבצדק זכה לתיאור "תמר גוז'נסקי עם כיפה". באשר לחרדים, הם הרי מזמן מכרו נשמתם לקצבאות ולהסתמכות על מדינת הרווחה. (ראו גם ביקורת דומה של משה איפרגן על הספר.)

ציונות ויהדות – מנהיגי מפא"י ההיסטורית לא היו צריכים שיעור מארז תדמור על ציונות. זה נכון שהחל משנות התשעים חלחלה לשמאל פוסט ציונות שכזו שמשתקפת גם בכל מיני דמויות ברשימת העבודה הנוכחית, וההבדל בין העבודה למרצ טושטש מאוד. יש באמת מקום לחשוד שבימינו השמאל של העבודה כמו גם המיינסטרים של מרצ סוגדים באמת רק לעיקר אמונה אחד, למילותיו האלמותיות של ג'ון לנון בשיר "אימג'ן" על עולם בלי דת, בלי מדינות ובלי סיבה להיהרג. אבל מאוד לא הוגן להשליך תפיסה זאת בדיעבד על הציונות של בן גוריון ורבין, יגאל אלון וגולדה מאיר (שבכלל הייתה מאוד שמרנית וזעמה על גברים שמגדלים שיערות ארוכות). המפא"יניקים אסרו על ג'ון לנון וחבריו ללהקת החיפושיות להופיע בארץ פן יושחת הנוער.

בכל הקשור לזיקה ליהדות אי אפשר להתעלם מכך שגם הכוחות הפוליטיים המסורים ביותר ליהדותם לא זיהו את עצמם בעבר עם נציות ועם השקפת ארץ ישראל השלמה. גם כאן קרה שינוי היסטורי בשלב מסוים, ותמונת הימין והשמאל השתנתה עם הזמן.

הדתיים הלאומיים הונהגו בעשורים הראשונים לקום המדינה בידי יונים צחורות. חיים משה שפירא, המנהיג ההיסטורי של המפד"ל, התנגד לסיפוח השטחים והרגיז את משה דיין שלא הצליח להבין איך יהודי דתי יכול להיות כל כך ותרן בנושאים מדיניים. עוד קודם לכן שפירא התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים.

החרדים עד עצם היום הזה אינם רואים את עצמם כימניים וכמחויבים לחזון ארץ ישראל השלמה. הם הרי בכלל חשדנים כלפי הציונות. תדמור לגמרי מתעלם בספר מקיומם, ומהיותם נדבך קריטי של קואליציית הימין, שחשיבותו רק תגבר עם הזמן בשל הגידול הדמוגרפי במספרם. הרי יהדות התורה אפשרה את ההתנתקות באמצעות תמיכתה בממשלת שרון, ואילו ש"ס אפשרה את הסכם אוסלו.

ערכי המשפחה – תדמור מגניב את המונח כמה פעמים לספר כדי לתאר את אחת הזירות שבהן השמאל נלחם בימין ומסרב לקבל את שליטתו הדמוקרטית. אבל הוא לא ממש מתעמק בו, וברור גם למה. "ערכי המשפחה" זהו שם קוד לתמיכה במדיניות שמפלה לרעה את הקהילה ההומו-לסבית, וזו מדיניות שלא זוכה לפופולריות רבה באף מפלגה כיום מלבד אצל החרדים ובאגף היותר שמרני של הבית היהודי. כמעט אף ימני חילוני או אף דתי לייט, לפחות מהדור הצעיר, לא מוכן לעמוד מאחורי אפליה כזו בימינו. העלאת הנושא מהווה דוגמה לכך שתדמור חש צורך (שלמעשה מוצהר בפירוש בספר) לחקות את השמרנות האמריקנית גם במקומות שבהם המציאות הפוליטית הישראלית מורכבת יותר ולא מתאימה לתבנית מאמריקה. האם באמת צריך להביא לפה את הוויכוח האם טרנסג'נדרים זכאים להתגייס לצבא? מזל שלא ראה לנכון להעתיק מהשמרנות האמריקנית גם את הוויכוח על הפלות ושלא שקע בווכחנות בנושאי סביבה והתחממות גלובאלית.

ז'בוטינסקי – זאב ז'בוטינסקי, אשר מוזכר לא פעם בספר, גם אם לא בצורה מאוד מעמיקה, הוא הגיבור של תדמור. תדמור עורך חשבון נוקב עם מנחם בגין, וזהו דבר אמיץ כשלעצמו, כי בגין הוא הרי דמות מיתולוגית עבור הימין. הוא מתאר את בגין כתלמיד לא מוצלח של ז'בוטינסקי. אבל האם ז'בוטינסקי עצמו רלוונטי לימין של ימינו? כך תדמור מאמין, אבל אני חושד שלא – זאת משום שז'בוטינסקי לא שאב את השקפתו ממסורת דתית.

כפי שהעיד ערי בנו לא ביקרה משפחת ז'בוטינסקי בבית–הכנסת אף לא ביום הכיפורים ולא נערך לו טקס בר מצווה. תחת זאת לקח אותו האב לסרט ראינוע. את יחסו לדת סיכם בקצרה: דת, המסורה, היו בשבילי תמיד כעין סיפורים מימי הביניים, דברים שאין להם שום שייכות לחיים האמיתיים.

אבל העובדות הפוליטיות – פסיכולוגית הן שקשה מאוד להחזיק השקפת עולם ימנית ולהנחילה לצאצאיך, כאשר היא לא מלווה בתחושה דתית. הממצאים בשטח הם שהימין האליטיסטי בימינו כמעט כולו כיפות סרוגות, ושהימין העממי חונך על תחושת זיקה מסורתית דתית עמוקה. כנראה כאשר הדת נעדרת כליל מהחינוך ומהזהות, שירתו של ג'ון לנון וקריאתו לדמיין עולם בלי עמים ובלי דתות היא כמו שירת סירנה שקשה לחמוק ממנה.

דיון מעניין באמת, שהספר של תדמור אינו נוגע בו כלל הוא כיצד הימין יכול להישאר נאמן לתפיסות החירות והחופש של ז'בוטינסקי ולהימנע מחוקים מקוממים שמטרתם כפיה דתית, כמו חוק המרכולים למשל, ובד בבד להישען על הזהות היהודית הלאומית החזקה שהדת מנחילה.

שומרים, גם על סודות

די זועזעתי מההקלטה ששודרה הערב בערוץ 2, ולא מדבריהם של יאיר נתניהו וחבריו, אמנם אף אחד מהם לא מופת להליכות ולדרך ארץ. כשמתקוטטים בבית הספר מכריזים "בלי לערב הורים". כשמתקוטטים בפוליטיקה מעורר שאט נפש לערב את הילדים.

השאלה העקרונית כביכול שעלתה בכתבה, האם מאבטחים צריכים ללוות את המאובטחים שלהם עד למועדוני חשפנות, אינה שאלה כלל. מטרתם של המאבטחים אינה לחנך את המאובטחים ללכת בדרך הישר ולהימנע מהחפצת נשים חלילה. אפילו בעידן הפרוגרסיבי הנוכחי לא לשם כך שוכרים אנשים חמושים המלווים צעיר הולל.  מטרת המאבטחים היא להגן על חייהם של אלו שהם שומרים עליהם, וההגנה הזו כמובן הכרחית במועדון החשפנות לא פחות משהיא הכרחית במסעדה, בקולנוע או במוזיאון. תארו לעצמכם איזו מערכת תמריצים תופעל על המאובטח אם השב"כ יכריז שאינו מוכן ללוותו למקומות מפוקפקים כאלו או אחרים. הוא צפוי לחמוק אליהם בכוחות עצמו, ללא אבטחה, ולחשוף את עצמו ואת המדינה לסכנות שמהן האבטחה אמורה להגן עליו. מטבע הדברים דווקא מקומות אלו שבהם האורות מעומעמים והברנשים בעייתיים עלולים להיות המסוכנים ביותר עבור המאובטח. למעשה גם החשש שמאבטח של השב"כ יחשוף סיטואציות מביכות שהתוודע אליהן בחיי זה שעליו הוא שומר – הוא לבדו מהווה בעיה ביטחונית, כי מספק תמריץ למאובטחים לחמוק מהשמירה עליהם. סוגיה דומה עלתה כבר סביב השר סטס מיסז'ניקוב, שמאבטחיו הפרו את חובות הסודיות כלפיו וחשפו את אורח חייו ההולל. בצדק גינו בשב"כ את התנהגות המאבטחים אז כהפרה של קוד אתי, והיא לא חמורה פחות מהתנהגות רופא שמפר סודיות רפואית, פסיכולוג שמספר סודות מחדר הטיפולים או כומר שחושף תוכן וידוי.

לסיכום, מה שעלה מהכתבה בערוץ 2 זהו שילוב של שנאת נתניהו וצדקנות דוחה אבל לא ממש דילמה אתית בסוגיות אבטחה.

עשרים מי יודע

פסיקה מדכאת בנושא מיסוי יצאה היום מבית המשפט העליון. בית המשפט התחבט בשאלה שמוכרת למשקיעים מביני עניין: מה רמת הפעילות שהחל ממנה המשקיעים אינם נחשבים עוד למשקיעים פסיביים שזכאים לדרגת מס מופחתת אלא לבעלי עסק שעליהם לשלם את מלוא המס המגיע עד לכ-50% (אמנם בניכוי הוצאות). שאלה זו באופן כללי רלוונטית הן למשקיעים בשוק ההון והן למשקיעים בשוק הנדל"ן, אבל הפסיקה הנדונה עסקה במשכירי דירות בשוק הנדל"ן בלבד. כמה דירות הם צריכים להשכיר בכדי לצאת מגדר משקיעים פסיביים שמותר להם לשלם 10% מס בלבד על רווחי ההשכרה. בית המשפט המחוזי, בפסיקה שבעיניי היא נכונה, קבע שכל עוד פעילות ההשכרה עבור כל דירה אינה חורגת מפעילות רגילה של חיפוש שוכרים, החתמתם על חוזה ותיקונים שגרתיים בדירה לבקשתם, ניתן לסבול הגדרת המשכירים כמשקיעים פסיביים אפילו אם בבעלותם כעשרים דירות.

בית המשפט העליון, בפסיקה שיצאה מתחת ידו של השופט דוד מינץ, הפך את הקביעה. לדעת בית המשפט, עצם ההתעסקות במספר רב של דירות בעת ובעונה אחת מלמדת על החזקת עסק ועל כן צריכה להיות ממוסה כמו עסק. כמה דירות אפשר להשכיר מבלי להיחשב לבעל עסק? בפסק הדין יש 105 פסקאות, אבל באף אחד מהן אין תשובה ברורה לשאלה זו. במקום זאת מוגש לקוראי פסק הדין אוסף גדול ומעורפל של מבחנים והבחנות.

סביר להניח שמשכירים מן המניין שמחזיקים לכל היותר ב-3 או 4 דירות לא יינזקו מפסק הדין ועדיין יוכלו להכריז על הכנסתם משכירות כפסיבית וליהנות משיעור המס המופחת. אבל פסק הדין משקף את המגמה הקלוקלת של המשפט הישראלי בעניינים כלכליים – להפוך כל דבר פשוט למורכב, לנצל הזדמנות ליצירת ודאות כדי לחולל חוסר ודאות. במקום לקבוע שמי שמשכיר באופן פסיבי יוכל ליהנות משיעור מס מופחת, בית המשפט העליון יצר הבחנה מעורפלת שמגבירה את הקושי לערוך עסקים בארץ. אם חרה לשופטים שבעלים של עשרים דירות מסוגו של שרגא בירן יכולים ליהנות עדיין משיעור מס מופחת שנועד לדגים קטנים יותר, יכולים היו לקבוע חד משמעית ששמונה דירות למשל או שבע דירות או שש דירות הן הסף שעד אליו ניתן לשלם מס מוקטן. במקום זאת, הם הציפו את המתעניינים בנושא בהררי מלל, שמסקנתם מעורפלת ושיפרנסו רואי חשבון ועורכי דין עד אין קץ. כמה לא פרודוקטיבי וכמה חסר טעם.

סדאם כאדם

בשנת 2018 סדאם חוסיין הוא אישיות נשכחת, נחלת פח האשפה של ההיסטוריה המזרח תיכונית. אבל עבור מישהו כמוני שיש לו זכרונות ילדות ממלחמת המפרץ – מהאזעקות, מהחדרים האטומים ומהסמרטוט שנתחב מתחת לדלת כדי להדוף את החומרים הכימיים – סדאם חוסיין הוא עדיין דמות משרת פחד ומסתורית. בתחושה כזו ניגשתי לקרוא את ספרו של איש ה-CIA ג'ון ניקסון על ההזדמנות ההיסטורית שנפלה לידו – הוא היה האנליסט המומחה לסדאם חוסיין בסוכנות וזה שהיה אחראי לחקור אותו אחרי שנפל לידי האמריקנים.

הרעיון להפשיט את סדאם עירום ולחקור אותו בסיוע דלי מים קרים לא התקבל. כשנתפס מישהו מהחיילים אולי דפק לו אגרוף – "זה בשביל 11 בספטמבר!" אבל לאחר מכן האמריקנים התייחסו אליו בנועם יחסי כפי שאמורים לנהוג בשבוי מלחמה לפי האמנות הבינלאומיות. כשהתלונן על סביבה רועשת אפילו הועבר לתא שבו יכול היה לישון שמונה שעות בלילה. התוצאה של התנהלות זו ניכרת בספר והופכת אותו להרבה פחות מעניין ממה שניתן היה לצפות. סדאם לא הגיע לנקודת השבירה. בחקירה הוא אמר רק את מה שרצה, התחמק מאחריות להפרת זכויות אדם וסירב אפילו לקחת אחריות על הטבח שנעשה בכורדים באמצעות נשק כימי. כמו כמעט כל רודן אכזר, הוא שמר מרחב הכחשה סביב החלטותיו ואת ההחלטה על שימוש בנשק כימי נגד אזרחים ייחס להחלטת הדרגים הצבאיים שמתחתיו. המודיעין האמריקני היה כל כך לא מאורגן שלא הצליח לספק לחוקרים חומרים כתובים מהארכיונים שנתפסו ויכולתם לעמת את סדאם עם מידע הייתה מוגבלת מאוד.

סדאם שמח לקחת אחריות על שנאתו לישראל. "מקור כל רע שמגיע לנו מאמריקה אינו העימות בין האמריקני לעירקי אלא נגרם בידי הלובי הציוני והלחץ הישראלי.. חשבנו שאם נתקוף את ישראל נוכל לגרום לאמריקה להניח לנו. לקחתי את ההחלטה לתקוף את ישראל בלי להתייעץ עם הפיקוד". החוקר שלו הסיק שפעולותיה של עירק תחת סדאם לא בהכרח נבעו מישיבות מטה מסודרות ומתוכניות משורטטות היטב. הרבה היה מאולתר. ישראל שבה והוזכרה גם אגב ביטויי התיעוב שלו לאיראנים, שהיום ניתן לשמוע דומים להם מהסעודים. סדאם תיאר את האסטרטגיה של האירנים – השתלטות על עולם האיסלאם באמצעות ניסיונם להיות אלו שישחררו את ירושלים. ברם, בזמנים מסוימים, מחוץ למלחמתו העקובה מדם נגדם במשך שמונה שנים, סדאם ידע לקשור קשרים עם האיראנים. עירק אירחה את האייתולה חומייני במשך תקופת גלותו עד שגירשה אותו לפריז בעקבות הסכם עם השאה. במלחמת המפרץ עירק העבירה את חיל האוויר שלה לאירנים כדי שהמטוסים לא יינזקו. האיראנים כמובן לא טרחו להחזירם.

אף שסדאם היה רחוק מלהיות אינטלקטואל, הוא יוצא דמות אינטליגנטית למדי מתיאור השיחות וגם לא נטולת הומור. סדאם שמח לתאר לחוקריו את הדמות ההיסטורית הנערצת עליו – צאלח א-דין. הספר האהוב עליו היה "הזקן והים" של המינגווי. הוא עצמו הקדיש חלק ניכר מזמנו בשלהי תקופתו כנשיא לכתיבה, ושלח טיוטות להגהה ממש ערב הפלישה. אגב, דמות אחרת שיוצאת אינטליגנטית יותר מהמצופה היא זו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. בתדרוכים הנשיא האמריקני היה ערני, הכיר היטב את החומר, על שלל הדמויות העירקיות המככבות בו, וידע להזכיר למתדרך דברים שנשכחו מזכרונו. הוא גם קרא ספרות עיון איכותית הקשורה בנושא. למתדרכים של נשיא ארה"ב הנוכחי מצפה מן הסתם רמה אחרת של יחס מנשיאם. עדיין בספר נמתחת ביקורת חריפה על בוש ועל ראיית העולם השחורה-לבנה שלו שהובילה למלחמה מיותרת.

מעניין לראות איך מיתוסים שנסובו סביב סדאם והיו ידועים לכל קורא עיתון בשנות התשעים ובשנות האלפיים המוקדמות מתבררים כהבלים עם קריאת ספר שנכתב בידי מומחה אמיתי לנושא. לא, לסדאם לא היו המון כפילים שהסתובבו. לא היה לו אפילו כפיל אחד. גם כל מיני בעיות רפואיות שיוחסו לו לא היו ולא נבראו. סדאם תואר תמיד בידי כל מיני פסיכואנליטיקנים כבן לאב חורג מתעלל, התעללות שיצקה בו את אופיו הסאדיסטי. בפועל בחקירתו סדאם הפליג בתיאורים על חביבותו של אביו החורג כלפיו ודיבר עליו בחום רב. מוטיב מעניין באישיותו של סדאם שהיה אמיתי מאוד היה העניין הקיצוני בכסף, שהיה לעתים ביזארי. הוא התלונן בזעם על שטרות כסף שהיו איתו ונלקחו ממנו בידי שוביו, כאילו יש לו באמת מה לעשות בכסף זה כשבוי של ארה"ב. סדאם סירב לדבר על נקודה שהייתה כנראה מביכה בשבילו: החלטתו לקחת אישה נוספת על פני אשתו הראשונה והאהובה.

נקודה מהותית שלא הובנה לדברי הכותב בידי ממשל בוש היא עד כמה רחוק היה סדאם מהאיסלמיזם הקיצוני, מסוגם של דאעש ואל קעידה, ועד כמה ראה בו סכנה עבור משטרו שלו. סדאם התקשה להבין מדוע אמריקה פנתה להילחם בו בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר בשעה שהקיצוניות הדתית הסונית שתקפה אותה היוותה איום חמור גם עבורו עצמו. סדאם הרבה לדבר בחקירתו בשבח הפרדת הדת מהפוליטיקה.

בהחלטתו לפלוש לכוויית סדאם עשה טעות קרדינלית שבסופו של דבר, כעבור שנים, שילם עליה במחיר האולטימטיבי. סדאם לא ממש הודה בטעויות במהלך חקירתו, אך מנימתו כשדיבר על נושא כוויית, אפשר היה להבין שהוא מכה על חטא. ברור היה לחוקרו שטעות הפלישה לכוויית נבעה מכך שהקו האדום של ארה"ב בנוגע לכוויית לא היה ברור. סדאם השלה את עצמו שהאמריקנים ישלימו עם כיבוש כוויית. זו החד גדיא של ההיסטוריה. אם האמריקנים היו מבהירים לסדאם שלא יתנו לו להשתלט על כוויית, לא היה פולש. אם לא היה פולש, לא הייתה מלחמת המפרץ. אם לא הייתה מלחמה, לא היה מסתבך עם שושלת בוש. לא היה מסתבך עם שושלת בוש, לא הייתה מלחמת עירק. לא הייתה מלחמת עירק, לא היה דאעש ואולי גם לא אביב ערבי ומלחמת האזרחים בסוריה, ומה כן היה? אולי סדאם יכול היה לנצל את זמן השלווה כדי להשיג באמת נשק גרעיני?