מי לא שמע על הקונספציה הכושלת שהולידה את הפתעת יום הכיפורים. אבל יש קונספציה אחרת שהמיטה אסון במימדים לא שונים בהרבה ובזמן קרוב יותר לזמננו. התקשורת ממעטת לדבר עליה ולהזכיר אותה, ואין זה פלא. זו קונספציה שהתפוגגותה היטיבה עם הימניים ועל כן מוטב לה להישכח. מדובר בקונספציה ששררה בשנים 2000, 2001 ו-2002 לפיה אין פיתרון צבאי לטרור המתאבדים, שהקריאות "תנו לצה"ל לנצח" הן התלהמות נבובה ושהרעיון הריאלי היחיד הוא לפתות את ערפאת וחבר מרעיו בעוד ועוד ויתורים מדיניים.
בשיא התבערה במרץ 2002, מול קטל המוני של אזרחים שיצאו לחיי השגרה ופגשו את מלאך המוות עם חגורת הנפץ (או שרק הפכו לנכים קשים לשארית חייהם), כתב עמוס הראל בעיתון הארץ אחרי עוד פיגוע בירושלים: "ירושלים הופכת למהדורה מזרח תיכונית של בלפסט בשנות השבעים… רק שלושה הרוגים כשמהדיווחים הראשונים היה נדמה שמדובר בטבח המוני? התגובה השכיחה אמש הייתה: יצאנו בזול". חוסר הביטחון היה כה גדול שאפילו תחקירן "בצלם" שנסע ברכב בשטחים נפגע מכדורים פלסטיניים. פציעתו הקשה בידי האנשים שלמענם הוא פועל אילצה את בני משפחתו להתמודד עם שאלות קשות במיוחד. "הם חייבים להימנע מלירות בכלי רכב אזרחיים", אמרה אשתו, אך הוסיפה שהאשם במצב כולו הוא הכיבוש.
אז מה הפתרון? פובליציסט הארץ עקיבא אלדר ציטט באותם ימים בהסכמה פלסטינית שכתבה לו:"הגיעה השעה שתבינו כי השימוש הפראי בכוח מחריף את המצב. המוצא היחיד הוא להעניק לפלשתינאים את זכויותיהם הלגיטימיות, בלי שום תירוצים".
יואל מרקוס קיווה לשינוי אסטרטגי בחשיבתו של שרון שיוביל להבנתו ש"אין בכוחו של צה"ל לחסל את הטרור ושככל שיגדיל את היקף הפעולות בשטחי הרשות, כך יגדיל את המוטיווציה לפיגועי התאבדות בלב ישראל".
הפרשן הצבאי זאב שיף כתב:"המסקנה האסטרטגית היא כי בנסיבות המדיניות הנוכחיות לא די בכוח צבאי כדי להדביר כליל את הטרור הפלשתיני. בנוסף לעוצמה הצבאית יש צורך לנסות במקביל מהלכים מדיניים מרכזיים". מאמר המערכת של הארץ סיכם:"הנתיב המדיני היה ונותר האמצעי היחיד שיוכל להוליך לפיתרון כלשהו הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, על ידי הצגת האופק המדיני כהמשך למו"מ הצבאי".
באל-איאם כתב אחד העיתונאים הערבים:
נוכח תבוסת הצבא הישראלי החמוש בנשק ובתחמושת, נוכח התנועה הלאומית הפלשתינאית, נוכח קריסת תיאוריית ההכרעה הישראלית, נוכח העובדה כי הצד הישראלי מסתמן כצד המפסיד מדינית ומורלית, שבה ועולה החשיבות בהדגשת עמדות היסוד הפלשתיניות… נסיגה כוללת, גמורה ומוחלטת מהאדמות הפלשתיניות כולן, וללא חזרה.
הציבור הישראלי היה שותף לתחושת העדר המוצא. בסקר שפרסם עיתון הארץ התברר שרק כרבע מהציבור היהודי בישראל מאמין שאפשר להיחלץ מהמצב הנוכחי באמצעות הפעלת כוח צבאי בעוצמה רבה יותר. בני ציפר, לימים טרול החצר של ביבי מלך ישראל, הילל באותם הימים נאום של אם שכולה, רובי דמלין, שהיה "קול צלול בעד היפרדות חד וחלק מן ההתנחלויות, ומן האתוס של השנאה והאי-מוסר העומד בבסיסן, שבכל שנות קיומן לא היו אלא מין פרובוקציה מתמשכת ולא ניסו לתרום דבר לדו קיום עם האוכלוסיה הפלשתינית".
גם במערכת הביטחון פקפקו ביכולת ההכרעה שתניב אפילו כניסה ללב הערים ביו"ש: "אני חושש מאוד שבסופו של דבר העולם יגרש אותנו מהערים הפלשתיניות בלי שנשיג דבר, ועראפת יקצור עוד הישג. מכאן כבר קצרה הדרך להצבתו של כוח משימה בינלאומי", צוטט אחד מהקצינים הבכירים. עיתון הארץ החרה החזיק: "לפעולה צבאית אין קיום משל עצמה, אם לא עומד מאחוריה, ויותר מזה בבסיסה, אופק מדיני".
מדברים הרבה על התקררות יחסיה של ישראל עם ארה"ב לעומת ימי העבר שבהן הייתה קונצנזוס, אבל הסתכלות במאורעות אותם ימים חושפת תמונה מעט שונה. ישראל הייתה נתונה למתקפה רצחנית מטורפת ובלתי פוסקת ועדיין הייתה מנועה מבחינת האמריקנים מלהיכנס ללב הערים הפלסטיניות. זאת למרות שבארה"ב שלט ממשל רפובליקני שונא טרור מובהק. קשה לדמיין היום את ממשל טראמפ או ממשל בראשות מושל פלורידה הפופולארי, רון דה סאנטיס, או ממשל ניקי היילי מונע מישראל להגן על עצמה. ואולי גם אז לא באמת היה לחץ אמריקני אלא רק היסוסים של אריאל שרון למוד טראומת מלחמת לבנון הראשונה.
הרב אבי גיסר מעפרה טען באותם ימים:"אנחנו יכולים לחסוך לעצמנו הרבה, אם נבין שאין מנוס מהכרעה צבאית, חיסול הרשות, כיבוש מחנות פליטים, שליטה מלאה בכל שטחי A.. רק כך כשהפלשתינאים יהיו בעמדת חולשה מוחלטת ולא יעזו יותר להרים את אפם, אפשר יהיה להציע להם אוטונומיה". המציאות שאחרי טבח ליל הסדר במלון פארק והפעילות הצבאית הנמרצת שישראל נקטה בעקבותיו, תחילה ב"חומת מגן", ואז ב"דרך נחושה" ומבצעי ההמשך שהחזירו נוכחות צבאית מלאה של ישראל לתוך שטחי הרשות, הפריכו את ניבויי הכותבים מהשמאל. הן הוכיחו בסופו של דבר את צדקת דברי הרב, שעיתון הארץ הגדיר אז "מונולוג מתנשא". רק החדירה למחנות הפליטים וההשתלטות על מעוזי הטרור עצרה את פיגועי ההתאבדות. ישראל עשתה משהו חכם יותר מפירוק הרשות כפי שהציע הרב גיסר. היא הותירה אותה על כנה, אבל חלשה ונטולת יכולת להגן על מחבליה.
היטיב לסכם את התגלגלות העניינים משה ארנס המנוח, ששימש כמעין ברברה טוכמן של אותם ימים:
ההצהרות הישראליות כי האיפוק הוא עדות לעוצמה לא הרשימו את ערפאת ותומכיו. הקולות הרבים שנשמעו בישראל בטענה שאין מענה צבאי יעיל למסע האלימות הפלשתיני רק הגבירו את אמונתם של הפלשתינאים שהם צועדים בדרך אל הניצחון… איך אפשר להסביר את אי היכולת, או שמא הסירוב של שרי הממשלה לראות את המציאות נכוחה במשך חודשי הדמים הללו? ראשית, הייתה השאיפה להביא להפסקת אש. העובדה שערפאת הצליח לזרות חול בעיני פוליטיקאים כה רבים, מנוסים ונבונים כביכול, מעוררת גיחוך. בלהט פנטי כמעט רדפה ממשלת ישראל אחר חזיון השווא של הפסקת אש..
שנית הייתה העמדה המוצהרת של הממשלה, שלפיה נעשה כבר כל מה שאפשר, לצה"ל ניתנה יד חופשית והוא לא הצליח לשים קץ לאלימות. לכך נוספה מקהלת ה"מומחים" שטענו כי אי אפשר לגבור על "תנועת גרילה הנאבקת לעצמאות" וכי כניסת צה"ל לערים פלשתיניות תוביל לקרבות בנוסח סטלינגרד. המסקנה המתבקשת הייתה שהישראלים צריכים להשלים עם גל אינסופי של טרור פלשתיני או להיעתר לדרישותיו חסרות הרסן של ערפאת.
שלישית קיימת הקואליציה. שרון הרכיב את הקואליציה הרחבה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. בסופו של דבר הכשילה קואליציה זו כל יוזמה לפעולה, בעודה מנווטת את הממשלה למסלול של הבלגה.
שימו לב לפסקת הסיום שראויה לתשומת לב מיוחדת, כי פה ושם עדיין מדברים על ממשלת שינוי בעתיד הקרוב, שבמסגרתה יתאחדו ימין ושמאל בשיתוק הדדי. כמו אז.
תמריץ 