עד השנים האחרונות התקיימה מדינת ישראל כמדינה שבה לרוב פלחי האוכלוסיה יש זיקה ועניין בשגשוג המדינה ובהצלחת כלל מוסדותיה. אני חושב שאולי הכי ממחישה זאת מועמדותה של שלי יחימוביץ' בראשות מפלגת העבודה ב-2013 והתנועה באותו עשור נגד "שוד הגז". אני מתעב סוציאליזם, ובכל אופן עדיין מרשים היה לראות איך בליבת השבט הלבן האליטיסטי פעל כוח כל כך משמעותי שכל עניינו היה לקחת כסף ולחלק אותו למסכנים, בשעה שהמסכנים במדינה אינם שייכים כלל לשבט הלבן. נדב איל הקדיש טורים על גבי טורים לעוול הכרוך בהעדר מס ירושה בישראל. אבל מס ירושה כמובן הוא בעיקרו דרך לקחת מהשבט הלבן אל כל היתר, גם כי בו מרוכז הכסף וגם כי בו מרוכזים הזקנים.
תמיד היו שני סקטורים שונים מהשאר – הערבים והחרדים, שהעניין שלהם במדינה והזיקה שלהם אליה היו פחותים. על הערבים אין לשאול שאלות. המדינה הוקמה על חורבות עמם, וכל יום שחולף בלי שיש בו איזו פעולת טרור של קיצונים מקרב ערביי ישראל נגד המדינה הוא כבר, במובן מסוים, התעלות על מה שאפשר היה לצפות.
אבל לחרדיות היה היגיון פנימי אחר – החרדים נהנו מהמדינה, והמדינה משרתת את אורח חייהם, ובכל אופן, בשל אידיאולוגיה דתית נוקשה וחשש מנשירת הצעירים, הם ביטאו עניין מועט מאוד במדינה בכללותה, ויחסם אליה היה אינסטרומנטלי, אם לא למטה מזה. דבר זה כשהוא מלווה בשיעורי פריון קיצוניים ובשימוש חכם בכוח פוליטי אפשר להם לצבור עוד ועוד השפעה, ובאופן שמגיע לשיאו בממשלה הנוכחית.
האירועים בליל יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף מבטאים, כך נראה, את ההדבקה הגדולה. החרדים כל כך הצליחו, שהגיוני שהם יתחילו לשמש מודל ליתר המגזרים, ובפרט למגזר המרכזי החילוני. כפי שלא היה עולה על הדעת שתהיה התכנסות חילונית הפגנתית באזור מאה שערים, ככה מבחינת רבים במגזר החילוני, לא יעלה על הדעת שיתכנסו רבים בלב העיר שלהם בתפילה בהפרדה. ובאופן משמעותי ומסוכן יותר – כפי שהחרדים נטולי כל חשיבה על הממלכה כולה, ואפילו מסרבים לקרוא בבתי הכנסת את התפילה לשלום המדינה, ככה גם הורים חילוניים צפויים להתחיל לפקפק בחשיבות של שליחת הילד שלהם לשירות משמעותי, ויחסם של אנשים מוכשרים חילונים לאפשרות של עבודה בסקטור הציבורי יהיה שלילי ומזלזל.
החרדיות מדבקת. יש בזה אירוניה, כי כל אחד, כולל אני, האמין תמיד שהחילוניות מדבקת הרבה יותר. ואילו החרדים עצמם בטח קיוו שהחרדיות שלהם תדביק את האחרים מבחינת הלהט היהודי והדבקות בדת, ולא מבחינת קליפתה המתבדלת. הרי אין להם עניין, בלשון המעטה, בכך שגם אחרים ידלגו על השירות הצבאי. אבל כמו אדם שבא לחוג את החג עם משפחתו, ומגלה פס אדום של קוביד על ערכת הבדיקה, גם לחרדים אין שליטה במה הם ידביקו, ובמה הם לא ידביקו.
הדתיים הלאומיים נדבקו מהחרדים במובן מעט שונה. התפיסה הצינית הטוטאלית הרווחת בקרבם כיום כלפי מוסדות המדינה, הקצונה הבכירה, בית המשפט העליון – אני מספיק מבוגר כדי להיזכר שלא תמיד ככה היו פני הדברים. מאחר שקיטוב דומה מתרחש בארצות הברית, ובכלל נראה שהקיטוב הוא תופעה כלל מערבית, אני לא יודע אם התופעה הישראלית של החרדיות היא לבדה ההסבר, אבל ייתכן שהייתה השראה מסוימת ממנה, וכמובן ההתנתקות הייתה נקודת מפנה משמעותית בהקשר זה (התנתקות שבה החרדים, דרך אגב, תמכו פוליטית פשוט בגלל גישתם האינסטרומנטלית הטוטאלית).
הפסיכולוגיה האנושית במיטבה מבוססת על יכולת לשיתוף פעולה בין מספר רב של אנשים על בסיס אמון הדדי. רק ככה ניתן לעקוף את המכשולים הרציונליים שמציבות בעיות כמו "דילמת האסיר" ו"הטרגדיה של נחלת הכלל", שלכאורה אמורות היו לחסום שיתוף פעולה. מדינות מתפקדות היטב כשהאמון הוא נחלת כל האזרחים. ברור עתה שאמון מסוג זה גווע ומת בקרבנו. הוא אמנם גווע ומת בעת הזו כי זהו האינטרס של בנימין נתניהו, אבל הוא רק הקדים את המאוחר, לא המציא יש מאין. לא הוא המציא את החרדיות, ולא הוא הכתיב לאישה החרדית ללדת שישה וחצי ילדים בממוצע.
בצד החיוב, לישראל יש עדיין משאבים גדולים כי יש אמון פנימי משמעותי בתוך הקבוצה החילונית שמובילה את המחאה. לא תהיה זו הגזמה פרועה להגיד שאם נבודד אותה, היא כנראה הקבוצה האתנית המוצלחת ביותר שקיימת באנושות, מבחינת מה שאני מכנה "בעלי האייקיו הגבוה". צריך למצוא דרך להקנות למגזר זה ודאות ואופק, שבמסגרתם יוכל לחוש מוטיבציה מחודשת וחיבור מחודש למדינה. קנטוניזציה של ישראל, לפי חוקים ומסגרת חוקתית פדרלית ברורה, יכולה להיות הדבר הנכון. הפיכתם של החילונים לעוד מגזר היא לא דבר רע אם היא צעד בדרך לשם. אבל אם היא סתם ביטוי של ניהליזם וחוסר אכפתיות, שלא יקבל עיגון חוקתי אמיתי שמספק תמריצים טובים לכל מגזר, אלא רק יתקבע כאוסף נהלים דה פקטו, שמגזר אחד הצליח לסחוט ממשנהו, בנוסח הפטור החרדי מגיוס, אז אנחנו בדרך ללבנוניזציה מוחלטת והרסנית.
תמריץ 