האם יפול המבצר?

איך יסתיים הקרב על תוכנית יריב לוין למהפכה משטרית?  להתנבא זה קשה. לפני בחירות 2021 כתבתי פוסט שבו נתתי לנפתלי בנט 5% סיכוי להיות ראש הממשלה ה-13. ה-5% היו למאה אחוז. ועדיין לנכונות לנסח ניבויים יש ערך רב, כי קריאת הניבוי בעתיד תאפשר במבט לאחור לבחון את הנחות היסוד שהיו לך ולראות עד כמה צדקת לגביהן. לגבי השאלה הנוכחית נראה שיש כמה אופציות:

נתניהו גונז את התוכנית בתמורה לחנינה או ביטול כתב אישום – לכאורה האופציה הכי הגיונית, אבל זו עסקת שוחד ברורה, שהדגל השחור מעליה ושיהיה קושי רב למצוא דרך לממש בצורה אפורה-בהירה. מה עוד שייתכן שהבייס השמאלני עדיין לא מצוי בעמדת יאוש כזה שיקבל ויתור על כתבי האישום נגד נתניהו. השמאלנים תומכים מטבעם בוויתורים קשים, אבל פה זה לא המים הכלכליים בגבול לבנון או הר הבית. פה זה ויתור קשה באמת.

פשרה והתגמשות כלשהן – השאלה הגדולה היא על מינוי שופטים. אם הקואליציה מוותרת על השליטה המוחלטת במינוי השופטים לטובת מנגנון שיבטיח בחירה מתוך קונצנזוס ופסילת מועמדים קיצוניים או גרועים, זו פשרה אמיתית שיכולה לעבור. ברגע שהשופטים הם לא שפוטים, אין חשיבות מכרעת לכל היתר. שאלת ההתגברות אינה כזו קריטית: במילא שופט טוב שמונעים ממנו לבטל חוק יידע לעתים קרובות לפרש אותו בצורה שמעקרת אותו מתוכן. לא היה צריך לפסול את סעיף 7א כדי לאפשר לעזמי בשארה לרוץ בזמנו.

פשרה הגיונית אפשרית ששני הצדדים יוכלו לחיות איתה היא לתת לקואליציה למנות שלושה שופטים שמרנים סבירים בסבב הבא, אבל מבלי לשנות את הכללים. די בכך כדי שבג"ץ יעבור מהפך, ויהפוך לגוף שמרני מובהק.

הבעיה עם כל אופציית פשרה היא שאין לביבי תמריץ חזק לשם כך. כל בוקר שבו מתעורר ביבי אחרי שסגר את כל הפרטים של הרפורמה באופן מוסכם, אבל בידיעה שהאישומים נגדו וההרשעה הצפויה עדיין מרחפים מעליו, הוא בוקר סיוט עבורו.

ארה"ב מתערבת באגרסיביות – התערבות אגרסיבית של הממשל האמריקני נגד התוכנית יכולה להועיל. ארה"ב היא גורילה ששוקלת מאה טון, ויכולה להכריע כל דבר שהיא מעוניינת בו באמת, פרט למלחמת עולם נגד מעצמה גרעינית אחרת. בטח שהיא יכולה להשליט רצונה על ישראל שהיא מדינת חסות. השאלה האם ממשל ביידן ישוש להתערבות בעניינים פנימיים של מדינה אחרת. נראה לי שהממשל הדמוקרטי משופע בכל כך הרבה יהודים ליברלים שירצו לראות את זה קורה, שזה לא בלתי אפשרי. בהסתכלות ארוכת טווח ייתכן שזו תהיה בשורה טובה מאוד, כי הממשלים הדמוקרטים בארה"ב יהיו איתנו עוד דורות, ואם יגלו מחויבות לדמוקרטיה הישראלית, היא תוכל לשרוד את המגמות הדמוגרפיות. אולי אפילו זו סוג של עז, שהאמריקנים יסכימו לאכול. המפלגה הדמוקרטית מתפוצצת מתסכול לגבי ישראל, אבל יהיה משהו מנחם מבחינתה בכך שהיא לפחות ממלאת את תפקידה כשומרת הדמוקרטיה הישראלית. מנגד, הטורים שפורסמו בוול סטריט ג'ורנל בשבח הרפורמה מחסלים כל סיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תאמץ עמדה זהה או אפילו זהירה בנושא.

שוקי ההון אומרים את דברם – הרפורמה, אם תעבור ותתקיים לאורך שנים, בהחלט יכולה לבשר את קץ הציונות, ועל הדרך את קריסת השקל לשווי אפס. מדינה שבה הרשות השופטת היא שפחת הרשות המבצעת היא מושחתת עד היסוד ולא דמוקרטית, ומדינה מושחתת ולא דמוקרטית לא תעמוד. מפחיד ככל שיהיה הדבר, עדיין אינו סיבה לקריסה עצומה מיידית, כי הרפורמה הפיכה. אם יהיה באמת רע כלכלית או רע ביחסי החוץ, יהיה לאזרחים ולשלטון המון זמן לחזק את עצמאות המערכת המשפטית ולמנוע את התממשות התסריט השלילי. אם השווקים יגיבו מתישהו בזעם, אז במקום למנות ביביסט סוג ז' לנשיא העליון אפשר יהיה בשעת הצורך למנות לתפקיד משפטן שמרני מכובד. מהסיבה הזו נמנעתי עד עתה מלשנות את אחזקותיי באופן אישי. אני מאמין, לפחות לעת עתה, בכוחם של מעגלי הפידבק. ובפרט שמקור הרדיקליות בטווח הקצר הוא במשפט נתניהו שהוא בן חלוף. עם זאת, יהיו שיחשבו שישראל עולה על הדרך של ונצואלה – כל הדרך אל הצוק ואז צעד אחד קדימה.

הפסימיים יגידו שבכל אופן מוצדקת עליית פרמיית הסיכון של המדינה. יכול להיות שהיכולת להעלות על הדעת כזו רפורמה חשובה יותר מאשר השאלה אם באמת תשרוד בצורתה הנוכחית. זאת משום שדמוגרפית ישראל רק תזוז ימינה עם השנים, ומה שעכשיו אפשרי ציבורית, גם אם בקושי, יהיה בעתיד אפשרי בקלות. האפשרות להתקיימותה של ישראל לא דמוקרטית או דמוקרטית רק על הנייר, חיזיון שעד עתה היה לקוח מההזיות, נראה פתאום ריאלי, וצריך לשקלל זאת בשיקלולים הכלכליים ובתמחורי הסיכונים. ממאבק כזה קיצוני לא יוצאים ללא שריטות.

בג"ץ פוסל את הרפורמה – האפשרות הזו היא לא אפשרות אלא כמעט ודאות. בצורה הנוכחית הרפורמה סותרת את ליבת הערכים של מגילת העצמאות, ואין ספק שיש רוב בבג"ץ שיראה בה את מה שנקרא "תיקון חוקתי שאינו חוקתי". ניסיון לשנות את ערכי המדינה כיהודית וכדמוקרטית באופן לא הפיך.

סביר להניח שהממשלה תצטרך לכבד את פסיקת בג"ץ, גם אם בחריקת שיניים. האליטות שולטות במערכת האכיפה, והחלטה של הממשלה שאינה מכבדת את בג"ץ תוביל לכאוס. היא גם תיתפס כפעולה של עריצות ממש בעיני העולם. השאלה היא באיזה רוב תיפסל הרפורמה. אם הדבר יקרה פה אחד או קרוב לכך, אז הממשלה תיקלע למצוקה ותצטרך לנסח רפורמה מרוככת, אם בכלל. אם יהיה זה על חודו של קול, הממשלה תוכל לחכות שנה או שנתיים לשינוי הרכב בג"ץ, שילך וייעשה שמרן יותר.  יש כרגע כוח עצום, בעל השלכות היסטוריות ארוכות טווח, בידי השמרנים בעליון. נועם סולברג המתנחל בוגר ישיבת הר עציון; יעל וילנר, הנכדה של המשגיח של ישיבת מרכז הרב, שהייתה בהתנחלות בסבסטיה; דוד מינץ, שהגיש פעם עתירה נגד משרד החינוך על שמציג בכיתות את תהליך אוסלו כתהליך של שלום; אלכס שטיין, שאיילת שקד בחרה בפינצטה, ונאלץ למחוק פוסטים מהעבר שבהם הביע זעמו על בג"ץ האקטיביסטי; יחיאל כשר, שידוע כליכודניק ואשתו הייתה עובדת הליכוד העולמי; גילה כנפי-שטייניץ, שמעניין מה בעלה חושב; ויוסף אלרון, שכנראה רוצה להיות נשיא העליון נגד המוסכמות, והוא השופט היחיד שנתן פתח למינוי דרעי. העובדה שחבורה כזו מאכלסת את בית המשפט העליון ובקרוב תהיה בו רוב, ובכל אופן הממשלה רוצה לחולל מהפכה קיצונית כזו נגד בית המשפט, מלמדת על ההגזמה הפרועה של הרפורמה של לוין. למי שעוקב אחרי המאבקים באמריקה בנושא, דמיינו לעצמכם ממשל רפובליקני שהיה רוצה לאמץ רפורמה קיצונית, נוסח "להעמיס את בית המשפט", נגד בית משפט עליון שנתון לשליטתם של השופטים השמרנים, רק מתוך אכזבה על כך שלא כולם קלרנס תומס.

ארבעה ח״כים עורקים – דוד ביטן תלוי לחלוטין במערכת המשפט. יולי אדלשטיין כבר רמז שלא יתמוך. האם ימצאו עוד שני ח״כים? אין יותר מדי ח״כים מהליכוד ששייכים סוציולוגית ל״ישראל הראשונה״ ושלא כרכו את גורלם בביביזם ללא הפרד. גם החוק הנורווגי הופך התנגדות מתוך הכנסת לפחות סבירה.

שביתות ומחאה חברתית – הציבור האליטיסטי הוא ציבור מאופק, ויהיה קשה לגייס אותו למערכה שיכולה ממש לשתק את המדינה. יש חשיבות להפגנות כדי לתת רוח גבית להחלטת בג"ץ העתידית שתפסול את הרפורמה, אבל ללא החלטת בג"ץ שכזו האפקט מוגבל, אלא אם ההייטקיסטים מוכנים באמת לפגוע בעצמם ולהרוס את החברות בהם הם עובדים, כסוג של ברירת שמשון… נראה לי שהם לא יהיו מוכנים. גם העובדה שההסתדרות אינה מוכנה לשבות, כי יש בין ראשיה הרבה ביביסטים, היא מכה אנושה למאבק. מה עם ציבור הרופאים, ציבור עתיר אייקיו, האם יימצא בו עוז וקונצנזוס לטרפד את הרפורמה? יש קושי גדול למחות באופן אפקטיבי נגד רצון הציבור שמתבטא לכאורה בכנסת, כאשר לא אינטרס מקצועי מונח על הכף.

ברם, אם נקלע לסיטואציה שבה הממשלה מנסה שלא לכבד את הכרעת בג"ץ, זה כבר סיפור אחר. אם הכרעת השופטים לא מחייבת את הממשלה, היא לא מחייבת אף אחד. למה שצעירים ילכו לבקו"ם ואנשי מילואים יתגייסו? יכולה להיווצר סיטאוציה כאוטית ממש. אבל סביר יותר שהממשלה תיכנע לאלתר.

מה ההימור שלי? רוב השופטים בבג״ץ, גם השמרנים, למעט אולי מינץ ואלרון, יסכימו שהרפורמה בצורתה הנוכחית אינה מתיישבת עם קיום המדינה כיהודית ודמוקרטית. הממשלה תיאלץ להיכנע.