תיאוריית קשר? אין קשר

נדב אייל, עיתונאי חדשות 10, אינו דונלד טראמפ. הוא אדם רציני, לא מפריח קונספירציות. אבל כעס מטמטם קצת את שיקול הדעת, ולכן בזעמו על שעבודם של הישראלים לרכב נסחף נדב אייל לתיאוריית קונספירציה בטור שכתב היום, תיאוריית קונספירציה שכיחה מאוד, אחת הנפוצות במדינה.

הנה העניין. אם תהיה כאן תחבורה ציבורית טובה, במיוחד רכבת תחתית, אנשים יוותרו בשמחה על המכוניות עם המיסוי הכי גבוה בעולם.. המדינה יודעת זאת ואולי זו הסיבה שהיא מחזיקה את הציבור כולו בן ערובה ללא תחבורה ציבורית יעילה. כך היא יכולה לגבות מסים ואגרות מקהל שבוי שאין לו ברירה אחרת.

זו תיאוריית קונספירציה שכזו – המדינה צריכה כסף ממיסוי מכוניות ולכן יש לה תמריץ לחבל בתחבורה הציבורית. אני כמובן מאמין גדול בתמריצים. אבל זו שטות גמורה בעיניי. תמריצים פועלים על בני אדם, לא על ישויות מופשטות דמיוניות כמו "מדינה". אף פקיד באוצר לא יעז לסכל מיזם תחבורה ציבורית רק כי בעוד עשרים שנה הכנסות המדינה ייפגעו מזה איכשהו בזמן שהוא יהיה עמוק בשוק הפרטי. גם פוליטיקאים לא ממש יוטרדו מהשיקול הזה. ישראל כץ עסוק במה שיחשבו עליו מתפקדי הליכוד ב-2018. שאלת מאזן תקציב המדינה בשנת 2030 ככל הנראה לא מדירה תנומה מעיניו במיטתו במושב כפר אחים בארבע בבוקר.

כמובן גם לגופו של עניין זהו שיקול חלש מאוד. מדינות הלוות במטבע משלהן אינן צריכות מסים. הן מדפיסות את הכסף ואינן זקוקות לחסדי האזרחים כדי לקבלו. על כן הרעיון שאובדן ההכנסות ממיסוי רכב יטרידן הוא די מטופש. אבל יתכן תיאורטית שפוליטיקאי או פקיד אוצר שמעולם לא שזף עיניו בבלוג MMT או בכתביו של וורן מוסלר, יחשוב ששאלת אובדן המס תקשה על המדינה בעתיד. אך מאוד לא סביר שיעז בכלל להעלות על דעתו לשקול זאת כשיקול נגד הקמת תשתיות תחבורה ציבורית מעולות.

שוו בנפשכם שלפי התיאוריה של נדב אייל היינו אמורים לחזות עכשיו בחרדה היסטרית של ממשלת ישראל מפני הרכב ללא נהג, שעתיד להיות שיתופי ולצמצם מאוד את כמות המכוניות המיוצרות, ממש כאילו זה האיום האיראני. כמובן, אין אימה כזו. הרכב ללא נהג לא מעסיק את ביורוקרטי המיסוי והתקציב. אם הבעיה תקרה לפתחם בעתיד הרחוק הם יתמודדו איתה, אך אין למשרתי ציבור כל תמריץ לקונספירציות מפותלות, בניגוד מוחלט לדעת הקהל, כדי לשרת מטרה עתידית רחוקה ומעורפלת שאין לה דבר עם טובתם האישית.

הסיבה האמיתית למצב התחבורה הציבורית בארץ היא שישראל נבנתה ופותחה בעיקר בעשורים שבין שנות השישים לשנות התשעים, שבהם העולם גילה עניין מועט בתחבורה ציבורית והוקסם מהחירות שמקנה הרכב הפרטי. בכך היא שונה מאירופה ואף מהערים בחוף המזרחי של ארה"ב. העולם משתנה, וכך גם אנחנו. אבל כשמדובר בתשתיות גדולות, קצב השינוי תמיד איטי במידה בלתי נסבלת. ואף על פי כן, נוע ינוע.

האירו והשלוש ומשהו

האירו נמצא כרגע באזור מאוד נמוך היסטורית ביחסו לשקל. רק מעט יותר מארבעה שקלים לאירו. האם הרף ייחצה כלפי מטה ואפשר יהיה לקנות אירו עם פחות מארבעה שקלים? ההסתברות לכך נראית די גבוהה, אך הרבה תלוי  כמובן בממשל החדש בארה"ב. אם הנשיא טראמפ יוציא סכומי עתק על תשתיות ועל הקלות מס, כפי שהכול מצפים, משמעות הדבר תהיה הצפה של השווקים בדולרים חדשים. האפקט הרגיל של הצפת השוק בסחורה הוא הורדת ערכה ולכן לכאורה ערך הדולר אמור לרדת, אבל העולם של מטבעות ובנקים מרכזיים הוא פרדוקסלי כמו ארץ הפלאות של לוסי. בנקים מרכזיים נוהגים לתת תרופה שהיא חזקה מהמחלה – אם הם יבחינו באפקט אינפלציוני ולו קל, המחליש ערך המטבע ומעלה המחירים, הם ינהיגו מייד כקונטרה ריבית גבוהה, אשר תהפוך את החזקת המטבע למשתלמת. הימים שבהם אפשר היה לשים כסף בפיקדון ולקבל עליו ריבית נאה נראים כפרה היסטוריה, אבל הם יכולים לחזור לאמריקה. 

הבנק האירופי לעומת זאת לא ימהר להעלות ריבית. מדינות דרום היבשת עדיין חולות מכדי שהעלאה כזו תיחשב לרעיון סביר. הזעם על האליטות באירופה גדול מכדי שהן יסתכנו בחבלה בצמיחה הזעומה בלאו הכי. אז מי ירצה להחזיק אירו בעולם שבו הדולר מניב תשואה? רק מי שיפתו אותו עם שער אירו חלש במיוחד, עוד הרבה מתחת לרמתו היום. 

כלכלת ישראל נראית כיום חזקה בהרבה מכלכלת אירופה, לבטח לטווח הארוך שבו ישראל, שלא כאירופה, נהנית מרוח גבית דמוגרפית עזה. המשקיעים יצטרכו להמר האם ישראל וסיכויי הצמיחה שלה מנוונים כבאירופה ועל כן תשקע במי האפסיים של ריבית קפואה, או שתתעשת יחד עם אמריקה של טראמפ, שממנה יגיעו לישראל סכומי עתק כהשקעה בתעשיות הטכנולוגיות. להערכתי התסריט השני יותר סביר ולכן המטבע הישראלי ייצמד, לפחות במידת מה, לעליית הדולר ולא לשפל האירו.

כמובן צריך להניח לשם התסריט הזה שממשל טראמפ יהיה בעל יכולת ולא יפספס הזדמנות פז היסטורית להרחבה תקציבית. קשה להיות בטוח בכך, אולי תגבר ידם של הזויי חרדת החובות והמאזנים הכספיים המצויים לרוב בקרב הרפובליקנים. אבל כרגע נראה שלא לשם נושבת הרוח. 

הימור לשנה הקרובה – נראה את האירו באזור השלוש ומשהו. מצד שני, אם תקחו משכנתא באירו – זה על אחריותכם.

זהו תור הזהב

מפרספקטיבה של מאות שנים היסטריונים מסמנים לעתים תקופה מסוימת ומכתירים אותה כתור זהב, כזמן שבו כל הכוכבים הסתדרו במקום הנכון עבור עם או מדינה. עולה השאלה מה קורה בתקופת תור הזהב עצמה. האם אנשים מסתובבים ברחובות עוטים חיוך ענק? קופצים למזרקות הערים ומשתכשכים בהן? האם העיתונים מוציאים גליונות כרומו מוזהבים?

יש לנו הזדמנות לענות על השאלה מכלי ראשון. אנו חיים עתה בתור הזהב של מדינת ישראל. ולא, העיתונים לא נכתבים באותיות זהב אלא מלינים כהרגלם על פרשיות שחיתות מפותלות.

מדוע זהו תור הזהב?

בראש ובראשונה זהו הביטחון. אינתיפאדת הבודדים גוועת, והרשות הפלסטינית באופן שלא ייאמן שומרת על הביטחון עבורנו. מה שעוד הרבה יותר מדהים – החמאס הוא זה שאנשיו מונעים שיגור רקטות על שדרות. סוריה, אויבת עבר מושבעת, התפרקה לרסיסים והותירה אצלנו את הגולן ללא ערעור. אפילו בתוך הכאוס הסורי יש דבר אחד ששני הצדדים מקפידים עליו – לא להרגיז את ישראל ולהכיל את רסיסי הסכסוך אצלם. לוחמי צה"ל אינם נוקפים אצבע, אך חיזבאללה נטבח. מצרים, האחראית הראשית לאלפיים החללים במלחמת יום כיפור, נתונה לשלטונו של סיסי הידידותי לנו להפליא, גם אם מאחורי הקלעים. המלך עבדאללה בירדן אף הוא שומר על יחסי עבודה מצוינים עם ממשלת נתניהו. נושא הגרעין האירני שנדמה היה שיגרור אותנו למלחמת יום הדין נפתר בהסכם לעת עתה.

זו גם אמריקה. היא נשלטת עתה כמעט ללא מצרים על ידי מפלגה שחרתה על דגלה תמיכה בישראל כערך עליון. האופן שבו במהלך כמה עשרות שנים הפכה תמיכה בישראל לדת עבור מחצית האמריקנים, עדיין לא הופנם והובן די צרכו. התקשורת עסוקה יותר בהתרחקותם של יהודי אמריקה הליברליים, דבר שגם לגביו יש הפרזה רבה.

זו הדמוגרפיה. בעולם מערבי גווע דמוגרפית, ישראל מוסיפה לאוכלוסייתה 150 אלף נפש מדי שנה. ערביי ישראל חדלו להוות איום. שיעור הפריון של האישה היהודיה השתווה לזה של הערבייה. החרדים מתחילים להשתלב בחברה, באופן שהיה נראה דמיוני לפני כמה שנים, ורק לאחרונה פורסם שהעיר החרדית אלעד שולחת לצה"ל חיילים קרביים רבים. אולי הנתון המרשים ביותר – גרף שהסתובב ברשת תיאר כוונות הגירה של צעירים במדינות שונות. ישראל היא מספר אחת בעולם מבחינה זו, המדינה שממנה צעירים לא רוצים להגר. ומנגד – ישראל נוחלת הצלחה מרשימה בעצירת הגירה לא חוקית שכל מדינות המערב מתקנאות בה. זאת אפילו בלי לנקוט בצעדים אכזריים במיוחד ועל אף ריסון מצד בג"ץ.

זו הכלכלה. מאז לבשה כלכלת ישראל צורה מודרנית בתוכנית הייצוב הכלכלית מעולם לא הגענו לשיעור אבטלה כה נמוך. הביקושים לעובדים נמצאים לפחות בחלקם בסקטור הטכנולוגיה העילית המשגשג והמשווע לעובדים. סקטור זה אחראי  לכך שהתמ"ג לנפש בישראל נמצא באותה ליגה כמו התמ"ג לנפש בבריטניה, צרפת ויפן. נכון, יקר בישראל. בתור זהב כמו בתור זהב. אבל יכולתם המוגברת של ישראלים לצרוך וליהנות מהחיים משתקפת היטב בנתוני החופשות בחו"ל, במכירות הסמרטפונים ובהצפת אתרי המשלוחים.

אלו גם התשתיות. כמה מהפרויקטים שישרתו את המדינה דורות על גבי דורות, נבנים בימים אלו. כמו הרכבת הקלה בתל אביב והרכבת המהירה מתל אביב לירושלים. כמה מהתשתיות כבר הושלמו בהצלחה – התפלת המים, הרכבות לצפון הנגב, רכבת העמק, הרכבת הקלה בירושלים ועוד. השיפורים המתמידים בכבישי הארץ, כמו אלו שנעשו בכביש 1 ובכביש הערבה אמנם לא מצליחים להפחית בשיעור המוות בכבישים בשנתיים האחרונות, אך עדיין שיעור הרוגי התאונות בישראל ביחס לאוכלוסיה הוא מהנמוכים בעולם.

אסור לפתוח פה לשטן וצריך לירוק כמה פעמים נגד עין הרע. אולי הנסיבות ישתנו במהרה. אולי ההיסטוריונים עוד יגידו שחיינו בגן עדן של שוטים. אבל בזמן הזה, בנקודה הזו שבה אנו נמצאים – זהו תור הזהב. ואם לא השתכנעתם, תקראו גם את גיא בכור.

השמאל נגד המדע

אני ממליץ לכל אחד מקוראיי שיש לו עניין בקריאת טקסטים חכמים אך ארוכים בשפה האנגלית לשקוע במאמר זה מסיטי ג'ורנל על הנזק שהשמאל מחולל למדע. המלחמה של הימין במדע, בנושאים כמו אבולוציה או מחקר תאי גזע, ידועה היטב אך לדעת מחבר המאמר, זו מלחמה ללא קורבנות. הנזק שהיא מחוללת קטן ביחס, כי המיליה המדעי אינו מושפע ממנה. לעומת זאת, בהשפעת השמאל נגזרת שתיקה על תחומים אקדמיים שלמים. 

בין הדוגמאות שמביא המחבר נמצא כמובן הטאבו על המחקר בדבר משמעותו הביולוגית של מושג הגזע או הערמת קשיים על חוקרים בנושא אינטליגנציה שעלולים לגלות חלילה קשר בין גנטיקה למנת משכל. כך נודה חתן פרס נובל ג'יימס ווטסון שהעז לטעון לקשר בין גנטיקה להבדלי ההישגים בין שחורים ללבנים. 

אפשר להצדיק טאבו זה באזכור היטלר, נאצים ושואה, אבל המאמר מציין דווקא מדיניות שנתמכה בידי השמאל, ולא הימין, והובילה לתכנון חברתי בקנה מידה נרחב ואכזרי. תיאוריות פיצוץ האוכלוסין שקידמו מלומדים אנשי שמאל השפיעו על השלטון בסין לאמץ מדיניות של עיקורים כפויים וילד אחד למשפחה. 

השמאל מתיימר להציג קונצנזוס מדעי שלפיו יש חובה מיידית להפחית בפליטות גזי חממה. זאת בעוד שהאמת היא, לפחות לטענת הכותב בסיטי ג'ורנל, שאין לנו כל ודאות לגבי מידת הנזק (או התועלת!) שההתחממות הגלובאלית תביא איתה, גם אם אכן קיים כמעט קונצנזוס שהיא קשורה לפליטת גזי חממה.

בתחום הפסיכולוגיה החברתית המחקר המוטה שמאלה הדגיש דעות קדומות כלפי מיעוטים, אך בכך חסם את היכולת להעלות טענות לגיטימיות שנתפסו כגזעניות, כמו הקשר בין אמהות חד הורית הנפוצה בקרב השחורים בארה"ב ובעיות בהתפתחות הילד. המחקר על דעות קדומות גם המעיט בהשפעת הדעות הקדומות של ליברלים כלפי דתיים ושמרנים.

השמאל טיפח את דוקטרינת הלוח החלק לפיה כל ההבדלים בין קבוצות אוכלוסיה ובין גברים לנשים נובעים מהבדלים תרבותיים. באופן פרדוקסלי שהולם היטב את צו התקינות הפוליטית, הפוליטרוקים של הלוח החלק היו מוכנים להכיר בחריג אחד – נטייה מינית, שלגביה היו נכונים להשלים עם השפעות ביולוגיות המכתיבות אותה. 

המאמר גולש לתחומים נוספים שבהם כיזב המדע כמו המאבק בהשמנה, בתזונה עשירה במלח ובאנטנות סלולריות. מפרספקטיבה ישראלית אני לא חש שהטענות המוגזמות והפסבדו מדעיות המלוות מאבקים אלו מאפיינות במיוחד את השמאל. אבל הסלידה מהן הולמת במיוחד דמויות ארצ'י באנקר ימניות שבעבר היטיב מכל לשחק טומי לפיד המנוח. ארצ'י באנקר שכאלו אינם מתרגשים ממחקרים ונוגסים בהמבורגר שלהם בפה מלא. ובמפתיע השכל הבריא והישר של מצביע הימין הלא מפותח במיוחד מיטיב לפעמים לקלוע לאמת יותר משכלו של הפנאט האקדמי חדור תחושת השליחות המדעית הנאורה. 

לסיכום, המאמר מהווה קריאה מומלצת באנגלית.  אני מניח שלא יעבור זמן רב עד שהמאמר יופיע גם בעברית, מן הסתם באדיבות אתר מידה. 

אחרי קריאת המאמר נותרתי בדעה שקריאת התגר של הימין על המדע מסוכנת במהותה מזו של השמאל הליברלי. אולם הימנים מטבעם הם חסרי ישע בעניינים הדורשים מחשבה חדישה וחדשנית, ולכן יכולתם לחדור לחוגים המדעיים ולחולל במדע שמות היא מוגבלת. השמאלנים הליברלים מזיקים פחות מטבעם, אך קרובים יותר לעמדות שמהן הם יכולים להשפיע לרעה. 

בלוגי שלי מרבה להעלות נושא אחד ייחודי שבו השמאל והימין איחדו כוחות כדי לחולל נזק כביר בשם תיאוריה אחת פסבדו מדעית – תיאוריית האיזון התקציבי, לפיה ממשלות חייבות להקפיד על איזון מתמיד של תקציבן. הימין אוהב אותה כי יכולה להצדיק קיצוצים בהוצאות הממשלה על רווחה. השמאל לעתים רווה ממנה נחת כי מצדיקה העלאת מס על עשירים. בזמננו צריך לראות האם תחוסל על ידי דונלד טראמפ, הארצ'י בנקר האולטימטיבי. 

בין שני לא אנטישמיים

סטיב בנון, היועץ הבכיר החדש לדונלד טראמפ, אינו אנטישמי. אבל, כמו יהודים שמרנים ומסורתיים רבים, הוא חש סלידה עמוקה כלפי דמות היהודי האשכנזי החילוני הליברלי והקוסמופוליטי, הדומיננטית כל כך בעיצוב התרבות האמריקנית.

יו"ר מפלגת הלייבור בבריטניה, ג'רמי קורבין, גם הוא אינו אנטישמי. אבל כמו יהודים שמאלנים רבים הוא מתעב את דמות היהודי הלאומי והכוחני שמתגלמת במדינת ישראל. 

היהודים בולטים היום בעולם בשתי צורות: כחוד החנית של ערכים ליברלים וקוסמופוליטיים וגם כבעליה של מדינת לאום מזרח תיכונית הנאבקת ללא פשרות על חייה מול אויב מוסלמי. בשני הכובעים הם מעוררים הערצה ואהדה, אך גם כעס ואיבה.

אין זה הוגן להכתיר את בנון או את  קורבין כאנטישמיים. זכותם להתנגד לפועלם של יהודים בתחומים כאלו או אחרים כשאלו באמת תחומים שבהם הם דומיננטיים. הבעיה איתם היא שהם מוקפים בכאלו שהם פחות מתוחכמים מהם ואינם מסוגלים להבחנות דקות. שנאת מדיניות ישראל של קורבין הופכת לשנאת ישראל כוללת אצל תומכיו, בפרט המוסלמים שבהם. ואילו הימין האלטרנטיבי באמריקה, הזירה של בנון, מוציא מתוכו פעילי רשת המלאים בשנאה היטלריסטית ממש ליהודים.

בכל אופן, בין שניהם, בנון וקורבין, יש לי העדפה ברורה לבנון. האג'נדה הפוליטית והכלכלית של הראשון טובה לישראל, בשל עוינותה לאיסלאם הרדיקלי, וטובה ליהודים, מאחר שהוא מבטיח לדרבן את טראמפ להשקעות עצומות בתשתית ואינו מייחס חשיבות לשיקולים של גרעון וחוב לאומי. אם תימצא דרך מהירה לצאת מתנאי שפל, היהודים ירוויחו מכך פעמיים – גם בגין יכולתם לעשות כסף מהשתפרות הכלכלה וגם מאחר שהם שעיר לעזאזל אופייני במיתון ובקיפאון.

קורבין, לעומת זאת, במדיניות המיסוי הסוציאליסטית שלו, רע ליהודים, ובאהדתו לכל מה שנשמע אנטי מערבי, רע מאוד לישראל.

לא כל הזהב נוצץ הוא

כשיש חרדה, כשיש אי ודאות, כשנוהרים למקלטים האטומיים והעולם נראה על סף חורבן, יש נכס אחד שניתן להניח בוודאות שערכו יעלה – הזהב. זו קלישאת ההשקעות מספר אחת אולי. על כן אין זה מפתיע שמאז נודעו תוצאות הבחירות באמריקה שבר הזהב כל שיא היסטורי.. הממ.. בעצם לא. 

הזהב החל לצנוח בימים האחרונים וכרגע תעודת הסל על מחיר הזהב נסחרת בשפל של חצי שנה בערך. הכיצד?

מה שבאמת מנחה את מחיר הזהב הוא שיעור הריבית הצפוי. לא מפתה להחזיק מתכות בזמן שיש ריבית יפה על העו"ש. לכן כשהצפי לריבית גבוהה עולה, מחיר הזהב צונח. התוכניות להשקיע סכומי עתק בתשתיות ובהקלות מס שנעשו רלוונטיות אחר הבחירות מבשרות צמיחה גבוהה. בסביבה של צמיחה כלכלית יש צורך בריביות גבוהות כדי לרסן אינפלציה, ולכן פקדון עו"ש נעשה אטרקטיבי ואילו מטילי זהב בכספת – הרבה פחות.

יש עוד השלכה לריביות הגבוהות הצפויות באמריקה שעוד לא ראיתי שדיברו עליה. הן מדבקות וצפויות לחלחל גם לישראל. ואם כך עלות המשכנתאות תעלה ומחירי הדירות יירדו. נס קטן למשה כחלון ומשהו לתשומת לבו של כל קונה דירה.

החיה הקורסיקנית, הוד מעלתה

סטיב סיילר הוא אחד האינטלקטואלים המעניינים באמריקה ומהיחידים שתמכו בטראמפ לאורך כל הדרך, דבר שאינו הפתעה לאור הזהות בין השניים בעמדותיהם הלא תקינות פוליטית עד קיצון. את היחס כלפי טראמפ השווה כבר מזמן לסיפור על כותרות העיתונים שתיארו את התקדמות נפוליאון. תחילה: "המפלצת ברחה ממקום גלותה", "החיה הקורסיקנית נחתה בכף חואן". ולאחר מכן עם התקרבותו:"נפוליאון יגיע לשערי פריז ביום המחר", "הקיסר מגיע לפונטנבלו", ולבסוף: "הוד מעלתו ערך את כניסתו הפומבית. דבר לא יכול היה לגבור על צהלת ההמון".

נראה שהחוגים הפוליטיים האמריקנים עוברים טלטלה דומה. תחילה היה הממסד כולו נגדו, אחר כך היו אלו מתנגדיו הרפובליקניים כמו רוביו וקרוז שיישרו קו והביעו תמיכה, ואילו עתה הנשיא אובמה מקבלו בכבוד רב בבית הלבן ומבטיח לעשות הכול כדי לעמוד לצדו בעת העברת התפקיד, ויריבתו קלינטון קוראת להפגין ראש פתוח כלפי נשיאותו. גם סנטור דמוקרטי פרסם היום מכתב שבו נזף בחריפות בעמיתו שסירב לקבל יפה ניצחון טראמפ וקרא להתלכד ולהפגין נכונות לעבוד עם הנשיא.

מעניינת גם תגובתו של פול קרוגמן, שאחרי שניבא נפילות חדות בשווקים והתבדה מייד (בבלוג לא נפלתי בפח הזה), שינה התחזית ועתה סבור שמדיניות הרעפת הכסף של טראמפ יכולה להניב תוצאות טובות לכלכלה בזמן הקרוב, אם כי עדיין פסימי לגבי העתיד הרחוק יותר. גם בשפה העברית אורן נהרי, אחד מגדולי הסולדים מטראמפ בין הכותבים אצלנו, כתב על הניעור החיובי שהוא עשוי להעניק למערכת.

ברוח זו גם אני אכתוב על כמה נקודות אור בתוצאות הבחירות. את עניין התמריץ הפיסקלי החשוב כל כך הזכרתי בפוסט הקודם, והוא משתקף בעלייה בריביות באג"חים בכל העולם וגם בארץ – סוף סוף מישהו אולי יביא משב רוח של צמיחה לכלכלה. אבל גם פרט לכך ואף שבכללותה בחירת טראמפ היא אולי טירוף, יש כמה וכמה תחומים שבהם היא עשויה להביא שפיות.

שפיות בהגירה

כל אדם עם טיפת שכל ישר צפה בהתנהלות של גרמניה והקנצלרית שלה אנגלה מרקל במהלך משבר הפליטים הסורי והוכה בתדהמה. גרמניה היא מדינה שכבר כך סבלה מגרעון דמוגרפי חמור (ולהבדיל מגרעון תקציבי, זה גרעון הקשור בקשר אמיתי ובעייתי למציאות). הטלטלה הדמוגרפית המיותרת לחלוטין שיצרה מרקל בגרמניה באמצעות קבלת מבול הפליטים תהיה בעלת השפעות שליליות לעוד שנים במישורים כמו טרור, פשיעה, רב תרבותיות ומדיניות רווחה, ואם לא די בכך – היא גם עוררה מפלצת רדומה, הסנטימנטים הלאומניים של הגרמנים עצמם.

כשטראמפ ביקר בחריפות את התנהגות מרקל הוא ביטא את מה שכל אדם עם הגיון היה אומר. יש בטראמפ אלמנטים נרקיסיסטיים לא הכי בריאים נפשית, אבל כשהתייחס למה שקרה לגרמניה הוא זה שתיאר את מה שמרקל עשתה כלא שפוי, והוא צדק במאת האחוזים. תענוג לראות את הסרטון הזה, לשכוח לרגע מכל הבעיות הכרוכות באישיותו של טראמפ, ולחשוב שבראש העולם החופשי עומד מישהו שאומר את הדברים כהווייתם ולא שבוי של תקינות פוליטית מתחסדת.

שפיות במסים

קלינטון רקמה תוכנית מטורפת למדי להתעללות במשקיעים באמצעות מסי רווח הון מפותלים ומסי ירושה דרקוניים. מי שקונה מניות ומוכרן לפני תום תקופה ארוכה היה אמור לשלם מס רווח הון גבוה, באזור ה-40%. הכול כדי לרצות את בסיס המצביעים של סאנדרס. מס הירושה היה אמור לעלות עד 65%. לכאורה אלו צרות של אמריקנים, אבל גובה מסים נקבע בארץ על ידי השוואות עולמיות. העלאה במסים באמריקה בניסיון להגשים את חזון התעתועים של הסוציאליסט הצרפתי תומס פיקטי ואנשים מסוגו, הייתה מבשרת רעות גם פה, לכל מי שלא מתלהב מהגותה של שלי יחימוביץ'.

קלינטון גם לא הייתה מקצצת במס הגבוה המוטל על תאגידים באמריקה, מס שמהווה נזק אמיתי לכל משקיע בחברה אמריקנית, ויש סיכוי מעולה שיירד לרמה שפויה בעידן טראמפ.

שפיות ברגולציות

מאפיין של המפלגה הדמוקרטית הוא הרצון להטיל רגולציות על כל דבר. טראמפ לעומת זאת התחייב לבטל רגולציות בכל תחום שאינו קשור לבטיחות.

רגולציות הן לא בהכרח דבר רע, הן יכולות לעצב מערכות תמריצים בצורה מועילה. הבעיה היא שכאשר הלך הרוח הוא כזה שכל דבר יכול להיפתר באמצעות רגולציה, הנזק בדרך כלל גובר על התועלת ובהפרש גדול. רגולציות הן גם כלי עבור כל מיני לוביסטים להכניס לתוכו את האינטרסים של שוכריהם באמתלה של אינטרס ציבורי.

אפליקציית ההסעות אובר הצליחה לבעוט ברגולציות שהקיפו את תעשיית המוניות באמריקה וכך חוללה מהפכה בעלת השלכות דרמטיות לתועלת הציבור. באופן דומה איר בי אן בי טלטלה את ענף המלונאות והוזילה את החופשה בעולם תוך ניצול מיטבי של משאב פנוי – דירות מגורים ריקות. אפשר למצוא סיבות מאוד טובות לרגולציה בענף המונית – הרצון לעזור לנוסעים נכים, בטיחות הנוסע, מחויבות כלפי המשקיעים במספר ירוק. כך גם לגבי איר בי אן בי שמעמידה במצב לא הוגן את יזמי בתי המלון. אף על פי כן, הניסיון מעיד שבחופש גלומה תועלת גדולה לא פחות מאשר ברגולציה. הבורסה בתל אביב מדגימה זאת היטב. ברור הצורך להגן על המשקיעים מחברות נכלוליות, אבל התשוקה העצומה לעוד רגולציה ועוד רגולציה פשוט חיסלה את השוק כזירה לגיוס הון.

שפיות במערכת המשפט

אם קלינטון הייתה נבחרת, ובפרט אם לצדה היה נבחר סנאט דמוקרטי, היא הייתה עלולה להעמיד בית משפט ליברלי אקטיביסטי שהיה הופך את הבחירות בארה"ב לטקס כמעט חסר חשיבות. כמו בארץ שבה ההחלטות הכי חשובות של הממשלה והכנסת הופכות לחסרות ערך אם לא עומדות במבחן בג"ץ, כך יכול היה להיות גם בארה"ב.

במקום בית המשפט הליברלי ימונה בית משפט שמרני. גם שופטים שמרנים יכולים להיות אקטיביסטים ולעשות בחוק כברצונם. בשנת 2000 השופטים למשל הכתירו את ג'ורג' בוש כנשיא. אבל ישנו הבדל מובנה בין השקפות העולם המשפטיות שהופך אקטיביזם שמרני לבעייתי פחות בדרך כלל. ראשית, השמרנים נוטים לכבד יותר חוקים שהתקבלו בקונגרס גם אם אינם לטעמם. נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס הוכיח זאת כשסירב לפסול את אובמה קר (על כך זכה לניגוח מצד טראמפ במערכת הבחירות). שנית, השמרנים מאמינים בזכויות המדינות ולכן החלטותיהם לרוב אינן פוסלות מכל וכל חוק מסוים, אלא מותירות אותו למדינות. גם אם בית משפט עליון שמרני יחזור בו מהיתר ההפלות ומההכרה בנישואים חד מיניים, לא יהיה פירוש הדבר שלילה מוחלטת של הפלות ונישואים חד מיניים, אלא העברת הנושא לבתי המחוקקים של המדינות. אמת, בתי המחוקקים של המדינות נוטים להיות רפובליקניים כי מיעוטים וצעירים אינם טורחים להופיע ולהצביע בבחירות אליהם. בעיה שלהם, אבל לפחות מקומות כמו קליפורניה וניו יורק שבהם היתרון הליברלי מוצק, יישארו כפניה הנאורות של אמריקה.

עוד מחשבות דונאלד טראמפ

הבנקים

למה מניות הבנקים עולות? הרי טראמפ דיבר נגדם? ובכן טראמפ סתר עצמו בנושא זה כשגם קרא להסרת רגולציות גורפת. מי יכול ליהנות מכך יותר מבנקים? וישנו גם נושא יסודי יותר – טראמפ הרי נבער ואינו מבין הרבה. הוא יצטרך להיות מוקף באלפי אנשים אינטליגנטיים שיישמו את מדיניותו בפועל. לפופוליזם שהוא מאמין בו אין מלומדים, אין מכוני מחקר ואין אנשים ברמה שיוכלו לכתוב באנגלית רהוטה ומתוחכמת את שלל התקנות והצעות החוק הרלוונטיות. הוא יצטרך להסתמך על רפובליקנים מן השורה כדי לעבוד, והם יכתיבו את כל הפרטים הטכניים של ארבע השנים הקרובות בוושינגטון. זו בעצם נקמת המפלגה הרפובליקנית. טראמפ השתלט עליה, אבל עתה תשתלט על ממשלו בחזרה. המלומדים הרפובליקניים ממש לא מאמינים בריסון בנקים.

זה לא שטראמפ לא יהיה מסוגל להגיד לא לסביבתו הרפובליקנית. הוא הדגים זאת בחדות בעימות כשהתנער מגישתו התוקפנית של סגנו מייק פנס כלפי רוסיה. אבל כשמדובר בפרטי חוקים עדינים ומתוחכמים, אין להגזים ביכולת האינטלקטואלית של טראמפ להעמיק בהם, כמו גם במוטיבציה ובסבלנות.

עידן ההתחמשות?

אירופה ויפן חיו בגן עדן של שוטים. הן ידעו שהן לא צריכות להתחמש קונבנציונלית וגרעינית ולממן צבא גדול. ישנו אח גדול אמריקני שישמור עליהן. אבל עתה כשהאח הזה לובש את פניו של דונאלד טראמפ, הן נותרו שמוטות לסת. הן פשוט לא יכולות לסמוך עליו. גרוע מזה, הן כבר לא יודעות מה לצפות מאמריקה ותוהות מי יהיו הנשיאים המופרכים הבאים שתמנה. הדבר הרציונלי העיקרי שניתן לעשות בסיטואציה זו מבחינתן הוא לאמן הרבה חיילים ולקנות המון נשק. בחירתו של טראמפ היא באמת חדשות נפלאות לאחד הסקטורים הכלכליים המושמצים ביותר, סוחרי הנשק. וזהו גם סקטור יצוא חזק מאוד של ישראל, מה שמבשר טובות גם לכוחו של השקל.

ייתכן עם זאת שממשל טראמפ ייצא בסופו של דבר מגדרו להרגיע את ידידות אמריקה ואז ייחלש האפקט. נראה.

תום עידן הריבית הנמוכה?

האמת שזה קצת משונה שבחירתו של טראמפ מעוררת בי סלידה כזו. בנושא העיקרי שבו עסקתי בבלוג, הצורך להדפיס יותר כסף כדי להחזיר את הצמיחה ולהעלות את הריביות, טראמפ פשוט יכול להתברר כמשיח. והסיכוי לכך לא נמוך בכלל. זו  סיבה שבגללה השווקים עולים. בזבוז כספים על תשתיות והורדת מס זהו מתכון פלא פשוט לאישוש הכלכלה העולמית, וסביר להניח שכאן הסביבה הרפובליקנית לא תשים לטראמפ מקלות בגלגלים. על אף הדיבורים השגרתיים המטופשים על עול החוב והאיזון התקציבי, רפובליקנים רבים, גם רציניים בהרבה מטראמפ, כבר איבדו מזמן עניין בצמצום חובות ומעדיפים להתמקד בתקווה להורדת מס גדולה שתדרבן הכלכלה.

עלייה בעלייה?

אם אפשר היה לעשות פאסט פורווארד ארבע שנים ולהסתכל בסטטיסטיקות, אחת הסטטיסטיקות שהיה מעניין אותי לראות נוגעת לזרם העולים מארה"ב. האם נראה יותר עולים? בטח לא יהיה שינוי טקטוני, אבל יהיה מעניין גם אם נראה עלייה בעלייה בסדר גודל העומד למשל על מאה עולים בחודש.

הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם של רבים מיהודי ארה"ב בהיוודע תוצאות הבחירות, ניצחון אידיאולוגיה המתבססת על זהות אתנית ומסוכנת מאין כמוה ליהודים החיים בנכר. לא סתם היו אלו היהודים האינטלקטואלים הפעילים במפלגה הרפובליקנית הדמויות העיקריות שהצהירו שלעולם לא יצביעו לטראמפ.

המעורבות העמוקה של חוגים ניאו נאציים בקידום המועמדות של טראמפ, הרמה האינטלקטואלית הנמוכה שמאפיינת אותו ואת חוגי התמיכה בו, העובדה ששותף להסתה נגד וול סטריט אך מצרף לכך טוויסט אתני שהשתקף בפרסומת נגד גולדמן סאקס. היכולת לבסס קמפיין על הסתה נגד מיעוט. מבחינת יהודים כל הדברים האלו הם פחד אלוהים.

אמת, יכול להיות שסכנת האנטישמיות המזיקה מצד נוצרים לבנים היא נמוכה, בעוד שדווקא מהגרים מוסלמים, שטראמפ יחסום, מציבים סכנה זו באופן ריאלי יותר. אבל התקופה שבה סנטימנטים אנטישמיים הובילו גם לבנים נוצרים לביצוע זוועות ביהודים אינה כה רחוקה. שום דבר כזה לא ישתחזר חלילה תחת טראמפ, אבל נשיאותו היא תקדים רע. בנוסף ומעבר לאינטרס האישי, מי שהחשיבה שלו מתבססת על רמה גבוהה של תחכום והפשטה כמו יהודי אמריקה המשכילים, אינו יכול לסבול את צרות המוחין האתנוצנטרית ובכלל את כל הטיפשות הקולוסאלית הסובבת את אורחותיו של טראמפ.

הצד החיובי הוא שיהודים ששכחו מה זה להיות יהודים וכך הפכו גם למבקרים נוקבים של ישראל, אולי ייזכרו לפתע.

מה נאמר?

דונלד טראמפ קרא כזכור להפסקה טוטאלית ומוחלטת של הגעת מוסלמים לאמריקה בתקופת דאעש הנוכחית עד אשר "נסיק מה קורה כאן". אחד הציוצים המוצלחים בטוויטר בלילה הטרוף וההיסטורי של המאה ה-21 שעבר עלינו, קרא בשנינות להפסקה טוטאלית ומוחלטת של הפרשנות הפוליטית, עד שנסיק מה לכל הרוחות קורה פה.

ואולי זו התגובה הסבירה היחידה. "מה נאמר? לא נאמר" כפי שהגיבה אילנה דיין ללהג בסגנון כמעט טראמפי ששפך עליה נתניהו.

המאמץ רב השנים מאז תקופת ההשכלה של החכמים והמוכשרים בבני האדם לבנות חברה  המבוססת על רציונליזם, חשיבה ואינטלקט נתקל מפעם לפעם במחסומים ומהמורות ששמים כל ניתוח מלומד ללעג. כך קרה הלילה. אז מה הטעם להמשיך לפרשן? ובכל אופן הפיתוי גדול מדי.

יש נקודת אור אחת בפרשנות הפוליטית בארה"ב וזו יכולת ההערכה של נייט סילבר שאחרי שטעה כל כך בפריימריז התעקש כל הזמן שלטראמפ יש סיכוי משמעותי, באזור השליש, לנצח. הוא ספג על כך קיתונות של ביקורת, אך זהירותו הוצדקה.

למה בעצם טראמפ ניצח? תיאוריה אחת היא תיאוריית הריאליטי. מה מאחד בין שני המנצחים, אובמה וטראמפ? רק העובדה שהניצחון שלהם הוא האופציה המרגשת יותר. אם החיים הם תוכנית ריאליטי בעיני העם האמריקני, הריגוש הוא הבחירה הטבעית. אין לזה ולניתוחים כלכליים ודמוגרפיים שום קשר. אפשר לעטוף את ההסבר הזה בנימה מכובדת יותר ולומר – הבוחרים רצו שינוי. אבל מהו שינוי? אקסייטמנט. בפרט כשדונלד טראמפ הוא חזותו.

התיאוריה השנייה היא שלאידיאולוגיה הלאומית סוציאליסטית יש כוח עצום, הרבה מעבר למה ששיערנו. טראמפ הציע שילוב של לאומיות אמריקנית לבנה בוטחת יחד עם תוכניות רווחה ודאגה למעמד הבינוני נמוך. זה שונה ממה שהציעו רפובליקנים אחרים, מחויבים יותר לקיצוץ במדינת הרווחה ומחויבים פחות לזהות הלבנה של אמריקה.

אחרי תבוסת רומני כל המלומדים היו מאוחדים בדעה שעל הרפובליקנים לפנות עתה להיספנים. עתה מתברר שלפחות בטווח הבינוני יכולה לשרת את הרפובליקנים האסטרטגיה ההפוכה – לפנות  למעמד הלבן הבינוני נמוך ולהציע לו פרוטקציוניזם כלכלי ומדיניות סעד בעת ובעונה אחת עם הדגשת הזהות הלבנה.

תגובת אירופה למה שקרה מעניינת לא פחות מהתגובה הפנימית בארה"ב. אירופה מכירה היטב את הסכנות של הנציונל סוציאליזם בגרסתו המפלצתית במיוחד משנות השלושים ונבנתה מחדש על אדני הסלידה מאידיאולוגיה זו וההתנגדות לה. אבל עתה הלאומיות הסוציאליסטית מנהיגה את העולם החופשי ויתכן שלא יהיה מנוס מלבחון אותה מחדש ולגלות אם אפשר לממש אותה בצורה סבירה.