מבטיחות התעופה ועד נביבות הפוליטיקאים

הידיעות על התרסקותו של מטוס אייר אסיה והתמונות העצובות של קרובי הנוסעים הממתינים ליקיריהם שלא ישובו, מסיחות את הדעת מעובדה משמחת יותר לגבי התעופה המסחרית: ב-2014 היו 8 אסונות תעופה גדולים בלבד – מעולם המספר לא היה קטן יותר, וזאת בזמן שמספר הטיסות רק הולך וגדל כל הזמן. הסיכוי לעלות על טיסה מסחרית שתסיים דרכה במצולות ים היה תמיד אפסי, אבל עתה הוא אפסי מתמיד ועומד בערך על 2 טיסות ל-10 מיליון.

איך קרה שמספר ההתרסקויות קטן כל כך? ובכן, כל מקרה אסון הביא לפתיחת חקירה שביררה את נסיבותיו והביאה לשינויים טכניים ולשינויים בנהלים במטרה למנוע אסונות נוספים בעלי אופי דומה. אפשר לומר שכמו לירידה החדה בפשיעה ולירידה החדה בתמותה ממחלות, גם לדעיכה במספר מקרי אסונות התעופה יש סיבה עקרונית אחת – התהליך המתמיד שבו האנושות צוברת ידע על מה שעובד ועל מה שלא עובד, אוגרת את הידע הזה ומשתמשת בו כדי לשפר את מצב העניינים. החשוב מכל הוא התמריץ שניתן למי שהצליח בתרומה למאגר הידע האנושי, בין אם נעשה חוקר בטיחות ראשי, פרופסור באוניברסיטה, או עשיר בעל תמלוגים מפטנטים. דבר זה לא מובן מאליו – בימי עבר רחוקים ולא כל כך רחוקים אסור היה לצבור ידע שסתר את גוף הידע שהשלטון החליט עליו מראש.  הכנסייה הקתולית עלולה הייתה להוציא להורג את מי שחשב שכדור הארץ מסתובב סביב השמש, ואילו הסובייטים התעקשו שניתן לרשת תכונות נרכשות ואבוי למדען שחשב אחרת. אפילו בזמננו יש השקפות מדעיות שמושתקות ואסור לבטאן בפומבי, גם אם הסנקציות אינן כה אכזריות כבמקומות אחרים וכבתקופות אחרות.

בסופו של דבר אפשר להיות אופטימי לגבי תהליך רכישת הידע על מה שעובד ועל מה שאינו עובד ולגבי יישומו בימינו. הוא מניב תוצאות יפות בהרבה מישורים, וכל כך הרבה דברים משתפרים כל הזמן. אמנם הוא אינו עובד טוב במישור המדיני והפוליטי. כפי שכתבתי בפוסט אחר, הסיבה היא הקושי לערוך ניסויים מבוקרים או מדידות מוגדרות לגבי החלטות פוליטיות ומדיניות גדולות. למשל קשה מאוד להחליט גם היום האם היה עדיף בלי הסכם אוסלו או לא. הרי אין לנו יקום מקביל שבו לא נחתם הסכם אוסלו שנוכל לצפות בו.  אפשר להעריך היום למשל שהחלטות נתניהו כשר אוצר ב-2003 הניחו את הקרקע לעשור של צמיחה, אבל קשה היה לשכנע בכך את הציבור בזמנו, והוא העניק לליכוד 12 מנדטים בבחירות שאחר כך.  כיום נתניהו מרבה להשתמש באנלוגיה של צ'רצ'יל מול גרמניה הנאצית לגבי איראן, אבל מי יכול להגיד בוודאות שהנסיבות דומות. הרי מהרבה בחינות הן כל כך שונות. הידע שנצבר מכישלון הפייסנות של צ'מברליין כלפי היטלר הוכנס להרבה נאומים, אבל קשה לומר שאפשר לעשות בו שימוש מדעי. באותה מידה אפשר להזכיר כהוכחה הפוכה את החלטתה הנבונה של ארצות הברית לא לפתוח מלחמה מקדימה נגד ברית המועצות הסטליניסטית כשרק לאמריקנים הייתה פצצת אטום.

ובכל אופן, גם כשאנחנו מבינים כמה קשה להשתמש בידע מהעבר לגבי ההווה בנושאים מדיניים ופוליטיים, בכל אופן חלק מההבטחות שנותנים הפוליטיקאים לבוחרים ערב הבחירות הנוכחיות מעורר גיחוך בניתוקו מניסיון העבר. החל מההבטחות לשלום אזורי, שבאות מפי השמאל שזכה לתגבור מוזר מפיו של ליברמן לאחרונה, וכלה במסרים ה"חברתיים" על חלוקת כספי העשירים לטובת העניים. כמה כישלונות עבר צריך לחוות, אם בניסיונות שלום שנכשלו, ואם בהטלת מסי עשירים דרקוניים, כדי ללמוד מה לא עובד.

המשיחיות הדמוגרפית של הימין

הימין הישראלי, ובו דמויות כמו ד"ר גיא בכור ויורם אטינגר, מקדם סוג חדש של משיחיות. משיחיות דמוגרפית. התנועה הדמוגרפית-משיחית החדשה מקדמת את הטענה שאפשר לפתור את הסכסוך הישראלי ערבי מבלי להקים מדינה פלסטינית. זאת באמצעות הרחם של האישה היהודית שיוציא מתוכו עוד ועוד ילדים, בשעה שהילודה המוסלמית נופלת בכל העולם. בסופו של דבר ניתן יהיה לספח את השטחים ולהעניק לתושביהם זכויות אזרח מלאות, ולהסתמך על כך שהרחם היהודי ינפיק מספיק ילדים כדי לבסס רוב יהודי גם במדינה המאוחדת.

הבעיה היא שכמו רעיונות משיחיים הזויים אחרים, גם הרעיון הזה לא מוביל למקומות טובים.

הנתונים שעליהם מתבסס הפיתרון הזה מזכירים לי את דבריו של הנשיא רייגן שהתפאר בעלייה בקצב הצמיחה בתקופתו. מישהו שנון העיר על כך שזו הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בנגזרת שנייה במערכת בחירות. למי שלא זוכר את החומר המתמטי בתיכון, נגזרת משמעותה קצב שינוי. למשל, המהירות היא נגזרת. היא מבטאת את קצב השינוי של המרחק. ואילו תאוצה היא נגזרת שנייה, היא מבטאת את קצב השינוי של המהירות.

הפתרון הדמוגרפי של בכור ואטינגר מבוסס על נגזרת שנייה. הם מודעים היטב לנתוני הלמ"ס שלפיהם אישה מוסלמית ישראלית מולידה 3.5 ילדים בממוצע, בעוד שאישה יהודיה מולידה 3 ילדים בלבד, כך שקצב הילודה עדיין לטובת המוסלמים, ואפילו בתוך הקו הירוק עצמו. אולם הם בונים על כך שהקצב שבו משתנה קצב הילודה עובד לטובת היהודים. כלומר הם בונים על הנגזרת השנייה.  זה ניבוי הרפתקני. אף אחד לא יודע האם באמת בסופו של דבר בכלל יחול מהפך והילודה היהודית תעקוף את המוסלמית. בעיניי זהו טירוף מוחלט לבסס תוכנית מדינית בהווה על ספקולציות לגבי נגזרת שנייה שיתממשו או לא בעתיד הרחוק.

יתרה מכך, אפילו לפי התסריטים האופטימיים ביותר, השינויים שיניבו רוב יהודי מוצק ושיאפשרו סיפוח של יהודה ושומרון יתרחשו בעתיד המאוד מאוד רחוק. עד אז נצטרך לשרוד את הסלידה של העולם ממדינת אפרטהייד. בתחזיתה ל-2059 מציגה הלמ"ס תרחיש שבו הילודה היהודית, ובפרט החרדית, תהיה גבוהה מאוד, בעוד שהילודה הערבית תהיה נמוכה. אפילו לפי תסריט זה, בשנת 2059 ימנו הערבים 15% מהאוכלוסייה, שזה הרבה יותר מייצוגם בכנסת כיום! כדי להבין כמה קיצוני התסריט שנותנת הלמ"ס,  אציין שהוא מניח שאישה חרדית תמשיך להוליד 6-7 ילדים לאישה, אישה יהודיה תוליד 3.5 ילדים בממוצע ואילו ערבייה תוליד 1.7 ילדים בממוצע.  אפילו בתסריט כזה, שלהערכתי מופרך לחלוטין, עדיין יהיו 15% ערבים בתוך הקו הירוק בעוד ארבעים וחמש שנה, ללא סיפוח יהודה ושומרון. אמנם אז כבר יהיה רוב יהודי של 92% בגילאים הצעירים, מה שבאמת פותח פתח לסיפוח של יהודה ושומרון כעבור דור או שניים, למשל בשנת 2100.

אבל כמה צפופה תהיה מדינת ישראל שמבשר התרחיש הזה? היא תהיה צפופה כבנגלדש. הנגב יצטרך להתמלא בערים צפופות כמנהטן כדי שהתרחיש הזה יקרום עור וגידים. בתסריט שבו הרשויות לא יתגברו על המכשולים הביורוקרטיים והתכנוניים שמונעים בנייה המונית, סביר שהמוני צעירים ימצאו עתידם במקומות אחרים. בנוסף מדינה עם שיעורי ילודה כאלו בהכרח תהיה מדינה מאוד מאוד דתית, עם כל תופעות הלוואי הנלוות. זו עוד סיבה שרבים לא ימצאו את מקומם ויעדיפו לברוח מפה, וירידה המונית לא כלולה בתחזיות הדמוגרפיות של הלמ"ס.

בנוסף, ארץ ישראל המערבית כוללת את רצועת עזה. ללא התנתקות מעזה, אין שום סיכוי לפתרון שיבסס רוב יהודי מוצק בין הים לנהר, גם לא עוד עשרות רבות של שנים. יש המון צביעות בתיאוריה של הימין על פתרון דמוגרפי שיתבסס על ילודה יהודית מוגברת ובוודאי לא יכלול את עזה, בשעה שאלו אותם אנשי ימין ששללו בתוקף את ההתנתקות. אי אפשר יהיה לבסס פיתרון מוסכם ליהודה ושומרון מבלי לתת פיתרון לעזה. העולם רואה את עזה כחלק בלתי נפרד מהישות הפלסטינית, וגם לאנשי עזה עצמם נראה שאין כל עניין להישאר ברצועה מנותקת ולהניח את הפלסטינים ביהודה ובשומרון לנפשם. עובדה היא שהתשובה להתנתקות הייתה טילים על כל הארץ ומלחמה מדי שנה וחצי. בקצרה, אין פיתרון דמוגרפי ביהודה ושומרון בלי פיתרון בעזה, ולעזה אין לנו שום פיתרון דמוגרפי. גם בימים אלו כאשר שיעור הילודה צונח בכל העולם המוסלמי, זה לא קורה בעזה. בעזה מולידה האישה הממוצעת יותר מחמישה ילדים. עזה היא פצצה דמוגרפית ולכך גם לגיא בכור וליורם אטינגר אין פיתרון של סיפוח.

 

 

 

 

 

אובמה – אחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב

נתוני הצמיחה החדשים שמגיעים מארה"ב הם מרשימים מאוד. ארה"ב צמחה בקצב שנתי של 5%. שווקי המניות כבר הקדימו לנבא את הצמיחה המרשימה, והם מצויים בשיא מפואר.

זו הזדמנות לעמוד על העוול שנעשה לברק אובמה שצויר כנשיא חלש אך למעשה צבר שורה של הישגים היסטוריים – הוא הנשיא שהוציא את חייליו ממלחמות חסרות תועלות במזרח התיכון, הנהיג לראשונה ביטוח בריאות להמונים בארה"ב וגיבה את הבנק הפדרלי בהדפסות הכסף שלו, גיבוי שהביא להתאוששות הנוכחית. לשם השוואה, מיט רומני, יריבו ב-2012, הודיע שבכוונתו להיפטר מבן ברננקי אם ייבחר.

זה נכון שנשיאות תלויה הרבה במזל – מחקר הראה פעם שנשיא ארה"ב מפסיד בבחירות אחרי שנת בצורת, כאילו הוא היה האחראי להוריד הגשמים. מזלו של אובמה לא תמיד שפר עליו. המזרח התיכון התפורר בתקופתו, בתקופתו הצטברו נסיבות שהביאו את פוטין לפלוש לאוקראינה. אפילו כשאתר תוכנית ביטוח הבריאות קרס, האשימו אותו בכך. אבל תמיד תגובותיו היו סבירות.

בחזית הפנים התרחק אובמה מהקנאות שכפו הפונדמנטליסטים על ארה"ב בנושאים כמו הפלות, זכויות גייז, מחקר תאי גזע ועוד.  בחזית החוץ היטיב לעשות לאחרונה כשהתנער ממדיניות האיוולת נגד קובה.

אנחנו כישראלים חייבים תודה לאובמה גם על ההתאוששות העולמית, אבל גם על כך שאירן אינה גרעינית עדיין וגם על כך שעל אף סלידתו ממדיניות ההתנחלויות של ממשלת נתניהו, בכל אופן שמר על קשרים סבירים וחיוביים עם ישראל. אובמה גם נמנע מלגבות הקמה חד צדדית של מדינה פלסטינית, אף שמבחינת המקום שבו לבו נמצא, בוודאי חש שזו החלטה ששמה אותו בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

תמיד האשימו את אובמה בהקרנת חולשה במדיניות החוץ. זו הייתה האשמה מוגזמת, אך היא שיקפה באמת את התחושה בעולם. אבל עכשיו כשפוטין איבד שליטה על מחיר הנפט, ואזרחי רוסיה עתידים לגלות שכוחניותו לא הביאה אותם לשום מקום טוב, משתנה גם התחושה הזו וניתנת לנו ההזדמנות להעריך את אובמה כפי שהוא באמת – נשיא דגול.

האם ליברמן יכול להפוך לראש הממשלה אחרי הבחירות? תרגיל בתורת המשחקים.

על פי כל הרחשים הפוליטיים, פרט לבנימין נתניהו ולבוז'י הרצוג יש עוד מועמד מטעם עצמו לתפקיד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן. לאורך השנים הצליח ליברמן לשלב בין הצהרות קיצוניות ששילהבו את ציבור מצביעיו, לבין מעט מאוד הצלחה במימוש ההצהרות האלו. בזירות כמו נאמנות ערביי ישראל, כיבוש מחודש של עזה, משטר נשיאותי, מסירת המשולש לרשות הפלסטינית, מערכת היחסים עם מצרים או אף נישואים אזרחיים, לא חלה כל התקדמות בכיוון שהתווה ליברמן, על אף הצהרותיו הבומבסטיות.

אולם ליברמן מחזיק בעמדה ייחודית ערב הבחירות לכנסת העשרים. קיים סיכוי לא קטן שאחרי הבחירות הוא יהיה כף המאזניים בין הגושים ותמיכתו תאפשר להקים ממשלת מרכז-שמאל ולהדיח את נתניהו. מאחר שליברמן אינו צפוי להשיג יותר מעשרה מנדטים, האפשרות שימנף את עמדת כף המאזניים להשגת תפקיד ראש הממשלה הייתה נראית דבר שלא יעלה על הדעת בנסיבות מתוקנות, אולם הפוליטיקה הישראלית השתגעה בזמן האחרון. נתניהו פיזר את הכנסת על לא כלום, הרצוג הציע רוטציה ללבני שבקושי עברה את אחוז החסימה לפי הסקרים.  מצעד שיגיונות שכזו יכול להסתיים בשיגיון האולטימטיבי: הכתרת ליברמן כראש ממשלה.

שמואל סלבין שרטט בחוכמה את התסריט הסביר ביותר: ליברמן מציע להרצוג את תמיכתו תמורת רוטציה בראשות הממשלה. הרצוג כבר הוכיח שאין לו כל בעיה לתת רוטציה למי שאינו ראוי לה לפי כל מדד הגיוני, וגם אין לו תמריץ מיוחד לא לתת לליברמן הבטחה כזו – בלי ליברמן אין לו ממשלה בכלל, ובנוסף, אם לא יסכים לליברמן יצטרך לפנות כסאו בשלב מסוים לטובת לבני. אבל ליברמן הוא סוחר ממולח. הוא לא יסתפק בהצעה של הרצוג ויפנה לנתניהו ואילו נתניהו יתן הצעה מתחרה מקבילה. גם הוא יציע לליברמן ראשות ממשלה ברוטציה. ליברמן ייעתר להצעה ויוכרז רשמית כמחליפו של נתניהו בחלקה השני של הקדנציה, או אף אולי כבר בחלקה הראשון.

זהו תרגיל מעניין בתורת המשחקים: אם נתניהו יסרב לליברמן, ספק אם ליברמן יוכל באמת לכהן כראש ממשלה מטעם גוש השמאל. מרצ ובוודאי הערבים מאוד יתקשו לתמוך בו. התקשורת לא תתלהב מהרעיון על אף שנאתה לביבי, בסיס התמיכה הציבורי של ליברמן בקרב מצביעיו הימניים יתפורר ואילו לשמאלנים ולאנשי המרכז בכל מקרה אין כל עניין בו. אם יש לליברמן עקרונות, גם הם יקשו עליו לכהן כראש ממשלה אשר אמורה לממש מדיניות שמאל. חלק מהח"כים שלו גם לא יתלהבו מהרעיון.

יותר מכל תעלה בעיית האמינות – אם ליברמן יכהן ראשון מי יבטיח לשמאל שהוא לא יפוצץ את הרוטציה בבוא העת, יפזר את הכנסת וילך לבחירות חדשות כראש ממשלה. תיקון שיזם בחוק המשילות ומאפשר לראש ממשלה לפזר את הכנסת ללא הסכמת הנשיא אף מקל על האפשרות הזו. כמה פתאטיים יצטיירו הרצוג ומפלגות השמאל אם יכתירו את ליברמן כראש ממשלה מבלי שיקבלו את התמורה בסופו של דבר.

גם מבחינת ליברמן עצמו, קשה לראות סיבה שהרצוג יכבד את הסכם הרוטציה בבוא העת, אם הרצוג יהיה זה שיכהן ראשון. גם הוא יעדיף לפזר את הכנסת וללכת לבחירות כראש ממשלה, מן הסתם לאחר שהשיג הסדר מדיני כלשהו עם הפלסטינים, ולו הסדר ביניים. אם אפשר היה להפוך את הרוטציה לתדירה במיוחד – למשל פעם בחצי שנה, אפשר היה להתגבר על מכשול אי האמון, כי כל צד היה יודע שהתמורה קרובה וניתן להמתין לה בסבלנות, אבל זה לא יקרה – יש גבול לכל תעלול.

המסקנה אם כך היא שתסריט שבו ליברמן באמת יכהן כראש ממשלה ברוטציה מטעם השמאל – אינו סביר, אולם נתניהו כבר הוכיח שהוא מפחד מרוחות רפאים הזויות. הוא הרי פיזר את הכנסת בשל חשש מתסריט מופרך שבו לפיד יקים ממשלה חלופית בשיתוף החרדים. על כן יש סיכוי לא קטן שדי יהיה בהעלאת התסריט של ליברמן כראש ממשלת שמאל כדי לשכנע את נתניהו להתרצות ולהעניק לו ראשות ממשלה ברוטציה. דבר זה סביר במיוחד אם השמועות נכונות ומשה כחלון יתן גיבוי לגחמותיו של ליברמן, דבר שככל הנראה מצביעיו כלל לא מעלים על דעתם.

מדלק נטול עופרת לחיים מופחתי דלק

אחת מהסיבות המרכזיות לצניחת מחירי הדלק היא הירידה במספר הקילומטרים הנעשים ברכב. ירידה זו נעוצה, לפחות בחלקה, בסלידה של הצעירים במערב מחיים פרווריים הבנויים סביב שימוש במכונית הפרטית. בשנות החמישים, השישים והשבעים הפרוורים היו יעד נכסף למשפחות צעירות שרצו להקים בית. אולם ילידי שנות השמונים והתשעים נוטים לראות את הפרוורים כמשעממים ונטולי חיוניות. הם נמשכים לעיר התוססת, הצפופה, מלאת בתי הקפה והמועדונים. הם מעדיפים נסיעות קצרות למקום העבודה או אף רכיבה על אופניים ותחבורה ציבורית על פני נסיעה ארוכה לעבודה הלוך וחזור במכונית הפרטית.

לתופעה זו יש קשר הדוק למשבר הדיור שלנו. גם פה הצעירים מוקסמים מהחיים בעיר. אולם לתוכניות בנייה ארציות נדרשים עשורים כדי להתעדכן, והמהפך האורבני עדיין לא הופנם בהן. לכן נוצר בארץ מחסור גדול בדירות באזורים אורבניים, ומחירי השכירות במרכזי הערים בגוש דן מרקיעים שחקים. יש כמה יוזמות נחמדות שנועדו לפצות על החסך, החל מהיוזמה להקים למודיעין מרכז עיר אורבני אמיתי וכלה ב"יוזמת נח", רעיון נועז להביא צעירים לשכונה אורבנית בנוסח מרכז תל אביב שתקום ליד תחנת הרכבת אופקים. אמנם יחלוף זמן עד שדברים יקרמו עור וגידים בהיקף משמעותי.

עולה השאלה – מה השתנה פתאום? איך הפכה העיר לכל כך אטרקטיבית והמכונית הפרטית לכל כך לא? יש הרבה הסברים. יש שמצביעים על מודעות גוברת לנושאים של איכות סביבה, אחרים מציינים את העובדה שהפרוורים משעממים בטירוף והדור הנוכחי, דור של הפרעות קשב שחי על ריטלין, צמא לגירויים נונסטופ (דבר שמשתקף גם בכך שהעלילה בסרטי תקופתנו הרבה יותר מהירה ומלאת גירויים, נושא שכבר שנוי במחלוקת בבלוג שלנו). יש כאלו שאפילו מציינים את הסמארטפונים – חיים עירוניים המסתמכים על תחבורה ציבורית הפכו להרבה יותר פופולאריים כי, בניגוד לנהיגה, הם מאפשרים להשתמש בסמארטפון תוך כדי, ומה יותר כיף לבחור או בחורה מאשר להעביר זמן איכות עם הסמארטפון שלהם.

אני חושב שלפחות בארצות הברית, ואולי לא רק שם, יש הסבר אחר מרכזי. להסבר זה יש קשר הדוק לתופעה אחרת – הירידה החדה, שלא תיאמן, בשיעורי הפשיעה. אם בעבר מעמד הביניים ברח מהערים כדרך לברוח מחיים בצוותא עם עניים קרימינליים, היום השיקול הזה כבר פחות משמעותי. אפשר ליהנות מקסמי העיר בלי לפחד כל הזמן. ומדוע ירדו שיעורי הפשיעה? גם זו שאלה שנויה במחלוקת עם הסברים רבים. בעבר הבאתי הסבר אחד שאמנם נשמע מעט מופרך, אך תומכיו מצביעים על הוכחות רבות – חשיפת ילדים לעופרת הופכת אותם לטיפשים ולאלימים. הוצאת העופרת מהדלק ומקירות הבתים הקטינה את הטיפשות ואת האלימות והפכה את המרכזים האורבניים לנעימים הרבה יותר. אם ההסבר הזה נכון, הרי שנסגר פה מעגל נחמד – הדלק נטול העופרת הפחית את הפשיעה, מה שנתן לאנשים את האפשרות לחיות בעיר, לנהוג פחות ולהקטין את צריכת הדלק הכוללת. כך עברנו מדלק נטול עופרת לחיים מופחתי דלק.

 

הדמוגרפיה של העתיד, וזו של העבר

תחזית דמוגרפית מעניינת פורסמה ולפיה מספר ההיספנים יגדל בחדות בארה"ב במאה השנים הקרובות. בקצרה, ארה"ב הולכת להיות מקסיקו החדשה, מדינה שונה מאוד מהמדינה האירופאית הלבנה שהייתה במשך מאתיים וארבעים שנות קיומה. אני מוסיף ואומר שזה מה שיקרה במאה ה-22, אבל במאה ה-23 יקרה משהו אחר לגמרי ומעניין עוד יותר –  ארה"ב תהיה בני ברק החדשה, עם רוב יהודי חרדי. כל זה כמובן בהנחה המפוקפקת שהמגמות הדמוגרפיות ימשיכו בדיוק בכיוון הנוכחי.

האמת היא שהדמוגרפיה לעולם לא מתקדמת בדיוק בכיוון המצופה, ובכל אופן היא משנה את פני העולם.  הטבלה בוויקיפדיה מראה את אוכלוסיית העולם בתחילת המאה העשרים. אי אפשר להבין את ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות בלי לשים לב שבריטניה וצרפת אפילו לא הכפילו את אוכלוסייתן מאז וגרמניה בקושי גדלה. לעומת זאת, הודו (שכללה אז גם את פקיסטן ובנגלדש) הגדילה אוכלוסייתה פי שישה וכך גם טורקיה.   אבל הכוכבים הדמוגרפיים של מאה השנים האחרונות הם הערבים – מוסלמים. ערב הסעודית מנתה פחות משני מיליון תושבים ב-1914, היום יש שם בערך 30 מיליון תושבים. מצרים הכפילה אוכלוסייתה פי עשרה.  אירן הגדילה אוכלוסייתה פי שמונה. בתחילת המאה היו יותר יהודים מאשר איראנים או מצריים. אבל איפה היהודים היום ואיפה הם, ולא רק היטלר אשם בכך, אלא גם שיעורי פריון שונים מאוד.

נראה לי שרק בעתיד הרחוק נבין במלואה את משמעותה של הסערה הדמוגרפית הערבית והמוסלמית, כאשר נראה מדינות אירופאיות כמו צרפת ובלגיה הופכות לערביות-מוסלמיות למחצה.

מדוע הנפט קרס?

לפני עשור אהבתי לגלוש באינטרנט באתרים של כל מיני רואי שחורות, שניבאו שאו-טו-טו הנפט נגמר, מחירי הנפט יעקפו את ה-200 או ה-300 דולר לחבית, ולא ניתן יהיה לקיים עוד ציביליזציה בצורתה הנוכחית.  ייתכן שהתחזית הזו עוד תתגשם, אבל המציאות כרגע נראית הפוכה. מחיר הנפט צולל בחדות בחודשים האחרונים. להתרחשות זו יש השלכות דרמטיות על המצב הגיאו-פוליטי. למשל, אירן ורוסיה, שכלכלתן מבוססת כולה על שאיבת הנוזל השחור ממעמקי האדמה, אולי יבחרו להשלים עם המערב כדי להקטין את המשבר שהן חוות. ייתכן גם ההיפך – אולי יפנו לנתיב של הגברת הפרובוקציות וההתגרות במערב כדרך להסיח את דעת הקהל שלהן.  גיא בכור ערך ניתוח מעניין של ההשלכות הגיאו-פוליטיות.

איך קרה שמחיר הנפט צנח ככה? יודעי דבר מצביעים על שישה גורמים עיקריים.

ראשית, המהפכה הטכנולוגית שהתרחשה בארצות הברית. החלו שם בקידוחי פראקינג, שכללו הזרמת כמויות עצומות של מים כדי להוציא נפט מסלעים. שיטת ההפקה הזו מניבה כמויות גדולות של נפט. מדובר ב-3 מיליון חביות נפט ליום לערך, וזו כמות לא מבוטלת מסך הנפט הנצרך בעולם שעומד על 90 מיליון חביות ביום.  נראה שמפיקת הנפט הגדולה בעולם, ערב הסעודית, החליטה שלא לצמצם את תפוקתה ולאפשר למחירי הנפט לרדת כדי להרוס את מפיקות הנפט האמריקניות המשתמשות בשיטה היקרה יחסית של הפראקינג.

שנית, האמריקנים נוהגים פחות. על אף הגידול באוכלוסיה, פחות קילומטרים נעשו ברכב ב-2013 לעומת 2007. זו מהפכה משמעותית משום שאף אומה לא מכרה את נשמתה לנפט כפי שעשתה ארה"ב, שבה מקובל סגנון החיים הפרברי שדורש גמיעת מרחקים ארוכים מדי יום ברכב הפרטי. לשם השוואה, בישראל ובגרמניה צריכת הנפט לנפש נמוכה במחצית מזו שבארה"ב.

שלישית, המכוניות הולכות ומתייעלות בשימוש שלהן בבנזין. מ-2007 חל שיפור של 25% במספר הקילומטרים לכל ליטר דלק ברכבים חדשים. החקיקה והרגולציה מבטיחות שהשיפור הזה רק יימשך, והממשל האמריקני הציב יעדים שאפתניים לאמצע העשור הבא.

רביעית, הגז הטבעי, שגם הוא נעשה זול וזמין בשפע, הולך ונוגס בנפט. כמה זול הגז הטבעי? האומדן כיום הוא שעלות אנרגיית גז טבעי השקולה לחבית נפט עומדת על 25 דולרים, בעוד שחבית נפט עדיין עולה קרוב ל-60 דולרים. אמנם ניסיונות להסב כלי רכב לגז עדיין לא הצליחו בהיקף גדול. אולם יש זירות שבהן גז טבעי ונפט מצויים בתחרות ישירה ויכולים להחליף אלו את אלו, בתעשייה הפטרוכימית, כמקור אנרגיה לחימום בתים וכחומר גלם לתחנות כוח (כפי שקרה בארץ – תחנת הכוח רדינג למשל הוסבה מהישענות על נפט להישענות על גז טבעי).

חמישית,  על התיאבון המדלדל לדלק בארה"ב אמורה הייתה לפצות בעיקר סין. אולם אחרי שנים של בניית ערי רפאים ויצירת מפעלים רבי קיבולת, הסינים הורידו הילוך בפעילותם הכלכלית ובהשקעות הבזבזניות וגם הגידול בצריכת הנפט נחלש מאוד.

שישית, מחיר הנפט נקוב בדולרים. הדולר התחזק לאחרונה מאוד, בשל ההערכות שארה"ב קרובה להעלאת ריבית אחרי שהתחדשה שם הצמיחה הבריאה. טבעי שעם עליית ערך הדולר יירד ערך הנפט. מה עוד שהנפט, כמו זהב, הוא נכס ספקולטיבי שנעשה לא הגיוני להחזיק בו כאשר קיימים נכסים אחרים שצפויים להניב ריבית.

בולטת בהעדרה לעת עתה סיבה שביעית, שכולם ציפו בעבר שהיא היא זו שתחסל את הנפט. המכונית החשמלית שאמורה הייתה לשחרר את האנושות משעבודה לנפט אמנם עשתה צעדים ראשוניים יפים בשנים האחרונות (וגם צעדים לאחור), אך משקלה בצי הרכב העולמי כל כך קטן לעת עתה שבוודאי אין לייחס לה את אובדן כוחו של הנפט. בארצות הברית מכוניות שניתן לטעון מהחשמל מהוות בערך חצי אחוז מצי המכוניות הכולל.

אורי כץ מנתח את מצב המדינה

הניתוח של אורי כץ מעניין והטון הכללי לא יהיה זר גם לקוראי הבלוג שלי.

 

יצחק הרצוג משחית את הפוליטיקה הישראלית

עוד בטרם קיבל תפקיד שררה כלשהו הצליח יצחק הרצוג לפגוע קשות בפוליטיקה הישראלית וביציבות שיטת הממשל. הרצוג נכנע לדרישתה של שותפתו למאבק מול נתניהו, ציפי לבני, והבטיח לה רוטציה בראשות הממשלה, אם מפלגתם תזכה בשלטון. אפשר היה לשבח את הרצוג על הענווה והצניעות שהפגין ועל נכונותו לחלוק בכתר השלטון (ההיפותטי לעתה עתה). אבל הרצוג לא ויתר רק על מה ששלו, הוא גם ויתר על כללי יסוד של התנהלות פוליטית. כללים שלפיהם לא יעלה על הדעת שמי שעומדת בראש מפלגה שעל פי הסקרים בקושי עוברת את אחוז החסימה תשודרג, בשל יכולת הסחיטה שלה, למועמדת לראשות ממשלה.

צעדו של הרצוג יכול לקדם תרבות פוליטית שבה ישררו חוסר הגינות, חוסר יציבות וחוסר ודאות קיצוניים.  נניח למשל שתוצאות הבחירות יעניקו לכל אחד משני הגושים הגדולים 58 מנדטים ומפלגת מרכז קטנה תחזיק בארבעה מנדטים.   מה ימנע את ראש מפלגת המרכז הזעירה מלדרוש לעצמו רוטציה בראשות הממשלה וחצי מתפקידי השרים (או שלושה רבעים)?  יצחק רבין הואשם בזמנו על כך שהעניק לאלכס גולדפרב תפקיד סגן שר ומיצובישי בתמורה להצבעתו על הסכם אוסלו ב'. אבל בתרבות שבה כל סחטן הוא מלך, זה באמת כלום – אולי גולדפרב בכלל יצא אז פראייר, למה לא דרש רוטציה בראשות הממשלה. הרי הוא היה הקול ה-61 (או לפחות תיק אנרגיה מורחב? הרי היה חשמלאי).

תרבות פוליטית של דרישות סחטניות, שאינן פרופורציוניות לדין הבוחר, תהפוך את האופורטוניסט שבפוליטיקאים לבעל הפוטנציאל המבטיח ביותר. יכול להיות שזה כבר המצב הקיים, ובכל אופן הרצוג הביאו לשפל מדרגה חדש.  הסוציאליסט המוצהר הופך את הפוליטיקה לכלכלת שוק חופשי שבה מתנהלת מלחמת מחירים פרועה על ג'ובים והכול קביל.

הרצוג נראה כרגע כאלטרנטיבה המרכזית לנתניהו, ונתניהו עצמו הביך קשות את תומכיו באופן המופקר שבו גרר את המדינה לבחירות מיותרות לחלוטין בטרם עת. מי שירצה לבחור בפוליטיקאי נורמלי בבחירות האלו יהיה בין הפטיש לסדן.

שימו לב ליוון

בכל העולם צונחים שווקי המניות ובפרט ביוון, שם נפלה הבורסה ב-13 אחוזים.
אין זו היסטריית שווא. הפלונטר הפוליטי ביוון צפוי להביא לבחירות חדשות בקרוב. המפלגה המובילה לפי הסקרים היא מפלגה סוציאליסטית רדיקלית בשם סיריזה. מנהיגה הוא מעריץ ידוע של הוגו צ'אווז ומתנגד לכל תוכניות הצנע שנכפו על יוון. יוון בהנהגת סיריזה תאתגר עד הקצה את הסובלנות של גרמניה ואולי אולי תביא סוף סוף למה שצריך היה לקרות מזמן – יציאה של מדינה מגוש האירו. עזיבת יוון את הגוש עלולה לעורר מחדש את אימת המשקיעים לגבי מדינות אחרות כמו פורטוגל וספרד ואולי אפילו צרפת.  מי שמשקיע במדינות אלו יגלה פתאום שהוא שם כספו על קרן הצבי.
מריו דראגי אמנם שכנע את המשקיעים שהוא ישפוך כמה כסף שיידרש בכדי לממן את צרותיהן של מדינות הפריפריה. אולם בקרב מול משלם המסים הגרמני, ההולנדי והפיני הזועף לא בטוח שידו תהיה על העליונה.