ההיסטוריה שייכת למנצחים, גם הטועים

על פי הסקרים, אד מיליבנד היה צפוי להפוך הבוקר לראש ממשלת בריטניה, בסיועם של הלאומנים הסקוטיים. אולם כפי שכבר למדנו בחודשים האחרונים (וכפי ששמעון פרס למד לכל אורך הקריירה ללא קץ שלו), סקרים הם רק סקרים.

הסיכוי שנתנו מומחי הסקרים לאפשרות שהמפלגה השמרנית תזכה לרוב מוחלט בפרלמנט היה אחד לחמש מאות. אבל זהו התסריט שהתממש לבסוף. מן הסתם לא בשל תנודות קוואנטיות בלתי צפויות באטומים שמרכיבים את אזרחי בריטניה, אלא מאחר שהסוקרים פישלו בגדול. במשך חמש השנים הקרובות ימשיך דיוויד קמרון לשמש כראש ממשלת בריטניה, מחוזק ונהנה מרוב ברור, גם אם קטן, בפרלמנט.

זו בהחלט בשורה טובה לישראל. מיליבנד היהודי הלא נלהב (שבאופן סמלי תמונתו אוכל באופן כושל סנדוויץ' חזיר הפכה לאייקון) עלול היה להפוך לראש הממשלה העוין ביותר לישראל מזה שנות דור, בניגוד לקמרון הפרו ישראלי המובהק. יש לבחירות משמעות אמיתית מבחינתנו: הסיכוי לצעדים קשים של האיחוד האירופי נגד ישראל ומפעל ההתנחלויות פחת.

אבל בעיקר יש משמעות כלכלית להכרעת הבוחר הבריטי. הנרטיב שהציגו השמרנים היה שהם הצילו את בריטניה ממשבר חוב קטסטרופלי בצעדי הצנע הנוקשים שביצעו ובקיצוצים שערכו שמטרתם הייתה הפחתת הגרעון. לכל אורך הקדנציה השמרנים היו מאוד לא פופולאריים בשל צעדים אלו, אולם עם התאוששות הכלכלה הבריטית הם זכו להצדקה, ובסופו של דבר קיבלו אמש את אמונו של הבוחר והיום גם את אמון שוקי ההון הבריטיים שזינקו בחדות בתגובה לתוצאות. ההיסטוריה שייכת למנצחים וסביר שהזיכרון הקולקטיבי יפרגן לראש הממשלה קמרון ולשר האוצר שלו ג'ורג' אוסבורן על מהלכיהם.

אף על פי כן האמת היא אחרת לגמרי. מדיניות הקיצוצים שהובילו השמרנים, יחד עם שותפיהם הליברל דמוקרטים, הייתה מיותרת לחלוטין. היא לא תרמה דבר, אלא המיטה סבל מיותר על האזרחים. זו גם דעתם של רוב הכלכלנים בבריטניה, שסבורים שצעדי הממשלה השמרנית לא תרמו לכלכלה אלא הזיקו לה. הממשלה הבריטית ערכה קיצוצים כדי להתגונן מחשש דמיוני לחלוטין פן יעלו הריביות על החוב הלאומי, בשעה שבפועל הן רק ירדו לשפל בן מאות שנים. ממשלת קמרון הייתה מיטיבה לעשות אילו הייתה מחליטה לגייס משאביה של האומה כדי להדוף פלישת חוצנים, כפי שהמליץ פעם פול קרוגמן. האיום היה דמיוני באותה מידה, אך הנזק שהיה נגרם לאזרחי בריטניה היה קטן יותר. קריאת תגר על החוצנים לפחות הייתה יוצרת מקומות עבודה עבור מגויסים צעירים שהיו בטח נוהרים ללמוד את רזי הלחימה באפס כבידה, בעוד שהמלחמה בגרעון השמידה מקומות עבודה והותירה אנשים מיואשים, מרוששים וחסרי תעסוקה.

עם זאת בסיכומו של דבר בריטניה נהנתה מיתרונה הגדול על מדינות כמו יוון וספרד, שבניגוד לה, אצלן המלחמה בגרעון לא הותירה מהכלכלה אבן על אבן. לבריטניה יש מטבע עצמאי. בזמן שבו הממשלה סירבה להדפיס כסף על ידי הרחבת הגרעון, בא הפיחות בלירה שטרלינג (שפעם הייתה שווה 8.50 ש"ח ואחרי המשבר הפיננסי צנחה לאזור ה-5.50 ש"ח), והניב אפקטים דומים לאלו שהייתה מניבה הדפסת כסף – הפחית את נטל החובות הנקובים בליש"ט והקל על פירמות לשלם לעובדיהן את המשכורות. הפיחות אמנם התרחש עוד לפני שקמרון נכנס לתפקידו, אבל הוא הניח את הבסיס לאפשרות של התאוששות כלכלית מאוחרת יותר. צעדי הצנע רק עיכבו אותה.

מרגרט תאצ'ר, מתנגדת נחרצת להצטרפות לאירו, ואחרים שהיו בעמדתה, הם שהותירו את המורשת שמנעה מהמהלכים השגויים של ממשלת בריטניה לחולל אסון ארוך טווח, ודיוויד קמרון קצר את הפירות.

מאיפה יבוא הכסף? תתייעצו עם מארין לה פן

כל פוליטיקאי שמציג תוכנית כלכלית, כפי שעשה היום מנואל טרכטנברג, נתקל בשאלתם של העיתונאים הספקנים:"מאיפה יבוא הכסף". יש שתי גישות מקובלות בפוליטיקה הישראלית להתמודד עם השאלה – האחת הפופוליסטית היא להצביע על דרכים לקחת כסף מהעשירים. זו הדרך שבה נוקטת מרצ ושבה נקטה שלי יחימוביץ במערכת הבחירות הקודמת. השנייה החמקנית היא להבטיח שהכסף יבוא איכשהו מהצמיחה ומהרפורמות.

הדרך הראשונה היא כמובן הבל ורעות רוח. היא מסתמכת על אמונה טפלה בקיומו של חוק שימור הכסף כאילו אפשר להזיז כסף במאזן האקסל מפה לשם, מהעשירים לעניים, והוא יישמר, אף שמהותו תשתנה לחלוטין – מכספים המופנים להשקעות של חברות גדולות בפסי הייצור שלהן, לכספים המיועדים לצריכה בידי החלשים. דא עקא, זה לא יעבוד – אין חוק שימור לכסף. הון ועסקים הם ניידים ורגישים מאוד להשפעת תמריצים ולא שק תפוחי אדמה שניתן ליטול חופן ממנו ולתת לפיות הרעבים.

הדרך השנייה, הבטחה עמומה על צמיחה שתספק את הכסף, היא סתם פחדנית ומעלה את התהייה האם מאחורי ההבטחות הגדולות אין כלום. כשיתברר שאין דרך לממן אותן, הפוליטיקאי פשוט ישליכן לפח.

דווקא אצל פוליטיקאית שלא אהודה בארצנו, אך הולכת ונעשית יותר ויותר פופולארית בארצה, מארין לה פן, מנהיגת הימין הרדיקלי בצרפת, מצאתי הסבר פשוט כיצד יוצאים מצנע, כל כך פשוט אבל נדיר לשמוע אותו מפוליטיקאים שבמיינסטרים, גם בארץ וגם בחו"ל.

Ms. Le Pen maintains that without the euro there would be no need for austerity. The Bank of France could print money to finance the state.

ובעברית פשוטה: אתם שואלים מאיפה הכסף? יש בנק מרכזי ויש לו מדפסת כסף אינסופית. למה לא ללחוץ על הכפתור?

נכון, כל אחד מבין שאי אפשר להדפיס כסף ללא גבול. הדפסת כסף מביאה ללחץ אינפלציוני, מה שמביא את הבנק המרכזי להעלאת ריבית, מה שחונק את המשק. אבל השיקול הזה נעשה מטריד כשהריבית מגיעה ל-5%, ל-6% או ל-7%. הוא הדבר האחרון שצריך להציק לנו כשהריבית היא באפס, על סף ריבית שלילית. היו ימים שבהם אפשר היה לשים כסף בתוכנית חיסכון ארוכת טווח ולקבל עליה 3% או 4% צמודים למדד. הם לא היו ימים כל כך רעים. בוא נדפיס שקלים כל הדרך חזרה לשם, וכדרך אגב גם יהיה לנו מאיפה לממן אי אלו תוכניות חברתיות גדולות.

כאילו במשרד המדע מאמינים שהעולם שטוח

אם במשרד המדע היו מאמינים שהעולם שטוח, כדאי היה להיות מודאגים לגבי מצב המדע בישראל. לא שאין סיבות טובות להאמין שהעולם שטוח. עובדה: אנשים קמים בבוקר, יוצאים לרחוב ורואים מדרכה ישרה. עובדה: האנשים באוסטרליה לא חשים כאבי ראש כי הם עומדים הפוך. אף על פי כן, למדנו משהו, ואנחנו יודעים מאלפי שנים של חקירה אנושית שבניגוד לאינטואיציה האנושית המיידית, העולם אינו שטוח.

בגלובס מובא ראיון עם המפקח על תקציב המדינה והעמידה בכללים הפיסקאליים בבנק ישראל, עדי ברנדר, התומך במדיניות צנע שתכלול קיצוצים ובהעלאות מס, ודבריו על מקרו-כלכלה מזכירים לי את האמונה בארץ השטוחה: אוסף אמירות שנראות נכונות אינטואיטיבית, אך כבר מזמן צריך היה להיות ברור לכל בר דעת שאינן עומדות בבחינה אמפירית. מטריד מאוד שבעל תפקיד משמעותי במשק מחזיק באמונות כאלו.

לדברי ברנדר, "למחיר הגבוה שנשלם יש שלושה רכיבים: העברת הנטל לדור הבא; המחיר השני הוא שכבר 2-3 שנים אנו מתחילים לשלם ריבית גבוהה יותר על החוב והסכומים אינם זניחים. אם לא תבוצע ההתאמה בצד ההכנסות (העלאת מסים – א.פ) וגוררים את זה קדימה (העלאת יעד גירעון – א.פ.), המשמעות תהיה תוספת של 5 מיליארד שקל לשנה בתשלומי ריבית. המחיר השלישי הוא העלאת הריביות ופרמיית הסיכון של המשק שמאוד רגיש לגירעון הממשלתי, וזה משפיע לא רק על הסקטור הציבורי, אלא גם על הסקטור העסקי כי מדובר על ריביות לטווח הארוך, כלומר, עלויות המימון של כלל המשק. חשוב לזכור, שהמהלכים שנעשו ע"י האוצר ב-2013 שיקמו את האמינות של יעד הגירעון ארוך טווח, אבל רמת הגירעון עצמה עדיין גבוה. צריך להתקדם עם הפחתת הגירעון".

האזהרה מהעלאת הריביות ומהשלכותיה הקשות על העתיד היא כמעט מצחיקה, אם לא מעציבה. כיום חוסכים מקבלים ריביות אפסיות וכלל לא מסוגלים לצבור חסכונות לימי הזקנה. אם החוב יגדל והריביות יעלו, הרי שאנשים יוכלו להגדיל את חסכונותיהם. עם החסכונות האלו הם יוכלו לדאוג לפרוש בכבוד. מדיניות הריבית הנוכחית היא הרסנית לעתיד של כל אזרח חוסך.

גם לא נראה שהממונה על האחריות הפיסקלית קולט  שהוא מדבר על חוב בשקלים חדשים. כלומר חוב שהריביות עליו עוברות לאנשים שמשתמשים בשקלים, קונים איתן, צורכים איתן, משלמים מס רווחי הון עליהן, ואף יקנו איתן עוד אג"ח ממשלתיות.  זהו חוב שאינו מעיק על המשק, אלא מפרה את הפעילות שבתוכו (בניגוד לחוב במט"ח שעלול להיות מסוכן באמת שהרי הריביות עליו דולפות מחוץ למשק).

וכמובן, דבריו של הממונה על האחריות הפיסקליות מנותקים לא רק משכל ישר אלא גם מהמציאות האמפירית – כאילו כלל אינו מודע למה שקורה בעולם. כלל אינו מודע לכך שמצד אחד, יפן,  המדינה בעלת החוב הממשלתי הגדול ביותר בעולם, פי 3 מישראל ביחס, היא גם המדינה עם הריביות הנמוכות ביותר בעולם, זאת אף שבניגוד חריף לישראל, אין לה עתיד דמוגרפי שיאפשר לה לפרוע את החוב שלה. מצד שני, נראה שגם אינו מודע לכך שרוב המדינות שנקלעו למשבר האירו הקשה שהזניק את הריבית על החובות שלהן, בין השאר אירלנד וספרד, הגיעו אליו עם מצב חוב ממשלתי מאוזן להפליא.

 

 

הצנע כאסון בריאותי

שווה לקרוא את הכתבה שפורסמה בכלכליסט – על הסבל שגורמת מדיניות הצנע בכל מקום שבו היא מונהגת שמתבטא גם במדדים בריאותיים

http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3608946,00.html

קשה לקלוט כיצד תיאוריה אווילית כל כך כמו הצנע עדיין שורדת בעולם שמונים שנה אחרי שחוללה את השפל של שנות השלושים. קורבנותיו הגדולים ביותר של הצנע הם, מן הסתם, אלו שמתו במלחמת העולם השניה ובשואה. מאורעות היסטוריים שקרוב לוודאי שלא היו מתחוללים אם בנקים מרכזיים וממשלות היו קולטים שתפקידם למנוע צנע בכל מחיר ולמנוע את ההקצנה ההרסנית שמולידה מדיניות צנע.

כאב סתמי

"כואב, אבל שווה", כותבת מירב ארלוזורוב על התקציב, וטוענת שהקיצוצים מנעו אסון.

http://www.haaretz.co.il/1.2084182

ואילו אני שב ואומר, כפי שכבר כתבתי בעבר, שאין שום הוכחה ואין שום דוגמה בעולם לטענה העיקרית של מירב ארלוזורוב. הטענה לפיה תקציב גרעוני שנקוב במטבע המקומי (לא במט"ח), מחולל איזשהו נזק ומשבר גדול. בטח שלא במצב שבו הריביות הן קרובות לאפס והאינפלציה קרובה לאפס. הרי אם האינפלציה והריביות קרובות לאפס הדבר מעיד שאין השתוללות של זרימת כסף במשק, אלא ההיפך הגמור – יש מחסור בכסף, ולפיכך התקציב צריך להתרחב, לא להצטמק.

יש אינספור דוגמאות הפוכות לטענה הפשטנית של ארלוזורוב, שלפיה גירעון הוא אסון. כל כלכלות המערב המרכזיות סוחבות היום גירעון גדול מזה שהיה לישראל, פי כמה וכמה. והדעה של הכלכלנים המובילים היא שכדי שכלכלות המערב ייצאו מהמשבר הן צריכות דווקא להגדיל עוד את הגירעונות. למה יפן, מדינה עם גירעון של 10% (פי 3 לפחות מהגרעון של ישראל), לא שרויה בקיצוצים אלא נמצאת עכשיו בתוכנית של תמרוץ תקציבי, והשווקים שם עלו בטירוף? כי כולם מבינים שהאמת הפוכה ממה שמירב ארלוזורוב טוענת.

ומה הסיפור עם החובות של ספרד ויוון? החוב של ספרד ויוון נקוב באירו, מטבע שאין להן כל שליטה עליו. החוב של ישראל הוא בשקלים, מטבע שהיא יכולה להדפיסו כרצונה. לכן החוב הספרדי הוא אסון, והחוב הישראלי חסר משמעות. יחי ההבדל הענק.

ומה פשר הכמיהה לכאב?

בכל אופן אני מודע לכך שהאינטואציה של הרבה אנשים, אפילו כאלו שלא מתיימרים להבין דבר בכלכלה, זהה לזו של מירב ארלוזורוב. אני חושב שהדבר נובע ממשהו בראשיתי עמוק בתוכנו, איזו אמונה עמוקה בנפש האדם שכדי שיהיה טוב, צריך שיהיה סבל גדול קודם. בתקופות אפלות בתולדות האנושות, קו המחשבה הזה הוביל כנראה לקורבנות אדם (קישור מעניין ועדכני בנושא). בתקופתנו הנאורה יותר, האינטואיציה הזו מובילה ממשלות לחשוב ששיקום הכלכלה יבוא על ידי עשיית דברים שהם ההיפך הגמור ממה שצריך – במקום לעודד צריכה ויזמות, מחריבים אותן בכך שהופכים את הציבור לעני יותר. זה אינו כאב בונה, זהו כאב סתמי.

ולגבי החרדים

טענה נוספת שארלוזורוב הדגישה במאמרה היא שהקיצוצים לחרדים מהווים נקודת אור בתקציב. עם הטענה הזו אני מאוד מסכים מחד, ומאידך לקיצוצים האלו היה יותר כוח בתקציב מרחיב שהיה יוצר מקומות עבודה שאליהם חרדים מחפשי פרנסה יכולים היו לפנות. כאשר מצד אחד מקצצים לחרדים ומצד שני מכניסים את המשק למיתון ומקטינים את מספר מקומות העבודה, זו סתם אכזריות.

ובכל אופן לא אבדה התקווה

ועדיין, גם אחרי התקציב הגרוע הזה – יש שתי קרני אור.

ראשית, דווקא בגלל שבעולם כולו המדיניות שארלוזורוב מקדמת היא כבר לא כל כך פופולארית, ומנהיגי המדינות כבר לא להוטים כל כך לקצץ ולקצץ, ייתכן שתבוא התאוששות עולמית שתועיל גם לנו.

שנית, אם ייבחר נגיד ראוי לבנק ישראל, הוא יכול להושיע את המשק על ידי הורדות ריבית נוספות, כל הדרך אל האפס המוחלט, או\ו על ידי פיחות משמעותי בשקל. דא עקא, בתסריט כזה, ובהנחה שלא נחזה בפרץ של בניית דירות, רוכשי הדירות האומללים יהיו אומללים עוד יותר.

תקשיבו לאבי טיומקין

יש בכלכליסט ראיון מעניין עם איש קרנות הגידור, אבי טיומקין.  והוא אומר דברים נכונים.

http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3604756,00.html

אבי טיומקין צודק כשאומר שהגירעון הוא ההישג הגדול של שטייניץ. ממש כך. היסטוריונים שיכתבו היסטוריה כלכלית עוד 50 שנה, כשאנשים יבינו טוב יותר כלכלה, יידהמו מהאופן שבו הפך הגירעון לסיבה להשמצה ולדרישת ועדת חקירה, כשלמעשה הוא הדבר הנכון ביותר שהיה צריך לעשות. כשהביקושים במגזר הפרטי יורדים, הממשלה צריכה להיכנס לגירעון כדי לייצר ביקושים בעצמה.

אנשי משרד האוצר, ובמידה מסוימת גם סטנלי פישר, תקועים בהשקפות כלכליות שהיו רלוונטיות יותר לפני עשרים שנה, כשמה שהיה צריך לעשות זה להילחם בכוח באינפלציה. היום האינפלציה מתה. לא היא האויב כרגע. אבל מעטים במדינה קולטים זאת. היחיד בקרב מביני המאקרו בישראל שמדבר לעניין כיום פרט לטיומקין הוא אהרון פוגל.

הקיבעון של אנשי האוצר מזכיר קצת את בגין, שדיבר כל הזמן על חיסול ערפאת כאילו זה חיסול היטלר. עמוס עוז כתב לו:"אדוני, היטלר מת". צריך לכתוב לקרנית פלוג, סטנלי פישר וליאיר לפיד:"גבירתי ורבותיי, האינפלציה מתה". אם אין אינפלציה, אז הממשלה צריכה לשפוך כמה שיותר כסף.

עם זאת, אני לא אוהב את הפסימיות משוללת ההצדקה של טיומקין. מכיוון שכל מדינות העולם, פרט לארצנו הקטנה והמטופשת, כבר מתחילות להבין שהצנע והניסיון לחסל גירעונות באופן דרסטי מהווים צעד אסוני וקטסטרופלי – בעתיד תינקט מדיניות נכונה יותר וההתאוששות העולמית תימשך ותתרחב. יש סיכוי טוב שהיא תסחוף לתוכה גם אותנו, כי הטמטום של לפיד אינו מספיק כדי למנוע את השגשוג, כשהמדינות האחרות בעולם נוקטות במדיניות נכונה.

המלח לא מזיק, ומה בדבר הגירעון?

בניו יורק טיימס פורסמה כתבה דרמטית בנושא בריאותי –

http://www.nytimes.com/2013/05/15/health/panel-finds-no-benefit-in-sharply-restricting-sodium.html?pagewanted=all&_r=0

על סמך ממצאים חדשים ומקיפים, אין סיבה להגביל את הצריכה היומית של מלח לרמות מאוד נמוכות. אדרבה, צריכה מאוד נמוכה של מלח מגבירה סיכוי לבעיות לב.  אלו אמנם ממצאים שסותרים את הידע הקיים בנושא, אך מסתבר שמחקרים קודמים שטענו אחרת הסתמכו על קורלציות פשטניות.  בכתבה רואיינו אנשים שקידמו את אג'נדת האנטי מלח וכמובן הם התעקשו שאין סיבה לחזור בהם מהשקפתם.

לי זה הזכיר מאוד את מה שקרה עם הכלכלה והגירעון – הבסיס המדעי להתנגדות לגירעון (בסביבת ריבית נמוכה) קרס כליל, ובכל אופן כמעט כל "האנשים החשובים" מתעקשים שזה לא משנה. מה חשוב המדע, כשהאינטואיציות שלהם אומרות אחרת, ומה עוד שהיוקרה האישית שלהם עומדת על הכף.

וזה חומר קריאה מעולה, למי שיש לו כוח לקרוא באנגלית

http://www.nybooks.com/articles/archives/2013/jun/06/how-case-austerity-has-crumbled/

התקציב האכזרי שמתבסס על קריאה בכוס קפה

ביפן יש גרעון של 10% והחוב לתוצר הוא של מעל 200% והריביות הן הנמוכות בעולם. הטענה שאיזושהי חריגה קלה יחסית ביעד הגרעון תעורר עלינו את זעם המשקיעים ותביא לריביות מפלצתיות היא פשוט אמונה טפלה, שיש לשים אותה בתיבה אחת עם קריאה בכוס קפה, האמונה בארץ השטוחה והאמונה במפלצת בלוך נס.

מקומם ומזעזע שמדיניות כלכלית, כמו זו שמתבטאת בתקציב הגזירות הנוכחי, עם השלכות אמיתיות ואף קשות על אנשים אמיתיים, נקבעת על פי אמונה טפלה, שמעולם לא תוקפה אמפירית. כפי שציינתי בעבר, המחקר היחיד שנתן איזשהו בסיס למדיניות הצנע נזרק לאחרונה לפח הזבל אחרי שהתברר שכולו התבסס על טעות באקסל.

ליובל אלבשן יש פטיש וכל דבר הוא מסמר

יובל אלבשן משווה את הטעויות של שנות השלושים באמריקה לטעות שיאיר לפיד עושה עכשיו

http://www.themarker.com/opinion/1.2006487

בעיקרון יש אולי דמיון, אבל אלבשן אינו מבין מה היה שגוי במדיניות של נשיא ארה"ב הובר בשנות השלושים. זאת משום שהוא כמו אדם שמחזיק בפטיש ולפיכך משוכנע שכל בעיה היא מסמר. הפטיש של אלבשן הוא האמונה שכל בעיה בכלכלה נובעת מכך שהעשירים דופקים את העניים, והוא רואה זאת כשורש המשבר בשנות השלושים. אבל הוא אינו מבין את הטעות של הובר בשנות השלושים.

הטעות של הובר לא נבעה מכך שהעדיף עשירים על פני עניים, אלא מפני שהאמין בכך שחשוב לשמור על המסגרת התקציבית בזמן של שפל, אמונה שגויה לחלוטין, שלצערנו אימצו גם באירופה בשנים האחרונות והתוצאות הרות אסון. האמונה הזו הובילה אותו להעלות את המס השולי ל-63%. האם זו העדפת עשירים? תלמד היסטוריה לפני שאתה מדבר. הובר אמנם הגדיל את הגרעון במקצת, אבל במידה זניחה ביחס לעוצמת הנפילה של הכלכלה.

אפשר להתווכח אם חשוב לשמור על המסגרת התקציבית בזמן של צמיחה (כמו שסטנלי פישר מאמין ולכן כופה קיצוצים על יאיר לפיד), אבל זה קונצנזוס כמעט מוחלט כיום שאין זה הכרחי לשמור על מסגרת תקציבית בזמן של שפל. הובר לא הבין זאת, והמדיניות שלו הרסה לעשירים כמו שהרסה לעניים. די להסתכל מה קרה בוול סטריט במרחץ הדמים של השנים 1929 עד 1932 (90% ירידה!!), כדי להבין כיצד בעלי ההון סבלו ובגדול. לא כל טעות כלכלית נובעת מהעדפת העשירים על העניים או ההיפך. הכלכלה היא לא סכום אפס, והרס הכלכלה הורס גם לעשירים וגם לעניים.

קרוגמן מפספס את הנקודה

טור מעניין של פול קרוגמן, שטוען שהאליטה העשירה תומכת בצנע כי הצנע טוב לעשירים, או לפחות לא פוגע בהם כמו בעניים.

http://www.themarker.com/wallstreet/1.2005645

עם זה איני מסכים. קרוגמן בדרך כלל מבין עניין. הוא מועמד רציני מאוד לתואר בכיר הכלכלנים החיים כיום, אבל בפסיכולוגיה הוא מבין פחות כנראה, והניתוח שלו את מניעי התומכים בצנע הוא שגוי. מדיניות הצנע הרסנית לכולם. מי אמר שהעשירים בעדה? הכסף מצביע בידיים – הבורסות יורדות בחדות כל פעם שמסתמנת איזו החמרה בצנע. הימין אמנם תומך בצנע, אבל בכלל לא בטוח שיש קשר בין הצבעה לימין לבין עושר. אולי הקשר הפוך. המדינות בארה"ב שמצביעות לרפובליקנים הן המדינות היותר עניות. בקליפורניה, ניו יורק, ניו המפשייר וכו' מצביעים לדמוקרטים.

מי שתומך בצנע הוא לא בהכרח עשיר, אבל הוא בהכרח קצת מטומטם. התמיכה שלו אינה נובעת מתוך אינטרס אישי. תומך הצנע דופק את האינטרסים שלו כמו שהוא דופק את האינטרסים של כולם. תסתכלו למשל על יאיר לפיד שמוביל אצלנו מדיניות צנע. יש לו את כל האינטרס שהכלכלה תשגשג עכשיו במהלך כהונתו. אין לי ספק שהוא משתוקק לכך בכל מאודו. אז למה הוא הורס לעצמו עם הקיצוצים המיותרים, והאולי אף הרסניים שהוא מתכנן? לא בגלל איזה אינטרס אישי, אלא בגלל שסטנלי פישר דפק לו את השכל כשהטיף לו השקפת עולם אווילית ושגויה. בכהונה של סטנלי פישר היו הישגים עצומים, ואיני מזלזל בהם, אבל הוא מסיים אותה כשהוא הופך את עצמו מנגיד בנק ישראל לנומורולוג הראשי לישראל, עם ההתעקשות המטופשת על שלושה אחוזי גירעון, כאילו שלוש זה מספר קדוש שכוכבי השמים אוהבים.