מה יפן מלמדת על תשואת מדדים לטווח ארוך?

לאחרונה ביקש ממני אחד מקוראי הבלוג לחוות דעה לגבי התשואה הצפויה של השווקים בטווח הארוך. זו שאלה לא פשוטה. באופן היסטורי הצליח מדד המניות האמריקני להשיג בערך 7% תשואה שנתית ריאלית (אמנם רק כאשר משקללים השקעה מחודשת של הדיבידנדים!). השוק כיום מתומחר מעט ביוקר ולכן סביר שהתשואה מעתה והלאה תהיה נמוכה מהממוצע, אבל המחיר של השוק אינו יקר בצורה מטורפת ואינו מתקרב לערכי בועת הדוט קום בשנת 2000. גם לא נראה שתמחור יתר של נדל"ן עומד ברקע, כפי שקרה ערב המשבר הגדול ב-2007. על כן הייתי מהמר על תשואה ריאלית שנתית שתהיה באזור ה-5%-6% מכאן והלאה לטווח הארוך. מיסוי רווחי ההון, עמלות ודמי ניהול על תעודות סל יהפכו תשואה זאת ל–4% בשנה בערך להמונים. כמובן יכול להיות שאתבדה לגמרי, אבל ניבוייים על סמך טרנד התשואה ארוך הטווח הצליחו לא רע בעבר. ברטון מלכיאל, גורו של השקעה בתעודות סל מנייתיות ומחבר הספר המפורסם "הליכת אקראי בוול סטריט", חזה בספרו במהדורה שנכתבה באמצע 2002 תשואה של 8.5% לשנה (כולל אינפלציה). העולם התהפך מאז במגוון דרכים שונות ומשונות, אבל זו כמעט במדויק התשואה שהושגה מאז יולי 2002 ועד סוף אוקטובר 2014.

אבל כשמדברים בהתלהבות על התשואה העתידית של מדד המניות, תמיד מנקר ברקע החשש מהתקדים היפני – שוק מניות בקריסה רבת עשורים. זו הזדמנות טובה לשוב ולדבר על יפן מאחר שהבוקר מזנקת הבורסה היפנית בשיעור חד, בעקבות הרחבה מבורכת ולא צפויה בתוכנית הדפסת הכסף של הבנק המרכזי שם. העליות הנאות של השוק היפני לא יפצו את המשקיעים שנכנסו לשוק בשנת 1989 כשמדד הניקיי היה קרוב ל-39 אלף נקודות. הבוקר, עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, הוא עומד על פחות מחצי מזה – 16,413.

עם זאת, נקודת ההתחלה של המפולת הנוראית הזו נעוצה בבועת הנכסים המטורפת שהתקיימה ביפן בסוף שנות השמונים. כל אדם בר דעת שחי באותו זמן חייב היה להיות מודע להיותה בועה. מניות נסחרו במכפילים שנעו בין 50 ל-100. מחירי הנדל"ן בטוקיו היו כה יקרים שמישהו חישב ומצא שאדמת ארמון הקיסר שווה יותר מכל קליפורניה. אם נפסע עשור אחורה, אל זמן שבו שוק המניות היפני התנהל בצורה שפויה, ונחשב מה עלה בגורל השקעה במדד שנעשתה אז, נגלה תשואה יותר נסבלת. בסוף 1979 המדד עמד על 6569.  המדד המשקלל השקעה חוזרת של דיבידנדים עומד היום על 24,125 (מקור הנתונים כאן). זו תשואה שנתית של 3.8%. כאשר מנכים ממנה 1%, להוריד את השפעות האינפלציה, נותרת תשואה שנתית של 2.8%. זה עדיין יותר מכל מה שנותן כיום אג"ח ממשלתי סולידי, אבל זו תשואה מאכזבת מאוד בסופו של דבר.

מה שמטריד הוא שהדברים שהרעילו את כלכלת יפן מאז ועד היום – הזדקנות, דמוגרפיה שלילית וחוסר נכונות להדפיס מספיק כסף (חוסר נכונות שהתרכך רק לאחרונה), הם בדיוק אותם אתגרים שעומדים בפני כלכלת המערב בשנים הקרובות. יהיה מי שיאמר שהתרבות האמריקנית מקדשת את תשואת בעלי המניות בניגוד לתרבות העסקית היפנית, שמעדיפה להימנע מהתייעלות ומפיטורים, ועל כן אמריקה בכל מקרה לא צפויה להיקלע לדשדוש כזה. אחרים יאמרו שמצעד האיוולת של נגידי הבנק היפני שסירבו להדפיס מספיק כסף תם ונשלם לו ואינו צפוי להשתחזר בארצות הברית. מצד שני, בגלל האסון של האירו, אולי הוא ישתחזר באירופה? אולי גם יהיו נשיאים רפובליקניים שימנו נגידים הרי אסון שכאלו בהשראת האסכולה האוסטרית שמהווה משנה רוחנית לכמה מבכירי המפלגה הרפובליקנית?

סימני השאלה אם כך לא מעטים. כך או כך, נראה שגם מי שמשקיע כיום במדד מניות אמריקני מתוך אופטימיות לגבי עתיד הכלכלה העולמית, אל לו לצפות לתשואה שנתית נטו שתעלה על 4%.

מתת החיים שמחוץ לאקסל

בפוסט הקודם כתבתי על הבשורה הכלכלית העצומה שמהווה האינטרנט. בשורה זו הייתה מהפכנית לחיי כולנו. אף שאינה נכנסת לגיליון האקסל של ההכנסות וההוצאות שאיתו מודדים בתקשורת ובאקדמיה שיפור במצבם הכלכלי של ההמונים.

אבל יש משהו חשוב הרבה יותר אפילו מהאינטרנט והוא החיים עצמם. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתחום הבריאות המחירים התייקרו בעשור האחרון יותר מאשר בתחומים אחרים. ולכן מעניין  לבדוק האם יש תמורה לאגרה, והאם קיבלנו משהו ממערכת הבריאות תמורת ההתייקרות הזו.  תוחלת החיים היא המוצר הראשי שאמורה לספק לנו מערכת הבריאות. ומסתבר שאכן המוצר הזה השתפר משמעותית. תוחלת החיים עולה. עם זאת, תוחלת החיים היא מושג מתעתע, מאחר שהיא מושפעת מאוד מאריכות ימיהם של בני שמונים ותשעים הנמצאים במצב סיעודי. אף שכמובן לא יעלה על הדעת לקצר את ימיהם במכוון, בכל אופן קשה לומר שהתארכות חייהם היא מהפכה חיובית.

מעניין לפיכך להתמקד דווקא בבני אדם הנמצאים במיטב שנותיהם, ולראות האם מערכת הבריאות הצליחה לשפר את מה שהיא נותנת להם, ובאיזו מידה. ובכן, לפי מסמך של משרד הבריאות, זה השיפור שחל בעשור האחרון ביכולת של מערכת הבריאות (ושל המערכות השונות למניעת תאונות) לספק לנו חיים כשאנחנו בני ארבעים פלוס עד שישים פלוס:

shipur

לדעתי הנתונים האלו מרשימים ביותר, אף שמצער לראות שהמלחמה בסרטן נוחלת הצלחה רק בקצב סיזיפי.   החרדה למות צעירים היא אחת החרדות הגדולות ביותר שלנו, וגם אלו שנשארים בחיים חווים סבל עמוק כשהם נאלצים להיפרד מבני משפחה ומכרים במיטב שנותיהם.  ההפחתה החדה והדרמטית במקרי המוות חשובה יותר מכל נתון אחר של צמיחה כלכלית.

מצב מעמד הביניים משתפר, אבל מחוץ לגליון האקסל

סקר מרתק פורסם: בתשובה לשאלה ההיפותטית על מה יוותרו תמורת שמירת הגישה לאינטרנט, בני אדם עונים תשובות מדהימות. רבים מהם יוותרו על קשר עם האנשים הקרובים אליהם ביותר (הם מוכנים להפסיק לדבר עם אמא!), על יחסי מין ועל שימוש בחושים בסיסיים כמו שמיעה וראייה. הסקר הזה מלמד שהדור האחרון רכש כלי לחיים, גישה לאינטרנט, שמשתווה מבחינתו במשמעויות שלו ובתועלת שלו לכלים ולצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר שנוצקו במיליוני שנים של אבולוציה איטית.

האינטרנט בתפוצה המונית בישראל רק חמש עשרה שנה בערך, ובמהלכם הוא הלך והשתפר דרמטית. אני עוד זוכר את הימים שמנוע החיפוש הפופולארי היה אלטה ויסטה, עם תוצאותיו הכושלות, ושבהם לא היה ניתן למצוא באף אתר עברי עדכוני חדשות שוטפים.   מהפכה נוספת אירעה לפני חמש שנים, עם השקת האייפון. אז האינטרנט יצא מכתלי הבית, והוא מלווה אותנו לכל מקום. ויש אפליקציות שמקלות עוד יותר על הגישה הזו לאינטרנט ופותחות עולם של אפשרויות שונות ומשונות.

ברור אם כך שחלה מהפכה שלא תתואר מבחינת בני האדם בשנים האחרונות ממש. הם קיבלו זכות שימוש כמעט חינמית (עלות חיבורי האינטרט זולה להדהים, במיוחד בארץ אחרי המהפכה של משה כחלון) בכלי שנותן ערך עצום לחיים.

מדוע אם כך אנחנו מופגזים בכותרות על הקיפאון במצבו של מעמד הביניים ועל חוסר התוחלת והעגמימות של הכלכלה המודרנית שטובה רק לעשירים? הרי קרתה מהפכה עצומה בדור האחרון – האינטרנט, ואחד מפלאי האינטרנט הוא שלכולם יש גישה אליו. תשובה אחת היא שיש קבוצה פוליטית חזקה ששולטת בעיתונות הכלכלית ומכורה לאידאולוגיה מרקסיסטית ולפיכך יש לה אינטרס ברור להציג את הקפיטליזם בצורה קודרת.  תשובה שנייה, אמיתית עוד יותר, היא שהשתלטה על החשיבה הכלכלית השקפה שלפיה הכול ניתן למדוד באקסל של הכנסות והוצאות, ומה שלא נמדד באקסל הזה, פשוט לא קיים.  האינטרנט על כל משמעויותיו ונפלאותיו הוא בעל השפעות קטנות (גם אם לא זניחות לחלוטין) בייצור הכנסות או בהוזלת עלויות עבור רוב בני האדם. מכיוון שכך פשוט אי אפשר למדוד אותו בנתוני הצמיחה. כתבתי על הנושא כבר בעבר ביתר פירוט.

בפעם הבאה שבה תשמעו על הקיפאון במצבו של מעמד הביניים בעשורים האחרונים, הסבירו למי שמדקלם הבלים כאלו (מהסוג החביב על עיתונאים כלכליים ישראלים רבים) שזו אינה הבעיה. הבעיה היא ההתקבעות על שימוש בגליונות אקסל של הוצאות והכנסות ככלי להבנת הכלכלה. הכלכלה הרבה יותר מורכבת מזה, והסקר שמספר על מה אנשים מוכנים לוותר בשביל האינטרנט מלמד הרבה יותר מכל אקסל.

אל דאגה, יאיר לפיד. בנק ישראל ידפיס מתוך הבונקר.

כך הכריז יאיר לפיד בנאום לפני בכירי האוצר:

"אנחנו יודעים להסביר – באותות ובמופתים ובמצגות פאואר-פוינט – שבמצב של גירעון גבוה, אם יהיה מחר משבר, לכלכלה לא תהיה כרית ביטחון שתשמור עליה. אבל מה אם לא יהיה משבר? מה אם ב-2016 תהיה צמיחה חזקה בשווקים הבינלאומיים ועודף תקציבי ממשי, איך נסביר לעצמנו את העובדה שבשם האיזון הפיסקלי מנענו – בדעה צלולה – מילדים עניים בבית שמש ובירושלים, בעוטף עזה ובקרית שמונה מזון וחינוך, דיור ורווחה. מה נגיד להם – ומה נגיד לעצמנו – על כך שגזלנו מהם את הסיכוי בשם סיכון תיאורטי שלא התממש?".

על כך כותב רותם שטרקמן בדה מרקר:

אז זהו, שכאן הוא טועה בגדול. גם כאשר סיכון איננו מתממש זה לא אומר שזו היתה טעות להביאו בחשבון ולשלם עליו מחיר. להיפך, אסור שלא להתגונן מפני סיכונים עתידיים גם במחיר של פגיעה באנשים בהווה. ברור שלא כולם מתרחשים בסוף. מאות אלפי ישראלים עושים ביטוח נסיעות לחו"ל ורק מעטים נתקעו בסערת השלגים בנפאל. אז מה זה אומר? שכל מי שעשה ביטוח וחזר בשלום טעה? הלוואי שלא יהיה משבר ב-2016, אבל אנחנו חייבים לקחת בחשבון גם את האפשרות הזאת, כולל אם זה פוגע בילדים של עוטף עזה

לפיד אומר שהגירעון עלול להיות מסוכן בעת משבר, אבל לא תמיד חייבים להעמיד בראש סדר העדיפויות את החשש ממשברים ולכן אפשר להגדיל את הגרעון. שטרקמן תוקף אותו על כך ואומר – חייבים לנהל סיכונים. חייבים לחשוש למשברים.

האמת היא שבדרך כלל באמת חייבים לחשוש למשברים, אבל במקרה הזה צריך לתקוף את דברי לפיד מהכיוון ההפוך. הבעיה איתם היא שטבועה בתוכם ההנחה שהקטנת הגרעון תסייע לישראל בשעת משבר, אך אין להשקפה הזו כל בסיס הגיוני או סביר.  לפיד חושב שאולי צריך לאגור שקלים חדשים בצד בקופת חיסכון כלשהי, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם בעת משבר. זו כמובן השקפה מופרכת לחלוטין. שקלים חדשים הם הדבר היחיד שלא צריך לאגור בצד, כי תמיד בנק ישראל יוכל לייצרם עבורנו. גם בנסיבות הקשות ביותר – כשאירן תשתמש נגדנו חלילה בנשק לא קונבנציונלי, כשהקריה בתל אביב תהיה לאודי עשן, כשהחמאס יפלוש ממנהרות לתוך יישובי עוטף עזה והחיזבאללה לתוך יישובי הצפון, כשהאבטלה תגיע ל-30% ושלי יחימוביץ תהיה ראש ממשלה וזהבה גלאון שרת אוצר ויחד הן יחריבו את כלכלת המדינה בסוציאליזם פופוליסטי והעולם כולו יהיה נתון בשפל גדול שלישי. גם בנסיבות המחרידות האלו, שנקווה שלעולם לא יתממשו, יהיה דבר אחד שלא יהיה לנו מחסור בו – שקלים חדשים. תמיד בנק ישראל יוכל לייצר אותם יש מאין באיזה מחשב מאובטח במעמקי הבונקרים שבהם מצויות מערכות המחשוב שלו. אם לפיד חושש מאיזשהו משבר נורא, כדאי שיתחיל לאגור בצד ערימות נשקים, מאגרי גז ודלק, נרות, גפרורים וקופסאות שימורים. ומהבחינה הכספית כמובן אפשר לאגור גם דולרים, פרנקים שוויצריים ומטילי זהב. הדבר היחיד שלא צריך לאגור הוא גיליונות אקסל שרשומים עליהם שקלים חדשים בצד היתרה, כי אותם תמיד, גם בנסיבות הקשות ביותר, בנק ישראל יוכל לייצר יש מאין.

העתיד שייך לאפריקה

בעתיד יהיו הרבה יותר אפריקנים. זו המסקנה המסתמנת מעיון בנתונים הדמוגרפיים. בעוד אומות המערב שומרות על ילודה נמוכה שצפויה להקטין את אוכלוסיותיהן עם הזמן, באפריקה המגמות הדמוגרפיות הן שונות בתכלית. בניגריה חיים כיום 170 מיליון בני אדם. יש חוקרים שסבורים שבתוך מאה שנים יחיו שם מיליארד בני אדם.

התופעה שבה דווקא העניים ביותר הם אלו שמתרבים היא חידוש היסטורי. לכל אורך הדורות העשירים התרבו יותר, מאחר ששיעור תמותת התינוקות אצלם היה נמוך יותר ואילו אמצעי מניעה לא היו נפוצים בשימוש באף מגזר. ישנה אפילו טענה שהשתכללותה של תרבות המערב קשורה לכך שהגנים של המוצלחים יותר הם אלו ששרדו בתוכה. אולם היום המדינות העשירות ביותר מתאפיינות בשיעור ילודה נמוך ביותר. ישראל היא למעשה יוצאת הדופן היחידה במערב בשל הילודה הגבוהה בה, אבל גם פה למעשה ניתן לומר שהמתרבים הגדולים הם אלו היותר רחוקים מהמערב ומתרבותו.

כבר במאה ה-19 הובעה דאגה מהתרבותם המופרזת של הנחשלים ביותר והונהגו תוכניות אאוגניות, שנועדו להבטיח שהילודה תשפר את הגזע. כיום, אחרי מוראות מלחמת העולם השניה, אאוגניקה נראית לרוב בני האדם תועבה גמורה, אבל ההיגיון הביולוגי שהיא מבוססת עליו הוא מוצק. זהו אותו רעיון שמניח את היסודות לתיאוריית האבולוציה – התכונה שמעודדת העמדת צאצאים שורדים היא זו שתצלח את מלחמת הקיום. ואם הנחשלות היא מה שמעודד העמדת צאצאים, נגיע בטווח הארוך לעולם שכולו נחשל.

כל ניסיון לשפר את רמת החיים באפריקה יהיה קשה כשעל משאביה המצומצמים של היבשת יתחרו יותר ויותר בני אדם, בפרט בעידן של שדות חקלאיים מתייבשים והתחממות גלובאלית. מצב זה יגביר את הזליגה האפריקאית למערב שכבר היום מצויה בעיצומה. גם פה המסתננים מן הסתם צפויים לשוב ולצעוד לתוך הנגב.

עם זאת מגמות דמוגרפיות הן תנודתיות להפתיע. לדוגמה יפן נחשבת היום למדינה שוקעת דמוגרפית, אבל יפן היא מדינה שמנתה 50 מיליון בני אדם ערב מלחמת העולם הראשונה וכיום, מאה שנה אחר כך, מונה 130 מיליון. שיעור צמיחה מכובד. איש אינו יודע בוודאות מה צופן העתיד לאפריקה. מחקר מרתק שנעשה בהודו הראה שבכל מקום שאליו הטלוויזיה הגיעה חלחלו תובנות חדשות על תפקיד האישה במשפחה וחלה ירידה בשיעור הילודה. אם כך אולי הטלוויזיה תציל את אפריקה.