האסיפה המכוננת החדשה

המהירות המדהימה שבה בג"ץ מגדיל כוחו לאין שיעור לא זוכה לתשומת לב בתקשורת. בניגוד למתקפות על בית המשפט שזוכות גם זוכות.

פסק הדין האחרון (קישור לפסק המלא) שבו סירב בג"ץ לבטל את החוק להדחת חברי כנסת היה אבן דרך, שהצטרפה לאבן דרך דומה שכתבתי עליה כבר בעניין התקציב והיכולת להנהיג תקציב דו שנתי.

לכאורה הפסק האחרון היה פסק דין לא אקטיביסטי. בג"ץ נמנע מביטול החוק להדחת ח"כים. למעשה, ייתכן שהיה זה פסק הדין האקטיביסטי ביותר בתולדות בית המשפט או קרוב מאוד לכך.

זאת מאחר שבג"ץ שקל באריכות ולאורך עמודים רבים האם יש לבטל את החוק שמאפשר להדיח חברי כנסת. הדרישות הרבות לצורך הדחה שכזו – רוב של תשעים ח"כים, הליך שיפוטי בערעור, עילות הדחה מצומצמות – שכנעו את בג"ץ שאין מקום לביטול החוק. אבל החוק להדחת ח"כים הוא חלק מחוק יסוד, כלומר החוקה עצמה של מדינת ישראל. וגם מי שחושב שבית משפט עליון יכול לבטל חוקים יהסס מאוד לפני שיעז להגיד שהוא זכאי לבטל חוקה.

אם היו מתנהלים לפי הקריטריונים הרגילים השופטים היו צריכים לכתוב פסק דין בן שורה שבו יגידו שאין להם אפשרות לערוך ביקורת שיפוטית על חוק יסוד.

להגיד שלבית משפט יש זכות לבטל חוקה זה לתת בידו סמכות בקנה מידה אחר לגמרי ובעצם סוג של עריצות. בהחלט עדיפה עריצות של שופטים ליברלים מעריצות של כנסת שהייתה מחליטה להדיח חברי אופוזיציה בזה אחר זה, כך שישנה הצדקה מוסרית לסמכות שתינתן לשופטים לבטל חוקי יסוד שיבואו לכונן פה עריצות. אבל מרגע שסמכות ניתנת לקבוצת בני אדם, הם יטו ויתומרצו להשתמש בה גם בנסיבות שאינן הקיצוניות ביותר. אם בית המשפט רואה עצמו מוסמך לבטל את חוקת המדינה, הרי שהוא רכש לעצמו עוצמה מסדר גודל אחר לגמרי מזה שהיה לו עד עכשיו. 15 אנשים נבחרו להיות שופטים והתגלה להם שהם בעצם אסיפה מכוננת.

מעניין שגם שופטים הנחשבים לימניים שישבו בהרכב לא שללו על הסף את אפשרות פסילתו של חוק יסוד. כמו שמזהיר חיים רמון, בית משפט אקטיביסטי יכול לפסוק גם לטובת הימין ויעיד האקטיביזם השיפוטי השמרני בארה"ב. אם כי השופטים האמריקנים עוד לא הגיעו למצב שבו יצהירו שיש להם סמכות לבטל סעיפים בחוקה.

אולי עוד יבוא יום שבו ראש ממשלה מהשמאל ימסור את ירושלים ושופטים אקטיביסטים מימין יגידו לו (במידה של צדק) שמעשה כזה סותר כל כך את דמותה היהודית של המדינה שגם רוב של 100 ח"כים לא יכול לאפשרו.

ואולי בעצם זה הפיתרון שחוזה הימין לבעיית סיפוח השטחים. אז נכון – הערבים יהיו רוב ויהיה ראש ממשלה ערבי פלסטיני (אפשרות שזאב ז'בוטינסקי באופן מפורסם קידם בברכה). אבל הוא לא יוכל לעשות דבר כי השופטים העליונים היהודים יקבעו שהחלטות שסותרות את דמותה היהודית של המדינה לא תעמודנה. מי יבטיח שהשופטים יישארו יהודים? כשהשופטים בוחרים את עצמם לא קשה להבטיח זאת.

מודעות פרסומת

בשנת 2020

המאגר הדיגיטלי של העיתונות היהודית ההיסטורית באתר הספריה הלאומית הוא אוצר שלא יסולא בפז. נראה לי שהייתי מסוגל להעביר את כל שארית ימיי בקריאתו דף אחרי דף. כשאסיים לגמוע את העמוד האחרון של "דבר" או "על המשמר" אוכל להיפרד מן העולם בחיוך ובידיעה שהיו לי חיים מאושרים מאוד. לא שבאמת יש לי כוונה לעשות זאת. בשלהי העשור השני של המאה ה-21 כבר לא צריך לקרוא כלום באופן שיטתי. כל הטקסטים הישנים סרוקים באיכות לא רעה בכלל וצריך לבחור רק במילות חיפוש כדי למצוא את מבוקשך.

מבוקשי הוא להמשיך במסע שלי אחר תחזיות ישנות והצלחתן או כשלונן, אולי מתוך הנחה ששיעור ההצלחה של תחזיות העבר יכול ללמדנו משהו על הטעם בהקשבה לתחזיות ההווה. אחפש קטעי עיתונות שבהם נכתבו המילים "בשנת 2020". הבה נראה כיצד תיארו עיתונאי העבר העבריים את העתיד הרחוק מאוד שלהם, שלנו הוא כבר, פחות או יותר, ההווה.

מלון בחלל

מעריב (4.1.90) בישר: המלון הראשון בחלל יתחיל לפעול בשנת 2020. יומיים בפנסיון מלא כולל נסיעה יעלו כ־200 אלף דולר. ארה"ב כבר מתכננת את המטוס המיוחד שיוכל להביא את הציוד והאנשים למלון. החופשה בחלל לא תהיה זולה במיוחד: מנכ"ל החברה מעריך כי שהות של יומיים בפנסיון מלא, כולל נסיעה, תעלה כ־‭200‬ אלף דולר.

הכתבה הזו שפורסמה לאחרונה נשמעת די דומה לחזון מ-1990 ומבשרת על פתיחת מלון 5 כוכבים בתחנת חלל ב-2022. תג המחיר הוא 9.5 מיליון דולר, כך שהמחירים הצפויים מאוד התייקרו מ-1990.

אנרגיית השמש

בשנת 2020 תספק השמש 25% מתצרוכת האנרגיה האמריקנית חזה מעריב בשנות משבר הנפט (13.11.75). לרוע המזל התחזית לא תתגשם. אנרגיה סולארית מספקת בערך אחוז בודד מסך האנרגיה האמריקנית. כואב הלב לקרוא את הכתבה במעריב מ-1975, לא רק כי מבאס שעדיין איננו יודעים לעשות שימוש נאות בחום השמש, אלא גם כי בסמוך אליה מצויה כתבה אחרת שמספרת שטכנאים איראנים יבואו להשתלמות בישראל בשימוש באנרגיה גרעינית למטרות רפואיות. לפעמים גם העבר נשמע כמו מדע בדיוני.

אוכלוסיית מצרים ואוכלוסיית ישראל

ב-1989 הזהירו מומחים כי אוכלוסיית מצרים עלולה להגיע ל-103 מיליון נפש בשנת 2020. אז היא מנתה 53 מיליון נפש. 103 מיליון זה פחות או יותר הנתון האמיתי הנוכחי. וכדאי לשים לב להצלחתה של התחזית הזו כי היא מעידה עד כמה שונה הדמוגרפיה מכל תחום אחר. נתונים דמוגרפיים אפשר לפעמים לחזות בהצלחה עשורים מראש.

אבל לא כל תחזית דמוגרפית צולחת יפה. יעיד על כך מכתבו של ד"ר אליעזר יפה, ממייסדי הארגון לזכויות משפחות ברוכות ילדים, שהתריע (בשנת 1979) שאם המדינה לא תעודד משפחות ברוכות ילדים, אזי תיכון פה מדינה ערבית למחרת הבחירות בשנת 2020.

מה גבול יכולת האדם בריצה?

שליח מעריב לאולימפיאדת מונטריאול (11.7.76) דיווח על כנס מדעי שהתנהל שם סביב השאלה: האם יש גבול ליכולת האדם בריצה? המומחים ניבאו שהשיפור ביכולת הרצים יימשך ושיא העולם בריצת מייל יעמוד על 3:30 בשנת 2020. השיא באותו זמן היה 3:49 של ג'ון ווקר הניו זילנדי. מה שיא האמת בימינו? 3:43. שיפור יפה, אבל בהחלט פחות מהמצופה. שיא זה נקבע ב-1999 ועדיין לא נשבר, אף שכמעט עשרים שנה חלפו.

האם העולם יוכל לכלכל 4 מיליארדים?

כתבה מ-1949(!) בעיתון דבר תהתה האם אפשר יהיה לכלכל את 4 מיליארד האנשים שיחיו על הפלנטה בשנת 2020. התשובה היא כמובן חיובית – אנשים חיים ואוכלים טוב מאי פעם, ויש אפילו הרבה יותר מ-4 המיליארד הצפויים. אוכלוסיית העולם עומדת על כ-7.5 מיליארד.

ההתחממות הגלובאלית

כבר בשנת 1978 ידע עמוס כרמל לכתוב בעיתון דבר על ההתחממות הגלובאלית הצפוייה בשל הפחמן הדו חמצני המצטבר באטומספירה. "העולם של 2020 עלול להיות חם יותר מהעולם שבו אנו חיים, עד כדי אי נוחות של ממש… מדובר בתופעות מפליגות… מהתפשטות המדבריות ועד לשינוי טוטאלי בכל המתכונת החקלאית המוכרת לנו". מה באמת קרה? 2017, השנה האחרונה שאנו יודעים בוודאות מה קרה איתה, הייתה חמה בכ-0.8 מעלות צלסיוס לעומת 1978. זה הפרש משמעותי, אבל שינויים טוטאליים עוד לא הגיעו.

אירן מתייבשת מכשרונות

אירן מתמודדת עם משבר מים חריף. מצד אחד עומדות הבצורות בשל התחממות הגלובאלית. מצד שני מככבים השחיתות וחוסר המסוגלות שמאפיינים את ניהול כלכלת אירן. משאבי המים המדלדלים נמצאים ברקע חלק מההפגנות האחרונות נגד המשטר.

הסיפור המעניין הבא ימחיש את הקשיים שבפניהם עומדת תיאוקרטיה פנאטית כשהיא מנסה להשתמש במדע כדי לספק לאזרחיה את תנאי החיים הבסיסיים. ממשלת אירן הזמינה מומחה מים צעיר, בעל שם גדול בתחומו, קווה מאדאני, לשמש בתפקיד בכיר במשק המים שלה. מאדאני נולד באירן והתחנך בה אבל עזב ללימודים גבוהים באירופה, שותף לבריחת המוחות כמו כמעט כל בעל כישרון גדול באירן. כתבה שנעשתה עליו ב-2016 תיארה אותו כ"אדם עם הכי הרבה להט בנושא שימור המים שאי פעם תפגוש". הזמנת מאדאני למדינה ונכונותו לחזור סימלו תור זהב אפשרי בתקופתו הפתוחה של הנשיא רוחאני. הנכונות לקבלו הרשימה לאור העובדה שמאדאני היה מזוהה עם עמדה לא נעימה לשלטונות. לפיה בעיותיה של אירן בתחום המים אינן נעוצות בעיקרן במזל ביש או בהתחממות הגלובאלית אלא בניהול כושל. לאירן הייתה אובססיה לחקלאות תוצרת בית, כדי שהמעצמות לא יוכלו להרעיב את אוכלוסייתה, אלא שאובססיה כזו יכולה לגרום לניהול מאוד לא יעיל של משק המים (מזכיר משהו למישהו?).

מאדאני החל את עבודתו ודברים התחילו להשתבש. בפברואר עצר המשטר לחקירה פעילי איכות סביבה, ביניהם מאדאני שהוטחו בו האשמות מעורפלות של ריגול. אם זה לא בלתי נעים דיו, במרץ פורסמו בעיתונות תמונות שבהן נראה מאדאני רוקד עם אישה נטולת כיסוי החיג'אב על ראשה. באפריל כבר הודיע מאדאני שהוא עוזב את אירן, ותלה את החלטתו במפריחי הקונספירציות ובמשמיצים באינטרנט.

הנזק של הסנקציות הקשות שממשל טראמפ מנהיג כלפי אירן מחוויר לעומת הנזק שאירן גורמת לעצמה כשהיא מדממת כשרונות. לסיפור של מאדאני ייחשפו מן הסתם אלפי אירנים מוכשרים, בוגרי אוניברסיטאות מעולות בחו"ל, שאולי שקלו חזרה למולדת ויבינו עתה שזהו רעיון גרוע מאוד.  הדתה ופנאטיות אינן הולכות יד ביד עם שמירת המוחות המעולים ביותר בבית.

המשבר האיראני קשור קשר הדוק לקושי לספק מספיק מים לאוכלוסיית אירן שעברה צמיחה מטורפת וגדלה פי עשרה בתוך מאה. מה שקורה שם מעלה שאלה בסיסית: האם גידול אוכלוסיה הוא טוב למדינה או רע לה? אני נוטה להאמין שבניגוד לתעמולה הסביבתנית גידול באוכלוסיה יכול להיות חיובי. אחוז מסוים, אפילו אם קטן, מהתינוקות שנולדים בכל מדינה עתיד להיות מוכשר דיו כדי לסייע בפיתרון בעיות העומס על המשאבים שיניבו התינוקות האחרים. אם זה בהמצאת פיתרונות ישירים ואם זה ברעיונות יפים אחרים שיניבו מט"ח שיאפשר להביא תאגידים מחו"ל שיסייעו בפתרון הבעיות הסביבתיות. אלא שבדרכה הנוכחית אירן מצליחה להניס כמעט כל מי שנולד בה עם כשרונות – רוב מכריע ממקבלי המדליות באולימפיאדות המדעיות עוזב את אירן. התנהגותה המתגרה מביאה לסנקציות שמבריחות תאגידים זרים.

כולנו נשמח למחוא כפיים מהיציע אם אויבת מושבעת זו תמשיך לצעוד בנתיב הוונצואלי. מעצמת נפט וגז טבעי שקוברת את עצמה. שם וגם שם השחתת מערכת התמריצים הפנימית מובילה לבריחת מוחות המונית ויכולה לדרדר את המדינה מקטסטרופה לקטסטרופה.

העם עם סיני?

התגובות לפוסט הקודם הפכו לדיון נלהב, לעתים יתר על המידה, בשאלה האם ניתן ללמוד מסוריה על מצרים. האם כפי ששרר שקט ארוך בחזית הגולן ללא הסכם שלום, ניתן היה להשיג שקט דומה בחזית המצרית, גם כאשר ישראל מחזיקה בחצי האי סיני ואפילו שואבת ממנו נפט. אם כך אולי החלטתו של מנחם בגין לסגת מסיני תמורת שלום עם מצרים הייתה החלטה אומללה וצדקו בכלל מתנגדי הנסיגה.

כמה הערות באוזני מי שחושב כך:

ראשית, הנחת היסוד שגויה. לא היה שקט רב שנים בחזית הסורית. צה"ל היה בלבנון וספג בה קורבנות רבים מאוד, והיה ברור לכל אורך התקופה שזהו המחיר שסוריה, שנתנה חסות לחיזבאללה, גובה מצה"ל על כיבוש הגולן, גם אם היא עושה זאת בזירה אחרת. רבים חששו שהנסיגה מלבנון תחייב את סוריה לגבות מצה"ל קורבנות בדרכים אחרות ותוביל למלחמה בהיקף מלא ולכן אפילו שמאלנים כמו יוסי שריד התנגדו לה בזמנו.  בצורה בוטה אפשר אפילו לתאר את השהות של צה"ל בלבנון, על אבידותיו המיותרות, כסוג של הקרבת קורבנות אדם לאסד על מנת לשכך את זעמו על כיבוש הגולן.

שנית, סיני אינו כמו הגולן גם מבחינת האוכלוסיה הערבית שנותרה בו. חצי מיליון בדואים בסיני לא היו מהווים את התוספת הכי סימפטית לאוכלוסיית ישראל. יעידו הדברים הרעים שעשו הבדואים שם למסתננים האריתראים שעברו דרכם ושיתוף הפעולה שלהם עם דאעש בשנים האחרונות. עדיף בלי כאב הראש הזה.

שלישית, לא רק הערבים עצמם הם חלק מהמשחק, גם העולם המערבי ובו ארצות הברית. הוא לא היה סולח לנו על הפניית כתף קרה לסאדאת שעשה כזו מחווה דרמטית והגיע לירושלים. ארצות הברית הייתה להוטה לצרף את מצרים לציר שתחת חסותה, והתנהגות של ישראל שהייתה סותרת אינטרס קריטי זה לא הייתה מתקבלת בעין יפה, בלשון המעטה.

חשוב אפילו הרבה יותר – גם אנחנו עצמנו חלק מהמשחק. כמו בסימולציית טיסה אנו רגילים לחשוב על המציאות המזרח התיכונית כמשחק שבו יש להסתכל רק על אחרים ולא על עצמנו. אבל האמת היא שאנחנו – אנו עצמנו, ולצדנו עמיתינו למשפחה, ללימודים, למילואים, לעבודה ולעם, הם הרכיב העיקרי בזירה. הציבור הישראלי, לבטח שכבות האליטה שבו, לא היה מסוגל להסכין עם סיטואציה שבה ממשלתו הייתה דוחה הצעה לשלום על בסיס נסיגה לגבול בינלאומי מוכר שבאה מהמדינה הערבית הגדולה ביותר ומלווה במחוות הדרמטיות שלהן היה סאדאת מוכן. ממשלה שהייתה מקבלת החלטה כזו הייתה פוגעת באופן קיצוני באחדות העם ובנכונותו להתייצב יחד במלחמה.

ספרי החג שלי

המרד נגד הגלובליזציה

חייו של נדב איל מעוררים קנאה, ולא רק כי הוא עיתונאי כל כך מוכשר ונשוי לילדה הכי יפה בגן. הוא עדיין בגיל שלושים ומשהו וכבר הספיק להיות כמעט בכל מקום בעולם שבו קרה משהו מעניין ולסקר זאת עבור ערוץ 10. בספר עיון חדש שלו נמצא סיקור המסעות האלו, כמו גם מבט רחב יותר על תהליכי הגלובליזציה, ותהליכי הקונטרה אליהם, בראש ובראשונה בחירת דונלד טראמפ, המאורע הבלתי נתפס שאיכשהו בכל אופן קרה. הכול לצד שלל אנקדוטות עכשוויות והיסטוריות מרתקות שחייבות להתיישב באיזו פינה במוחו של כל אדם משכיל. אני מצאתי עניין במיוחד בתיאורי היפנים שהפסיקו לעשות ילדים (וכבר כתבתי על התוכנית שהכין בנושא).

על המסקנות הסופיות של איל שמפורטות בספרו ומייצגות את הסטייט אוף מיינד של האליטה הליברלית בימינו אפשר בהחלט לחלוק (האם למשל הפיתרון לגוש האירו הוא העמקת האיחוד? אולי הוא דווקא גירושים מסודרים?) אבל כתיבתו בסך הכול לא מוטה, לפחות לא באופן קשה. בכל פעם שחשבתי שהוא מציג איזו תופעה בדרך שמאלנית מגמתית, בא העמוד הבא בספר ואיזן את התמונה. ביוטיוב רץ סרטון לועג לו שבו הוא מוצג מנבא שוב ושוב את תבוסת טראמפ, אבל מכל העיתונאים בארץ דווקא הוא היה זה שנתן צהר לעולמם של תומכיו הנלהבים ומסעותיו בארץ כורי הפחם מתוארים בספר.

יובל נח הררי הוכיח שנגמר העידן שבו רק ספרי עיון מאת יהודים אמריקנים זכו לתפוצה כלל עולמית. גם יהודים ישראלים יכולים. מקווה שגם לנדב איל ישחק קלף וספרו, שפונה לקורא שוודי, סיני או אוסטרלי לא פחות מאשר לקורא ישראלי, יתורגם לכמה שיותר שפות וגם זו תהיה הוכחה לנפלאות הגלובליזציה.

מלחמת זכות השיבה

הספר של עינת וילף ועדי שורץ על האופן שבו הקהילה הבינלאומית מטפחת את מיתוס זכות השיבה מקביל את זכות השיבה להתנחלויות. שני אלמנטים שמקשים על פיתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים על פי עקרונות בינלאומיים מוסכמים, אולם בעוד שהקהילה הבינלאומית מבטאת סלידה מההתנחלויות, הרי שהיא תורמת למיתוס זכות השיבה באמצעות החזקת אונר"א. אונר"א, סוכנות האו"ם שאחראית לטפל בפליטים הפלסטינים, מגדירה גם נכדים ונינים של פליטי 48' כפליטים, ואפילו כאשר זכו לאזרחות בארץ שקולטת אותם (כמו בירדן). אונר"א מגדירה את הפלסטינים פליטים גם כאשר הם נמצאים בארץ ממנה כביכול נפלטו, דבר שבעצם משמעותו שהגדרת הפליטות כלל לא חלה עליהם (כמו צאצאי הפלסטינים שברחו ליו"ש או לעזה וכך נותרו בשטח המנדטורי של פלשתינה). הכותבים טוענים שעל פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות רק אחוז מזערי מאלו שמוגדרים היום פליטים פלסטינים זכאי לתואר פליט. השאלה שמעלה הספר היא מדוע ישראל לא מבטאת עניין בפירוק אונר"א. אני חושב שיש דווקא היגיון בכך – אונר"א לוקחת אחריות על רווחת הפלסטינים וזהו אינטרס ישראלי לשמור את פעילותה כדי למנוע משבר הומניטרי ומנגד זו תמימות לחשוב שמיתוס הפליטות הפלסטיני ייעלם רק אם ייעשו שינויים ביורוקרטים באופן שבו האו"ם מנהל את הפליטים הפלסטינים. הרי עמנו לא היה צריך סוכנות או"ם כדי לחלום לשוב לציון במשך אלפיים שנה.

בהקדמה לספר עינת וילף מבטאת בחדות בלתי רגילה את קריסת השקפת עולמה השמאלנית כאשר הפלסטינים דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק והחלו באינתיפאדת מתאבדים. דבריה מזכירים שלא מעט ישראלים אכן שינו את השקפת עולמם בעקבות הנסיבות. זה אות כבוד לדעתי לתת למציאות להשפיע על דעותיך ולא להיות כמו כל מיני בעלי טורים ב"הארץ" שכתיבתם נתקעה בחשיבה שהייתה הגיונית בטרם אוקטובר 2000.

הספר דן בניסיונות ההיסטוריים לפתור את בעיית הפליטים. מדינות ערב התנגדו בתחילה לכך שישראל תקלוט חזרה פליטים, מתוך הנחה ששיבת הפליטים לאזורים שהונף עליהם דגל ישראל משמעותה הכרה במדינה הציונית. אחר כך כשהבינו את הפספוס, עדיין סירבו לכל פשרה גם בתמורה לכך שישראל תקלוט מאה אלף פליטים. בקצב הדמוגרפי של הילודה הערבית משמעות קליטתם אז הייתה יכולה להיות היום עוד קרוב למיליון ערבים ישראלים. כרגיל מתברר שחלק גדול מהצלחתו של המפעל הציוני נעוץ בסרבנות הערבית. גם ארה"ב לחצה על ישראל הצעירה לקלוט חזרה פליטים, אבל בן גוריון הפגין כושר עמידה מרשים מול לחצים אלו.

מדיר יאסין עד קמפ דיוויד

עוד אדם שהיה מזוהה עם השמאל ושינה את דעותיו בעקבות האינתיפאדה השנייה הוא ההיסטוריון בני מוריס. בשנת 2001 כתב:

הלוך מחשבתי בעניין המשבר כעת במזרח התיכון וגיבוריו השתנה מהותית בשנתיים האחרונות. נדמה לי כי אני מרגיש קצת כמו אותם אוהדי הקומוניזם במערב שהוערו בגסות לקול טרטור הטנקים הרוסיים שפרצו אל תוך בודפשט ב-1956

הספר מכנס מאמרים שלו. כמו בספר של וילף ושורץ הוא מדגיש שוב ושוב כיצד הפלסטינים אוחזים באמונתם האדוקה בזכות השיבה ולכן בעצם חותרים להשמיד את ישראל במסווה של הסכם שלום. מהנה לקרוא כיצד הוא קוטל בחריפות את אבי שליים, אילן פפה והלל כהן על ספרים שלהם שמוטים לטובת הצד הערבי. כאילו כדי להזכיר לקוראים את המהפך הרעיוני שבעבר – מוריס היה בצעירותו סרבן שירות בשטחים ואחד הפרקים בספר מתאר את חוויית המאסר שלו.

כשאני כותב את הפוסט הזה אני רואה דברים שצייץ נפתלי בנט על מפגש שלו עם ברנרד לואיס, המזרחן הדגול שמת בסוף השבוע:

לפני מספר שנים נפגשתי באריכות עם ההיסטוריון וחוקר האיסלאם הנודע ברנארד לואיס בכנסת ושאלתי אותו לגבי כוונות איראן ביחס להשמדת לישראל. האם מבחינתם זו תכנית עבודה או שזו רטוריקה בלבד. ״הם רציניים מאד. תאמינו להם. זו ליבת האידיאולוגיה שלהם״ הוא השיב בפשטות.

החוכמה הפשוטה הזו לפיה אם האויב שלך אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, האמן לו – כפי שנוהג להגיד בנימין נתניהו – שזורה בהשקפת עולמו העכשווית של בני מוריס, וממש כמו נתניהו, גם מוריס חרד בכל מאודו מהאיום הגרעיני על ישראל ורואה בו את סכנת האמת האולטימטיבית הקיצונית בחומרתה. נבואתו במאמר ב-2001 היא ברוח אפוקליפטית:

או ש[המדינה] תהפוך למדינה יהודית, ללא מיעוט ערבי בולט, או שתהפוך למדינה ערבית, עם מיעוט יהודי שילך ויפחת בהדרגה, או שהיא תהפוך לאתר של נשורת גרעינית ותחדל להיות ביתם של שני העמים גם יחד.

דת נטולת תמריצים נטולת דת

שנים ארוכות כותבים בני הזוג הפילוסופים נעמי ואסא כשר על הגותו של ישעיהו ליבוביץ. סיכום הגותם נמצא בספר מאמריהם בנושא שיצא לאחרונה בשם דרך ליבוביץ וקריאתו הביאה אותי להקדיש שוב מחשבה לליבוביץ ולהגותו. יש לי פינה חמה אליו – כנער שהתעניין בנושאים פילוסופיים ודתיים מאוד אהבתי לקרוא אותו. שלא כפילוסופים אחרים לשונו קלה וברורה. אפשר להבין בקלות מה הוא אומר, גם אם לא ברור בכלל למה לו לומר זאת – ברעיון הדתי שהוא מציע יש מסתורין עמוק. ליבוביץ היה אדם דתי והסתובב עם כיפה שחורה גדולה, אבל האמין שהמשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים ביהדות היא שצריך לקיים מצוות. אי אפשר להגיד שום דבר אחר על אלוהים. למה לדעתו צריך לקיים מצוות? כי יש אלוהים. מה המשמעות של קיום האלוהים? שיש לקיים מצוות. מעגליות שכזו. לא תמיד אמר זאת בבירור, אבל למעמיקים בהגותו היה נראה שלא האמין כלל בנסים ההיסטוריים שעליהם מבוססת היהדות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואת התורה ראה כיצירה אנושית.

בחוגי השמאל אהבו אותו כי קרא לחיילים בשטחים לסרב פקודה פן יהפכו ל"יודו-נאצים" וניבא שהמתנחלים אנשי גוש אמונים ירדו מהארץ כשמפעלם המשיחי יקרוס. משנתו מושכת התעניינות עד היום, אבל האם אנשים באמת חיים חיים דתיים לייבוביצ'יאנים? אני מקווה בשבילם שלא – זו נשמעת חוויה מתסכלת עד אובדן שפיות. בפועל אנשים דתיים מציירים לעצמם דמות אלוהים כדמות חבר נשגב, איש איש לפי יכולת ההפשטה שלו. דמות שניתן להתייחס אליה בתפילה, בתלונה, כהשראה להתנהגות מוסרית ולהנחיה באתגרים אישיים ולאומיים וכמקור להצדקת הדין מחד ולתקווה שהצרות יסתדרו ושיהיה טוב מאידך. לא כרשימת מכולת של פעולות שרירותיות ומייגעות. ליבוביץ, לעומת זאת, בז לכל שימוש בהשגחה האלוהית כמקור לנחמה ולמשמעות. הוא אמר לחייל שהיה אסיר תודה לאלוהים על כך שניצל מפגז:"אז אתה אומר שחברך שנהרג, נהרג בעזרת השם?"

אנשים דתיים עובדים את אלוהים מתוך תקווה שיספק את צורכיהם האנושיים. לפעמים תקווה זו באה לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית עד גועל. כך אצל המחבלים המתאבדים המוסלמים שמבטיחים להם שאלוהים יגמול להם בשבעים ושתיים בתולות על פועלם הרצחני. אם עבורם הבתולות הן התמריץ לאקט הפנאטי שלהם, אזי אצל אנשים ברמה גבוהה התקוות שתולים בעבודת האלוהים הן נשגבות יותר. מייחלים שתביא לצדק, משפט, שלום והגשמה לאומית או שתקל על בדידותו הקיומית של המאמין. עדיין זו סגידה שמבוססת על תמריצים, גם אם מעודנים יותר.

ליבוביץ, לעומת זאת, האמין בעבודת אלוהים נטולת תמריצים לחלוטין. עבודה לשמה. אבל אין באמת כזה דבר – ביסוס החיים על פעילות נטולת תמריצים. היומרה הדתית הזו כה ריקה בעיניי, שאם אתקל אי פעם במישהו שטוען שדתיותו לייבוביצ'יאנית אחשוד שהתמריצים האמיתיים מאחורי פעולותיו הם אחרים לגמרי – למשל צורך למצוא הצדקה לפולחן דתי שהוא מעדיף לשמר כדי לא לריב עם בני משפחה. אנשים מנהלים את חייהם על פי תמריצים, לא על פי פילוסופיות מעורפלות. כבר אחד מחכמי היהדות בתקופת גירוש ספרד שם לב לכך שכאשר הופיעו בזירה תמריצים כבדי משקל כמו בזמן הגירוש, אמונה שהתבססה על הפשטות פילוסופיות לא החזיקה מים. טענתו המפורסמת הייתה שבתקופה ההיא פשוטי העם החזיקו ביהדותם ואלו בעלי הנטייה הפילוסופית הסכימו להתנצר.

אולי אין צורך באלטרנטיבה

תקופה מטורפת עברה על המדינה מסוף החודש הקודם. מאז נאום הקלסרים של ביבי וחשיפת המבצע מעורר התדהמה של המוסד לחילוץ ארכיון הגרעין האיראני. מהמכות האפקטיביות על הבסיסים האיראניים בסוריה ועד לנטע ברזילי הלילה ולפתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים ביום שני. הנסיבות הן כאלה שנזכרים בהבטחה של דונאלד טראמפ לתומכיו – ננצח כל כך הרבה שנהיה עייפים מלנצח. אם כבר כמה שנים אנחנו במעין תור זהב לאומי, אז עכשיו בכלל – האופוריה הלאומית עולה לראש, ברמה כזו שאני חושב שמחלחלת כבר לתחושות האישיות של כל אחד ואחד בחייו, אפילו החמוצים שבינינו. האירוע הגדול ביותר של התקופה – ביטול הסכם הגרעין עם איראן בידי נשיא ארה"ב בעקבות הלחץ הישראלי – יוכל להישפט רק במבחן ההיסטוריה, אבל בינתיים אין מנוס מלהודות שביבי משחק אותה בגדול לאחרונה, חוץ מהשיר של נטע – כל שאר ההישגים קשורים ישירות לסיכונים שלקח – ואולי הייתי פזיז מדי בפזילה לכחלון.