מורשת המרגל הסובייטי

היום מת בפאריז המרגל מרקוס קלינברג בגיל 97. לא מזמן קראתי את ספר זכרונותיו והוא מרתק. קשה להאמין איזו דרך עבר קלינברג. הוא נולד למשפחה חרדית אדוקה אך משכילה שנספתה בשואה, זכה להערכת ההנהגה הסובייטית כרופא צעיר ומוכשר בצורה יוצאת דופן בימי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן עלה לארץ והתחיל לקשור קשרים עם איש שגרירות ברית המועצות, ואלו הפכו בשלב מסוים לריגול של ממש. הכול תוך כדי שהוא משמש כדמות המדעית הבכירה במכון הביולוגי בנס ציונה. קשה לשאת את המחשבה על כך שמי שגדל וחונך כמו קלינברג הפך בסופו של דבר למשרתה של מעצמה אנטישמית ורצחנית.

הספר של קלינברג מלא אנקדוטות מעניינות.  מתוכן אני זוכר במיוחד את דבריו על כך שבמות סטאלין בכה כפי שלא בכה מימיו, גם כשנודע לו בתום מלחמת העולם שמשפחתו כולה אבדה. עד אחרון ימיו קלינברג לא נטש את הקומוניזם, אבל לפחות למד להכיר בפשעי סטלין.

היום העולם המוסלמי מוציא מתוכו צעירים שמוכנים ללכת לסוריה כדי לערוף ראשים בשירות דאעש. אבל הפרספקטיבה ההיסטורית דורשת מאיתנו לזכור שגם העם היהודי ועמי המערב האחרים הוציאו מתוכם לפני שני דורות המונים שהיו מוכנים להתגייס לשירותו של כוח לא פחות רצחני. אחרי הכול הקומוניזם רצח הרבה יותר אנשים מאשר דאעש. דאעש מצטייר בעיקר כמפלטם של המעמדות הלא משכילים והנבערים, ואילו הקומוניסטים סחפו גם אלו ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר.

דאעש מייצג את כל התכונות הרעות המאפיינות את העולם המוסלמי, כשהן מזוקקות יחד לעיסה של טירוף קיצוני. הפונדמנטליזם, חוסר הכבוד לזכויות האישה, פולחן המוות, חוסר ההשכלה ושנאת האחר.
הקומוניזם בגרסתו שקסמה לאינטלקטואלים במערב ייצג את החילוניות הקנאית, את הכמיהה לשוויון ואת הראייה האוניברסלית. בניגוד לערכי דאעש אלו לכאורה ערכים שאפשר למצוא בהם חיוב, אבל הניסיון לכפות אותם בצורה ברוטלית וקיצונית הוליד זוועות שלא נפלו מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה כיום.

גם כאשר ימוגר דאעש, העולם המוסלמי יצטרך להתמודד עם כל התכונות שדאעש רק גילם את הקצנתן ושיוותרו אחריו.  ולהבדיל, גם כאשר הסוציאליזם בגרסתו הסובייטית כבר לא מהלך קסם על אף אחד, הרעות החולות שבחשיבה הבולשיביקית הן משהו שחברה מערבית עדיין צריכה להכיל ולרסן.  ומצד שני להתנסות בקומוניזם היה אפקט מחסן. דימטרי שומסקי, פובלציסט עיתון הארץ, כתב על כך פעם:

המדינה הסובייטית ערכה ניסוי חסר תקדים בבני אדם. מצד אחד, מושגי הנאורות והשוויון, המוסר וכבוד האדם וחירותו גדשו את החלל הציבורי עד לעייפה. מצד אחר, בהעדר חברה פתוחה, בלא אפשרות כלשהי של בקרה ציבורית, התעוררו והשתוללו בחיי היום-יום באין מפריע השפלים שביצרי האדם.

הפער הבלתי נתפש בין רטוריקת השוויון האזרחי והלאומי לבין מציאות של דרוויניזם חברתי פראי ואפליה ממוסדת על רקע מוצא לאומי, גרם לאזרחים סובייטיים רבים לחשוב שהאשם הוא במושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון. שמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון הם מושגים כוזבים וצבועים לכשעצמם, ולא מי שהשחיתו אותם.

בניגוד לשומסקי, שהוא איש שמאל מובהק, אני נוטה לחשוב שבמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון, ומבלי להכחיש את הטוב והחיוב שיש בהם, אכן יש כזב מסוים, משום שאימוץ מוחלט ולא ביקורתי שלהם יכול להשחית לחלוטין את מערכת התמריצים האנושית ולפיכך את החיים עצמם. אין זה כל כך רע אם כך שהעולים מרוסיה רכשו חסינות מה מפניהם.

אולי כאשר יתפזר ערפל הקרב, העולם המוסלמי שאחרי דאעש יאמץ גם הוא גישה כזו, ביקורתית ומחוסנת, כלפי הערכים שכיום קוסמים כל כך לרבים מבניו, האלימות, השנאה והקיצוניות הדתית, ויהיה זה צעד גדול לרווחת האנושות.

מודעות פרסומת

טופ 20

כלכלת ישראל רושמת הישג מרשים, ויהיו שיאמרו מדהים, בימים אלו ממש. היא עוקפת את צרפת, ניו זילנד, יפן, איטליה, דרום קוריאה ושלל מדינות אחרות ומשתחלת לצמרת עשרים המדינות העשירות בעולם בתוצר לנפש. בלגיה, המדינה הבאה בדירוג, טרודה השבוע בדברים אחרים, אבל צריכה לחשוש גם מכך שבקצב הנוכחי לא ירחק היום וישראל תעקוף גם אותה.

יש להוסיף הסתייגות. הישג זה נובע לפחות בחלקו מחוזקו של השקל מול המטבעות הקורסים של אירופה, יפן ומדינות המסתמכות על משאבי טבע. לפיכך יש בו משהו מלאכותי. חוזקו של המטבע הישראלי  מבטא על הנייר את עושרה של המדינה. הוא מאפשר לישראלים לנפוש באירופה בזול ולעשות שם קניות במחיר נוח. אך מצד שני הוא מביא אנשים להתרעם על יוקר המחיה כשהם רואים מוצרים בסופרמרקטים באירופה ומחשבים להם מחיר בשקלים. השקל חזק והמחירים בישראל יקרים בהשוואה עולמית.
בסופו של דבר חוזקו של השקל הוא  טעות של בנק ישראל שהיה צריך להתאמץ יותר לפחת למען היצואנים. ובכל אופן, הטבלה לא לגמרי משקרת. טופ עשרים זה טופ עשרים. כבוד לישראל.

חוק הגיוס – כפיים לחוקר הרע

אתמול עבר בכנסת חוק הגיוס הפוטר את החרדים משירות צבאי במשך שלוש שנים נוספות. זהו חוק טוב, מאחר שאין שום טעם להיכנס למלחמת עולם עם החרדים בסוגיית הגיוס כאשר הנתונים מראים שמספר החרדים המתגייסים רק עולה מדי שנה ובקצב משמעותי. מפתיע לראות את הפרגמטיות של המפלגות החרדיות כאשר הן עומדות עם הגב לקיר. הפעם הן היו מוכנות לחוק שישתמע ממנו שהחל משנת 2020 שר הביטחון לא יוכל לתת פטור לחרדים מעבר למכסה. בימים עברו זה היה דמיוני שמפלגה חרדית תתמוך בעמדה כזו, ואכן כדי להגיע למצב הנוכחי נדרש קרע גדול בחברה החרדית, בין תומכי הרב שטיינמן לתומכי הרב אויערבך הקיצוני.

לכאורה החוק החדש הוא סטירת לחי ליאיר לפיד, אבי חוק הגיוס הקודם, או לשופטי בג"ץ שפסלו את חוק טל, מאחר שבמקום להביא לשוויון, המצב החוקי החדש מאפשר לסחוב עוד זמן עד השגת השוויון המיוחל. אבל בהתבוננות מפוכחת יותר התהליכים שקורים עכשיו מצדיקים דווקא את לפיד ואת בג"ץ.  תמיד היו כאלו שאיימו שכל לחץ לפיתרון כוחני של בעיית הגיוס רק ירחיק חרדים מהצבא. השופטת ארבל ביטאה עמדה זו בהתנגדותה בדעת מיעוט לפסילת חוק טל:

אני סבורה שכפיה במקרה זה הינה חסרת סיכוי ולא תשיג דבר. ביטול החוק אולי יצור תחושה שהנה הושג השוויון המיוחל, אך ההפך הוא הנכון. להערכתי, ביטול החוק יביא למבוכה ויצור כעסים ויקטע את ההישגים ההתחלתיים שכבר הושגו, אשר אין לבטלם באבחת החלטה. הוא יגדע את הענף האחרון המחבר את שני הקטבים.

זו לדעתי התבוננות קצרת רואי. הרי בחקירת משטרה תמיד ישנם "החוקר הטוב" ו"החוקר הרע". יכול להיות מצב שבו החוקר הרע רק מעורר כעס והתנגדות, ואז יש להוציאו מהחדר ולדבר עם הנחקר בדברי חלקות. אבל עצם קיומו של החוקר הרע והידיעה שהוא בהחלט עלול לחזור מעצבים את מערכת התמריצים, גם בשעה שהוא אינו בחדר.

כך גם בענייננו – בטווח הארוך מי שהיה תובעני יותר בדרישה לגיוס החרדים, סייע בסופו של דבר ליצירת לחץ על המפלגות החרדיות ולתהליכים שיובילו לגיוס חרדים בהסכמה וליציאתם לעבודה. תהליכים אלו קיבלו זריקת מרץ משמעותית אתמול כאשר המפלגות החרדיות עצמן נעשו חתומות על חוק המוביל לכך.

עת המפרידים

קשה להבין את אירועי החודשיים האחרונים שייתכן מאוד שייזכרו כחודשיים הראשונים של אינתיפאדה שלישית. כבר שנים שמדי פעם מופיע זאב בודד, פלסטיני שלא הייתה לגביו התרעה או חשד מוקדם, ודוקר או דורס. אבל עתה נראה שפתאום הצליחה החברה הפלסטינית למצוא בתוכה מאגר בלתי נדלה של מפגעים כאלו. מדי יום ולעתים יותר מפעם ביום שומעים על פיגוע חדש.  כמו מחזה מסרטי זוועה שבו מתנפלת תהלוכה אין קץ של זומבים נטולי יצר הישרדות על הגיבורים.

שתי אסכולות בטחוניות מתעמתות זו עם זו מזה יותר מעשור באשר להתמודדות עם הטרור הפלסטיני: אסכולת ההכנעה ואסכולת ההיפרדות. המכניעים מאמינים שניתן יהיה לגרום לפלסטינים להרכין ראש ולקבל את מרותה של ישראל, אם רק יופעלו כלפיהם מספיק גזרים ומקלות. בעיקר מקלות. המפרידים רואים רק דרך אחת להפסקת אש – הפרדה בין האוכלוסיות.
על אף ששתי הגישות הן די ימניות וכוחניות באופיין ועליית שתיהן נובעת מקריסת תהליך אוסלו, הגישה המכניעה הפכה למזוהה עם הימין והגישה המפרידה מזוהה עם השמאל-מרכז. זה לא חייב היה להיות כך ונובע מהנסיבות הספציפיות של הסכסוך. ראו מה קורה באירופה – מפלגות השמאל-מרכז מאמינות שניתן להכניע את דאעש בסוריה, בעוד שמפלגות הימין רואות את העיקר בהפרדה בין נוצרים למוסלמים שתתבטא באי קבלת פליטים נוספים.  גם בישראל היו פוליטיקאים ימניים מאוד שהדגישו דווקא פתרונות של הפרדה. בפרט איווט ליברמן ורחבעם זאבי.

את מערכות הבחירות בישראל מאז קריסתו הסופית של תהליך אוסלו באינתיפאדה השנייה אפשר לפרש כמאבק בין האסכולות. ברק עלה בתקופה שבה עוד האמינו בשלום, אך גם כנציג פיתרון ההפרדה בחזית הדרום הלבנונית. שרון עלה בעקבות פיגועי ההתאבדות כנציג של פיתרון כוחני, אך בסופו של דבר השתכנע לנוע לכיוון ההפרדה, על ידי הקמת הגדר וההתנתקות. פיתרון ההפרדה זכה לאמון גדול מצד העם עם בחירתו של אולמרט אבי תוכנית ההתכנסות. אולם בתקופת אולמרט ההפרדה ספגה שתי מהלומות קשות – בלבנון ובעזה. בשתי החזיתות ההפרדה שבוצעה עד הסנטימטר האחרון לא מנעה מלחמה. העם נטש את התקווה להפרדה ובחר בנתניהו.

בתקופת נתניהו לא נרשמה התקדמות ממשית לעבר הפרדה, ואילו השליטה הכוחנית של ישראל בשטחים הצליחה יפה. המנהרות והקסאמים מעזה המחישו שתוכניות הפרדה לא בהכרח נוחלות הצלחה. נתניהו מחויב רשמית לעקרונות של הפרדה. הוא שולל מדינה דו לאומית ותומך בפיתרון שתי המדינות. אולם בפועל התנהלותו משקפת את ההערכה שצריך להכניע את הפלסטינים, לא להיפרד מהם.

אם תימשך האינתיפאדה הנוכחית בעוד דווקא בעזה ובלבנון החזית שקטה, פיתרון ההכנעה יעמוד מול שוקת שבורה, בעוד שרעיון ההפרדה ייראה קוסם מאי פעם. לא ברור כיצד ניתן בכלל להכניע פלסטינים מן השורה שמחליטים בין רגע להפוך לשהידים עם סכין ממגירת המטבח. אבל אפשר להקים גדרות ומחסומים שיחצצו בינינו לבינם. ביבי התחיל לדבר על פעולות חד צדדיות בשטחים, כנראה במטרה לבסס הפרדה, ואם דיבוריו יתבררו כדיבורי סרק, הבוחר הישראלי ימצא מישהו אחר, יאיר לפיד או בני גנץ, כדי לעמוד בראש עלייתה המחודשת של אסכולת ההפרדה.

הרהורים נוספים על פיגועי פריז

האם צרפת תצא מהצנע?

כידוע מלחמת העולם השנייה הביאה את השפל הגדול לקיצו. הצורך להילחם בהיטלר הביא להדפסת כסף בקנה מידה גדול וכך סיים את תקופת השפל שנבעה מההתעקשות שלא להדפיס די הצורך.

אמת היסטורית זאת הביאה את פול קרוגמן לשאול בפוסט בבלוגו שאלה שכבר עלתה בתגובות לרשומה קודמת בבלוגי – האם יש סיכוי לשחזור העבר. האם גם עתה ייתכן שצרפת תבזבז מספיק למען ביטחון האומה עד כדי כך שתוכל להשתקם מהנזק שהמיטה מדיניות הצנע על כלכלתה. קרוגמן עורך חישוב זריז ומסיק שלא. בהנחה שצרפת תוציא לכל היותר סכום דומה לזה שארה"ב הוציאה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, מדובר בכסף קטן – שני אחוזים בודדים מהתמ"ג השנתי. אין די בכך כדי לגבור על נזקי הצנע.

אני חושב שיש בעיה עוד יותר עמוקה בטענה שצרפת תצא מהצנע באמצעות בזבוז על הגנה. צרפת אינה בעלת מטבע משלה. אם תיכנס לחובות עתק כדי לממן את הגנתה היא תידרש לכך שהשווקים הבינלאומיים יממנו את החובות האלו בריבית נמוכה. ממש כפי שיוון זקוקה לכך שהשווקים יקנו את חובותיה. דבר זה שונה מאוד ממצבה של ארצות הברית, הבעלים על הדולר האמריקני, שיכולה להדפיס בעצמה די כסף כדי לממן כל בזבוז. אפשר אמנם לטעון שההבדל תיאורטי כי בפועל צרפת מדינה מספיק דומיננטית בגוש האירו כדי שהבנק המרכזי של אירופה ייעתר לכל דרישה להדפיס כסף לקנות בו את חובותיה, מה שאינו מוכן לעשות עבור היוונים ללא גזרות צנע חמורות.

מדוע בעצם פיגועים כל כך מעניינים?

בלוגר כלכלי פופולארי אחר, מאט איגלסיאס, העלה שאלה שתמיד קופצת אחרי פיגועים. מדוע הם כל כך מטרידים את העולם.  הנזק שהם גורמים בנפש אינו גדול יותר מנזק של גורמי מוות אחרים שגם הם פתאומיים ואלימים ועלולים לקטוף חיים צעירים בין רגע. בתאונות דרכים נהרגים בצרפת מדי שנה יותר מ-3,000 איש. מניין ההרוגים בפאריז מתגמד מול מספר זה.

השאלה חוזרת גם אצלנו. אם יצחק רבין היה קם מקברו היה אולי מזדעזע לראות שהסכמי אוסלו כשלו ושהטרור נמשך. אבל האם היה מקדיש אפילו דקה לחשוב על כך שמספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים נחתך בחצי לעומת המצב בתקופתו כראש ממשלה? בהשוואה למצב ב-1995, בעשור הזה ניצלים ממוות מדי שנה 350 ישראלים, מספר השקול למניין קורבנות במלחמה בינונית. אם נשקלל גם את הגידול באוכלוסיה מאז, הירידה בהרוגים מרשימה עוד יותר.

אני חושב שההבדל הוא בכך שאנו פחות מוטרדים מאסונות שנזקם מוגבל גם בתסריט הגרוע ביותר. אם לא היה שיפור בכלי הרכב, בתשתיות וברפואת הטראומה, היינו מאבדים עוד מאות אזרחים בשנה בדרכים. היה זה אובדן קשה המסב סבל נורא לאנשים שאהבו אותם, אך הוא לא היה ממוטט את יסודות החברה.

לעומת זאת אם הג'יהדיסטים לא ייעצרו, הם יכולים להמיט חורבן בקנה מידה עצום, כפי שהמיטו בארצות אחרות. כל אחד מבין זאת אינטואיטיבית. מה עוד שבצרפת גם השכל הישר מלמד שבהתמודדות מול האיסלאם הנסיבות הדמוגרפיות הן לרעת הרפובליקה בטווח הארוך. אם מספר ההרוגים בדרכים בצרפת היה עולה חלילה מ-3,000 ל-4,000 בשנה הדבר היה מטריד ומצער ומחולל עוגמת נפש אנושית איומה, אך איש לא היה רואה בכך אות לקיצה הקרוב של הרפובליקה. מספר הרוגים קטן בהרבה בטרור לעומת זאת נתפס כבר כקנרית המבשרת קריסה אולטמטיבית, כי אכן טרור יכול להביא בסופו של דבר לקריסה כזו.

מעניין שלא רק אסונות מידי אדם יכולים לחולל אפקט הדומה לאפקט הפסיכולוגי של הטרור. דומה לו ההיסטריה שהייתה סביב מגפת האבולה. לא היה שום יחס בין מספר מקרי המוות בפועל, בפרט בעולם המערבי, לבין נפח הסיקור. אבל המחשבה על מה שיכול לקרות בתסריט הגרוע מכול, שבו ערי העולם הגדולות יהפכו לשוממות כמו בסרט אפוקליפסה בעקבות המגפה, העצימה לאין ערוך את האסון המוגבל.

בואו להתחסן נגד סוציאליזם

בזמן האחרון אני מתרשם שהארץ ממש שטופת דמע וקסם מול תמונת המצב שהתיימר לשקף דורון צברי ב"מגש הכסף" שלו. אנשים בטוחים שהם נעשקים בידי קונספירציית הון שלטון אפלה. לא ראיתי את "מגש הכסף" מאחר שאין לי כל כך סבלנות לצפייה בסרטונים כלכליים. אני מעדיף לרוב לקרוא טקסטים (אגב, אם כבר לצפות במשהו – "כפולים" היא סדרת מתח ישראלית עשויה היטב. השוו למה שמוקרן בערוץ 1 וקבלו הוכחה לשוק פרטי במיטבו.).

בכל אופן הייתי צריך להתמודד עם רסיסים ממגש הכסף בכל מיני ויכוחי סלון עם מכרים, תינוקות שנשבו בתעמולה הסוציאליסטית, ודי היה בכך כדי לעורר בי את התחושה שמשהו לא טוב הוקרן שם. בשיטוטי גוגל ופייסבוק מצאתי שני טקסטים שנראו לי מאוד לעניין ושמותחים ביקורת על המסרים מהסדרה של דורון צברי, אף שהם נכתבו מנקודת מבט שהיא יותר קנאית לשוק החופשי מזו שמאפיינת את הבלוג שלי. הטקסט הראשון מאת דורון סער, הטקסט השני מאת ישראל גולדמן. אחר כך מצאתי שישראל גולדמן כותב בלוג שלם בנושאי כלכלה ונדל"ן, והוא מהווה חומר קריאה קפיטליסטי איכותי ומומלץ.

דיבורי חלוקה יביאו ביטחון

בעבר כתבתי בנימה נלהבת על חיים רמון ותרומתו לפוליטיקה הישראלית. על פי עיתון הארץ, אחרי שנעלם במגרשי הכדורגל רמון חוזר עכשיו עם תוכנית חדשה: הפרדת השכונות המזרח ירושלמיות מישראל והעברתן לידי הרשות הפלסטינית. זו הצעה שמרעידה את אמות הסיפים. המזרח ירושלמים מהווים חלק ניכר מערביי ישראל. מבין 35 אלף תינוקות מוסלמים שנולדים בישראל מדי שנה, כמעט רבע נולדים במזרח ירושלים. ברור היום לכל בר דעת שסיפוח מזרח ירושלים היה טעות חמורה. אפשר היה להסתפק בסיפוח העיר העתיקה וסביבתה הקרובה, אבל  תיאבון היתר של שתי דמויות ציבוריות, משה דיין וטדי קולק, היה בעוכרינו – אחרי מלחמת ששת הימים הם החליטו להרחיב את גבולות ירושלים לתוך שכונות ערביות צפופות ששיעור הילודה בהן גבוה.

במידה מסוימת הערבים הצילו אותנו מעצמנו על ידי סירובם להתאזרח. הם לא שולחים נציגים לכנסת (ביבי צריך להודות להם. אחרת לא הייתה לו ממשלה.), אבל הם נחשבים תושבי קבע בעלי תעודת זהות ונוטלים קצבאות ביטוח לאומי. מצד שני יש להם תרומה לכלכלת ירושלים. קשה לפספס אותם עובדים במסעדות, בחנויות, בבתי המלון ובבתי החולים.

ישראל ביצעה כבר מהלך של היפרדות מחלק מערביי מזרח ירושלים על אף תעודת הזהות שבכיסם. היא הקימה את גדר ההפרדה באופן שהוציא בחוץ בערך שליש מהערבים בעיר. מחוץ לגדר נוצרו מובלעות של הזנחה וחוסר שלטון, סומליה קטנה קילומטרים בודדים מהכנסת. עתה מציעים רמון ושותפיו להרחיב את המהלך ולהשלימו. לפי הצעתם תחליט הכנסת (ברוב המיוחד הנדרש) כי רוב השכונות הפלסטיניות כבר אינן מצויות בשטח ישראל, ותעבירן לניהול הרשות הפלסטינית. זו בעצם עוד גרסה של הצעת ליברמן המפורסמת להעברת המשולש לידי הרשות הפלסטינית, אבל לכאורה הצעה לגיטימית וסבירה בהרבה משום שאיש בעולם במילא לא מכיר בשלטון ישראל במזרח ירושלים. מה הגיוני יותר מאשר להשיב את המצב לנורמה שבה מכירה הקהילה הבינלאומית.

בפועל כמובן הרעיון יהיה אסון לערביי מזרח העיר שיש להם כל כך הרבה מה לאבד. דבר זה יוצר פה דיסוננס מרתק: מול הרעיון המוצע לא תדע הקהילה הבינלאומית אם להתנגד לו – ללחוץ על ישראל להמשיך בכיבוש לא חוקי כדי להיות הוגנת כלפי ערביי מזרח ירושלים, או לשמוח על כך שישראל נוטשת שטחים כבושים ביוזמתה. חשובה עוד יותר מערכת התמריצים שעצם העלאת הרעיון יוצרת עבור ערביי מזרח ירושלים. ככל שייתפסו בעיני הישראלים כמסוכנים יותר, כך ייגבר הסיכון שישראל תיפרד ממזרח העיר. עבור הערבים המזרח ירושלמים ייצא מכך תמריץ גדול להתנגד לטרור. יותר טרור משמעותו הגברת הסיכוי לאובדן תעודת הזהות הישראלית. מערכת הביטחון הישראלית משתמשת כבר בחשש מהריסת בית כדי להרתיע מעיסוק בטרור. ניתן יהיה להוסיף לכך את החשש הקולקטיבי מאובדן הבית הפוליטי. הצעת רמון, כמו הצעת ליברמן לפניה, כנראה לא תתממש בפועל בעתיד הנראה לעין. אבל ככל שתחלחל יותר לשיח הציבורי, היא תהיה בעלת השפעה חיובית ותראה שגם רעיונות שמרחפים באוויר יכולים לשמש כתמריצים טובים ומועילים.