Archive for נובמבר, 2015

מורשת המרגל הסובייטי

30 בנובמבר 2015

היום מת בפאריז המרגל מרקוס קלינברג בגיל 97. לא מזמן קראתי את ספר זכרונותיו והוא מרתק. קשה להאמין איזו דרך עבר קלינברג. הוא נולד למשפחה חרדית אדוקה אך משכילה שנספתה בשואה, זכה להערכת ההנהגה הסובייטית כרופא צעיר ומוכשר בצורה יוצאת דופן בימי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן עלה לארץ והתחיל לקשור קשרים עם איש שגרירות ברית המועצות, ואלו הפכו בשלב מסוים לריגול של ממש. הכול תוך כדי שהוא משמש כדמות המדעית הבכירה במכון הביולוגי בנס ציונה. קשה לשאת את המחשבה על כך שמי שגדל וחונך כמו קלינברג הפך בסופו של דבר למשרתה של מעצמה אנטישמית ורצחנית.

הספר של קלינברג מלא אנקדוטות מעניינות.  מתוכן אני זוכר במיוחד את דבריו על כך שבמות סטאלין בכה כפי שלא בכה מימיו, גם כשנודע לו בתום מלחמת העולם שמשפחתו כולה אבדה. עד אחרון ימיו קלינברג לא נטש את הקומוניזם, אבל לפחות למד להכיר בפשעי סטלין.

היום העולם המוסלמי מוציא מתוכו צעירים שמוכנים ללכת לסוריה כדי לערוף ראשים בשירות דאעש. אבל הפרספקטיבה ההיסטורית דורשת מאיתנו לזכור שגם העם היהודי ועמי המערב האחרים הוציאו מתוכם לפני שני דורות המונים שהיו מוכנים להתגייס לשירותו של כוח לא פחות רצחני. אחרי הכול הקומוניזם רצח הרבה יותר אנשים מאשר דאעש. דאעש מצטייר בעיקר כמפלטם של המעמדות הלא משכילים והנבערים, ואילו הקומוניסטים סחפו גם אלו ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר.

דאעש מייצג את כל התכונות הרעות המאפיינות את העולם המוסלמי, כשהן מזוקקות יחד לעיסה של טירוף קיצוני. הפונדמנטליזם, חוסר הכבוד לזכויות האישה, פולחן המוות, חוסר ההשכלה ושנאת האחר.
הקומוניזם בגרסתו שקסמה לאינטלקטואלים במערב ייצג את החילוניות הקנאית, את הכמיהה לשוויון ואת הראייה האוניברסלית. בניגוד לערכי דאעש אלו לכאורה ערכים שאפשר למצוא בהם חיוב, אבל הניסיון לכפות אותם בצורה ברוטלית וקיצונית הוליד זוועות שלא נפלו מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה כיום.

גם כאשר ימוגר דאעש, העולם המוסלמי יצטרך להתמודד עם כל התכונות שדאעש רק גילם את הקצנתן ושיוותרו אחריו.  ולהבדיל, גם כאשר הסוציאליזם בגרסתו הסובייטית כבר לא מהלך קסם על אף אחד, הרעות החולות שבחשיבה הבולשיביקית הן משהו שחברה מערבית עדיין צריכה להכיל ולרסן.  ומצד שני להתנסות בקומוניזם היה אפקט מחסן. דימטרי שומסקי, פובלציסט עיתון הארץ, כתב על כך פעם:

המדינה הסובייטית ערכה ניסוי חסר תקדים בבני אדם. מצד אחד, מושגי הנאורות והשוויון, המוסר וכבוד האדם וחירותו גדשו את החלל הציבורי עד לעייפה. מצד אחר, בהעדר חברה פתוחה, בלא אפשרות כלשהי של בקרה ציבורית, התעוררו והשתוללו בחיי היום-יום באין מפריע השפלים שביצרי האדם.

הפער הבלתי נתפש בין רטוריקת השוויון האזרחי והלאומי לבין מציאות של דרוויניזם חברתי פראי ואפליה ממוסדת על רקע מוצא לאומי, גרם לאזרחים סובייטיים רבים לחשוב שהאשם הוא במושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון. שמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון הם מושגים כוזבים וצבועים לכשעצמם, ולא מי שהשחיתו אותם.

בניגוד לשומסקי, שהוא איש שמאל מובהק, אני נוטה לחשוב שבמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון, ומבלי להכחיש את הטוב והחיוב שיש בהם, אכן יש כזב מסוים, משום שאימוץ מוחלט ולא ביקורתי שלהם יכול להשחית לחלוטין את מערכת התמריצים האנושית ולפיכך את החיים עצמם. אין זה כל כך רע אם כך שהעולים מרוסיה רכשו חסינות מה מפניהם.

אולי כאשר יתפזר ערפל הקרב, העולם המוסלמי שאחרי דאעש יאמץ גם הוא גישה כזו, ביקורתית ומחוסנת, כלפי הערכים שכיום קוסמים כל כך לרבים מבניו, האלימות, השנאה והקיצוניות הדתית, ויהיה זה צעד גדול לרווחת האנושות.

מודעות פרסומת

טופ 20

25 בנובמבר 2015

כלכלת ישראל רושמת הישג מרשים, ויהיו שיאמרו מדהים, בימים אלו ממש. היא עוקפת את צרפת, ניו זילנד, יפן, איטליה, דרום קוריאה ושלל מדינות אחרות ומשתחלת לצמרת עשרים המדינות העשירות בעולם בתוצר לנפש. בלגיה, המדינה הבאה בדירוג, טרודה השבוע בדברים אחרים, אבל צריכה לחשוש גם מכך שבקצב הנוכחי לא ירחק היום וישראל תעקוף גם אותה.

יש להוסיף הסתייגות. הישג זה נובע לפחות בחלקו מחוזקו של השקל מול המטבעות הקורסים של אירופה, יפן ומדינות המסתמכות על משאבי טבע. לפיכך יש בו משהו מלאכותי. חוזקו של המטבע הישראלי  מבטא על הנייר את עושרה של המדינה. הוא מאפשר לישראלים לנפוש באירופה בזול ולעשות שם קניות במחיר נוח. אך מצד שני הוא מביא אנשים להתרעם על יוקר המחיה כשהם רואים מוצרים בסופרמרקטים באירופה ומחשבים להם מחיר בשקלים. השקל חזק והמחירים בישראל יקרים בהשוואה עולמית.
בסופו של דבר חוזקו של השקל הוא  טעות של בנק ישראל שהיה צריך להתאמץ יותר לפחת למען היצואנים. ובכל אופן, הטבלה לא לגמרי משקרת. טופ עשרים זה טופ עשרים. כבוד לישראל.

חוק הגיוס – כפיים לחוקר הרע

24 בנובמבר 2015

אתמול עבר בכנסת חוק הגיוס הפוטר את החרדים משירות צבאי במשך שלוש שנים נוספות. זהו חוק טוב, מאחר שאין שום טעם להיכנס למלחמת עולם עם החרדים בסוגיית הגיוס כאשר הנתונים מראים שמספר החרדים המתגייסים רק עולה מדי שנה ובקצב משמעותי. מפתיע לראות את הפרגמטיות של המפלגות החרדיות כאשר הן עומדות עם הגב לקיר. הפעם הן היו מוכנות לחוק שישתמע ממנו שהחל משנת 2020 שר הביטחון לא יוכל לתת פטור לחרדים מעבר למכסה. בימים עברו זה היה דמיוני שמפלגה חרדית תתמוך בעמדה כזו, ואכן כדי להגיע למצב הנוכחי נדרש קרע גדול בחברה החרדית, בין תומכי הרב שטיינמן לתומכי הרב אויערבך הקיצוני.

לכאורה החוק החדש הוא סטירת לחי ליאיר לפיד, אבי חוק הגיוס הקודם, או לשופטי בג"ץ שפסלו את חוק טל, מאחר שבמקום להביא לשוויון, המצב החוקי החדש מאפשר לסחוב עוד זמן עד השגת השוויון המיוחל. אבל בהתבוננות מפוכחת יותר התהליכים שקורים עכשיו מצדיקים דווקא את לפיד ואת בג"ץ.  תמיד היו כאלו שאיימו שכל לחץ לפיתרון כוחני של בעיית הגיוס רק ירחיק חרדים מהצבא. השופטת ארבל ביטאה עמדה זו בהתנגדותה בדעת מיעוט לפסילת חוק טל:

אני סבורה שכפיה במקרה זה הינה חסרת סיכוי ולא תשיג דבר. ביטול החוק אולי יצור תחושה שהנה הושג השוויון המיוחל, אך ההפך הוא הנכון. להערכתי, ביטול החוק יביא למבוכה ויצור כעסים ויקטע את ההישגים ההתחלתיים שכבר הושגו, אשר אין לבטלם באבחת החלטה. הוא יגדע את הענף האחרון המחבר את שני הקטבים.

זו לדעתי התבוננות קצרת רואי. הרי בחקירת משטרה תמיד ישנם "החוקר הטוב" ו"החוקר הרע". יכול להיות מצב שבו החוקר הרע רק מעורר כעס והתנגדות, ואז יש להוציאו מהחדר ולדבר עם הנחקר בדברי חלקות. אבל עצם קיומו של החוקר הרע והידיעה שהוא בהחלט עלול לחזור מעצבים את מערכת התמריצים, גם בשעה שהוא אינו בחדר.

כך גם בענייננו – בטווח הארוך מי שהיה תובעני יותר בדרישה לגיוס החרדים, סייע בסופו של דבר ליצירת לחץ על המפלגות החרדיות ולתהליכים שיובילו לגיוס חרדים בהסכמה וליציאתם לעבודה. תהליכים אלו קיבלו זריקת מרץ משמעותית אתמול כאשר המפלגות החרדיות עצמן נעשו חתומות על חוק המוביל לכך.

עת המפרידים

22 בנובמבר 2015

קשה להבין את אירועי החודשיים האחרונים שייתכן מאוד שייזכרו כחודשיים הראשונים של אינתיפאדה שלישית. כבר שנים שמדי פעם מופיע זאב בודד, פלסטיני שלא הייתה לגביו התרעה או חשד מוקדם, ודוקר או דורס. אבל עתה נראה שפתאום הצליחה החברה הפלסטינית למצוא בתוכה מאגר בלתי נדלה של מפגעים כאלו. מדי יום ולעתים יותר מפעם ביום שומעים על פיגוע חדש.  כמו מחזה מסרטי זוועה שבו מתנפלת תהלוכה אין קץ של זומבים נטולי יצר הישרדות על הגיבורים.

שתי אסכולות בטחוניות מתעמתות זו עם זו מזה יותר מעשור באשר להתמודדות עם הטרור הפלסטיני: אסכולת ההכנעה ואסכולת ההיפרדות. המכניעים מאמינים שניתן יהיה לגרום לפלסטינים להרכין ראש ולקבל את מרותה של ישראל, אם רק יופעלו כלפיהם מספיק גזרים ומקלות. בעיקר מקלות. המפרידים רואים רק דרך אחת להפסקת אש – הפרדה בין האוכלוסיות.
על אף ששתי הגישות הן די ימניות וכוחניות באופיין ועליית שתיהן נובעת מקריסת תהליך אוסלו, הגישה המכניעה הפכה למזוהה עם הימין והגישה המפרידה מזוהה עם השמאל-מרכז. זה לא חייב היה להיות כך ונובע מהנסיבות הספציפיות של הסכסוך. ראו מה קורה באירופה – מפלגות השמאל-מרכז מאמינות שניתן להכניע את דאעש בסוריה, בעוד שמפלגות הימין רואות את העיקר בהפרדה בין נוצרים למוסלמים שתתבטא באי קבלת פליטים נוספים.  גם בישראל היו פוליטיקאים ימניים מאוד שהדגישו דווקא פתרונות של הפרדה. בפרט איווט ליברמן ורחבעם זאבי.

את מערכות הבחירות בישראל מאז קריסתו הסופית של תהליך אוסלו באינתיפאדה השנייה אפשר לפרש כמאבק בין האסכולות. ברק עלה בתקופה שבה עוד האמינו בשלום, אך גם כנציג פיתרון ההפרדה בחזית הדרום הלבנונית. שרון עלה בעקבות פיגועי ההתאבדות כנציג של פיתרון כוחני, אך בסופו של דבר השתכנע לנוע לכיוון ההפרדה, על ידי הקמת הגדר וההתנתקות. פיתרון ההפרדה זכה לאמון גדול מצד העם עם בחירתו של אולמרט אבי תוכנית ההתכנסות. אולם בתקופת אולמרט ההפרדה ספגה שתי מהלומות קשות – בלבנון ובעזה. בשתי החזיתות ההפרדה שבוצעה עד הסנטימטר האחרון לא מנעה מלחמה. העם נטש את התקווה להפרדה ובחר בנתניהו.

בתקופת נתניהו לא נרשמה התקדמות ממשית לעבר הפרדה, ואילו השליטה הכוחנית של ישראל בשטחים הצליחה יפה. המנהרות והקסאמים מעזה המחישו שתוכניות הפרדה לא בהכרח נוחלות הצלחה. נתניהו מחויב רשמית לעקרונות של הפרדה. הוא שולל מדינה דו לאומית ותומך בפיתרון שתי המדינות. אולם בפועל התנהלותו משקפת את ההערכה שצריך להכניע את הפלסטינים, לא להיפרד מהם.

אם תימשך האינתיפאדה הנוכחית בעוד דווקא בעזה ובלבנון החזית שקטה, פיתרון ההכנעה יעמוד מול שוקת שבורה, בעוד שרעיון ההפרדה ייראה קוסם מאי פעם. לא ברור כיצד ניתן בכלל להכניע פלסטינים מן השורה שמחליטים בין רגע להפוך לשהידים עם סכין ממגירת המטבח. אבל אפשר להקים גדרות ומחסומים שיחצצו בינינו לבינם. ביבי התחיל לדבר על פעולות חד צדדיות בשטחים, כנראה במטרה לבסס הפרדה, ואם דיבוריו יתבררו כדיבורי סרק, הבוחר הישראלי ימצא מישהו אחר, יאיר לפיד או בני גנץ, כדי לעמוד בראש עלייתה המחודשת של אסכולת ההפרדה.

הרהורים נוספים על פיגועי פריז

17 בנובמבר 2015

האם צרפת תצא מהצנע?

כידוע מלחמת העולם השנייה הביאה את השפל הגדול לקיצו. הצורך להילחם בהיטלר הביא להדפסת כסף בקנה מידה גדול וכך סיים את תקופת השפל שנבעה מההתעקשות שלא להדפיס די הצורך.

אמת היסטורית זאת הביאה את פול קרוגמן לשאול בפוסט בבלוגו שאלה שכבר עלתה בתגובות לרשומה קודמת בבלוגי – האם יש סיכוי לשחזור העבר. האם גם עתה ייתכן שצרפת תבזבז מספיק למען ביטחון האומה עד כדי כך שתוכל להשתקם מהנזק שהמיטה מדיניות הצנע על כלכלתה. קרוגמן עורך חישוב זריז ומסיק שלא. בהנחה שצרפת תוציא לכל היותר סכום דומה לזה שארה"ב הוציאה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, מדובר בכסף קטן – שני אחוזים בודדים מהתמ"ג השנתי. אין די בכך כדי לגבור על נזקי הצנע.

אני חושב שיש בעיה עוד יותר עמוקה בטענה שצרפת תצא מהצנע באמצעות בזבוז על הגנה. צרפת אינה בעלת מטבע משלה. אם תיכנס לחובות עתק כדי לממן את הגנתה היא תידרש לכך שהשווקים הבינלאומיים יממנו את החובות האלו בריבית נמוכה. ממש כפי שיוון זקוקה לכך שהשווקים יקנו את חובותיה. דבר זה שונה מאוד ממצבה של ארצות הברית, הבעלים על הדולר האמריקני, שיכולה להדפיס בעצמה די כסף כדי לממן כל בזבוז. אפשר אמנם לטעון שההבדל תיאורטי כי בפועל צרפת מדינה מספיק דומיננטית בגוש האירו כדי שהבנק המרכזי של אירופה ייעתר לכל דרישה להדפיס כסף לקנות בו את חובותיה, מה שאינו מוכן לעשות עבור היוונים ללא גזרות צנע חמורות.

מדוע בעצם פיגועים כל כך מעניינים?

בלוגר כלכלי פופולארי אחר, מאט איגלסיאס, העלה שאלה שתמיד קופצת אחרי פיגועים. מדוע הם כל כך מטרידים את העולם.  הנזק שהם גורמים בנפש אינו גדול יותר מנזק של גורמי מוות אחרים שגם הם פתאומיים ואלימים ועלולים לקטוף חיים צעירים בין רגע. בתאונות דרכים נהרגים בצרפת מדי שנה יותר מ-3,000 איש. מניין ההרוגים בפאריז מתגמד מול מספר זה.

השאלה חוזרת גם אצלנו. אם יצחק רבין היה קם מקברו היה אולי מזדעזע לראות שהסכמי אוסלו כשלו ושהטרור נמשך. אבל האם היה מקדיש אפילו דקה לחשוב על כך שמספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים נחתך בחצי לעומת המצב בתקופתו כראש ממשלה? בהשוואה למצב ב-1995, בעשור הזה ניצלים ממוות מדי שנה 350 ישראלים, מספר השקול למניין קורבנות במלחמה בינונית. אם נשקלל גם את הגידול באוכלוסיה מאז, הירידה בהרוגים מרשימה עוד יותר.

אני חושב שההבדל הוא בכך שאנו פחות מוטרדים מאסונות שנזקם מוגבל גם בתסריט הגרוע ביותר. אם לא היה שיפור בכלי הרכב, בתשתיות וברפואת הטראומה, היינו מאבדים עוד מאות אזרחים בשנה בדרכים. היה זה אובדן קשה המסב סבל נורא לאנשים שאהבו אותם, אך הוא לא היה ממוטט את יסודות החברה.

לעומת זאת אם הג'יהדיסטים לא ייעצרו, הם יכולים להמיט חורבן בקנה מידה עצום, כפי שהמיטו בארצות אחרות. כל אחד מבין זאת אינטואיטיבית. מה עוד שבצרפת גם השכל הישר מלמד שבהתמודדות מול האיסלאם הנסיבות הדמוגרפיות הן לרעת הרפובליקה בטווח הארוך. אם מספר ההרוגים בדרכים בצרפת היה עולה חלילה מ-3,000 ל-4,000 בשנה הדבר היה מטריד ומצער ומחולל עוגמת נפש אנושית איומה, אך איש לא היה רואה בכך אות לקיצה הקרוב של הרפובליקה. מספר הרוגים קטן בהרבה בטרור לעומת זאת נתפס כבר כקנרית המבשרת קריסה אולטמטיבית, כי אכן טרור יכול להביא בסופו של דבר לקריסה כזו.

מעניין שלא רק אסונות מידי אדם יכולים לחולל אפקט הדומה לאפקט הפסיכולוגי של הטרור. דומה לו ההיסטריה שהייתה סביב מגפת האבולה. לא היה שום יחס בין מספר מקרי המוות בפועל, בפרט בעולם המערבי, לבין נפח הסיקור. אבל המחשבה על מה שיכול לקרות בתסריט הגרוע מכול, שבו ערי העולם הגדולות יהפכו לשוממות כמו בסרט אפוקליפסה בעקבות המגפה, העצימה לאין ערוך את האסון המוגבל.

בואו להתחסן נגד סוציאליזם

16 בנובמבר 2015

בזמן האחרון אני מתרשם שהארץ ממש שטופת דמע וקסם מול תמונת המצב שהתיימר לשקף דורון צברי ב"מגש הכסף" שלו. אנשים בטוחים שהם נעשקים בידי קונספירציית הון שלטון אפלה. לא ראיתי את "מגש הכסף" מאחר שאין לי כל כך סבלנות לצפייה בסרטונים כלכליים. אני מעדיף לרוב לקרוא טקסטים (אגב, אם כבר לצפות במשהו – "כפולים" היא סדרת מתח ישראלית עשויה היטב. השוו למה שמוקרן בערוץ 1 וקבלו הוכחה לשוק פרטי במיטבו.).

בכל אופן הייתי צריך להתמודד עם רסיסים ממגש הכסף בכל מיני ויכוחי סלון עם מכרים, תינוקות שנשבו בתעמולה הסוציאליסטית, ודי היה בכך כדי לעורר בי את התחושה שמשהו לא טוב הוקרן שם. בשיטוטי גוגל ופייסבוק מצאתי שני טקסטים שנראו לי מאוד לעניין ושמותחים ביקורת על המסרים מהסדרה של דורון צברי, אף שהם נכתבו מנקודת מבט שהיא יותר קנאית לשוק החופשי מזו שמאפיינת את הבלוג שלי. הטקסט הראשון מאת דורון סער, הטקסט השני מאת ישראל גולדמן. אחר כך מצאתי שישראל גולדמן כותב בלוג שלם בנושאי כלכלה ונדל"ן, והוא מהווה חומר קריאה קפיטליסטי איכותי ומומלץ.

דיבורי חלוקה יביאו ביטחון

16 בנובמבר 2015

בעבר כתבתי בנימה נלהבת על חיים רמון ותרומתו לפוליטיקה הישראלית. על פי עיתון הארץ, אחרי שנעלם במגרשי הכדורגל רמון חוזר עכשיו עם תוכנית חדשה: הפרדת השכונות המזרח ירושלמיות מישראל והעברתן לידי הרשות הפלסטינית. זו הצעה שמרעידה את אמות הסיפים. המזרח ירושלמים מהווים חלק ניכר מערביי ישראל. מבין 35 אלף תינוקות מוסלמים שנולדים בישראל מדי שנה, כמעט רבע נולדים במזרח ירושלים. ברור היום לכל בר דעת שסיפוח מזרח ירושלים היה טעות חמורה. אפשר היה להסתפק בסיפוח העיר העתיקה וסביבתה הקרובה, אבל  תיאבון היתר של שתי דמויות ציבוריות, משה דיין וטדי קולק, היה בעוכרינו – אחרי מלחמת ששת הימים הם החליטו להרחיב את גבולות ירושלים לתוך שכונות ערביות צפופות ששיעור הילודה בהן גבוה.

במידה מסוימת הערבים הצילו אותנו מעצמנו על ידי סירובם להתאזרח. הם לא שולחים נציגים לכנסת (ביבי צריך להודות להם. אחרת לא הייתה לו ממשלה.), אבל הם נחשבים תושבי קבע בעלי תעודת זהות ונוטלים קצבאות ביטוח לאומי. מצד שני יש להם תרומה לכלכלת ירושלים. קשה לפספס אותם עובדים במסעדות, בחנויות, בבתי המלון ובבתי החולים.

ישראל ביצעה כבר מהלך של היפרדות מחלק מערביי מזרח ירושלים על אף תעודת הזהות שבכיסם. היא הקימה את גדר ההפרדה באופן שהוציא בחוץ בערך שליש מהערבים בעיר. מחוץ לגדר נוצרו מובלעות של הזנחה וחוסר שלטון, סומליה קטנה קילומטרים בודדים מהכנסת. עתה מציעים רמון ושותפיו להרחיב את המהלך ולהשלימו. לפי הצעתם תחליט הכנסת (ברוב המיוחד הנדרש) כי רוב השכונות הפלסטיניות כבר אינן מצויות בשטח ישראל, ותעבירן לניהול הרשות הפלסטינית. זו בעצם עוד גרסה של הצעת ליברמן המפורסמת להעברת המשולש לידי הרשות הפלסטינית, אבל לכאורה הצעה לגיטימית וסבירה בהרבה משום שאיש בעולם במילא לא מכיר בשלטון ישראל במזרח ירושלים. מה הגיוני יותר מאשר להשיב את המצב לנורמה שבה מכירה הקהילה הבינלאומית.

בפועל כמובן הרעיון יהיה אסון לערביי מזרח העיר שיש להם כל כך הרבה מה לאבד. דבר זה יוצר פה דיסוננס מרתק: מול הרעיון המוצע לא תדע הקהילה הבינלאומית אם להתנגד לו – ללחוץ על ישראל להמשיך בכיבוש לא חוקי כדי להיות הוגנת כלפי ערביי מזרח ירושלים, או לשמוח על כך שישראל נוטשת שטחים כבושים ביוזמתה. חשובה עוד יותר מערכת התמריצים שעצם העלאת הרעיון יוצרת עבור ערביי מזרח ירושלים. ככל שייתפסו בעיני הישראלים כמסוכנים יותר, כך ייגבר הסיכון שישראל תיפרד ממזרח העיר. עבור הערבים המזרח ירושלמים ייצא מכך תמריץ גדול להתנגד לטרור. יותר טרור משמעותו הגברת הסיכוי לאובדן תעודת הזהות הישראלית. מערכת הביטחון הישראלית משתמשת כבר בחשש מהריסת בית כדי להרתיע מעיסוק בטרור. ניתן יהיה להוסיף לכך את החשש הקולקטיבי מאובדן הבית הפוליטי. הצעת רמון, כמו הצעת ליברמן לפניה, כנראה לא תתממש בפועל בעתיד הנראה לעין. אבל ככל שתחלחל יותר לשיח הציבורי, היא תהיה בעלת השפעה חיובית ותראה שגם רעיונות שמרחפים באוויר יכולים לשמש כתמריצים טובים ומועילים.

מה ישתנה, מה לא ישתנה ומה אולי ישתנה

14 בנובמבר 2015

כשרואים בטלוויזיה טרור במימדים שידעה צרפת אתמול, מפתה לחשוב בלהט הרגע שאנו צופים בנקודת מפנה היסטורית, שממנה והלאה שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אבל ניסיון העבר טופח על פנינו. אירופה ידעה כבר התקפות טרור גדולות: הטבח ברכבת במדריד ב-2004, הפיגועים ברכבת התחתית בלונדון ב-2007, הפיגוע במערכת שרלי הבדו בתחילת 2015. קשה לומר שהן שינו את היחס לאיסלאם הקיצוני מהקצה אל הקצה. כשמתבוננים על השורה התחתונה בעת הזאת – נכונות לקלוט מיליוני פליטים מוסלמים, אפשר לומר שאירופה עדיין אוחזת בגישה מאוד נאיבית כלפי האיסלאם.

האם הפיגועים הנוכחיים בצרפת יהיו שונים? ייתכן. בעוד שהמלחמה בעירק שהביאה לפיגועים במדריד ובלונדון הייתה שנויה במחלוקת, המלחמה בדאעש שמבטא ללא בושה ברבריות שנראית לקוחה מימי הביניים, היא כבר יותר בקונצנזוס.  בשל כך הפיגועים לא ייתפסו כאילו הם נובעים מהחלטה אומללה להתערב במלחמת שווא. גם לא קדמה לפיגועים התגרות בוטה בדת האיסלאם, כמו זו שהביאה לפיגועים בשרלי הבדו.

הימין יתחזק

במזרח אירופה, במדינות כמו הונגריה, צ'כיה ופולין, מפלגות בעלות עמדות אנטי מוסלמיות בוטות כבר אוחזות בשלטון. המגמה הזו מתחילה להדביק גם את מערב היבשת, שם יש הרבה יותר מוסלמים, ושם הוויכוח על האיסלאם יותר רלוונטי. אם מארין לה פן תזכה בבחירות לנשיאות בצרפת, אפשרות שעדיין נראית רחוקה, זו תהיה נקודת מפנה במעמדו של האיסלאם ביבשת. זו אינה אפשרות מופרכת לחלוטין. במערב אירופה משתחזר אותו תהליך שקרה כבר בארצות הברית. המעמד הנמוך הלבן שבעבר היה מחובר למפלגת השמאל, נוטש אותה בשל הברית שלה עם קבוצות אתניות שהוא סולד מהן. הדמוקרטים בארצות הברית העדיפו את האינטרסים של השחורים וההיספנים על פני האינטרסים של המעמד הלבן הנמוך. כתוצאה מכך היום אם רואים בארצות הברית גבר לבן גדל מימדים מקועקע שכל חזותו מעידה עליו שהוא בן המעמד הנמוך, כמעט בטוח שהוא מצביע בבחירות למועמד רפובליקני. המפנה האלקטורלי שעבר על המדינה הלבנה הענייה בארצות הברית, מערב וירג'יניה הוא דוגמה לכך. בעבר הצביעה לביל קלינטון ברוב גורף, וכיום אין ספק שתתלכד מאחורי המועמד הרפובליקני, יהיה אשר יהיה.

בבריטניה קורה אותו דבר. ההמונים הלבנים העניים לבטח יעדיפו את נייג'ל פאראג' על פי ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור, שאפילו רוצה ליטול מהם את משוש לבם, בית המלוכה, ויליאם וקייט. כך גם במדינות אחרות כמו הולנד ודנמרק – הימין לוכד את לב ההמונים. השמאל ימשיך להתבסס על שותפות בין ליברלים חילוניים המאמינים בערכים שוויוניים, ירוקים ופמיניסטיים לבין המונים מוסלמים, אבל יהיה קשה לזכות בבחירות עם כזה אלקטורט. עדיין אין כל כך הרבה מוסלמים במערב אירופה שהולכים להצביע.

תגבר ההתנגדות לגל ההגירה

פוליטיקאים מהימין, כמו המועמד הרפובליקני האמריקני דונאלד טראמפ, הזהירו ללא הרף שגל ההגירה מביא איתו תאים רדומים של דאעש. הם נשמעו מפחידנים וגזענים. אבל עתה התמונה משתנה. הרבה תלוי בפרטים המדויקים שייצאו מחקירת הפיגוע. אבל על פי הדיווחים הראשונים לפחות מחבל אחד אכן הגיע מסוריה. זו מכה קשה לאנגלה מרקל ולמדיניות הדלתות הפתוחות שלה ונשק למתנגדים להגירה.  בכל מקרה ההגירה מגיעה עתה למימדים בלתי אפשריים. אבל גם עצירת המהגרים אינה פשוטה. אפילו אם ישכנעו את ארדואן לחסום בפניהם את היציאה מטורקיה, יהיה קשה יותר לנעול את שערי הים התיכון.

פעילי השמאל ברשתות החברתיות במערב כבר החלו בקמפיין מונע. הפליטים מסוריה, הם אומרים, בורחים בדיוק מאותם אנשים שחוללו את הפיגועים בפריז. זו אמת, אבל רק חצי אמת. הפליטים בורחים מדאעש, אך לפחות חלק מהם מביאים איתם את אותה תרבות שתצמיח על אדמת אירופה עוד דורות של פעילי דאעש – קיצוניות דתית וניכור לערכים מערביים. זו בעצם הטרגדיה של רבים מהפליטים האלו – הם בורחים ממה שהם ומביאים איתם את מה שהם נמלטים ממנו.

היחס לישראל לא ישתנה

אירופה אינה מקשרת בין דאעש לבין הטרור הפלסטיני, למורת רוחם של הטוקבקיסטים, אבל בצדק רב. הטרור הפלסטיני לא בהכרח מבוסס על איסלאם קיצוני מהסוג של דאעש. אפילו החמאס אינו קיצוני כדאעש ואינו בעל אותה אג'נדה. אירופה עדיין תסלוד ממפעל ההתנחלויות, וגם מבחינתנו עצמנו יהיה קשה למצוא הצדקה לרעיון האווילי להתנחל בכל פינה ביהודה ושומרון, בתוך אוכלוסיה ערבית צפופה, עם הפיצוצים בפריז כמו גם בלעדיהם. גם ההתגרות הכרוכה בעלייה הפגנתית להר הבית תיראה מטופשת וחסרת אחריות אחרי הפיגועים בפריז כפי שנראתה קודם לכן.

העלייה מצרפת

עד עתה הטרור נגד יהודי צרפת הציב אותם בעמדת בדידות נוראית. הם מהווים בסך הכול מיעוט קטן במדינה, אך שימשו כמטרה עיקרית לטרור האיסלאמי. ייתכן שעתה ישראל תיראה מפתה עוד יותר עבורם, אך ייתכן גם שירגישו שנטל הבדידות ירד מעליהם. הפעם המוסלמים לא הסתפקו בשעיר לעזאזל הרגיל שלהם. האש לא כוונה כלפי היהודים בלבד. עתה כל הצרפתים מהווים מטרה. אמנם אם בעוד שנה ושנתיים תהיה תחושה שדבר לא השתנה ולא השתפר, וצרפת תמשיך לשוט בפסיביות לעבר החיזיון שהתווה לה מישל וולבק ב"כניעה", אולי אז יפול האסימון ליהודי צרפת. בניגוד לבני מדינתם הנוצרים, להם יש מדינה אחרת שבה הם יכולים להרגיש בבית.

מדינת האח הגדול

נראה בלתי נמנע שהאח הגדול יתחזק במערב. יותר תקציבים יופנו להאזנה לשיחות, ניתוח תכתובות, פיצוח צפנים, סינון בנמלי תעופה ואפילו לחיטוט בתיקים לפני כניסה לאירוע המוני. צרפת ומדינות אירופיות אחרות לבטח יתגברו את שירותי הביטחון שלהן וישקיעו הרבה יותר תקציבים בהשגת מודיעין טכנולוגי ואנושי. מבחינתן זה שווה את הכסף, ולו רק בשל הנזק התיירותי העצום שמסב הטרור. זו נראית גם הזדמנות עסקית מעולה לחברות ישראליות בתחום.

מדינת הרווחה בפרדוקס ההגירה

11 בנובמבר 2015

שוודיה מקבלת בשבועות האחרונות עשרת אלפים פליטים מדי שבוע מסוריה, מאפגניסטן ומארצות נוספות. בקצב כזה יגיעו אליה חצי מיליון פליטים בשנה אחת, כמות שמהווה 5% מאוכלוסייתה. מזה שנות דור נחשבת שוודיה למדינת הרווחה האידאלית. היא אמנם נטשה מזמן את הסוציאליזם הנוקשה של העבר, אך עדיין זו מדינה שמטילה מס כבד ובתמורה מעניקה שפע הטבות לכל אזרחיה לפי מודל מדינת הרווחה הסקנדינבית. ברם, מה שקורה לשוודיה עתה ממחיש סתירה פנימית מובנית במדינת הרווחה בעידן המודרני.

האידאולוגיה שמאחורי מדינת הרווחה היא הומניסטית ומבוססת על רעיונות שוויוניים. ג'ון רולס ניסח היטב את ההצדקה לכך. אם בטרם היווצרותנו לא היינו יודעים מה יעלה בגורלנו, היינו מקווים שבעולם שאליו נצא ישרור שוויון ותינתן רווחה לכול, כדי להבטיח שנהיה אשר נהיה, ניוולד אל חיים שטוב לחיות אותם. העובדה שאנו מגבשים השקפת עולם בדיעבד, אחרי שאנו כבר יודעים איפה נפלנו, אינה צריכה לעוור את עינינו לכך שבמובן העמוק האינטרס של כל בן אדם מראשיתו הוא קיומו של עולם שוויוני. עולם מסוג זה המסורת הסקנדינבית אכן עמלה לטפח.

אבל יש באג קטלני בכל הקונספט – מדינת רווחה מערבית נוהגת לדאוג לתושביה בלבד. דבר זה נראה נטול הצדקה. אם אנחנו באמת מאמינים בשוויון, כיצד ננשל ממנו את אלו שזקוקים לו יותר מהכול, מיליארדי החלכאים והנדכאים מהעולם השלישי. כל עוד הגבולות היו סגורים אפשר היה להדחיק שאלה זאת. רחוק מהעין, רחוק מהלב. אבל עתה כשנחילי אדם זורמים לעבר אירופה מכמה כיוונים, השאלה עולה שוב בכל תוקף. האורחים הלא קרואים כבר דפקו בדלת. כיצד ניתן להרחיקם מכל טוב מדינת הרווחה. הרי גם הם בני אדם וגם הם זכאים לשוויון.

אלא שאם אכן עונים על השאלה הזו בצורה שמביאה את ההיגיון ההומניסטי למיצויו, ומתחייבים לקבל כל פליט בנדיבות, כפי שנוהגות לעת עתה גרמניה ושוודיה, משלמים מחיר יקר.  קסמה של מדינת הרווחה היה תמיד נעוץ בכך שהיא מפחיתה את אי השוויון ואת הצרות שנחשבות לכרוכות בו: אומללות מחפירה, הזנחה, עליבות ופשיעה. אולם מדינת הרווחה הפתוחה לרווחה מחוללת את ההיפך הגמור – ככל שהיא נדיבה יותר באורחותיה, כך היא מגדילה את אי השוויון ואת תופעות הלוואי שלו. זאת מכיוון שנדיבותה מביאה אליה את אלו האומללים ביותר, ופתאום גם הם נמנים על מקבלי הקצבאות בה ועל אלו שהכנסותיהם נרשמות לצורך חישוב מדד הג'יני. כך מתהווה פרדוקס – מדינת הרווחה מגדילה את הפערים החברתיים במקום לצמצמם. עולה השאלה: אם זו התוצאה של מדינת הרווחה, האם הציבור יסכים להמשיך לממן אותה?

הבעיה הפסיכוהיסטורית בתל אביב 100

9 בנובמבר 2015

הפסיכוהיסטוריה, השיטה המדעית שחזה אייזיק אסימוב בסדרת המוסד המופלאה שלו, הייתה מסוגלת לספק ניבויים סטטיסטיים מפורטים לגבי טיבה של החברה האנושית בעתיד הרחוק. אולם היה מילכוד – אם בני האדם היו נחשפים לניבויים, הם היו משנים התנהגותם בהתאם, ואז הכול היה מתהפך על פניו ותחזיות העתיד היו נעשות חסרות ערך.

הפסיכוהיסטוריה עדיין לא הומצאה. לא קם לנו הארי סלדון. ברם ישנן פה ושם תחזיות שכאילו נלקחו ממנה. אמירות סטטיסטיות על העתיד האנושי שמבוססות על מחקרים ושאנשים משכילים מאמינים בהן בכל ליבם. בתחום ההשקעות יש אמירה אחת כזו בולטת – הקביעה שהשקעה בתעודת סל על מניות צפויה להניב תשואה ארוכת טווח נאה ולעקוף בסופו של דבר כמעט כל קרן מנוהלת.

אבל להארי סלדון ולהולכים בדרכו יש כאמור בעיה – כשהנבואה על העתיד מתפשטת, היא עצמה משנה את העתיד בכיוונים לא צפויים. הבעיה הזו תקפה גם לניבוי האופטימי לגבי תעודות הסל. אם תעודות הסל כל כך טובות, המשקיעים רצים לשים בהן כספם מבלי לחשוב הרבה. ואם כך עושים המשקיעים, להתנהגותם יהיו השפעות גומלין.

כפי שכתב עמי גינזבורג בדה מרקר, הבורסה בתל אביב מספקת דוגמה מדאיגה בימים אלו. הבורסה הולכת להכניס למדדים הגדולים שלה חברת ביוטכנולוגיה אמריקנית. כדרכן של חברות רבות כאלו יש פער דרמטי בין השווי המנופח של החברה לבין המאזן הכספי שלה בפועל. בשוק שמתנהל בלי תחזיות גורפות לגבי העתיד היו צריכים מנהלי החברה להשקיע מאמץ סיזיפי כדי לשכנע את המשקיעים בתל אביב שכדאי להם לקנות את המניה. אבל עכשיו הם יכולים לקבל הזרמה של מיליונים בקלות, רק בשל עצם רישום המניה.  מיליארדים מכספי המשקיעים הופנו לאפיקים פסיביים מתוך הנחה שהעתיד כבר ידוע, והאפיק הפסיבי תמיד ינצח בו. כסף שנמצא באפיק פסיבי הוא קהל שבוי עבור כל מניה שנכנסת למדד, גם עבור חברה מהסקטור הביוטכנולוגי עם מאזן לא משכנע. כך ידיעת העתיד המובטח שבו תעודות סל תעקופנה כל השקעה אקטיבית נותנת תמריץ להתפתחויות מפוקפקות שמסכנות את אותו עתיד עצמו, אותה בעיית פסיכוהיסטוריה קלאסית.

המשקיע הפסיבי לא צריך להיקלע ליאוש, אבל אולי שווה לחשוב על אסטרטגיה חדשה. במקום לקנות תעודת סל, אפשר לקנות ישירות את מניות המדדים ולדבוק בהן לנצח עד הסוף המר או הטוב, מבלי לשנות גם אם המדד משתנה. מחקר על אסטרטגיית השקעה כזו לאורך עשרות שנים שביצע ג'רמי סיגל הראה שזו הייתה אלטרנטיבה עדיפה לקניית תעודת סל על ה-s&p500 עצמו שבו מניות מתחלפות מדי פעם.