הכול או כלום לכחלון ולאבקסיס. וגם לנתניהו.

הסקרים האחרונים מראים שמבחינת משה כחלון ואורלי לוי אבקסיס הסיטואציה הפוליטית היא מרתקת. יש סיכוי שמפלגותיהם לא יעברו את אחוז החסימה. מצד שני יש להם אפשרות לשריון בטוח במפלגתו של בני גנץ שזקוק להם נואשות. רק איתם יש לו סיכוי גבוה לגבש גוש חוסם לממשלת נתניהו. איתם הוא בהחלט יכול להיות ראש ממשלה, אולי ברוטציה עם גדעון סער אחרי שביבי יפרוש.

אבל אם כחלון ואבקסיס כן יעברו את אחוז החסימה מבלי שיצטרפו לגנץ, אז הם באמת מלכי הכיתה בממשלת ימין צרה. כחלון יוכל לקבל ארבעה-חמישה מנדטים ועדיין להמשיך לאייש את לשכת שר האוצר. אבקסיס תוכל לקבל תיק רווחה מורחב מורחב, כמו שחלמה שליברמן יסדר לה ולשווא. לנתניהו תהיה תלות מוחלטת בהם.    מדוע לכחלון אם כך להצהיר שלא יתמוך בראש הממשלה אחר הגשת כתב אישום? יכול להיות שקביעה זו היא עיקר אמונה שהוא מחויב לו מבחינה מצפונית כמאמין אדוק בשלטון החוק. אפשרות אחרת, סבירה יותר בעיניי, היא שהוא יודע שלא יהיה זה טבעי שימשיך להחזיק בתיק האוצר כאשר הוא ראש סיעה של ארבעה מנדטים בלבד. הוא צריך נימוק משכנע באמת כדי להסביר מדוע הוא זכאי לתיק.  אם כחלון ישוב ויתחייב שלא יישב עם ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, יהיה ברור שרק תיק האוצר יכול לאפשר לו להפר את הבטחתו, רק בו יהיה מעין פיצוי על רגשי האשמה העמוקים שיחוש כמי שנתן מילה לבוחריו ולא עמד בה.

כחלון  ואבקסיס משנים את התמונה הפוליטית, כי אם ירוצו לבד, אין להם שום אינטרס בממשלת ליכוד-חוסן לישראל רחבה שבה יצטרכו להסתפק בתפקידי שרים זניחים. ריצתם לבד והצלחתם לעבור את אחוז החסימה היא האינטרס העליון של נתניהו בבחירות 2019.  רק כך הוא יכול להבטיח לעצמו עוד זמן כהונה, להרוויח עוד ימים בתפקיד ולעקוף את שיא הכהונה של בן גוריון, עד שבסופו של דבר ובאופן שנראה כרגע בלתי נמנע יעלה עליו הצונאמי המשפטי. ייאמר לזכות נתניהו רב התחכום שהבין זאת מזמן ועשה ניסיון נואש להוריד את אחוז החסימה ברגע האחרון, אך לשווא.

פן ישכחו עמי את עזה וקראקאס

כשחושבים על ההיסטוריה של היהודים באירופה לאורך שנות הנצרות וכשקוראים ורואים סרטונים על זוועות דאעש שמתבצעות כלפי מיעוטים לא סונים או בכלל מה שמעוללים הצדדים השונים במלחמת האזרחים בסוריה – מנקרת שאלה בראש. איך היהודים בכלל שרדו בגלות בימים שהיו אכזריים לא פחות משסוריה אכזרית כיום. אכן, הם גורשו ונרדפו ולפעמים גם נרצחו בהמוניהם. אבל עד ניסיון ההשמדה השיטתי בשנות השואה, לא היה ניסיון גורף לבטל את קיומם. זאת על אף שנתפסו כבני עם סורר המסרב לשמוע לקול המשיח-האל ואף היה שותף פעיל ברציחתו.

פיתרון לכך אפשר למצוא, בין השאר ולצד נימוקים אחרים, בתיאולוגיה הנוצרית שגיבשו אבות הכנסיה ושהסתמכה על פסוק בתהילים: "אל תהרגם פן ישכחו עמי". כלומר קיום היהודים במצבם המושפל הוא רצוי כי מהווה עדות ומצבת זיכרון לגורלם של המורדים בישו. אין פלא שהכנסיה הקתולית שאחזה בשרידי התיאולוגיה הזו ממש לא התלהבה משיבת ציון שהקימה את היהודים מעליבותם ושאין להשוות בין יחס הפרוטסטנטים למדינה לבין היחס הקתולי.

הלב מזדהה עם הוונצואלים האמיצים שמוכנים לקרוא תגר על העריצות הסוציאליסטית שהמיטה עליהם חורבן כלכלי שכזה. אבל אי אפשר שלא להודות שלנוכחותו של משטר מאדורו בעולם יש ערך גדול. הוא חלש מכדי להוות נזק אמיתי לארצות אחרות אבל הוא כלי תעמולת זוועה נפלא להתריע מפני סוציאליזם בכל מקום שהוא. נכון, העיתונות מנסה לטייח ואלו שהשתאו מגדולת הסוציאליזם הצ'אבסי בזמן עליית מחירי הנפט מנסים לטייח את הקשר בינו לסוציאליזם בזמן מפלתו. אבל הציבור לא מטומטם ואפילו דה מרקר, שיש בו לא מעט חברים במועדון המעריצים של ברני סאנדרס, פרסם את מאמרו הנאה של ברט סטיבנס בעניין. יש פחות קונים לסחורה הסוציאליסטית כשמגיעים מבזקי חדשות מוונצואלה. אסונה הוא גאולתם של אחרים מהשעבוד של החירות הכלכלית לכבלי הסוציאליזם. לא לחינם רואים גל של ניצחונות לימין באמריקה הלטינית. אנשים מפיקים לקחים.

היגיון דומה, רק בצורה מעט שונה, עובד בעזה. מבטיחים לנו שנות דור שנסיגת ישראל מהשטחים תפנה מקום לממשלה פלסטינית שוחרת שלום, לשגשוג כלכלי, לשיתוף פעולה אזורי וכהנה וכהנה. ההבטחות מרשימות. אבל אז נזכרים במה שקרה ברצועת עזה, השטח הפלסטיני היחיד שישראל פינתה במלואו. הלקחים מעזה יכולים לעצור נסיגה נוספת, מסוכנת בהרבה, מיהודה ושומרון. עזה מחוללת נזק ותושבי הדרום סובלים ממנה. אבל היא גם מהווה מצבת זיכרון משכנעת לסכנות שבנסיגות נוספות. דבר זה מהווה נימוק רב עוצמה נגד הפלת שלטון החמאס. עדיף לקנות שקט זמני במזוודות דולרים משפילות אבל להיוותר עם נכס הסברתי כה משכנע נגד נסיגות מסוכנות.

האנדרדוגים של העשור הקודם

פנו לעצמכם רבע שעה וקראו את הראיון הזה של נתניהו עם ארי שביט בשנת 2006. חכם, מעניין, מרחיק ראות וגם מציב את ביבי בעמדה לא מוכרת למי שזכרונו קצר, עמדת האנדרדוג. הוא גם מדבר על שחיתות ועל עסקאות אפלות עם בעלי הון. מרתק בדיעבד.

הערה אחת: נתניהו חזה בראיון שבעקבות פעולותיו כשר אוצר נפתחה לפני ישראל הדרך לצמיחה כלכלית מהירה שתוביל אותה לתמ"ג של 250 מיליארד דולר כעבור עשור, מספר שנשמע דמיוני (התמ"ג אז היה 140 מיליארד דולר). העשור ההוא כבר מאחורינו ואנו יודעים כיצד הסתיים. התמ"ג הישראלי בשנת 2016 היה 315 מיליארד דולר. מעל ומעבר לאופטימיות של ביבי. מדינת ישראל ונתניהו ביצעו יחד את המעבר מעמדת האנדרדוג לעמדת המנצח הטבעי.

כשיתגעגעו לדוקטרינת נתניהו-עוז

בגלובס התפרסם ראיון עם הליכודניקים החדשים, קבוצה של פעילים שככל הנראה ממוקמים פוליטית בין גנץ לגלאון אבל מעוניינים להשפיע על הליכוד מבפנים. כעת הם נאבקים על חייהם הפוליטיים מול ניסיון להדיחם מהתנועה.

רכיב בפעילותם של הליכודניקים החדשים הוא העלאת זכרם של האבות המייסדים, ז'בוטינסקי ובגין, והצגת עצמם כמי שחותרים לשחזר את ההדר הבית"רי הישן מהימים ההם.  נחמד להיזכר אם כך מה באמת הייתה דעתו של השמאל בשנות השמונים על מנחם בגין. ספר מאמרים ישנים של עמוס עוז, שעתה, עם לכתו לעולמו, יש להם עדנה – "ממורדות הלבנון", מאפשר להיזכר בכך. ובעיקר להיזכר שמבחינה מהותית אחת בנימין נתניהו, השנוא כל כך, עולה על בגין כראש ממשלה, לפחות מבחינת טעמו של השמאל.

נתניהו שונא מלחמות מיותרות. ואילו בגין בזמן מלחמת לבנון הראשונה?

המלחמה יצאה מבין שפתיו כצעצוע אשר הוענק לו סוף סוף ככלות המתנה מתסכלת שנמשכה אולי מאז ימי נעוריו. קנטרן, קטנוני ונקמני כלפי מתנגדיו. אדיש לאיומי המלחמה. אכול שנאת נחיתות אל "עולם הגויים" ומכסה עליה בפוזה של עליונות מלגלגלת. (ממורדות הלבנון, עמ' 18)

גולדה כאבה באמת את כאב מותם של הנופלים ואילו בגין נראה בימים אלה צוהל ופורח. מאז תחילת המלחמה מלאו הופעותיו בציבור טון של זחיחות דעת ארסית, נוקמנית, של צהלה קנטרנית. איזה פורקן עמוק מצטייר על פניו ומהדהד בקולו לא פחות מאשר בתוכן דבריו. הוא מופיע על מסך הטלביזיה כעושה חיים ונהנה מכל רגע. (ממורדות הלבנון, עמ' 35)

את המלחמה עצמה מתאר עוז כך:

מלחמת שקר וכזב ושטיפת מוח שמטרותיה האמיתיות הוסתרו מפני העם, מפני הלוחמים, מפני הכנסת ומפני רוב שרי הממשלה (ממורדות הלבנון, עמ' 15)

מנגד קשה שלא לראות דווקא בנתניהו מישהו שמגשים את דוקטרינת ההבלגה של עוז:

לא פעם הבלגנו במקום שעם אחר היה מרביץ והרבצנו מכה חלקית וסלקטיבית במצבים שבהם עם אחר היה רץ לעשות מלחמה כוללת. למלחמה כוללת יצאנו כאשר קמו להרגנו – ולא כאשר הטרידו אותנו, ולא כשמישהו אמר שהוא היה רוצה במותנו, ולא כשמישהו הכריז אי פעם, בעתיד, יש בדעתו לחסל אותנו.

אולי היה מחיר לאיפוק הזה, אבל היו בו יתרונות חשובים: גם בהיקף התמיכה מבחוץ. גם בקיום הברית עם חלקי העם היהודי. אבל קודם כל – האיפוק הזה היה מרכיב חיוני של עוצמתנו. כי עוצמה אינה מורכבת רק מן המכפלה הפרימיטיבית של מספר הטנקים והמטוסים כפול מספר הקילומטרים המרובעים. היא עשויה, בראש ובראשונה, מנכונותם של אנשים ללכת להילחם. מהסכמתם של הלוחמים לחרף את נפשם. […] ב"שיח לוחמים" בין כל הערעורים והמצוקת והלבטים, לא תמצא אפילו פסוק אחד של ערעור על עצם היציאה למלחמת ששת הימים. אפילו במבצע קדש של שנת חמישים ושש, שאינני שלם איתו בדיעבד, היו סיבות משכנעות לחשוש שבתוך כמה חודשים יתחזק נאצר עד לנקודה שיכול להביס אותנו וזו הייתה כוונתו הגלויה והמוצהרת. (ממורדות הלבנון, עמ' 55)

יבוא יום ויהיה לימין בישראל מנהיג מרגיז ושנוי במחלוקת, ואנשי שמאל-מרכז יעלו בגעגוע ובנוסטלגיה את זכרו של בנימין נתניהו כמנהיג עבר אידיאלי של הימין. הפואנטה היא שקרוב לוודאי שבגעגועים העתידיים אז יהיה טעם ויהיה צדק.

הרפורמה של דרוקר

רביב דרוקר פרסם היום טור בהארץ, לא אפוי עד הסוף, על כך שצריך להנהיג בישראל שיטת בחירות שנותנת משקל לא רק לאהבה למועמד אלא גם לשנאה אליו.  כיום אם 51% מהמצביעים אוהבים את נתניהו ו-49% מתעבים אותו, לנתניהו אין כל תמריץ לשפר את יחסם של ה-49% אליו.  דרוקר הציע שיטת בחירות שבה המיעוט המפסיד יכול לדרג מועמדים נוספים נוסף על בחירתו הראשונה, וכך עדיין להשפיע. במילים אחרות להכריח את נתניהו לחפש אהדה גם בקרב השמאלנים.

מהבחינה הטכנית לדעתי דרוקר עשה בלגן. יש מקומות שבהם מונהגת שיטת בחירות ישירה שבה אם יש שלושה מועמדים או יותר ואף אחד מהמתמודדים לא עבר את רף 50% מהקולות, קולות המצביעים לשאר המועמדים מתחלקים בין שני הראשונים לפי העדפותיהם השניות. למשל, ביישום הישראלי שדרוקר מייחל לו, נניח שנתניהו יקבל 45%, גנץ יקבל 45% ושקד תקבל 10%, אזי לא ייערך סיבוב שני, אלא ייפתחו טפסי ההצבעה המפורטים של מצביעי שקד ויסתכלו מי סומן אצלם כבחירה שנייה.  לא ברור לי איך השמאל ירוויח מכזה תרחיש.

יש אולי תרחיש אחר שבו נתניהו יקבל למשל 40%, שקד תקבל 35% וגנץ יקבל 25%. אז המשאלה של דרוקר תתגשם – גם נתניהו וגם שקד יחתרו להפוך להעדפה השנייה של מצביעי גנץ ביודעם שאצלם טמון הניצחון. אבל יש בכך פרדוקס בלתי אפשרי מבחינת דרוקר – בשיטה כזו ציבור מצביעים צריך להיות מיעוט כמעט לא רלוונטי כדי להיזרק למקום השלישי. רק אז יש טעם לחזר אחריו. למעשה התרחשות דומה כמעט שאירעה בפוליטיקה הישראלית – עזמי בשארה פרש ברגע האחרון מהתמודדות בבחירות 99', בין נתניהו לברק. אם היה נערך סיבוב בחירות שני אז, ייתכן שביבי היה מנסה להרגיע את הערבים מצביעי בשארה ולאותת להם שאין להם שום סיבה ללכת לקלפיות בסיבוב השני להצביע נגדו (ובאמת לימים ממשלת נתניהו היטיבה עם המגזר). בכך מגשים חזון דומה לזה שדרוקר מייחל לו. דבר דומה אירע לעופר ברקוביץ' שחיזר אחרי מצביעי יוסי דייטש, המועמד החרדי בירושלים, לקראת הסיבוב השני, אף שהם קהל היעד הרחוק ביותר ממנו.

חדל התנשאות חנפנית

עונת הקדם בחירות היא עונה שבה מתפרסמים בהארץ מאמרים מז'אנר אופייני – קינה על היחס המפלה והמבזה של אשכנזים למזרחים שהוביל את המזרחים לזרועות הימין. "אל תקראו להם בבונים, אפילו לא בלב", מפצירה איריס לעאל בקוראי העיתון.

ההפצרה הזו, מלאה בכוונות טובות ככל שתהיה, יש בה משהו מבזה כשלעצמו. היא מציגה את המזרחים כקהל מצביעים שפעולתו הפוליטית נובעת מתוך שיקולי עלבון לא רציונליים, לא מתוך אידיאולוגיה. דהיינו אם היו מעליבים את המזרחים פחות ומרעיפים עליהם כבוד והערכה, הם היו מצביעים כמו שצריך, כמו שההיגיון מחייב – לשמאל.

האמת שיש בארץ ציבור שעסוק בהעלבה אינטנסיבית וגסה של המזרחים והוא כלל לא השמאל. אלו החרדים האשכנזים. לא מזמן בהקשר אחר הזכרתי את ביטויי העלבון הגסים והמבחילים שהטיח ביטאונם של אלו בחרדי אחר, מזרחי במוצאו, שהעז ללחום את מלחמתן של הבנות המזרחיות הדחויות של הסמינרים החרדים.

האם פוליטית יש שנאה של מזרחים לחרדים אשכנזים? קשה לראות זאת. העלבון מהיחס האשכנזי אמנם שימש בסיס להקמת ש"ס, אבל בסופו של דבר יש שיתוף פעולה פוליטי פורה בין החרדים האשכנזים לש"ס, ובעידן אחרי פטירת ענק יהדות המזרח הרב עובדיה, ש"ס לא תעז להתנתק מהם כפי שעשתה בתחילת שנות התשעים.

מה שיוצר את הנתק התהומי בין רוב המזרחים לבין השמאל זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. יהודים יוצאי אסיה ואפריקה שהיו מרעיפים מחמאות, חום מזרחי והכנסת אורחים על מצביעי המחנה הציוני לא היו מביאים אותם לנטוש את בוז'י\לבני או את גנץ ודומיו, מושאי התשוקה של הגבעטרון של ארץ נהדרת. השקפה פוליטית היא לא דבר שניתן לקנות בחרוזים. באותה מידה רוב הציבור המזרחי שחש זיקה עמוקה לסמלים יהודים מסורתיים ולאומיים לא היה הולך למפלגות שבדנ"א שלהן יש סלידה עמוקה ממסורת ואפילו מלאומיות.

השמאל יכול לקסום למזרחים (כמו גם להרבה אשכנזים, רוסים ומעורבים ואולי אפילו דרוזים וצ'רקסים) ואפילו עשה זאת בעבר, אבל לא על ידי התחנפות. העמדת מועמד בעל רקע ביטחוני וניצי מוכח (בפרט באמצעות דם של הרבה מחבלים על ידיו) ומיקוד מערכת הבחירות במחלוקת חברתית ולא ביטחונית. באופן זה הצבעה לשמאל לא תיתפס כהתקפה על ערכים לאומיים ומסורתיים או כהימור על ביטחון ישראל. זה עבד לשמאל עם רבין ועם ברק. אבל התוצאות של הקדנציות שלהם היו קשות מאוד במישור הביטחוני (אף שניתן לטעון שגם הסכמי אוסלו וגם היציאה מלבנון הם נכס ארוך טווח לישראל). זה עבד גם עם אולמרט, שאמנם לא היה ביטחוניסט אך נתפס כממשיך ישיר של אריק שרון, המייצג מספר אחת של הביטחוניזם חסר הרחמים לאויבינו. גם כאן גישת שרון-אולמרט שקידמה נסיגה חד צדדית (ואצל אולמרט גם ויתורים מופלגים לאבו מאזן על הנייר) לא הניבה הישגים מרשימים במבחן התוצאה.

אם כך התפיסה של העלבון ההיסטורי כשורש דפוס ההצבעה לימין, השכיח בקרב מזרחים, היא כשלעצמה מעליבה. זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. חדל התנשאות.

וכאמור אחרי התנסות עם ממשלות ימין ושמאל בעשרות השנים האחרונות בוודאי לא ניתן לומר שמבחן התוצאה מעיד שההצבעה האשכנזית מולידה תוצאות מוצלחות יותר מזו המזרחית. הצבעת המזרחים לימין אפשרה את כהונתו של בנימין נתניהו, שהניבה תוצאות מזהירות במישור הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי. ואילו כהונתו של אהוד ברק שהמוני אנשים (וברור לכול שהיו אלו אשכנזים ברובם) נהרו לכיכר רבין כדי לחגוג את ניצחונו כאילו היה משיח ששחרר אותם מכיבוש זר – התבררה כפיאסקו (אכן, למעט קרדיט מסוים שמגיע לו על היציאה מלבנון).

לחזות טיפשות

בספרו על הכלכלה ההתנהגותית מספר חתן פרס נובל ריצ'ארד ת'יילר על ניסוי שעשה עם הפייננשל טיימס.

נניח שמציעים לך לשחק משחק שבו הרבה אנשים בוחרים מספר אקראי בין 0 ל-100. המנצח יוגרל מבין אלו שהכי התקרבו לשני שלישים מממוצע המספרים.

באופן זה במשחק של 3 משתתפים שבו נבחרו המספרים 20, 30, 40, המנצח יהיה מי שבחר 20, שני שלישים מהממוצע שעומד על 30.

הפייננשל טיימס נתן לקוראיו להשתתף במשחק עם הבטחה לכרטיס טיסה מתנה למנצח. אני ממליץ לעצור כאן ולחשוב כמה רגעים: באיזה מספר הייתם בוחרים.

מהי הבחירה האנליטית?

לכאורה הממוצע הצפוי בעולם של בחירות אקראיות אמור להיות 50. אבל אז המנצח יהיה זה שיבחר 33. אם כך למה שלא כולם יבחרו 33, אבל אז הממוצע יירד ל-22. אם כך למה שלא כולם יבחרו 22.. בדרך חשיבה זו הממוצע הצפוי הולך ויורד עד שמתייצב על אפס. ואכן המון קוראי פייננשל טיימס שטפו את המערכת עם גלויות שעליהן התשובה היא אפס.. אף אחד מהם לא זכה. כשמשחקים משחק אנליטי שמתבסס על חוכמת ההמון צריך לקחת בחשבון שלא כולם אנליטים מבריקים כמוכם. היו גם הרבה כאלו שנתנו תשובות פשטניות יותר, 33 או פחות. בסופו של דבר שני השלישים מהממוצע התייצבו על 12 ואחד מהבוחרים במספר זה זכה בפרס.

מה מוסר ההשכל? מן הסתם לקח למי שעושה למשל שורט על בועה מגוחכת כמו הביטקוין. לא משנה כמה אתה חכם, ההצלחה דורשת גם יכולת לחזות איוולת. זהו גם לקח למהמרים על תוצאות בחירות כמו שאני עשיתי פעם.

כחלון וההכנות למלחמה הגדולה

במאמר נאה ומפורט באתר דה מרקר מזהיר מיכאל שראל שצעירי ישראל ישלמו ביוקר על הנדיבות של כחלון. טענותיו על כחלון מתחלקות לשני חלקים. ראשית הוא מציין את העדר העניין המוחלט של שר האוצר בעריכת רפורמות יסודיות שיכריחו אותו להתעמת עם קבוצות לחץ. החינוך החרדי, ההסתדרות והוועדים, הנשים וגיל הפרישה המוקדם שלהן, המבנה המעוות של הארנונה לרשויות – שום רפורמה גדולה לא התחוללה בנושאים קריטיים אלו.

עד כאן הכול טוב ויפה ולעניין. אמנם לזכותו של כחלון ייאמר שקשה לגייס תמיכה ציבורית לרפורמות גדולות כאשר בסך הכול הדברים בסדר והכלכלה כמנהגה נוהגת. לחובתו ייאמר שאפילו לא ניסה.

מהדברים הנכוחים שבראש מאמרו גולש שראל לממבו ג'מבו הרגיל של מפחידני הגרעון. כמה הוא נורא וכמה הוא גדל וכמה הוא מסוכן וכמה הוא רע לעתידם של הצעירים. אבל המשבר הפיננסי של 2008 לימד אותנו שבגרעון במטבע מקומי אין סכנה כשלעצמו, מאחר שהבנקים המרכזיים תמיד יוכלו להדפיס כסף ולקנות בו כל אג"ח ממשלתי ואז לעשות עם ניירות החוב כרצונם – למשל למסור אותם לאחראי על המגרסה. מאחר ששראל אינו מסוגל לציין שום דוגמה רלוונטית, הוא שב לאותו כשל אומלל – מציין את יוון שכמובן משתמשת באירו, מטבע שאינו יכולה להדפיס, ולכן חובות הם אסון אמיתי עבורה.

על כך כבר כתבתי לא פעם. חידוש מעניין אצל שראל הוא שמנסה להשתמש בביטחון הלאומי כשיקול למדיניות מצמצמת:

בהקשר הישראלי קיים שיקול חשוב נוסף לשמירה על משמעת פיסקאלית והקטנה מהירה של החוב הציבורי "בזמנים רגילים" — השיקול הגיאו־פוליטי. הסיכון למלחמה בישראל גבוה יותר מאשר בשווייץ. במקרה של מלחמה, העלות הישירה של ההוצאות הביטחוניות (ואולי גם האזרחיות) בזמן המלחמה ולאחריה והפגיעה בפעילות הכלכלית עלולות להיות משמעותיות. ככל שהמצב הפיסקאלי בעת פרוץ המלחמה איתן יותר, ישראל תהיה חזקה יותר ומוגנת יותר בעת המלחמה ולאחריה

טיעון באמת חסר שחר. יהיה אשר יהיה מצבה של ישראל במהלך המלחמה – אפילו אם חלילה וחס תל אביב תהיה כהירושימה וחיפה כנגסאקי, בנק ישראל יוכל להדפיס כספים מתוך הבונקר. הגרעון הוא הדבר היחיד שלא צריך לדאוג לו במלחמה הרסנית. אכן, יש דברים אחרים שיוכלו לשרת את ישראל במצב זה. מאגרים עצומים של מים מינרלים, קופסאות שימורים ועודפי מט"ח. אולם אם אכן עודפי מט"ח חיוניים לדעת שראל, אזי הדבר סותר לחלוטין את השקפותיו בעבר על כך שעל בנק ישראל לחדול לקנות מט"ח. שיקולי ביטחון לאומי יכולים להצדיק קניית מט"ח והרחבת הרזרבות של בנק ישראל, וכבר הרחבתי על כך בעבר, אבל אין להם הרבה קשר לשאלת הגרעון. ואילו צמצום הגרעון אינו קשור כלל לביטחון הלאומי.

האם יש בישראל חופש ביטוי?

פסיקה של בית המשפט השלום בירושלים מעלה בספק את עצם קיומו של חופש ביטוי במדינת ישראל.

בראש המאבק על שיתוף תלמידות ספרדיות בבתי ספר חרדים אשכנזים עמד עו"ד יואב ללום. מולו התייצב עיתון החרדים הליטאים "יתד נאמן". העיתון הוקיע את ללום בשלל ביטויים. כמצוטט כאן:

בין הפרסומים אותה ציינה השופטת כחמורים הם המשפט "אם לעבודת אלילים – אתה וכלבא שווין" וכן הכינויים "חיית מחמד אופנתית", "עותר עז פנים המחלל שם שמיים ברבים" , "ממומן בעקיפין על ידי הקרן החדשה לישראל, השותפה לעוכרי ישראל" "שחצן", "חלוש דעת" ו"גורם בוגדני".

הביטויים הללו, ציינה השופטת, הופיעו בתקופה שבה נאבק ללום נגד אפליה של תלמידות ספרדיות לעומת תלמידות אשכנזיות במוסדות החינוך של המגזר החרדי. השופטת דחתה את טענות העיתונאים ולפיהן הדברים שפורסמו הם "אמת דיברתי" וקבעה כי האמירות הללו אינן עולות כדי הבעת דעה עיתונאית ואינן יכולות לחסות תחת הגנת תום הלב. "הביטויים הללו מכוונים נגד העותר, בין אם הוזכר שמו ובין אם לא", היא ציינה.

לפיכך היא קבעה כי בשל דברי לשון הרע שפרסמו העורכים והכתבים של שני העיתונים – יצחק רוט ויחיאל סבר מיתד נאמן ויעקב לבין ונתי גרוסמן מעיתון הפלס – הם ישלמו לללום פיצוי בסך 165 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט.

קשה לחשוב על מאבק פחות פופולרי מזה שניהלו החרדים נגד הכללת תלמידות ספרדיות בבתי הספר שלהם. כל הסלידה שמעלה הציבור החרדי בציבור הכללי יכולה להתגלם במאבק זה. דבר זה הופך את חופש הביטוי החרדי לפגיע במיוחד ובמקרה כאן נראה שבית המשפט אכן לא מצא כל עניין להגן עליו.

אבל עקרונות משפטיים שמגנים על המאוסים שביריבינו מתישהו עשויים גם להגן עלינו ועל עצם קיום הדמוקרטיה. ביטויים כמו "מחלל שם שמים", "חלוש דעת", "שחצן" או אף "חיית מחמד אופנתית" הם ביטויים וככאלו חוסים תחת חופש הביטוי. אין מדובר פה בתיאור עובדות שקר אלא בתיאור דעה, אמנם שלילית ולא נעימה, על אדם שמנהל מאבק פוליטי ציבורי.

אין זה מתקבל על הדעת לצנזר את חופש הביטוי בצורה כזו ויש לקוות שכפי שקרה במקרים דומים בעבר, ערכאות גבוהות יותר יהפכו את ההחלטה.

סביב סערת חוק הלאום התעוררה השאלה אם להוסיף לחוק היסוד את ערך השוויון. אבל נראה לי שהערך הבסיסי שמאויים יותר מכל במשפט הישראלי הוא חופש הביטוי. זו למען האמת תופעה עולמית כפי שממחישים הצנזורים של פייסבוק. אפילו האליטות הליברליות איבדו עניין בחופש הביטוי כי משרת את יריביהם הלאומניים ותומכי טראמפ.

בין בנקים לסופרמרקטים

שגיא ברמק, הכותב על כלכלה בפייסבוק מזווית של מאמין אדוק בחירות כלכלית ובקפיטליזם, תקף את הצעתה של השרה גילה גמליאל לחייב בנקים להותיר סניפים כדי לסייע לאוכלוסיית הקשישים שלא כל כך יודעת להשתמש בשירותי הבנקאות הדיגיטליים.   בין השאר כתב:

בנקים, בדומה לעסקים אחרים, לא סוגרים סניפים סתם כך. סניפים נסגרים מפני שהם אינם רווחים. המשמעות של להפעיל סניפים לא רווחיים היא הקצאה לא יעילה של משאבים. כלומר, הבנק מקצה משאבים המצויים בצמצום להיכן שיש בהם פחות צורך, על חשבון מקומות או דברים אחרים בעלי צורך רב יותר.

להכריח בנקים להפעיל סניפים נטולי כדאיות זה לא פחות מטומטם מלהכריח את שופרסל להפעיל סניפים נטולי כדאיות. זה ששופרסל מרוויחה מיליונים לא אומר שיש איזשהו הגיון בלהפעיל סניף שלה בהפסד. כאמור, הקצאה אידיוטית של משאבים המצויים בצמצום.

בעיניי ההגנה הזו סרת טעם. מה לבנק ולשוק חופשי ולתמחוריו. בנקים פועלים כקרטל, חסמי הכניסה עבור בנקים חדשים בלתי אפשריים ולא במקרה אף בנק לא נפתח במדינה כבר מזה שנים. אפילו מפלצת תאגידית כמו קבוצת לאומי לא הצליחה להקים את פפר שלה כבנק חדש והסתפקה בלתת לו מספר סניף.

אין זה אומר שצריך לסלק את מערכות התמריצים הכלכליות מהתנהלות הבנקים ולאפשר למנהליהם, לוועדיהם ולפוליטיקאים המפקחים עליהם לחגוג באופן מופקר את הסוציאליזם הבנקאי. אבל במקרה הנידון כאן – נושא הרווחיות הבנקאית כקריטריון להותרת סניף – ההבדלים בין סניף בנק לסניף סופרמרקט זועקים. בשוק הסופרמרקטים חסמי הכניסה נמוכים, הגמישות העסקית רבה, הרגולציה של המדינה זעומה. בשוק הסופרים ייתכן שכל חלל יתמלא ברשת חדשה, חכמה וחסכונית, איזה רמי לוי שיצמח מהבאסטה.

הכי חשוב: אם בקריית עקרון אין הצדקה להיוותרות סופרמרקט, הרשת שמנהלת אותו תעלה את המחירים עד שכן תהיה לכך הצדקה.  שופרסל דיל בקריית גת יקר למשל יותר מזה שבמרכז הארץ. בנק, לעומת זאת, יתקשה יותר להפלות לרעה לקוחות בעמלות אם הם גרים בפריפריה. זה לא לגמרי בלתי אפשרי ויעיד על כך יוקר העמלות בבנק הערבי-ישראלי אבל ברוב השירותים והתחומים זה יהיה בניגוד לרגולציה וגם בניגוד למה שהציבור מוכן לסבול. בנקים מטבעם הם כימרה, יצור כלאיים בין פיקוח ורגולציה של המדינה לבין אלמנטים של שוק חופשי.

הכול מתחיל בכך שרגולציה על בנקים היא בלתי נמנעת מאחר שהמדינה תצטרך לממן את קריסתם ביום פקודה. מאחר שכך בנקים קטנים פשוט לא קמים, חסמי הכניסה בלתי אפשריים, בשוק שורר קרטל ולא ניתן לסמוך על השוק החופשי שיספק פיתרון נאות לכל מחסור שיווצר. אולי אולי אפילו ניתן לסמוך יותר על השרה גילה גמליאל.