פשע, צבע וצביעות

בשנה האחרונה אירעו בארצות הברית כמה מקרים שבהם צעירים שחורים מתו כתוצאה מהיתקלות במשטרה.  מקרים אלו, בין השאר מותו של פרדי גריי בבולטימור, הובילו לפריצת מהומות בשכונות השחורים. תגובת השלטונות הייתה להטיל הגבלות על התנהגות השוטרים, ולחפש דרכים למצות את הדין עם שוטרים שנהגו באלימות מופרזת.

הוול סטריט ג'ורנל, עיתון המזוהה עם הימין בארה"ב, מפרסם עתה שלמדיניות זו יש השלכות.  מקרי הרצח והירי בשכונות השחורים, ובפרט בבולטימור ובסט לואיס שהיו מוקד מהומות, בעליה חדה. בבולטימור מדובר בעלייה של 60% לעומת השנה שעברה, בסט לואיס ב-40% בערך. וגם בערים נוספות התמונה קודרת. באטלנטה, בשיקגו ובלוס אנג'לס העלייה היא בטווח שבין 20% ל-30%. אף בניו יורק נרשמה עליית מה, גם אם קטנה יותר, בפשיעה. בעיר התחולל עימות חריף בסוף 2014 בין ראש העיר הליברל ביל דה בלאסיו, הנשוי לאישה שחורה, לבין השוטרים שחשו שאינו מגבה אותם.

קל להבין את תמונת התמריצים החדשה. השוטרים נעשו אגרסיביים פחות ומהססים לבצע מעצרים, גם בשל הפחד להפוך לשעיר לעזאזל של אמריקה ואולי גם מרצון להראות לממוניהם שהם לא מסוגלים לעשות עבודתם כיאות תחת הדרישות החדשות. אנשי הכנופיות בשכונות השחורים מרגישים בטוחים יותר. השכונה השחורה כולה סובלנית פחות לפעילות השוטרים שנתפסים ככוח עוין.

לכל תגובה יש תגובת ריאקציה, וגם לתגובת הריאקציה יש תגובת ריאקציה משלה. אלימות השוטרים הביאה להטלת הגבלות עליהם וקשירת ידיהם, ודבר זה מצידו מעלה את שיעור הפשיעה, וגם לכך תהיה תגובה ציבורית מן הסתם, בפרט בשנה שבה מתחילים הקמפיינים לקראת הבחירות לנשיאות ולקונגרס. המועמדים השמרנים יקפצו על ההזדמנות להאשים את הדמוקרטים בכך שהם מחלישים את המשטרה ומובילים לזינוק בפשיעה, ואם הטענה הזו תגובה בנתוני אמת, יהיה לה הד ציבורי חזק מאוד.

נקודה שמעוררת מחשבה בכל העניין, שאותה מציין הוול סטריט ג'ורנל, היא שקורבנות הפשיעה השחורה הם לרוב השחורים עצמם. אם יד תקיפה בשכונות השחורים תוביל לצמצום בפשיעה, החיים שיינצלו יהיו בראש ובראשונה חייהם של התושבים העניים שם עצמם. ואם ההיפך יקרה ומשטרה חלשה תעמוד חסרת אונים מול פשיעה גוברת, הראשונים להיפגע בנפש וברכוש יהיו השחורים שחיים בשכונות העוני.  כאשר הליברלים נותנים יד להחלשת המשטרה, הם פוגעים אם כך בעיקר בשחורים עצמם, אך סוג זה של מצוקה שנגרם בידי שחורים לשחורים אחרים, מטריד פחות את הליברלים.

זהו למעשה מוטיב בעל אופי אוניברסלי. השמאל אינו מוטרד דווקא מסבל אנושי, אלא מסבל אנושי שנגרם כתוצאה מכך שבני המעמד הגבוה פוגעים בבני המעמד הנמוך. אותה תופעה ניכרת כאשר ישראל חוטפת ביקורת עצומה אם פעולותיה מביאות למותם של פלסטינים, אולם העולם מגלה עניין מועט יחסית בסיטואציות שבהן אסונם של הפלסטינים בא להם מידי ערבים אחרים, כמו מה שקרה לאחרונה במחנה הפליטים אל ירמוכ ליד דמשק. גם בזירה הפנים ישראלית, וממש בדומה למה שקורה בארה"ב בקרב השחורים, השמאל מקדיש מעט תשומת לב למצוקת אזרחי ישראל הערבים שנגרמת בשל הפשיעה הפלילית של ערבים אחרים.  תושבים ביישובים ערבים בישראל מספרים לעתים על תחושה של אין דין ואין דיין ששוררת בכפריהם. אפשר לדמיין איזו מהומה היה השמאל בארץ ובעולם מעורר אם פושעים יהודים היו אלו שגורמים לכך, אולם יש לו עניין מועט בסבל שנגרם לערבים בידי ערבים אחרים.  בהקשר זה, אולי פה אצלנו דווקא ממשלת הימין החדשה תתברר כמושיעה. כחלק מההסכמות בין גלעד ארדן לראש הממשלה נתניהו על כניסתו של ארדן לממשלה, הובטח שיופנו תקציבים לשיפור משמעותי באכיפה במגזר הערבי. נחיה ונראה.

העין הבוחנת של האפליקציה

בני האדם מתחלקים לשניים. אלו שפוצחים בשיחות ארוכות עם נותני שירות ואלו שמצפים לשירות קורקטי, יעיל ושתקני. הראשונים רק מחכים להזדמנות לשתף קופאיות, נהגי מונית, עוזרות משק בית ומעצבי שיער בפרטים הכמוסים של חייהם, במצוקותיהם ובטרדותיהם כמו גם ברגעי האושר והחדווה. האחרונים תוהים איך גורמים לנותני שירות מרבי להג לסתום את הפה מבלי להעליב או להיות גס רוח.

תרבות הסמרטפון והאפליקציות משנה גם אלמנט עדין זה ביחסי נותן השירות ומקבלו. בערים הגדולות של ארצות הברית יש מגוון רחב מאוד של שירותים הזמין לבעלי סמרטפונים באפליקציות. אלינו הגיעו בעיקר שירותי המוניות אובר וגט טקסי אבל בסן פרנסיסקו ובניו יורק המגוון רחב בהרבה. אפשר למצוא באפליקציה את מי שיסדר לך את הדירה, יעשה לך כביסה, יארגן לך את הבגדים, יבשל לך בבית או יתקן לך את הנזילה. כל אלו עשויים לפצוח איתך בפטפוט חביב בזמן מלאכתם או להפגין אדישות וריחוק. אבל התמריצים שלהם השתנו לעומת ימים עברו. זאת מאחר שבאפליקציות קיים בדרך כלל מנגנון דירוג, ולנותני השירות יש מוטיבציה חזקה מאוד לקבל דירוגים גבוהים.  הדירוג יבוסס מן הסתם בעיקר על הערכה מקצועית, אולם סביר גם שנותני שירות קרים ואנטיפתים או לחילופין כאלו שטוחנים ללקוחותיהם את השכל עד דק ייפגעו בדירוגם ואולי יועפו מהאפליקציה. השורדים יהיו אלו שיידעו להתאים עצמם למזגם של הלקוחות.

בחלק מהאפליקציות הדברים עובדים לשני הכיוונים. מאפשרים גם לנותן השירות לדרג את לקוחו, וכך גם הלקוח עצמו כפוף לתמריץ להיות סבבה. אם כי סביר שתמיד הלחץ על נותן השירות יהיה גדול יותר בעולמנו הקפיטליסטי. טוויסט מהפכני הכניסה לעניין הדירוגים לאחרונה ליפט המתחרה באובר בתחום אפליקציות הזמנת הנסיעות. ליפט מאפשרת לשני נוסעים זרים זה לזה לחלוק נסיעה כדי להשתתף בעלויות. בתום הנסיעה הם יכולים לדרג לא רק את הנהג אלא אחד את השני. בשביל מה זה טוב? אם שני הנוסעים מסמנים סמיילי אחד לשני, נפתחת להם האפשרות להעביר הודעה ביניהם ומכאן קצרה הדרך למפגש רומנטי או לצורך תאוות בשרים, לידידות מופלאה, או להזדמנות תעסוקתית נדירה.

עולם הסמרטפון, האפליקציות והדירוגים נותן משהו שתמיד היה חסר בחיים החברתיים. משוב מיידי על מה שחושבים עליך. אין דבר יותר מעורר בחיים מקבלת משוב. אבל גם הוא הופך לקצת מבעית כשהוא בא יחד עם שימוש באפליקציות של שירותים יומיומיים. לא כולנו רוצים לחוש כאילו אנחנו בריאליטי ונתונים לחסדם של הצופים כשאנו עסוקים במטלות היומיומיות שלנו. אולי בסופו של דבר יתחלקו משתמשי האפליקציות בין מוחצנים, הששים להפוך כל אירוע למפגש חברתי ואינם חוששים להישפט, לבין מופנמים שרוצים בעיקר שלא יפריעו להם בשקט שלהם. כל קהל יעד יבחר לו את האפליקציות המתאימות לו.

מזרח תיכון ללא גבולות פתוחים. למזלנו.

אחרי חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 הכריז השר יוסי שריד:

"המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה. הבעיה לדעתי היא שרוב האנשים חושבים על המזרח התיכון במושגים של העבר".

ובכן, ההיסטוריה לא תמיד מאירה פנים לניבויים ולתחזיות, מה לעשות. המזרח התיכון לא נעשה אזור של גבולות פתוחים כעבור שנה וגם לא כעבור עשרים שנה. אבל מה שמעניין במיוחד בתחזית שנתן יוסי שריד ב-1993 הוא שכבר בשעתה ניתן היה להבין שהתסריט ששריד הכריז עליו באופטימיות רבה הוא למעשה חלום בלהות עבורנו, תושביה היהודים של מדינת ישראל. כאשר מדינה כל כך עשירה כמו ישראל סמוכה למדינות כל כך עניות כמו מדינות ערב והרשות הפלסטינית, גבולות פתוחים משמעותם הגירה לא מרוסנת מהמדינות העניות אל המדינה העשירה. מי רוצה להיות עני במדינה ערבית, כאשר אפשר לנסוע כמה עשרות קילומטרים ולחלוק עם היאהוד העשירים ולו מקצת מעושרם. ישראל היא מדינה שבה חיים כמה מיליוני יהודים בתוך מרחב שמכיל מאות מיליוני מוסלמים. מה היה נשאר מהזהות היהודית (והמערבית) בעולם של גבולות פתוחים?

אף שהעתיד שהתממש אחרי הסכם אוסלו היה הרבה יותר עגום ממה שראה יוסי שריד בעיני רוחו, עדיין נותר בו שמץ מחזון הגבולות הפתוחים. מכל מיני סיבות, בעשור שלאחר אוסלו צבר תאוצה התהליך שבו תושבי השטחים נישאים לערביי ישראל ומקבלים אישור לאיחוד משפחות ותושבות. מה שנקרא "זכות השיבה הזוחלת" שלמעלה ממאה אלף פלסטינים מימשו.
רק פיגועי הטרור שאת חלקם יזמו פלסטינים שנכנסו במסגרת איחוד משפחות שכנעו את המדינה ואת בג"ץ (בהחלטה שהתקבלה על חודו של קול – שישה שופטים נגד חמישה) בתחילת העשור הקודם שצריך להפסיק את התהליך הזה. אבל גם אם היינו חיים בשלום אוטופי ולא היה כרוך בהתאזרחות הפלסטינים איום טרור, עדיין היה בו איום גדול על אופיה הדמוגרפי של המדינה. רק שאז לא היה לנו תירוץ קביל משפטית להפסיק את השיבה הזוחלת.

הדוגמה הכי משכנעת לגורלנו הצפוי במזרח תיכון של גבולות פתוחים היא מה שקורה לאירופה. המוני פליטים מסוריה שוטפים את גבולותיה, והיא חסרת אונים. שוודיה עומדת לקלוט בשנים הקרובות פליטים מסוריה בקנה מידה עצום שיעמוד על כמה אחוזים מאוכלוסייתה, ודבר זה מעורר במדינה תרעומת עצומה ומחזק את מפלגת הימין הקיצוני המנודה שכבר מגיעה ל-20% בסקרים. אפילו לא ניתן לטעון, כמו שטוענים בדרך כלל מתנגדי הגירה, שהסורים הם מהגרים כלכליים ואינם פליטים של אמת, מאחר שכל אחד רואה את זוועות דעאש בטלוויזיה וביוטיוב ומבין שלסורים יש סיבה טובה מאוד לברוח מארצם.

אפשר לומר שאם לא הייתה קיימת העוינות הערבית לישראל, היינו צריכים להמציא אותה. מה מונע מערבי סורי לברוח אל ישראל, המדינה השכנה העשירה והשלווה, במקום לשלם הון עתק למבריחים שיעבירוהו לאירופה במסע רב חתחתים? רק החשש מהאויב הציוני והידיעה שהוא יתקבל כמחבל פוטנציאלי ויחטוף כדור אם ינסה לחתוך הגדר. היו אמנם בעלי מוחות פוריים כמו העיתונאי בן כספית שסברו שעלינו להקים מחנה פליטים בגולן כדי לסייע לאזרחי סוריה ולהוכיח להם כמה הומניים ונחמדים אנחנו. למרבה המזל לא בן כספית מנהיג את המדינה (אלא שנוא נפשו ראש הממשלה הנוכחי) ולפיכך הרעיון לא קרם עור וגידים.

נפתלי בנט הזהיר לא פעם מכך שמדינה פלסטינית, אם תקום ביהודה ושומרון, תקלוט המוני פליטים פלסטינים מכל ארצות ערב ותרע את המאזן הדמוגרפי בין הים לנהר. אמנם האמת היא שהפלסטינים עצמם סולדים מהרעיון הזה. הם לא מייעדים לפליטיהם עתיד בשכם ובג'נין, אלא בצפת, בחיפה ובאשקלון. הרי מערים אלו הנמצאות בתוך ישראל הריבונית אבותיהם ברחו. עקשנותם היא כנראה המזל שלנו. אם לא היו נוגחים עם ראשם בקיר ומתעקשים על הסדר בתנאים שאפילו זהבה גלאון לא תוכל לקבל, ייתכן שהיו יכולים לממש את תשוקתם לשוב לארץ ישראל שלא כקריאת תגר, אלא במסגרת הנדידה הטבעית מהאזורים העניים לאזורים העשירים במזרח תיכון של גבולות פתוחים.

יוון לקראת גאולה?

מאז שעלה השמאל הרדיקלי לשלטון ביוון, צבר מסע הייסורים של יוון חזרה לעבר הדראכמה תאוצה. לאור ניסיון העבר שבו קיבלה יוון צ'אנס נוסף שוב ושוב ברגע האחרון, קשה להגיד בוודאות שיוון תעזוב את האירו בקרוב, אבל נראה שלשם הדברים הולכים. חזרת יוון לדראכמה תהיה כרוכה בבלגן גדול. חשבונות בנק באירו יוקפאו, יבואנים יוותרו חסרי מזומנים לשלם על סחורה, המדפים בחנויות יהיו ריקים. מקבצי הנדבות יישבו בפינות הרחוב באתונה וינגנו בעצב על בוזוקי, אך לא יהיה מי שיזרוק להם פרוטה. יותר מכל יפגעו פנסיונרים שמחזיקים בחסכונות נקובים באירו ושהפנסיה הנקובה באירו שלהם תומר לפנסיה בדראכמות. אפשר לשער את עוצמת התסיסה החברתית.

זה נראה כמו משל מהספר עבור אנשים שמאמינים באידיאולוגיית שוק חופשי. מוסר השכל חד ופשוט: יוון בחרה בממשלת שמאל ונדפקה, כפי שקורה תמיד למי שבוחר בסוציאליסטים. הנרטיב שיסופר בעולם על יוון שבחרה בשמאל ושילמה על כך את המחיר, ישרת את צרכיהם של הקפיטליסטים אנשי הימין הכלכלי, וזה טוב. הקפיטליזם הוא המנגנון האנושי המוצלח ביותר, ולכן נרטיבים שטובים לו ומקדמים את התעמולה הקפיטליסטית, טובים לאנושות.

אבל הסיפור הזה שיסופר על יוון לא יהיה האמת. אם ממשלת השמאל, בסירובה לצעדי צנע נוספים, תוביל את יוון מחוץ לגוש האירו, היא תעשה עם המדינה חסד עצום על אף המחיר המיידי שיהיה כרוך בדבר. עזיבת האירו תציל את הדור הצעיר, שכיום מתמודד עם אבטלה ברמות שבל ייאמנו. עזיבת האירו תציל את הדורות הבאים, שישתחררו מכותונת המשוגעים של האירו.  הכי חשוב להדגיש – ממשלת שמאל שתחליט על יציאה מהאירו תעשה שירות עצום לעקרונות השוק החופשי.

קיומם של מטבעות שונים למדינות שונות הוא נכס עצום לשוק החופשי. למשל כאשר השקל נסחר מול הדולר או מול האירו בשוק החופשי, הדבר נותן הזדמנות לסוחרי כל העולם לקבוע בכל רגע נתון כמה עולה משכורת של מלצר בתל אביב לעומת מלצר בפריז או בוושינגטון. כמה עולה שהות בבית מלון בחיפה לעומת מלון בסן פרנסיסקו. כמה צריך לשלם למתכנת בהרצליה פיתוח בהשוואה למתכנת בעמק הסיליקון. בשווקים העולמיים אין מנגנון חשוב יותר, גמיש יותר, מאזן יותר מאשר המנגנון שבו משתמש השוק החופשי לקבוע ערכי מטבעות.  כשהחליטו האירופאים באיוולתם לבטל את השוק החופשי במטבעות ולעודד את כל מדינות היבשת להשתמש במטבע אחד, הם המיטו קטסטרופה על ארצותיהם, ובפרט על הארצות הדרום האירופיות הפחות מתקדמות, שבתנאי שוק חופשי המטבע שלהן אמור להיות זול לעומת המטבע של ארצות צפון היבשת.

האירוניה שבדבר היא שדווקא ממשלת השמאל הקיצוני, זו שמנוכרת לערכי השוק החופשי, יכולה להיות זו שתחליט את ההחלטה הדרמטית והחשובה ביותר לגבי עתיד יוון, שתחזיר את כלכלתה להתנהל ביחסי שוק חופשי עם שאר העולם – ההחלטה לצאת מגוש האירו. קשה ככל שתהיה הקזת הדם הראשונית, בסוף היציאה מהאירו תשתלם ליוונים בגדול. כי זהו השוק החופשי – משלמים על הדבקות בו מחיר, אבל בסופו של דבר אין כמוהו.

ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס קרא לבנו על שם צ'ה גווארה. זה אינו בדיוק המועמד הטבעי להוביל את יוון אל הישועה שמציע השוק החופשי. אבל העולם הוא מורכב. לפעמים כפי שמספר התנ"ך שאירע במלחמת ישראל עם ארם בימי אלישע, בשורת הגאולה באה מפי המצורעים.

על אלצהיימר ועלותה של הזיקנה

חברת התרופות ביוג'ן איידק פרסמה בחודשים האחרונים תוצאות ניסוי מבטיחות בתרופה חדשה לאלצהיימר – aducanumab. תוצאות הניסוי זכו לתשומת לב ועוררו עניין בעיתונות, גם פה בארץ. אבל אולי לא מספיק. משום שאם מה שהתרופה של ביוג'ן מבטיחה על הנייר הולך להתממש, מדובר במהפכה בעלת השלכות מרחיקות לכת. כאן ניתן לקרוא את סקירת התוצאות. בקיצור: נטילת התרופה במינון גבוהה הפחיתה ב-70%-80% את קצב ההתקדמות של האלצהיימר. דהיינו נסיגה קוגניטיבית שעלולה לקחת שלוש שנים בתנאים הנוכחיים, יכולה להתפרש על פני אחת עשרה או שתים עשרה שנים בקרב מטופלים בתרופה, אם כי קשה להשליך על תקופות ארוכות – המחקר עצמו לא נמשך יותר משנה.  התרופה לא הייתה נטולת תופעות לוואי, בעיקר כאבי ראש ובצקת מוחית, אבל נראה שהן בטלות לעומת האפקט המרשים.

המחקר שפרסמה ביוג'ן כלל מספר נמוך מאוד יחסית של משתתפים, 166 בלבד. אבל ההבדלים בין קבוצת הפלצבו לקבוצות שקיבלו את התרופה היו כל כך גדולים שניתן לקבוע סטטיסטית שאינם נובעים ממקריות. ביוג'ן עצמה בטוחה כנראה בכך שסיפקה תוצאות אמת ואין פה בלוף כי החליטה להשקיע  על סמך תוצאות הניסוי הקטן לבדו כ-2.5 מיליארד דולר בהקמת מפעל ייצור. עד היום ביוג'ן נשפטה בעיקר לפי תרופות הטרשת הנפוצה שלה המתחרות בקופקסון של טבע. עכשיו כל חדשה בנושא תרופת האלצהיימר תשפיע עוד יותר.

אף אחד לא יכול להבטיח שאין איזשהו כשל מתודולוגי נסתר שהוביל לתוצאות המדהימות, ובנוסף ניסויי עבר שהתבססו על אותו מנגנון – חסימת הבטא עמילואידים המופיעים במוח של חולה האלצהיימר – לא הניבו תוצאות טובות. באופן כללי, למעלה מ-99% מהתרופות לאלצהיימר שנכנסו לשלב ניסוי קליני התחלתי נכשלות בסופו של דבר ואינן זוכות לאישור. מצד שני, אם התרופה תצליח בניסוי גדול כפי שהצליחה בשלב המוקדם היא יכולה להגיע להימכר בסכומים דמיוניים.

הסיפור על תרופת האלצהיימר הפוטנציאלית מעניין וחשוב מאוד כשלעצמו, אבל לדעתי הוא חלק מסיפור גדול יותר. התפתחות מהסוג הזה, שמעכבת התקדמותה של מחלת זקנה אך בלי לרפא אותה, ואשר מימונה ידרוש סכומי עתק – היא מסוג הדברים שצפויים להפוך את הדורות המבוגרים לעול כספי גדול על הצעירים ולנגוס חלקים הולכים וגדלים מתקציבי הממשלות. נראה לי שזהו תהליך בלתי נמנע – משאבים צריכים להגיע למקום שבו המחסור גדול. עבור הצעירים החיים במדינות המערב, הצרכים הבסיסיים מסופקים במידה רבה.  הם זוכים לדי והותר קלוריות כל יום. יש להם דירה (גם אם לא תמיד במרכזי הערים, מה לעשות), יש להם רכב,  יש להם תנור, מקרר ומזגן, טלוויזיה וסמארטפון. ואפילו הטיסות והחופשות ניתנות להשגה די בזול.  בעידן שאחרי המלחמה הקרה ולמרות איומי דעאש ודומיו, גם ביטחונם במדינותיהם נראה מובטח.

מי שנמצא בבעיה קשה וסובל מכך שהוא חסר את היכולת לספק הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר שחיוניים לאושר הוא האדם הזקן. קשה לו עם התנועה, קשה לו עם הראייה, קשה לו אפילו עם החשיבה.  במאה השנים האחרונות בני האדם, או לפחות בני המערב, התמודדו בצורה מדהימה עם בעיית המחסור שרדפה אותם לאורך דורות, אך פתרו אותה רק עד גיל מסוים. כשאתה בן שמונים או תשעים – גופך בוגד בך, ואתה שב להתמודד עם מחסור נוראי שמתבטא בדברים הכי אלמנטריים. בלתי נמנע, גם מוסרית וגם כלכלית, שכספים ינועו מהמקום שבו יש שפע אל המקום שבו המחסור עדיין חריף ואמיתי, אל פתרון בעיותיהם של הזקנים.

האסטרטג הנשכח של מלחמת לבנון השנייה

בעקבות התוכנית של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה, קראתי קצת מהעדויות בוועדת וינוגרד שהוקמה לחקר מחדלי המלחמה. גיא בכור סקר בעדותו לפני הוועדה את תולדות השיעים בלבנון – כיצד העדה הכי מושפלת והכי בזויה, עדת איכרים שנקראו בלעג "חמורים" בפי שאר העדות בלבנון, הצליחה להפוך לגורם החזק במדינה בזכות החיזבאללה, ואילו החיזבאללה שאב את הלגיטימציה לעלייתו בהיררכיה הלבנונית  מהמלחמה בישראל. רעיונותיו הפרקטיים של גיא בכור, כפי שהם עד היום, לא תמיד מחוברים למציאות בעיניי, אבל בקיאותו ההיסטורית ותיאוריו הצבעוניים מרתקים.  אצל בכור רואים גם את ההבנה, שמתממשת בשנים האחרונות מול עינינו, שחשיבותה של ישראל במזרח התיכון מתגמדת אל מול מאבק האיתנים האכזרי בין הסונה לשיעה.

ביבי נתניהו הופיע לפני הועדה כחבר כנסת, תפקידו אז, ודיבר הן על האופן שבו מתנהלים תהליכי התייעצות של ראש ממשלה והן על תוכניות הפעולה בלבנון לגופן. עדותו הייתה מאכזבת בעיניי. גם משום שהביע התנגדות לנסיגה מלבנון, צעד שלדעתי היה חכם ונחוץ וחבל שביבי לא נקט בו בעצמו. גם מאחר שההצעה האלטרנטיבית שלו לניהול המלחמה כללה מהלך קרקעי גדול. זה היה רעיון סרק מטופש, ועובדה שגם ביבי לא ינקוט בו במשמרת שלו מול החמאס בעזה, אף ששם הייתה לו עוד יותר הצדקה.

הכי הרשים אותי חיים רמון. הוא ניתח בחדות את המחדל המרכזי של המלחמה – סירובו של אולמרט לתקוף את תשתיות לבנון, והחסינות שניתנה למדינה הלבנונית. אולמרט פחד מהתנגדות המעצמות (בעיקר ארצות הברית כמובן), אולם כפי שרמון הבין, דווקא החרדה של המעצמות מהאפשרות של החרבת לבנון הייתה תמריץ שהיה מניע את העולם לפעולה מיידית ומאפשר את הפסקת המלחמה במהירות, לפני שניגרר למהלך קרקעי חסר טעם ושהרקטות ייפגעו בעוד ועוד אזרחים וחיילים.  התנהגותו של אולמרט הייתה תמונת ראי להתנהגותו של נתניהו היום. נתניהו שש יתר על המידה לעימות עם נשיא ארה"ב, ואילו אולמרט התנהג כמשרת צייתני של הנשיא בוש. במבחן התוצאה גם התנהלות נתניהו לא מולידה נסים, אבל לבטח היא מניבה תוצאות יותר טובות מאלו שהביא לנו אולמרט.

רמון תיאר בצורה מזהירה את השלכות מערכת התמריצים האיומה שהייתה נוצרת, אם היינו מקבלים את ההיגיון הפנימי שמדינות ערביות היו מנסות לכפות עלינו כאילו זה לא הן שאשמות בירי עלינו, זה מליציות סוררות, ולכן אל לנו לפגוע בתשתיותיהן המדינתיות.

כשירדן הפסיקה להיות מדינה אפקטיבית ואז היה ברור למלך חוסיין ב- 1970 שאו שהוא נהיה מדינה אפקטיבית או שאנחנו נעשה מעשה. ככה אמרנו. . . . והוא הבין שאם הוא לא  יילחם בספטמבר השחור, הוא יחדל להיות ממלכה. אנחנו לא יכולים, התופעה הזאת כבר היתה לנו בירדן, אח"כ בלבנון.  אנחנו צריכים לשים לה סוף, כי היא יכולה להיות פטנט נפלא. מה הבעיה שבסעודיה, בקצה ליד אילת, תקום מיליציה, הכוח הסעודי יכול לעשות את זה? ואנחנו נצטרך לרוץ אחרי כל חיזבאללאי . . . – לא בא בחשבון. צריך להיות ברור. אין דבר כזה […] אם המדינה לא אפקטיבית, אזרחיה – אני אומר את זה בדחילו ורחימו, אזרחים, אזרחי מדינה צריכים לשלם עבור בחירתם. אנחנו לא יכולים לשלם. אנחנו צריכים להתחשב? מה שאתה אומר לי למעשה, אני צריך להתחשב בכל הבעיות הפנימיות בלבנון, ופה ייחטפו חיילים וייהרגו אנשים? למה אני צריך להתחשב בזה?!

כדאי לקרוא. כל עדותו של רמון לפני הוועדה רצופה בתובנות אסטרטגיות חכמות – תענוג לעיניים לראות שהיה אדם כזה בצמרת קבלת ההחלטות הישראלית.

הקריירה של רמון הפגינה פוטנציאל לגדולה. הוא היה תומך נלהב של היציאה מלבנון, הקמת גדר ההפרדה וההתנתקות. הוא ניסה לרסן את האקטיביזם השיפוטי וזאת בניגוד לעמדה הרגילה של מחנה השמאל אליו הוא שייך.  אני אפילו זוכר לו לטובה את התנגדותו למינוי דוד קליין לנגיד בנק ישראל. יותר מכל הוא נקשר לשני מהלכים כלכליים-חברתיים דרמטיים מבורכים בהיסטוריה של מדינת ישראל: הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי ופירוק ההסתדרות. נשיקה מיותרת ומגעילה כמעט חיסלה לו את הקריירה, אבל אם לשפוט לפי הנחרצות שהביע לאחרונה בראיון בעיתון הארץ, בדבריו נגד חזון המדינה הדו לאומית שהימין מוליך אליו, הצורך להשפיע אסטרטגית בוער בעורקיו, והוא בדרך לחזור מהשממה של הכדורגל הישראלי שבה שהה בשנים האחרונות.

שיטת הבונוס – הדרך לכנסת יציבה?

לדברי הפרשנים יוון עומדת בימים אלו ממש על סיפה של בחירה היסטורית. נראה שאפסו סיכוייה להוציא דיל נדיב מקברניטי גוש האירו. נותרו לה שתי ברירות – להיכנע ולציית לתכתיביהם או להכריז על פשיטת רגל ולפרוש מהגוש.
ממשלת השמאל היא זו שתוכל לקבל את ההכרעה בשם העם היווני, מצוידת בלגיטימיות מלאה לאור הרוב הפרלמנטרי שהיא מחזיקה בו.
אולם הרוב של מפלגת השמאל סיריזה בפרלמנט הוא מלאכותי. הקואליציה של סיריזה לא קיבלה את רוב קולות המצביעים אלא נהנתה מהחוק היווני הנותן בונוס של שישית ממושבי הפרלמנט למפלגה הגדולה ביותר. סיריזה שקיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר, זכתה במושבי בונוס שאיפשרו לה להקים קואליציה הנהנית מרוב.

מצבן הרעוע של הממשלה הקודמת ושל הממשלה החדשה אצלנו מצדיק מחשבה על שיטת הבחירות בישראל. אולי צריך לשנותה כדי לאפשר שלטון יציב יותר.
מבין השיטות הפרלמנטריות הנהוגות בעולם ומאפשרות רוב יציב השיטה היוונית נראית מתאימה לנו יותר מאשר השיטה האזורית הבריטית. הגדרת אזורי בחירה מלאכותיים היא משימה בלתי אפשרית הנותנת פתח למניפולציות אין קץ. בשל שלילת הייצוג ממי שלא זכה במרבית הקולות באף אזור בחירה, היא גם עלולה לקפח כליל מפלגות בינוניות. לעומת זאת השיטה היוונית תאפשר לבחירות בישראל להמשיך בצורתן הנוכחית, אך תכלול טוויסט קטן בחלוקת הקולות – הענקת תוספת מנדטים, אולי 10 מנדטים או 15 מנדטים למפלגה הגדולה ביותר. ואכן התחילו להישמע קולות שמציעים את אימוץ השיטה היוונית בארץ.

להנהגת שיטת הבונוס תהיה השפעה ברורה על התמריצים למצביעים. התמריץ להצביע למפלגות הגדולות ביותר יגבר מאוד, מתוך תקווה לזכות אותן במושבי הבונוס. הצבעה למרצ לא תהיה שקולה להצבעה לעבודה ולכן מרצ תאבד מצביעיה. דבר מקביל יקרה לבית היהודי שיאבד מצביעיו לליכוד. בעקבות אימוץ שיטת הבונוס רוב הסיכויים שמפלגות כמו מרצ והבית היהודי יחליטו להשתלב במפלגות הגדולות ולהתמזג איתן. מכיוון שקהל הבוחרים שלהן הוא מאורגן ודעתני ייתכן שבבחירות פנימיות יצליחו להשפיע יותר משהשפיעו מבחוץ.

יש שני ציבורים במדינה שמנוכרים כל כך לשתי המפלגות הגדולות עד שקשה להאמין שישתלבו בהן גם בתסריט שבו תאומץ השיטה החדשה. אלו הם הערבים והחרדים. לפיכך מה שצפוי לקרות בתסריט כזה הוא שתקום כנסת עם ארבע מפלגות:ימין, שמאל, חרדים וערבים. אם הימין או השמאל ישיגו 61 מנדטים, תושג היציבות המקווה בהנחה שהפלגים הקיצוניים במפלגות אלו לא יציקו יתר על המידה. אך אם לא תשיג אף מפלגה 61 מנדטים, התלות בחרדים ובערבים תהיה גדולה מאי פעם בהעדר כל אלטרנטיבות להם בכנסת.

הנהגת השיטה החדשה גם תחנוק את האפשרות להקים מפלגה חדשה כדוגמת ישראל ביתנו, שינוי, יש עתיד, או כולנו. אלו מפלגות שהייתה להן תרומה לדיון הציבורי. אבל מי יוכל למשוך בוחרים למפלגה חדשה, כאשר כולם רוצים להצביע למפלגה שתהיה הגדולה ביותר.

אלטרנטיבה אפשרית להענקת מושבי בונוס למפלגה הגדולה ביותר היא החזרת שיטת הבחירה הישירה בד בבד עם הענקת מושבי בונוס בכנסת למפלגת המנצח בבחירות הישירות. אם כך היו מתנהלים הדברים בעבר אז בנימין נתניהו ואהוד ברק היו נהנים מרוב יציב יותר בכנסת אחרי ניצחונם בבחירות ישירות. ההצבעה בפתק למפלגה הייתה מתנהלת כסדרה. לא היה טעם מבחינת בוחרי המפלגות הקטנות לערוק למפלגות גדולות. על ידי הפתק הנוסף הם היו יכולים לקבוע מי יהיה ראש הממשלה. מצד שני בשל שיטת הבונוס גם לא הייתה נוצרת לנו כנסת שבה המפלגות הקטנות שליטות.

אך מי שזוכר את כהונת נתניהו הראשונה ואת כהונת ברק, זוכר שראשי ממשלה אלו לא הודחו סתם. הציבור מאס בהם ואיבד את האמון בהם, אף שבחר בהם בתחילה להנהיגו, והדבר השתקף באובדן האמון של הכנסת בהם. אבוי לנו אם היו ממשיכים לכהן על בסיס רוב פיקטיבי שהושג על ידי מושבי בונוס. האם אפשר להצדיק ויתור על ירושלים או פתיחת מלחמה בידי ממשלה שהרוב שלה מלאכותי?

שיטת הבחירות הנוכחית ממש גרועה, אבל האלטרנטיבה של הענקת בונוס למפלגות הגדולות בעייתית אם כך וכנראה גרועה לא פחות.

קרנית פלוג ידידת הרופאים

בשנת 2011 נחתם ההסכם הקיבוצי עם הרופאים. על פי ההסכם הובטחו להם תוספות שכר נכבדות, בממוצע בערך 3.5% לשנה עד תחילת שנת 2020, בנוסף לעוד כל מיני הטבות.  ההסכם עורר ביקורת חריפה באגפים היותר מיליטנטיים של מחאת הרופאים, ואחת מהטענות נגדו הייתה משכנעת מאוד – באופן טבעי יש אינפלציה במשק, שבמבט היסטורי הייתה קרובה לשיעור של 3%. אם האינפלציה תמשיך לעלות באזור 3% והשכר יעלה בשיעור דומה, פירושו של דבר שבשנת 2020 נתבונן אחורה ונגלה ששכר הרופאים לא עלה במאומה או שעלה בשיעור זניח לחלוטין. הרופאים המלומדים, מקבלי השבע מאות וחמישים בפסיכומטרי, שהסכימו להפסיק לשבות תמורת העלאת שכר שכזו, ייצאו אהבלים משל היו האינדיאנים שמכרו את מנהטן תמורת חרוזים.

זה אכן תסריט שהיה יכול להתממש, אבל כיום, כמעט ארבע שנים אחרי חתימת ההסכם ברור שדווקא ההיפך קרה, והתחזיות השחורות שהנפיקו הלוחמניים מבין הרופאים התבדו. האינפלציה בישראל ב-4 השנים האחרונות הייתה 0.6% בשנה בממוצע, הרבה פחות מהממוצע ההיסטורי, ואף מאמצע יעד האינפלציה שהציבה הממשלה לבנק ישראל, העומד על שני אחוזים. כאשר האינפלציה כל כך נמוכה, כל תוספת שכר שהובטחה מראש שווה ריאלית הרבה מאוד. הרופאים יצאו הרבה יותר טוב משציפו.

למי הם צריכים להגיד תודה וברכה? לקרנית פלוג כמובן. פלוג החליטה לצפצף על יעד האינפלציה שמצופה ממנה להשיג, או לכל הפחות, להפגין נחישות מועטה מאוד בהגעה אליו. כתוצאה מכך, שכירים שאינם צריכים להתחרות על שכרם בשוק תחרותי ודינמי, אלא מקבלים אותו מוכתב מראש בהסכמים שנחתמו שנים קודם לכן במגזר הציבורי, חוגגים. השכר הנקוב שלהם שווה הרבה יותר.

מזלם הטוב של הרופאים בא על חשבון השאר. הצמצום בכמות הכסף שנדרש כדי להביא לאינפלציה כה נמוכה אמנם מיטיב עם הרופאים ואחרים במגזר הציבורי, אבל הוא רע למשק בכללותו. כל מי שאינו חי מהסכמי שכר, אלא יוזם ופותח בית עסק, נפגע מכך שאין לציבור מספיק כסף כדי להוציא על שירותיו.

הצבעה לביבי כהשקעת ערך

בעקבות אנלוגיה פוליטית (שגויה לדעתי) שעשה אלדד בתגובות לפוסט הקודם שעסק בהשקעות ערך, תהיתי האם לא ניתן לעשות אנלוגיה פוליטית אחרת ולהקביל השקעות ערך להצבעה לביבי. לדעתי נקודות הדמיון ברורות.

משקיע הערך מעדיף להשקיע בעסקים יציבים, פשוטים וניתנים לניבוי ללא מינופים והרפתקאות פיננסיות וללא הבטחות מרחיקות לכת על צמיחה. כך גם כהונתו של ביבי שמתאפיינת ביציבות ובסלידה מהרפתקנות. ביבי אמנם מדבר על איומי שואה ועל תקיפה באירן אבל אלו דיבורים שלא הופכים למעשה. כמוהו כעסק יציב ומשעמם שמשתמש בפרסומות טורדות שלווה. לא משהו שירתיע משקיע ערך שאומנותו על התבוננות שמעבר לקליפה השטחית.

משקיע הערך קורא דו"חות ומבסס תפיסתו על מספרים ונתונים עובדתיים. לא על התלהמות והתלהבות בתקשורת וברחוב. בתקופת ביבי מצב הכלכלה והביטחון, כפי שמתבטאים במספרים קונקרטיים כמו מספר המובטלים ומספר ההרוגים במלחמות, הטוב בתולדות המדינה. זאת בניגוד לרחש בחש של כישלון ותבוסה בכל החזיתות שמייצרת התקשורת.

משקיע ערך מוכן להשקיע לעתים גם בתעשיות שכולם קוברים אותן וסבורים שעבר זמנן כמו רדיו או כבלים. בשאלה המדינית העיקרית כולם טוענים שהסטטוס קוו עם הפלסטינים לא בר קיימא, וצריך להיערך לאחת משתי אפשרויות:סיפוח או מדינה פלסטינית, שאת שתיהן ביבי שולל. בפועל הסטטוס קוו שביבי פועל להמשכתו, הוא כמו תעשיית הרדיו, חזק בהרבה ממספידיו. למה שעובד בהווה יש סיכוי גדול משנדמה להמשיך לעבוד בעתיד.

איני מאמין שרוב אלו הכלולים בקבוצה המצומצת של משקיעי הערך במדינה הצביעו לביבי. משקיעי ערך מטבעם שייכים לאליטות, והאליטות שמאלניות. גם באמריקה וורן באפט הוא תומך מושבע של המפלגה הדמוקרטית. אבל השיטה של השקעת הערך – היא מצביעה לביבי.

האם יש ערך להשקעות ערך?

יש כיום כמה גישות להשקעה במניות. הגישה האחת מאמינה בכך שכדאי לנסות ולבחור אפיקי השקעה שינצחו את השוק. אפשר להתעמק בדו"חות של חברות או\ו בגורמים הכלכליים והמקרו-כלכליים היסודיים וכך להסיק מה צופנות בחובן השנים הבאות. לאיזו מניות הן צופנות הצלחה ולאיזו הן צופנות כישלון חרוץ. בתוך הגישה הזו כלולים אלו שמדגישים יותר את ההתבוננות המדוקדקת בדו"חות הכספיים ובתזרים המזומנים הנוכחי או הצפוי בוודאות גבוהה, ויש את אלו שמוכנים להשקיע גם על סמך תחזיות לגבי צמיחה עתידית ואופי העולם בדורות הבאים. הראשונים קרויים "משקיעי ערך" וקרובים ברוחם לדרך ההשקעה של בן גרהם ותלמידו וורן באפט. האחרונים ממלאים את שורות המשקיעים בחברות כמו פייסבוק, אובר וטוויטר.

יש גישה אחרת שאינה מגלה כל עניין בדו"חות כספיים או אף בהערכות מלומדות לגבי העתיד וסבורה שניתן להתגבר על השוק באמצעות כל מיני ניתוחים טכניים, תובנות לגבי מומנטום, קניית מניות של חברה כשנפוצה שמועות על באר נפט שהתפרצה תחת החניה של המנכ"ל ויתר שטויות. לא נראה לי שאנשים שיש להם הרבה כסף להשקיע מתייחסים אל גישה זו ברצינות או שיש לה השפעה גדולה על תמחור מניות, וכנראה זו רק עוד דרך שמוצא לעצמו כסף להיפרד מבעליו הלא ראויים.

הגישה השלישית, שעומדת הן מול משקיעי הערך, הן מול משקיעי הצמיחה והן מול מכשפי הגרפים והניתוחים הטכניים, מקובלת בעולם האקדמי. היא מאמינה בהשערת השוק היעיל – השוק יודע יותר טוב ממך, ממני ומכל משקיע בודד אחר להעריך חברות, ואין טעם להתחכם מולו. מי שמאמין בכך יעדיף להשקיע באופן פסיבי, כמו על ידי תעודת סל.

האם יש הוכחה מדעית איזו גישה עדיפה? בעיקרון יש. כבר נכתבו לא מעט ספרים ומאמרים על כך שגישת ההשקעה הפסיבית מצליחה יותר מההשקעה האקטיבית. מי שמשקיע בתעודת סל צפוי להשיג תשואה טובה יותר מהמשקיע הממוצע בקרן הנאמנות. שתי גישות ההשקעה בוודאי עדיפות על השקעה לפי ניתוחים טכניים, שמועות ושטויות.

האמת היא שלא ממש צריך הוכחה מדעית לכך שהמשקיע הפסיבי ינצח את המשקיע האקטיבי. זה כמעט מתחייב לוגית. אם השוק מורכב ממשקיעים אקטיביים מתבקש מתמטית שמחצית מההשקעות האקטיביות יצליחו פחות מהממוצע, בעוד שמי שמשקיע פסיבית מבטיח לעצמו לפחות את הממוצע. לא רק זאת אלא שלמשקיע הפסיבי הקטן יש יתרון. ראשית מבחינת עמלות. משקיע אקטיבי משלם הרבה יותר עמלות, אם בגלל פעולות הקנייה והמכירה שלו עצמו (שכרוכה גם בחבות מס בדרך כלל) או בשל קניית קרן נאמנות אקטיבית שדמי הניהול שלה גבוהים. גם מבחינה פסיכולוגית – משקיע אקטיבי יכול בקלות להתדרדר בעת משבר לסוג המשקיע הנמוך ביותר, זה שמשקיע על סמך פאניקה, אופוריה או תחושת מומנטום. למשל הוא עלול למכור כל השקעותיו דווקא בשיא השפל של השווקים (כפי שעשו למשל גאוני אוניברסיטת תל אביב ב-2009). בעוד שמשקיע פסיבי בדרך כלל נצמד לעמדה הפסיבית שמונעת ממנו לעשות שטויות. בפרט אם גם בשיאה של תקופת שפל הוא משקיע באופן אוטומטי את הדיבידנדים שלו חזרה במדדים.

גם אם סיכמנו שמשקיע פסיבי מנצח את המשקיע האקטיבי, עדיין לא ברור שמשקיע פסיבי ינצח כל סוג של משקיע אקטיבי. משקיע פסיבי ינצח את המשקיע האקטיבי הממוצע. האם אפשר לזהות תת סוג של משקיעים אקטיביים שהוא מעל לממוצע, אשר ייצא וידו על העליונה בהשוואה אל מול המשקיע הפסיבי?

בכך מאמינים משקיעי הערך. לדעתם הם תת סוג כזה של משקיעים אקטיביים, שיכול לנצח את המשקיע הפסיבי. לא קל כל כך להגדיר משקיע ערך, אבל נראה שזה משקיע ששם דגש על תוצאות העבר, על הבנה מעמיקה שלהן ושל מה שנראה נכון בסבירות גבוהה לגבי העתיד, ונמנע ככל האפשר מגלישה להשערות ולדמיונות. האם משקיעי ערך יצליחו יותר מהמשקיע הפסיבי? מאוד קשה לומר, כי הגדרת משקיע ערך היא עניין מעורפל. האם רק משקיע בחברות יציבות, קלות לניבוי ונטולות מינוף הנסחרות במכפיל רווח נמוך יכול להיחשב כמשקיע ערך? וורן באפט הוא משקיע ערך מובהק אבל לא בחל בהשקעה גדולה בנגזרים, ובכלל כיום הוא כבר פחות בגדר משקיע ויותר בגדר מנהל על של החברות אשר אותן הוא קונה. עדו מרוז הוא משקיע הערך הבולט של הבלוגוספירה העברית. עד לאחרונה, כאשר החליט להפסיק לחשוף השקעותיו, התיק שלו כלל שפע שורטים, אופציות פוט והימורי מט"ח.

הנחה משתמעת מהאמונה בעליונות השקעות הערך היא שחברות בעלות מכפילי רווח נמוכים צפויות להשיג תשואות גבוהות יותר לאורך זמן מחברות בעלות מכפילי רווח גבוהים. זו הנחה שעומדת בבחינה מדעית. העובדות שמתוארות בספר הקלאסי "מניות לטווח הארוך" של ג'רמי סיגל הן חד משמעיות. מניות זולות יותר מניבות יותר. כאשר מדובר במניות גדולות או בינוניות הבדלי התשואה ניכרים (בסקירה היסטורית נראה ש-5% תשואה שנתית מפרידים בין המניות הזולות ביותר ב-s&p500 מבחינת מכפיליהן לבין המניות היקרות יותר. למניות הזולות ביותר יש כמעט 3% תשואה שנתית עודפת ביחס למדד ה-s&p עצמו). כאשר מדובר במניות קטנות הבדלי התשואה הופכים לעצומים (במניות הקטנות ביותר היה הבדל של 13% בתשואה השנתית בין מניות יקרות לבין מניות זולות).  מדוע ההפרש מהותי יותר במניות קטנות? להערכתי הסיבה היא שהשוק משקיע פחות חשיבה בתמחורן, ולכן ניתן לנצחו גם כאשר משתמשים רק באינדיקטורים שטחיים. מחקר אחר הראה שיש פרמטר טוב אף יותר ממכפיל ערך והוא יחס ה-ebidta לשווי המיזם הכולל (שווי המיזם הכולל הוא שווי השוק של החברה בתוספת חובותיה ובניכוי קופת המזומנים שלה), כנראה משום שיחס זה מאפשר לתת עדיפות לחברות שמרוויחות יפה ללא מינוף על פני חברות מרוויחות שיושבות על הררי חובות.

סיכמנו אם כך שכדאי להשקיע בחברות שנסחרות במכפילי ערך נמוכים, בפרט אם הן חברות קטנות. תמונת הראי היא שמניות קטנות שאינן מתפארות באינדיקטור יפה של ערך צפויות להניב תשואות גרועות מאוד. מי שבונה על מניות הסקטור הביוטכנולוגי הקטנות, שארצנו גדושה בהן, צריך לזכור זאת.

אולי הדבר הנכון ביותר הוא לשלב את שני דפוסי ההשקעה שמצאנו שעובדים – השקעה פסיבית מחד, והשקעה במניות קטנות מוצלחות מבחינת אינדיקטורי הערך מאידך. יש תעודת סל שנועדה בדיוק למי שהסיק את המסקנה הזו – VBR של ואנגארד הצמודה למדד מניות ערך של חברות קטנות, והיא גובה דמי ניהול נמוכים מאוד. באתר יאהו פייננס אפשר לראות את נתוניה ההיסטוריים המדויקים. מסתבר שבעשר השנים האחרונות הניבה תשואה ממוצעת של 9.5% בשנה (כולל אינפלציה) לעומת 8.3% לתעודת סל על s&p500 ולעומת 9.1% לתעודת סל על מדד המניות הקטנות האמריקני ראסל. כלומר הגשימה את ההבטחה הצפונה בה והניבה תשואה עדיפה. אז נכון, אלו הבדלי תשואה זניחים ביחס למה שהובטח לנו בעבודה האקדמית על עדיפות מניות הערך הקטנות, אבל ככה זה בחיים – על הנייר דברים נראים הרבה יותר טוב מאשר בפועל.