על אלצהיימר ועלותה של הזיקנה

חברת התרופות ביוג'ן איידק פרסמה בחודשים האחרונים תוצאות ניסוי מבטיחות בתרופה חדשה לאלצהיימר – aducanumab. תוצאות הניסוי זכו לתשומת לב ועוררו עניין בעיתונות, גם פה בארץ. אבל אולי לא מספיק. משום שאם מה שהתרופה של ביוג'ן מבטיחה על הנייר הולך להתממש, מדובר במהפכה בעלת השלכות מרחיקות לכת. כאן ניתן לקרוא את סקירת התוצאות. בקיצור: נטילת התרופה במינון גבוהה הפחיתה ב-70%-80% את קצב ההתקדמות של האלצהיימר. דהיינו נסיגה קוגניטיבית שעלולה לקחת שלוש שנים בתנאים הנוכחיים, יכולה להתפרש על פני אחת עשרה או שתים עשרה שנים בקרב מטופלים בתרופה, אם כי קשה להשליך על תקופות ארוכות – המחקר עצמו לא נמשך יותר משנה.  התרופה לא הייתה נטולת תופעות לוואי, בעיקר כאבי ראש ובצקת מוחית, אבל נראה שהן בטלות לעומת האפקט המרשים.

המחקר שפרסמה ביוג'ן כלל מספר נמוך מאוד יחסית של משתתפים, 166 בלבד. אבל ההבדלים בין קבוצת הפלצבו לקבוצות שקיבלו את התרופה היו כל כך גדולים שניתן לקבוע סטטיסטית שאינם נובעים ממקריות. ביוג'ן עצמה בטוחה כנראה בכך שסיפקה תוצאות אמת ואין פה בלוף כי החליטה להשקיע  על סמך תוצאות הניסוי הקטן לבדו כ-2.5 מיליארד דולר בהקמת מפעל ייצור. עד היום ביוג'ן נשפטה בעיקר לפי תרופות הטרשת הנפוצה שלה המתחרות בקופקסון של טבע. עכשיו כל חדשה בנושא תרופת האלצהיימר תשפיע עוד יותר.

אף אחד לא יכול להבטיח שאין איזשהו כשל מתודולוגי נסתר שהוביל לתוצאות המדהימות, ובנוסף ניסויי עבר שהתבססו על אותו מנגנון – חסימת הבטא עמילואידים המופיעים במוח של חולה האלצהיימר – לא הניבו תוצאות טובות. באופן כללי, למעלה מ-99% מהתרופות לאלצהיימר שנכנסו לשלב ניסוי קליני התחלתי נכשלות בסופו של דבר ואינן זוכות לאישור. מצד שני, אם התרופה תצליח בניסוי גדול כפי שהצליחה בשלב המוקדם היא יכולה להגיע להימכר בסכומים דמיוניים.

הסיפור על תרופת האלצהיימר הפוטנציאלית מעניין וחשוב מאוד כשלעצמו, אבל לדעתי הוא חלק מסיפור גדול יותר. התפתחות מהסוג הזה, שמעכבת התקדמותה של מחלת זקנה אך בלי לרפא אותה, ואשר מימונה ידרוש סכומי עתק – היא מסוג הדברים שצפויים להפוך את הדורות המבוגרים לעול כספי גדול על הצעירים ולנגוס חלקים הולכים וגדלים מתקציבי הממשלות. נראה לי שזהו תהליך בלתי נמנע – משאבים צריכים להגיע למקום שבו המחסור גדול. עבור הצעירים החיים במדינות המערב, הצרכים הבסיסיים מסופקים במידה רבה.  הם זוכים לדי והותר קלוריות כל יום. יש להם דירה (גם אם לא תמיד במרכזי הערים, מה לעשות), יש להם רכב,  יש להם תנור, מקרר ומזגן, טלוויזיה וסמארטפון. ואפילו הטיסות והחופשות ניתנות להשגה די בזול.  בעידן שאחרי המלחמה הקרה ולמרות איומי דעאש ודומיו, גם ביטחונם במדינותיהם נראה מובטח.

מי שנמצא בבעיה קשה וסובל מכך שהוא חסר את היכולת לספק הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר שחיוניים לאושר הוא האדם הזקן. קשה לו עם התנועה, קשה לו עם הראייה, קשה לו אפילו עם החשיבה.  במאה השנים האחרונות בני האדם, או לפחות בני המערב, התמודדו בצורה מדהימה עם בעיית המחסור שרדפה אותם לאורך דורות, אך פתרו אותה רק עד גיל מסוים. כשאתה בן שמונים או תשעים – גופך בוגד בך, ואתה שב להתמודד עם מחסור נוראי שמתבטא בדברים הכי אלמנטריים. בלתי נמנע, גם מוסרית וגם כלכלית, שכספים ינועו מהמקום שבו יש שפע אל המקום שבו המחסור עדיין חריף ואמיתי, אל פתרון בעיותיהם של הזקנים.