משהו השתנה מעבר לאוקיינוס

אני עוקב אחרי מקומות שבהם יהודים אמריקניים (ובכלל יהודים בארצות המערב, אבל בראש ובראשונה אמריקניים) מתבטאים ברחבי הרשת ונדמה ש-7 באוקטובר טלטל את עולמם עוד יותר משהוא טלטל את עולמם של ישראלים. אחרי הכול בתגובות באתר הארץ או בקרב השמאלנים בטוויטר לא נראה שהשתנה כל כך הרבה.

לעומת זאת, בארה"ב גם כאלו שמזדהים כבעלי השקפה ליברלית, וכמעט כולם ביהדות ארה"ב הלא אורתודוקסית הם ליברלים, מביעים תחושות טקטוניות של זעזוע וחרדה מעוצמת שנאת ישראל אליה הם נחשפים, בעיקר בדור הצעיר. אנשים מדווחים על ניתוק קשרים חלקי או מלא עם חברים לא יהודים, על קרעים בתוך המשפחה, אם היא משפחה מעורבת של יהודים ולא יהודים, על מחשבות על עלייה לארץ, על אובדן עניין מוחלט בתנועה הפרוגרסיבית או בהזדהות עם גורמים כ-BLM ("חיי שחורים חשובים"), שפעם היו קרובים ללבם, ועכשיו התגלו להם כאנטישמיים ארסיים. בראש ובראשונה הם מדווחים על פחד. הפחד להיות יהודי באמריקה. אנשים חוזרים לקלישאות של יהודים החרדים משנאת הגויים שהיו שגורות בפי דור הסבים, ומוצאים אותן לתדהמתם כמדויקות וכמשקפות את ההווה.

באתר FREE PRESS שמרכז קוראים מחתך אינטלקטואלי אך לא פרוגרסיבי, רבים מהם יהודים, חשים בשנאה עמוקה למפלגה הדמוקרטית, שאני לא זוכר אפילו שמץ כדוגמתה לפני בחירות 2020 או לפני בחירות 2016. אז זה היה כמעט בלתי נתפס שיהודים משכילים לא יצביעו למועמד האנטי-טראמפ.

מובן שדברים אלו אינם משקפים את כל יהודי אמריקה, כנראה רק את החצי שמלכתחילה קרוב יותר לזהותו, אבל אני נתקל באמירות דומות מכל כך הרבה כיוונים בעולם הטקסטים של האינטרנט, שתחושתי היא שיהדות ארה"ב נמצאת בעת של מפנה מהסוג שמתרחש פעם בדור, או אפילו בדורות. ימים יגידו לאן ממשיכים מכאן.

סיבות לאופטימיות

optimism76

בסוף 2016 כתבתי פוסט על כך שאנחנו מצויים בתור הזהב של מדינת ישראל. במהלך הקדנציה הארוכה של נתניהו הגענו למצב של יציבות ביטחונית יחסית, מספר מועט של הרוגים בפעולות איבה, התחזקות ניכרת של השקל, צבירת יתרות מט"ח מרשימה, עצמאות אנרגטית. כמה שנים אחרי כתיבת הפוסט אפילו נחתמו הסכמי אברהם. כל זה קרס בהמשך. חמש מערכות בחירות. הרפורמה המשפטית שאיימה לפרק את המדינה מבפנים, ואז השבעה באוקטובר והמלחמה שאין לה סוף.

אבל ערב יום העצמאות, גם בתוך כל זה, יש לדעתי עדיין סיבות לאופטימיות לגבי המדינה ועתידה. חשבתי למנות אותן כאן בקצרה. כמובן, יש גם סיבות לפסימיות. אותן אמנה בפוסטים אחרים.

  • הדמוגרפיה. מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה עם ילודה מעל שיעור התחלופה. ילודה זה הון אנושי ועוצמה צבאית. בעתיד מדינת ישראל תתחזק ביחס לשאר העולם, ולו רק בגלל שיעמוד לרשותה כוח אדם רב יותר. ישראל ספגה מכה איומה ב-7 באוקטובר, אבל מבחינת כוח האדם העומד לרשותה היא במצב טוב יותר מאשר הייתה ב-6 באוקטובר, ובעוד חצי שנה תהיה במצב יותר מאשר היא היום. הילדים של שנות הבייבי בום של המילניום מסיימים בית ספר ומתגייסים לצבא, וזה סייקל של התעצמות דמוגרפית שילווה אותנו בעשור הקרוב.
  • טראמפ יכול להיכנס לבית הלבן ב-2025. אמנם קשה להמר על בחירות חצי שנה מראש, אבל בינתיים מצבו של טראמפ בסקרים נראה טוב. טראמפ אמנם די משוגע, אבל מוקף באנשים עם אג'נדת ימין ברורה ושפויה. השפעתם של אנשים כבלינקן וסוליבן בבית הלבן הביידניסטי היא עינוי עבור מי שרוצה לראות את ישראל בטוחה ומוגנת. ארבע שנות טראמפ יכולות להיות ירח דבש לישראל, ואם הוא עדיין שומר משטמה לביבי – אדרבה, זו עוד סיבה לחפש לביבי מחליף סוף סוף.
  • גם העולם מחוץ לארה"ב זז ימינה. האיסלאם באירופה, ההגירה הלא חוקית בארה"ב, הטירוף של תנועת הווק – כל אלו מולידים תגובת מטוטלת חריפה, והעולם זז ימינה. כמה מהדברים שנראים עכשיו לגמרי סבירים, מארין לה פן כנשיאה עתידית של צרפת או חירט וילדרס כראש ממשלה עתידי של הולנד, נראו מופרכים לחלוטין בעבר. הימין האירופי הוא התומך הנלהב ביותר של ישראל, וכשזוכרים כמה הימין חזק בסקרים ברוב היבשת, גם ההישג באירוויזיון לא נראה מפתיע. יש מדינה מערבית אחת שהיא שונאת מובהקת של ישראל בכל מזג אוויר – אירלנד. ברוב המדינות היחסים עם ישראל תלויים בתנודות הפוליטיות.
  • יהודי ארצות הברית נזכרים ביהדותם. יהדות ארה"ב היא כוח חזק. אך בשנים האחרונות די רדום. אירועי 7 באוקטובר חוללו עבורה רעידת אדמה. פתאום היהודים מוצאים את עצמם מוקפים במיקרו-אגרסיות אנטישמיות. מכל עבר הם מוקפים בשנאה. בפרט חשים כך אלו שמבלים בבתי הספר ובקולג'ים הליברלים. אבל ההתפתחות הזו גם מביאה תגובת נגד. העניין של היהודים בארה"ב בזהות שלהם ובקשר עם ישראל גובר. ביידן אמנם נראה לאחרונה כאילו נכנע לצעירים בקולג'ים, והמדינות של היהודים, ניו יורק, ניו ג'רזי ופלורידה, אינן מדינות חשובות בבחירות לנשיאות, אבל בלי המצביעים היהודים בהן הוא יתקשה להשיג רוב בקונגרס, שחיוני לנשיא כמעט כמו ניצחון בבחירות.
  • העתיד של יהדות ארה"ב הוא אורתודוקסי. קצב הגידול של יהדות ארה"ב החרדית אינו שונה במאומה מקצב הגידול של היהדות החרדית בישראל – 4% בשנה.  מה שמאפיין יהודים אורתודוקסים, לרבות מודרניים שאינם חרדים, הוא שלעולם לא יצביעו למועמד שתמיכתו בישראל אינה איתנה. כשאני מציין זאת, מזכירים לי שחלק מהיהדות החרדית בארה"ב היא אנטי-ציונית, אבל זה לא רלוונטי. גם בסאטמר תמיד יתמכו בישראל נגד אויביה. חבר הקונגרס שמייצג את קרית יואל ותלוי בה לחלוטין, פט ריאן, הוא אחד מ-26 חברי הקונגרס הדמוקרטים שהבהירו לנשיא ביידן שעצירת נשק לישראל היא בלתי קבילה.
  • התחזקות תעשיית הנשק במערב. לארה"ב יש כיום, לכל הדעות, אתגר עיקרי וקיצוני בחומרתו: התחזקותה הצבאית של סין, שיש לה יכולת ייצור תעשייתית אדירה, והיא רותמת אותה להתחמשות מואצת. הדבר הזה מחייב את ארה"ב למירוץ חימוש משלה. גם מדינות נאט"ו מודאגות בגלל המלחמה באוקראינה וחוזרות לייצר נשק. מכיוון שלישראל יש יכולות גדולות בייצור נשק, הצורך של המערב להתחמש משרת אותה כלכלית ומשרת את מערכת הבריתות שלה. בנוסף, נשק מערבי איכותי הוא מה שישראל זקוקה לו להגנתה וליתרון איכותי מול אויביה. העניין המחודש של המערב בהדיפת כטב"מים וטילים, מה שלפני כמה שנים נראה בכלל לא רלוונטי, הוא בעל חשיבות אסטרטגית גדולה מבחינתנו. הפגנת היכולת המרשימה ביירוט המטח האיראני לישראל באפריל, היא אירוע חיובי שהותיר חותם ענק.
  • סממני איכות בציבור החרדי. יש שלל אינדיקציות, כמו מבחני הפיז"ה או אפילו מבחני ראיית החשבון לאחרונה שניתן להסיק מהן שתלמידים שבאים מתוך החברה החרדית מסוגלים להישגים גבוהים. יש לכך חשיבות גדולה. מה שמבדיל בין מדינות שמקבלות הגירה איכותית לבין מדינות שמקבלות הגירה גרועה אלו ההישגים של תלמידים מהגרים במבחנים. החרדים הם סוג המהגרים העיקרי שהמיינסטרים הישראלי יקבל לתוכו בעשורים הקרובים, ואיכות המדינה תהיה כאיכותו.
  • בית המשפט העליון כבר לא פרוגרסיבי. התסכול מבית משפט עליון שכופה עלינו מסתננים או נישואי בדואים עם פלסטיניות נדמה כחלק בלתי נפרד של החיים בישראל. לא עוד. בזכות עבודה רבת שנים של גדעון סער ואיילת שקד, הרכב בית המשפט העליון השתנה בשנה האחרונה ולראשונה יש בו רוב נוטה לשמרנות. עדיין, בית המשפט העליון ימשיך להגן על זכויות הפרט מול החרדים וימשיך להקשות על תוכניתם לשלוח את שאר המדינה לשרת עבורם ולממן אותם, אבל זה רק לטובה.
  • לא נחזור על הטירוף של הרפורמה המשפטית. כאמור, הרפורמה המשפטית הייתה חסרת היגיון מראשיתה. היא נהגתה דווקא בתקופה שבה בית המשפט העליון, באופן טבעי, היה צפוי לחוות תנודה חזקה ימינה. תגובת הנגד החזקה לרפורמה עד כדי חשש קיומי, והקשר האפשרי בין האירועים הפנימיים ל-7 באוקטובר יבטיחו, יש לקוות, שאירוע כזה לא יישנה.
  • הדתיים הלאומיים התפכחו מהחרדים. ברוב המגזר הדתי לאומי, שספג במלחמה אבדות קשות מנשוא, שורר כעס לא קטן על החרדים, על סירובם לקחת חלק בנטל, ועל דיבורים כמו אלו של הרב יצחק יוסף שהביע עניין בירידה מהארץ. כמו שהזהרתי בפוסט שכתבתי לפני שנה, במהלך המשבר הפנימי התנתקו הדתיים הלאומיים מהמציאות. החרדים לא חולקים איתם את אותה אג'נדה. החרדים משרתים את עצמם ואת האידיאולוגיה שלהם, ששונה שונה תהומי מזו של הדתיים הלאומיים. ההתפכחות מהחרדים חיונית כדי שאפשר יהיה להיפטר מגוש "השותפים הטבעיים" שתקע את המדינה בשנים האחרונות.
  • הציבור התפכח מנתניהו. נתניהו הוא אמנם כמו עוף החול, אבל אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת גרמו לרבים להתפכח ממנו. כיום אין לו עדיין אלטרנטיבה טובה. גנץ נופל ממנו מבחינות רבות. אבל כן נראה לי שפולחן העבודה הזרה סביבו הגיע לקיצו ולא ישוב. לכך יש השלכות ארוכות טווח חיוביות. אוסף מלחכי פנכה חסרי כישורים שהתקבץ סביבו, משום שהוא נהג לקדם רק את מי שלא יאיים עליו, יושלך מהפוליטיקה.
  • התלות של אויבינו בנפט. הקדשתי כמה פוסטים לנושא שלא זוכה לתשומת לב שלה הוא ראוי. העובדה שסין, שנעשתה כל כך לא ידידותית אלינו, בעצם מפרקת את הכלכלה של מדינות הנפט. למדינות כמו אירן ורוסיה אין באמת שום דבר להציע מלבד נפט. הנפט ותוצריו הם אחוזים עצומים מהיצוא שלהם, ועם קריסת הנפט יקרוס גם המטבע שלהן. לא על יצוא השטיחים והפיסטוקים תחיה אירן. מזה לא ניתן לממן את החיזבאללה ואת החות'ים. אבל כלכלת הנפט, שמשגשגת עתה, מצויה בסכנה כי סין החליטה להשקיע את יכולותיה התעשייתיות במכוניות חשמליות ובבטריות, שני רכיבים שמייתרים חלק ניכר מתפקיד הנפט בעולם. יכול להיות שיידרש עשור עד שהאפקט יורגש באמת. צי המכוניות העולמי הנוכחי עדיין כמעט כולו מונע בנזין. אבל בכל יום מעט פחות.
    צריך להודות שיש כאן אמביוולנטיות. טוב לנו שאירן תהיה במשבר כלכלי חריף. קריסת המשטר שם היא אירוע אוטופי עבורנו. אבל היחלשות מדינות הנפט יכולה גם להיות שלילית עבורנו – מאחר שאין לנו אינטרס באובדן היציבות בסעודיה או במצרים וגם מאחר שהעניין של ארה"ב במזה"ת קשור לנפט. נדמה שגם ניצחון של טראמפ וגם ניצחון של ביידן יחתרו תחת הכוח של מדינות הנפט, אבל בדרכים שונות. טראמפ יעודד קידוחי נפט אמריקניים ועליית היצע הנפט העולמי; ביידן יעודד את המעבר של ארה"ב למכוניות חשמליות.
  • הישגי הצבא בעזה. נכון אמנם שהמלחמה בעזה שקעה בדשדוש ממושך (אך יוצאת ממנו בימים האחרונים, כשצה"ל סוף סוף פולש לרפיח), אבל זהו עניין מדיני, שקשור למערכת היחסים בין נתניהו לביידן. בחזית הצבאית צה"ל הצליח לפרק את מעוזי החמאס, להרוג ולשבות מספר רב של מחבלים, ולעשות זאת במחיר דמים שאינו מוביל לשבירת רוחה של האומה. בריטניה שילמה ביותר חללים כדי לשמור על איי פוקלנד המיותרים, והמלחמה הפכה את תאצ'ר למגה-סטאר.
    מקומות כמו עזה, ח'אן יונס, ג'בליה, בית להיה היו מזה 30 שנה, מאז אוסלו א', מקומות שחייל צה"ל לא יכול להניח בהם כף רגל, אלא אם ייחטף. לא עוד. בתחילת המלחמה היה חשש שאלפים יכולים להיהרג במלכודות שהחמאס פרס ללוחמינו.
  • נתניהו מוביל את המערכה. באופן שסותר קצת את הדברים שכתבתי עליו קודם, נדמה שהעובדה שנתניהו הוא זה שמוביל את המערכה עכשיו היא אופטימלית. הלחצים שמופעלים עליו מהעולם ומהציבור הישראלי הם כבדים מנשוא, אבל הוא יודע שהם כלום לעומת מה שיחטוף מהימין, אם יסיים את המערכה בתבוסה. וקואליציה עם השמאל לעולם לא תתאפשר לו. הוא יותר מדי שנוא שם. נדמה שאיכשהו, בזמנים טרופים אלו, נמצא לנו המנהיג עם מערכת התמריצים האופטימלית להובלה.

העולם מתכווץ דמוגרפית

יום העצמאות המתקרב, והדכדוך הכללי עקב המלחמה שאין בה הכרעה והמשבר ביחסים עם ידידתנו הגדולה, שכבר אינה כל כך ידידה גדולה, הם הזדמנות לחשוב על פניו המשתנות של העולם ועל מעמדה של ישראל בתוכו.  זהו נושא שאני חוזר אליו מדי פעם, כי הוא מרתק ומשנה כול – היחסיות הדמוגרפית.

בפרסומת פרובוקטיבית של אפל אשר מקדמת את האייפד החדש שלה, רואים כיצד תקרה יורדת ומוחצת ללא רחם שלל כלי נגינה גדולי מימדים, אך עוצרת במרווח צר שבצרים מהרצפה, כך שהאייפד של אפל, דק שבדקים, נותר שלם ומשמיע צליל. אפשר לדמות זאת ל"מעבר הדמוגרפי השני", התופעה שמביאה גברים ונשים ברחבי העולם המפותח, ויותר ויותר גם בעולם המתפתח, להעדיף את הנאות החיים ואת אתגרי הקריירה על פני הקמת משפחה גדולה או משפחה בכלל. זו מגמה שמוחצת את הדמוגרפיה ברחבי העולם כולו, אך מותירה מרווח צר שבצרים לארצנו הזעירה שחומקת ממנו.

changworld

אוכלוסיית ישראל הולכת וגדלה בקצב מרשים – 13 אלף נפשות נוספות בחודש. זאת בעוד כמעט כל שאר העולם המפותח מדשדש או מאבד אוכלוסייה. הדבר הזה מוביל לתופעות מדהימות שניכרות בטבלה. באיטליה חיים פי 11.8 זקנים (גילאי 65 פלוס) מאשר בישראל, אך רק פי 2.7 ילדים (גילאי 0-14). איטליה נדמתה תמיד כארץ ענק, כמעט כאחת מעצמות תבל, והנה הושט היד וגע בה – רק פי 2.7 ילדים שם מאשר פה. באוסטרליה, מדינה המשתרעת על פני יבשת, חיים רק פי 1.8 ילדים מאשר פה. בדרום קוריאה, מוקד של חדשנות טכנולוגית עולמית, הבית של תאגידים כמו סמסונג, יונדאי, LG, רק פי 2. ארה"ב וסין שומרות על ריחוק מאיתנו, כראוי למעצמות על, גם אם משווים מספר ילדים. ועדיין ניתן לראות כיצד הפער מהן הרבה יותר גדול כאשר משווים זקנים. כלומר, בדור הסבים הפער היה יותר דרמטי. הפער בין מספר הילדים פה לזה שביפן הוא פי 5, הבדל גדול אבל טבעי – יפן היא אחת ממעצמות האנושות, ולצידה של גרמניה קלעה את העולם לסערת מלחמת העולם השנייה בניסיונה להשתלט על כל אזור הפסיפיק. אבל הפער בדור הזקנים היה פי 30!

מדינות שפעם נראו עמיתות שלנו במועדון המדינות הקטנות-בינוניות: דנמרק, הונגריה, שוודיה, הן בפיגור קשה במספר הילדים שנראה שכבר לא ידביקו.

בעולם השלישי יש הרבה הרבה ילדים, כחלק מהתפוצצות דמוגרפית שיש לפניה עוד עשרות שנים, אבל מעטים מהם יצליחו להשתלב בתעשיה הטכנולוגית, ורובם ינסו לחיות על משאבי הטבע של מדינתם. משימה קשה כי חשיבותם של משאבים אלו תקטן דרמטית, בעולם שנפטר מדלקים פוסיליים. יצוין שההשוואה בטבלה עם הזקנים של העולם השלישי קצת מטעה. אין שם כל כך הרבה זקנים, לא כי אלו לא נולדו לפני 70 או 80 שנה, אלא פשוט כי תוחלת החיים קצרה.

שיקולי בניין הכוח שעולים בדיון הציבורי היום ממחישים כמה חשובה אוכלוסיה גדולה לביטחון הלאומי. יש יותר חיילים שאפשר לגייס כדי להגן על הגבולות. יותר תוצר כדי לשלם על חימושים ולממן את הכנתם. אבל אי אפשר להתכחש לבעיות שטמונות באוכלוסיית הילדים בישראל. מהנגב הבדואי ועד לערים החרדיות הצפופות גדלים פה ילדים ששילובם בייצור התמ"ג או בביטחון אינו משימה טריוויאלית.  אבל לפחות החומרה קיימת, וצריך לעבוד רק על התוכנה. רוב מדינות העולם בבעיה עמוקה כבר בשלב החומרה.

ומה יהיה עם הצפיפות? עם הנדל"ן? הערבים מחשיבים שטח יותר מכל דבר אחר, כנראה כי בזכרונם האבולוציוני נחרטה ההבנה שבעולם של משאבים מוגבלים ומאבק מלתוסיאני מתמיד, הגנים ניתנים להעברה לדור הבא רק על ידי אחיזה בקרקע שמניבה מזון. זה שורש שנאתם הקמאית לנו, שלקחנו להם את אדמתם. עם זאת, בני העידן המודרני יודעים את החוכמה שבלצופף.  ייתכן שחלקים במרכז הארץ ילכו וידמו להונג קונג. בינתיים גם בבניה המודרנית ביותר המתוכננת בארץ, בשדה דב, אנו רחוקים מכך. הצפי שם הוא ל-25 אלף נפש לקמ"ר, לא ל-75 אלף נפש כפי שניתן לראות במקומות המאוכלסים ביותר בהונג קונג. עדיין זה חידוש עבור ישראל, הרבה יותר גם ממה שמקובל במרכז תל אביב או בבת ים, ודומה למקובל במרכז בני ברק.

חוק שימור הדת

כתבתי בפוסט הקודם על החילון המהיר של הצעירים בארה״ב. אתאיזם מתפשט בקרבם כאש בשדה קוצים.

אבל לדת יש תכונה כזו, היא קופצת לכל ואקום. התמונה של צעירים אמריקנים כורעים בתפילה באיזה קמפוס במחאה למען עזה כמחווה לאיסלאם הסתובבה ברחבי העולם הערבי, שם ציינו בהתפעלות שהסטודנטים האמריקנים מתאסלמים. בפועל הם לא באמת מתאסלמים, אבל הם מחפשים את סוג המשמעות שרק דת יכולה לתת. את רובה הם מקבלים מדת ״המדכאים/מדוכאים״ של הווק, אבל זו דת חלשה כשלעצמה. מדוע היא כל כך חלשה? כי היא קצרת טווח ולא עמדה במבחן הדורות. היא נובעת מחשיבה רדודה של לבנים מפונקים, לא ממסירות נפש עמוקה פנאטית שמאפיינת מאמיני אמת שבטוחים שגן העדן ממתין להם בקצה השני של ההוויה. לכן הדת הזו נידונה להיות טפילה על דתות אמת מסורתיות. כמו הקומוניסטים באירן שבטיפשותם ניסו לנהל מהפכה לצד האייתולות, ובסופו של דבר הוצאו להורג בידיהם אחד אחד.

חשבו למשל על שמאלנים אתאיסטים לבנבנים במאלמו של שנות השמונים. לכאורה היה מונח בפניהם הקיום השלו, הרגוע והנינוח שמאפשרים פלאי המדע האתאיסטי והחשיבה האתאיסטית. עכשיו תריצו את הסרט ארבעים שנה קדימה ותגלו עיר שבה יש מאמינים רבים, ושבה האמונה נוכחת בכל פינה. אמונתם הג׳יהדיסטית של חלק מהם מסכנת את הקיום השלו של האירוויזיון בעיר. איך קרה המהפך הזה? בגלל חוק שימור הדת. החילוניות אינה אסטרטגיית קיום יציבה כרגע. כל חלל שתפנה מדת אחת ייתפס בידי דת אחרת.

יש חריג בולט בגוש הסובייטי. הצ׳כים וההונגרים נפטרו מהקומוניזם, אבל אינם מנסים למלא את החלל באמצעות דת חדשה, גם לא באמצעות דת הצדק החברתי. אני רואה בכך את החריג הייחודי של ״החיסון הקומוניסטי״. מצד אחד, בוגרי הקומוניזם נגמלו מהכמיהה להבטחות שקר לצדק חברתי שבפועל מכסות על רשעות ואכזריות המאפיינות מערכת תמריצים שעוותה ללא היכר. מצד שני, בחלק מהמדינות הקומוניזם חיסל את הדת המסורתית ולא במהרה תחזור. אמנם בפולין כן יש סנטימנט קתולי חזק. ואני מהמר שבסופו של דבר דת כזו או אחרת תופיע בכל מקום.

הנתונים הדמוגרפיים מארה״ב שהבאתי בפוסט הקודם מלמדים שאחד המסלולים שבהם הדת שומרת על מקומה בטווח הארוך הוא בכך שהיא מעודדת את מאמיניה להביא יותר ילדים. את האתאיזם הפרוגרסיבי בן זמננו ניתן לדמות לשייקרים, דת שהאמינה בהתנזרות ממין, והייתה כת נוצרית מבטיחה בתחילת דרכה, עד שנכחדה.