יום העצמאות המתקרב, והדכדוך הכללי עקב המלחמה שאין בה הכרעה והמשבר ביחסים עם ידידתנו הגדולה, שכבר אינה כל כך ידידה גדולה, הם הזדמנות לחשוב על פניו המשתנות של העולם ועל מעמדה של ישראל בתוכו. זהו נושא שאני חוזר אליו מדי פעם, כי הוא מרתק ומשנה כול – היחסיות הדמוגרפית.
בפרסומת פרובוקטיבית של אפל אשר מקדמת את האייפד החדש שלה, רואים כיצד תקרה יורדת ומוחצת ללא רחם שלל כלי נגינה גדולי מימדים, אך עוצרת במרווח צר שבצרים מהרצפה, כך שהאייפד של אפל, דק שבדקים, נותר שלם ומשמיע צליל. אפשר לדמות זאת ל"מעבר הדמוגרפי השני", התופעה שמביאה גברים ונשים ברחבי העולם המפותח, ויותר ויותר גם בעולם המתפתח, להעדיף את הנאות החיים ואת אתגרי הקריירה על פני הקמת משפחה גדולה או משפחה בכלל. זו מגמה שמוחצת את הדמוגרפיה ברחבי העולם כולו, אך מותירה מרווח צר שבצרים לארצנו הזעירה שחומקת ממנו.
אוכלוסיית ישראל הולכת וגדלה בקצב מרשים – 13 אלף נפשות נוספות בחודש. זאת בעוד כמעט כל שאר העולם המפותח מדשדש או מאבד אוכלוסייה. הדבר הזה מוביל לתופעות מדהימות שניכרות בטבלה. באיטליה חיים פי 11.8 זקנים (גילאי 65 פלוס) מאשר בישראל, אך רק פי 2.7 ילדים (גילאי 0-14). איטליה נדמתה תמיד כארץ ענק, כמעט כאחת מעצמות תבל, והנה הושט היד וגע בה – רק פי 2.7 ילדים שם מאשר פה. באוסטרליה, מדינה המשתרעת על פני יבשת, חיים רק פי 1.8 ילדים מאשר פה. בדרום קוריאה, מוקד של חדשנות טכנולוגית עולמית, הבית של תאגידים כמו סמסונג, יונדאי, LG, רק פי 2. ארה"ב וסין שומרות על ריחוק מאיתנו, כראוי למעצמות על, גם אם משווים מספר ילדים. ועדיין ניתן לראות כיצד הפער מהן הרבה יותר גדול כאשר משווים זקנים. כלומר, בדור הסבים הפער היה יותר דרמטי. הפער בין מספר הילדים פה לזה שביפן הוא פי 5, הבדל גדול אבל טבעי – יפן היא אחת ממעצמות האנושות, ולצידה של גרמניה קלעה את העולם לסערת מלחמת העולם השנייה בניסיונה להשתלט על כל אזור הפסיפיק. אבל הפער בדור הזקנים היה פי 30!
מדינות שפעם נראו עמיתות שלנו במועדון המדינות הקטנות-בינוניות: דנמרק, הונגריה, שוודיה, הן בפיגור קשה במספר הילדים שנראה שכבר לא ידביקו.
בעולם השלישי יש הרבה הרבה ילדים, כחלק מהתפוצצות דמוגרפית שיש לפניה עוד עשרות שנים, אבל מעטים מהם יצליחו להשתלב בתעשיה הטכנולוגית, ורובם ינסו לחיות על משאבי הטבע של מדינתם. משימה קשה כי חשיבותם של משאבים אלו תקטן דרמטית, בעולם שנפטר מדלקים פוסיליים. יצוין שההשוואה בטבלה עם הזקנים של העולם השלישי קצת מטעה. אין שם כל כך הרבה זקנים, לא כי אלו לא נולדו לפני 70 או 80 שנה, אלא פשוט כי תוחלת החיים קצרה.
שיקולי בניין הכוח שעולים בדיון הציבורי היום ממחישים כמה חשובה אוכלוסיה גדולה לביטחון הלאומי. יש יותר חיילים שאפשר לגייס כדי להגן על הגבולות. יותר תוצר כדי לשלם על חימושים ולממן את הכנתם. אבל אי אפשר להתכחש לבעיות שטמונות באוכלוסיית הילדים בישראל. מהנגב הבדואי ועד לערים החרדיות הצפופות גדלים פה ילדים ששילובם בייצור התמ"ג או בביטחון אינו משימה טריוויאלית. אבל לפחות החומרה קיימת, וצריך לעבוד רק על התוכנה. רוב מדינות העולם בבעיה עמוקה כבר בשלב החומרה.
ומה יהיה עם הצפיפות? עם הנדל"ן? הערבים מחשיבים שטח יותר מכל דבר אחר, כנראה כי בזכרונם האבולוציוני נחרטה ההבנה שבעולם של משאבים מוגבלים ומאבק מלתוסיאני מתמיד, הגנים ניתנים להעברה לדור הבא רק על ידי אחיזה בקרקע שמניבה מזון. זה שורש שנאתם הקמאית לנו, שלקחנו להם את אדמתם. עם זאת, בני העידן המודרני יודעים את החוכמה שבלצופף. ייתכן שחלקים במרכז הארץ ילכו וידמו להונג קונג. בינתיים גם בבניה המודרנית ביותר המתוכננת בארץ, בשדה דב, אנו רחוקים מכך. הצפי שם הוא ל-25 אלף נפש לקמ"ר, לא ל-75 אלף נפש כפי שניתן לראות במקומות המאוכלסים ביותר בהונג קונג. עדיין זה חידוש עבור ישראל, הרבה יותר גם ממה שמקובל במרכז תל אביב או בבת ים, ודומה למקובל במרכז בני ברק.
תמריץ 