כן להסתמך על הערבים

נתניהו מנסה לקדם היום טענה לפיה ניצח את הבחירות 58 – 47, והיכן הרשימה המשותפת? היא לא כלולה.
אי אפשר לקבל את התפיסה הזו. זו גישה אנרכיסטית משום שהיא אומרת שבחלק מהזמן, כמו בשנה האחרונה, הפרלמנט הישראלי יהיה משותק ללא רוב לגיטימי לאף צד. זו אנרכיה, ואין שום פטריוטיות ציונית בעידוד אנרכיה. פוליטיקאים במדינות מערב אירופה הכניסו עצמם לשיתוק כזה כשניסו לפסול שיתוף פעולה עם מפלגות ימין קיצוני.

ביבי עצמו השקיע כל כך הרבה בהכנסת עוצמה לישראל לכנסת. החמאה על ראשו בכל מה שקשור לשיתוף פעולה עם מפלגות שאינן מתיישבות עם ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית.

גישתו היא גם גישה גזענית שהעולם לא יוכל לקבל ושסותרת את המחויבות של התנועה הציונית להעניק זכויות שוות לערביי ישראל, מחויבות שעל בסיסה הושגה תמיכה בינלאומית בהקמת המדינה. הרי לא ניתן ברצינות לצפות מערביי ישראל להיות ציונים. צריך לכבד את העובדה שגם הם לאומיים ויש להם לאום משלהם. הימים שבהם מנחם בגין הצביע נגד הממשל הצבאי וח"כ ערבי מטעם מפא"י הצביע בעדו כבר חלפו עברו להם.

הימניים מפנטזים על פתרונות סיפוח שיגדילו את אוכלוסיית ישראל הערבית. האיוולת שבכך מומחשת יפה על ידי חוסר יכולתם להתמודד עם המשמעות האלקטורלית של הציבור הערבי שכבר קיים במדינה.

אם נתניהו היה מחלק בין בל"ד לשאר הרשימה המשותפת ניתן עוד היה לקבל זאת. לבל"ד אכן אין מקום בכנסת, ורק גישתם סותרת החוק של שופטי בג"ץ משמרת אותה בכנסת. אבל מפלגות כמו חד"ש ורע"מ הן לגיטימיות לחלוטין. שלילה גורפת של השפעתן פוסלת המוני אזרחים ערבים תורמים ושומרי חוק שחיים בינינו והורסת את הדימוי של ישראל בעולם. ביבי כמובן גם צבוע ביותר כי בעצמו השתעשע באפריל שעבר באפשרות להסתמך על ח"כים ערבים.

 

תיקון בחוק שיכול לגאול מדינה

מי שכיהן כראש ממשלה במצטבר במשך עשר שנים מתוך חמש עשרה השנים שקדמו ליום הבחירות לא יהיה מועמד ברשימה לכנסת בבחירות

משפט זה, אם יוכנס לחוק יסוד: הכנסת, יוכל לגאול מדינה מסיוט מתמשך ולסיים את סאגת הבחירות הבלתי פוסקות.

שאלת המשך הכהונה של ראש ממשלה תחת כתב אישום היא מסובכת כי לא בטוח שיש מקום לתת כל כך הרבה כוח לפרקליטות – לסלק ראש ממשלה על ידי כתב תביעה. זכרו למשל את כתב התביעה הידוע לשמצה נגד יעקב נאמן.

לעומת זאת, הגבלת קדנציות היא עניין הגיוני אובייקטיבית שקיים במדינות רבות. נכון שאינו מצוי ואולי אינו קיים כלל בדמוקרטיות פרלמנטריות. ברם, מקרה נתניהו מלמד שגם בשיטה שלנו בשלב מסוים כהונה כרונית מטריפה את המערכת. יוצרת שונאים ואוהבים ומחבלת בניהול התקין של המדינה בצורה שלא ניתן לקבלה יותר. נתניהו הוא מנהיג נדיר ביכולותיו, אבל אין אדם שאין לו תחליף והעובדה שכהונתו לא נקצבה גם עודדה אותו שלא למצוא תחליף. אבישי בן חיים מרבה להשוות את נתניהו לבגין, ובכן בגין כיהן פחות ממחצית מהזמן שנתניהו כבר כיהן.

חשוב שהחוק יסלק את ראש הממשלה מהכנסת כדי שלא יוכל להיבחר שוב ברשימה ואז לנסות לרקוח שינויים חוקתיים או לשלוט מהספסל האחורי.

מובן שהחוק לא יוכל לחול על הכנסת הנוכחית שהבחירות אליה כבר התקיימו. עכשיו צריך להקים ממשלת אחדות, אבל אם הכנסת תמהר לחוקק את חוק הגבלת הקדנציות נתניהו יהיה חייב להתגמש בנושאים שבמחלוקת (למשל להתנתק מהחיבור החולני לליצמן) כי בבחירות נוספות אין טעם מבחינתו. הוא לא יוכל להשתתף בהן.

באופן לא אינטואיטיבי זה גם האינטרס המובהק של כחול לבן. להבטיח את סוף עידן נתניהו ואז להקים ממשלה ברוטציה עם נתניהו. כחול לבן תלויה בביבי הרבה יותר משהליכוד תלוי בו. הליכוד היה קיים לפני ביבי ויהיה קיים אחריו. כחול לבן, לעומת זאת, היא הרי מפלגת האנטי ביבי. כשתכלית הקיום היא שלילת דבר מה, היעלמות אותו דבר היא גם ניצחון אבל גם סכנה קיומית. עם ניר ברקת או גדעון סער כמנהיגי הליכוד אין לכחול לבן שום חשיבות או משמעות. בטח לא לפוליטיקאי החיוור שבראשה.

לסגור את הפער

החגיגות על נצחונו של בנימין נתניהו היו מוקדמות עד גיחוך באופן שבעבר אפיין דווקא את השמאל. אם כל הזמן היה ברור שנדרשים לביבי 61 ח"כים כדי להגיע לניצחון, איך 60 או 59 ח"כים נקראים פתאום ניצחון?

עתה מסתמן לפי המדגמים שיהיה בכנסת רוב נגד נתניהו. ייתכן שהרוב הזה יפעל כדי לסגור סוף כל סוף את הפער הבלתי נסבל בין החוק של הכנסת (ניתן לקבל ראש ממשלה עם כתב אישום) לבין החוק כפי שראשי כחול לבן מדמיינים אותו לעצמם (לא ניתן לקבל ראש ממשלה עם כתב אישום). הפער הזה מאמלל את המדינה כבר שנה. אם לכחול לבן יש רוב בכנסת לשינוי חוק היסוד כך שדמיונם יהפוך למציאות, אולי נצא סוף סוף מהלולאה האיומה. אפשר גם להסתמך על הגבלת קדנציות ככלי להשגת אותה מטרה.

אם החוק ישונה, מוטב לשנותו באופן כזה שנתניהו לא רק שלא יוכל להרכיב ממשלה אלא בכלל לא יוכל להתמודד לכנסת הבאה. זאת כדי לחסום את רצונו לנהל עוד מערכת בחירות בתקווה להשיג אחריה את ה-61 הנכסף.

אליזבת' וורן בעד ביבי

אני עוקב בנשימה עצורה אחרי הפריימריז במפלגה הדמוקרטית שחשובים לנו, לעניות דעתי, הרבה יותר מהבחירות אצלנו מחר.

ישנו סרטון פופולארי מהמירוץ הדמוקרטי שלדעתי רלוונטי מאין כמוהו לבחירות שלנו. הרקע לסרטון הוא זה: קיים סיכוי גבוה מאוד שברני סאנדרס ישיג הכי הרבה צירים מבין המועמדים, אבל הצירים יתפצלו בין כמה מועמדים, וברני שישיג הכי הרבה צירים לא בהכרח ישיג את רוב הצירים. למשל אם סאנדרס יקבל 49% מהצירים, ג'ו ביידן 26% מהצירים, אליזבת' וורן 15% מהצירים ומייקל בלומברג 10% מהצירים, אז ההרכב ביידן-וורן-בלומברג יוכל להתאחד ולנצח את סאנדרס בוועידה.

מכאן שאליזבת' וורן יכולה להיות רכיב חשוב בקואליציית אנטי ברני ויש לה אינטרס ברור לא לקבל עיקרון לפיו המוביל בצירים ימונה למועמד הדמוקרטי. בסרטון היא נשאלת על ידי תומך של ברני סאנדרס כיצד היא מתכחשת לעיקרון הדמוקרטי שלפיו המועמד המוביל צריך לזכות במועמדות.

וורן אינה מתווכחת עם האוהד של ברני בשאלה מה נכון יותר או דמוקרטי יותר – ניצחון המוביל או ניצחון קואליציית רוב. זו שאלה סבוכה. הראיתי לא מזמן איך ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבריטניה הוא בכלל לא ניצחון גדול אלא תוצאה של שיטה שמעדיפה את המוביל על פני קואליציית הרוב.

וורן עונה במקום זאת תשובה פשוטה וניצחת שהתפשטה בטוויטר: אלו החוקים שנקבעו מראש. אלו כללי המשחק שברני סאנדרס עצמו תמך בהם והיה מעורב ביצירתם. את כללי המשחק יוצרים בהתחלה, לא משנים אותם באמצע לפי האינטרסים המשתנים.

זה בעצם הנושא המרכזי של הבחירות הנוכחיות, אף שאיש אינו מציג זאת כך והתקשורת לא תובעת מבני גנץ ויאיר לפיד חשבון על כך. הפיאסקו המזעזע הזה, 3 מערכות בחירות רצופות שאין ביטחון שלא ימשיכו עוד ועוד, נובע מניסיון חצוף ומקומם של גנץ ולפיד לשנות את כללי המשחק אחרי שהוא התחיל. יש למדינת ישראל חוק יסוד שהתקבל ממזמן, הרבה לפני פרשיות 1000, 2000, 3000. החוק קובע שראש ממשלה יכול לכהן תחת כתב אישום. מובן שגנץ יכול להחליט שהוא אינו מעוניין לפעול בהתאם למסגרת שנקבעה בחוק היסוד. אבל זו החלטה אבסורדית שמובילה לתוצאות אבסורדיות שאנו אכן רואים בעינינו. כמוה כהחלטה של ראש מפלגה של שלושה מנדטים שלא ייכנס לממשלה אלא אם יקבל 8 תיקים ורוטציה. זה אפשרי, אבל זו גישה אבסורדית שמי שאוחז בה מערער את יסודות הדמוקרטיה ולא ראוי לאמון הציבור.

אולי טוב לנו מדי

אנו עומדים לחזות היום במפגן של חוסר אחריות לאומי בקנה מידה היסטורי: פיזור מוקדם של כנסת שנייה ברציפות והליכה לבחירות חסרות טעם. בחירות שצפויות להניב בדיוק את אותו מבוי סתום ולאחריהן אולי נלך לבחירות לכנסת ה-24 וכן הלאה. האשם המרכזי הוא לדעתי בני גנץ (בסקרים משום מה רק 5% מאשימים אותו). הוא בחר להיכנע לשיגיונות של יאיר לפיד ולוותר על ראשות ממשלה ברוטציה שהוגשה לו על מגש של כסף. במקום זאת הוא ומקורביו בחרו לעסוק במחשבות שווא פרנואידיות על איך ביבי היה חומק ממימוש הרוטציה וכדומה.

יש משהו מקומם ואפילו בלתי נסבל במישהו שמתנהג לא רק בצורה שרעה לכלל, אלא גם בצורה שנוגדת את התמריצים הטבעיים שלו. בני גנץ יכול היה להבטיח את מקומו כראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל והתעקש שלא לעשות זאת. אם יש צדק קוסמי הוא לעולם לא יקבל הזדמנות שנייה, אבל כנראה אין צדק קוסמי.

נדב פרי הזכיר בטוויטר שאחרי התיקו של בחירות 84' שמיר ופרס לא הלכו לבחירות חדשות אלא ישבו וסיכמו על ממשלת רוטציה. ואילו אנחנו כבר לפני סבב שלישי של בחירות. הבדל אחד בין הנסיבות הוא שבזמננו צד אחד מפקפק בעצם הלגיטימיות של כהונת הצד השני תחת כתב אישום, בעוד ששמיר ופרס לא פסלו את הלגיטימיות של כהונת אחד מהם. יש בעייתיות רבה בפקפוק בלגיטימיות: החוק מאפשר לנתניהו לכהן. כחול לבן מנסים להגדיר נורמות חוקתיות שאינן מופיעות בחוק היסוד ובכך משנים את כללי המשחק אחרי שהתחילו לשחק אותו, התנהלות שהיא מתכון לחוסר יציבות חמור. להגנתם הם יכולים להגיד שכבר נתניהו עצמו, בתגובתו בזמנו להאשמות נגד אולמרט, העלה טענה דומה, שלכהונת ראש ממשלה נאשם אין לגיטימציה.

אבל נראה לי שיש הבדל נוסף בין הנסיבות אז לנסיבות עכשיו. אז היה רע. הכלכלה הייתה במשבר נורא. חיילים נהרגו בסבך הלבנוני. לעומת זה אנחנו מוקפים בפריבילגיות של התקופה שלנו: כלכלה מצוינת, יחסים מעולים עם ארה"ב, מצב ביטחוני יציב למרות העננים המתקדרים ממזרח ומצפון.

במצב טוב יש חיסרון מובנה – זחיחות וקלות דעת שמסכנות אותו. נלקחים סיכונים שלא היו נלקחים בסיטואציות מפחידות יותר. זה חלק ממנגנוני שיווי המשקל של החיים. כשמצב מקצין לכיוון אחד, הדבר מאיץ תהליכים שתומכים בכיוון אחר. כשהמצב טוב מדי, מתפרצים זרמים שמוליכים לכך שיהיה טוב פחות.