חברת אפל ממחישה את החולי בכלכלה העולמית

חברת אפל מרוויחה רווחי עתק, יותר משהרוויח תאגיד כלשהו אי פעם. כמעט כולם נובעים ממוצר אחד רווחי ביותר – האייפון.  רווחי העתק האלו מותירים בידיה יתרות מזומנים שמתקרבות למאתיים מיליארד דולר, סכום שנמוך קצת מהתמ"ג השנתי של מדינת ישראל.
אבל מבחינת הכלכלה העולמית זהו חור שחור. אפל מותירה את הכספים אצלה ומשקיעה אותם באפיקים נמוכי סיכון. במקום שקניית אייפון תתמרץ את הכלכלה היא בסופו של דבר מוליכה את כספי ההמונים לכספת חסרת מעוף. אפל היא סמל ליצירתיות ולחזון בעצמה, אך מה שעושה עם הכסף שלה לא מתמרץ שום דבר חיובי.
התנהגותה של אפל מוכיחה כמה חסרת אחריות היא ההתעקשות, הכביכול אחראית, על תקציב מאוזן. מדינה שמתעקשת לנהל תקציב מאוזן הופכת עצמה לתלויה בגחמות של מנהלי חברות כמו אפל. המדינה משלמת משכורות לעובדיה, העובדים קונים אייפונים, המזומנים מגיעים לאפל ושם הם נעצרים ולא נגבה עליהם מס נוסף (לפחות כשמדובר בחברה כמו אפל שכה מיומנת בשימוש במקלטי מס להפחתת מס חברות). מאין יהיה למדינה כסף לסבב המשכורות הבא, אם הכספים מהסבב הראשון נעצרו אצל מנהלי אפל. מדינה שאינה מוכנה להגדיל גרעון במצב שבו מנהלי עסקים נוהגים בחיסכון יתר תקלע לסיחרור של מחסור בכסף וצעדי צנע.

עם התנהגותה המזיקה של אפל אפשר היה להתמודד באופן אחר – על ידי הנהגת ריבית שלילית משמעותית שהייתה מאדה את כספיה בהדרגה ומעבירה אותם לאלו שכן היו מוכנים להשתמש בכסף כדי לקחת סיכונים.

כל מה שרע בכלכלה העולמית בשנים האחרונות מתבטא בסירוב לבחור באחת מהדרכים להתמודד עם התנהגותה של אפל, בהרחבה תקציבית גדולה או בריבית שלילית, וללכת עליה במלוא העוצמה.

המחוברים מחוברים לאירו

דה מרקר כידוע מרבה לתאר את הכלכלה כמאבק בין "המחוברים" לבין אלו שאינם. המחוברים נהנים מקביעות, מכוחם של מונופולים, מוועדי עובדים חזקים, מאוזניים קשובות אצל מקבלי ההחלטות. אלו שאינם מחוברים צריכים להיאבק על מקומם בג'ונגל הקפיטליסטי של הכלכלה התחרותית. מה שמאפיין את דה מרקר ואת עורכו גיא רולניק, ומבדיל אותו לטובה מהסוציאליזם הבלתי נסבל של כלי תקשורת אחרים בישראל, הוא שהתוצאה האידיאלית לדעתם היא שכולם ילחמו על מחייתם בתנאים תחרותיים, לא שכל המועסקים יאוגדו בוועדי עובדים בחברות מונופוליסטיות.

לאחרונה התייחס דה מרקר בהרחבה למשבר ביוון וניסה להחיל את מודל המחוברים והלא מחוברים שלו גם לשם. מה שלא ציין דה מרקר והייתי רוצה להוסיף הוא שהרעיון של מטבע האירו מטבעו הוא בוננזה עצומה למחוברים על חשבון מי שאינו מחובר.  וזו בדיוק הסיבה שכל כך קשה להיפטר מהאירו, על אף האסון הנורא שהוא חולל. יש קבוצת "מחוברים" עצומה שעלולה להיפגע מכך קשות ותעשה הכול למנוע זאת. מה שמאפיין את המחובר הוא שפעילותו נעשית במדינתו שבה יש לו יתרון לא הוגן (להבדיל ממי שמשקיעים בשווקים תחרותיים בארצות אחרות), שהוא נהנה מקביעות וקשה לפטרו, שאינו עסוק ביזמות הדורשת נטילת הלוואות ויותר חשוב לו לשמור על ההון שכבר צבר מאשר להרוויח הון חדש.

נניח שיוון הייתה משתמשת במטבע משלה. במשבר שהיה מצריך פיחות חד בדראכמה שלה היה נפגע קשות כל מי שפועל ביוון ומרוויח את משכורתו בדראכמות ושההון שכבר צבר במדינתו נקוב בדראכמות ושאינו משועבד בחובות. אולם במצב הנוכחי היוונים "המחוברים" מרוויחים באירו והונם הנקוב באירו נשמר. מי שנפגעים הם המוני המובטלים שלא מוצאים עבודה, המוני בעלי העסקים הקטנים שכורעים תחת נטל חובות שאין להם אפשרות להחזיר. האירו, כמו בדוגמה היוונית, יכול להפוך לכלי לעידוד אי שוויון קיצוני. אי שוויון הוא דבר טוב, אם הוא משמש כתמריץ ליזמות וללקיחת סיכונים. אולם האי שוויון שמחולל האירו הוא הרע מכל העולמות – הוא אי שוויון שמוטה לטובת המחוברים, לא לטובת היזמים.

כל העיניים נשואות ליוון

מחר יתקיימו הבחירות ביוון. ייתכן שמחר יהיה היום החשוב ביותר בתולדותיו של מטבע האירו מאז בא לעולם ילד הבלהות הזה. ייתכן מנגד שיהיה זה עוד מקרה של מהומה רבה על לא דבר. בכל אופן זו תהיה אבן דרך בנתיב הייסורים חסר התוחלת שהיבשת הכניסה עצמה לתוכו, מאז לא שעתה לאזהרותיה של מרגרט תאצ'ר מרחיקת הראות ולאזהרותיהם של רבים אחרים, מפול קרוגמן ועד מילטון פרידמן, ואימצה את המטבע מהגיהנום הזה.

אם יבחרו היוונים נכון הם יעלו לשלטון את מנהיג השמאל הקיצוני, אלכסיס ציפראס. איני חושב שאי פעם, בתולדות הכלכלה העולמית, היה מקרה שבו עלייתו לשלטון של מנהיג בעל נטיות קומוניסטיות, אחד שקרא לבנו על שמו של צ'ה גווארה, יכולה הייתה להיחשב התפתחות חיובית. אבל האירו בגרסתו הנוכחית כל כך גרוע, שאפילו קומוניזם לייט מהנוסח שמציע ציפראס, שאינו טוטאליטרי ואינו מוכוון לביטול הרכוש הפרטי, יכול להיחשב עדיף על פניו.

בהנחה שציפראס לא יתערטל לחלוטין אידיאולוגית, הוא לא יוכל להרשות לעצמו להמשיך בנתיב ההרס שבו יוון הולכת – עושה מאמצים נואשים להישאר במטבע שאינו מתאים לה. מאמציה של יוון חסרי תוחלת לאור העובדה שאפילו אם, בעמל עצום ובמחיר נורא, תצליח לשרוד עם האירו את השפל הגדול הנוכחי, כל שתקבל בתמורה הוא את השתחזרות השפל בתוך עשור או שניים, בלולאה אינסופית שלא תיגמר כל עוד לא יחוסל הרעיון הנוראי של המטבע האחד או לחילופין עד שתחוסל הלאומיות היוונית.

הסקרים האחרונים מיוון מנבאים שלציפראס ולמפלגתו סיריזה יש יתרון, אך לא ברור אם יוכלו להרכיב קואליציה. אולי גורלם יהיה כגורל ציפי ובוז'י אצלנו – מובילים בסקרים, אך סיכוייהם להרכיב ממשלה אפקטיבית נראים אפסיים. אולם אם בכל אופן תקום קואליציה נחושה ביוון, שתנקוט בצעדים שיובילו בסופו של דבר להפסקת מדיניות הצנע באירופה או לחילופין ליציאת יוון מהאירו, זו תהיה בשורה גדולה לכלכלה האירופאית ואפילו לאנושות כולה.

ה-s&p500 במטבע זר – הזדמנות השקעה?

קניית תעודת סל על מדד ה-s&p500 האמריקני נחשבת לאפשרות ההשקעה המנייתית הקלאסית – השקעה מפזרת סיכונים בחברות הגדולות של השוק הקפיטליסטי הפופולארי בעולם. לשם כך קיימות תעודות סל בארץ, בבורסה בארה"ב, וגם בארצות אחרות אשר עוקבות אחרי המדד.
העלייה החדה של הדולר לעומת יתר המטבעות בחודשים האחרונים מעלה אפשרות השקעה מעניינת – השקעה ב-s&p500 עם טוויסט שיאפשר תשואה גבוהה יותר אם הדולר יירד בחזרה בעתיד. כמובן נסתכן מנגד בתשואה נמוכה יותר אם הדולר דווקא עלה ויעלה עוד.

במקום ההשקעה הקלאסית במדד, ניתן להשקיע בו בתוספת גידור מטבע. ההשקעה הרגילה במדד מאפשרת לנו ליהנות מעליית ערכו הדולרי. למשל, אם עלה ב-10% כך ייגדל ערכו הדולרי של רכושנו.
בהשקעה מגודרת נהנה מאותו אחוז תשואה אך על בסיס מטבע אחר. למשל אם השקל יעלה ב-10% לעומת הדולר ומדד הs&p500 יעלה ב-10%, ערכה השקלי של השקעתנו לא ממש ישתנה אם השקענו בתעודת סל רגילה על המדד, אך יעלה ב-10% אם גידרנו. אם כך, כדאי לגדר את ה-s&p במטבע שאנו מצפים לעלייתו.

להשקעה מגודרת על בסיס השקל יש יתרון במיסוי רווחי הון כי למיטב הבנתי מורידים מהרווח את עליית המדד לצורך חישוב המס.
ניתן לקנות בבורסות אנגליה, קנדה, אוסטרליה או גרמניה השקעה מגודרת על בסיס מטבעות כמו הליש"ט, הדולר הקנדי, הדולר האוסטרלי או כמובן האירו. כולם צנחו לעומת הדולר האמריקני לאחרונה ועשויים לשנות מגמה בעתיד.

כמובן, אני מעלה רעיון ולא מתיימר להמליץ על שום דבר, בפרט כשההצעה קשורה לחיזוי תנועת מטבעות, עניין קשה מאין כמוהו. גם איני מבטיח שפרשנותי לחוקי המס נכונה, אם כי לפי הבנתי, כך פני הדברים.

הדלים יירשו את הארץ

בפוסט הקודם התייחסתי לנושא אי השוויון הכלכלי בזמננו, ולאופן שבו הוא מתחבר לשאלות של חסכון וצריכה. בפוסט הזה אני רוצה להתבונן בנושא אי השוויון מפרספקטיבה עמוקה בהרבה ולחזור דורות רבים לאחור.

לבני אדם יש הרבה צרכים, תקפים בזמננו כפי שהיו תקפים בזמנים עברו – מזון, מחסה, טריטוריה, רצון בפרטנר רומנטי ומיני, השגת מעמד גבוה בחברה. מאז שהגה צ'רלס דארווין את תיאוריית האבולוציה במאה ה-19, יש לנו דרך בהירה להסביר את מקור הצרכים האלו. מי שהיה בעל הצרכים האלו ומימש אותם במרוצת הדורות הצליח להעמיד צאצאים שורדים שנשאו בגנים שלהם את הצורך ואת היכולת לממשו. מי שלא היה להוט לממש צרכים אלו, או שלא הייתה לו את היכולת לכך, פשוט נכחד. אי שוויון ביכולת לממש את הצרכים הבסיסיים כגון מזון, ביטחון פיזי והשגת בן זוג מהמין השני הפך אפוא במהרה לאי שוויון במספר הצאצאים השורדים. העשירים והחזקים הולידו הרבה צאצאים ששרדו, העניים והחלשים הלכו ונכחדו. דוגמה מרשימה מצאתי במחקר שטען כי באזורי מזרח אסיה, 8% מבני האדם הם צאצאים ישירים של ג'נג'יס חאן. 8% מהאנשים באזור גיאוגרפי עצום הם צאצאים של אדם שחי לפני פחות מ-800 שנה! זו אבולוציה מהירה. כיצד הגיע ג'נג'יס חאן להישג דמוגרפי כזה? הוא הנהיג אי שוויון קיצוני, שבו הוא היה זה שבמעלה הפירמידה. ציטוט המיוחס לו משקף זאת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים:

העונג הגדול ביותר לגבר הוא להביס את אויביו, להביאם לפניו, לקחת מהם את כל רכושם, לראות את אהוביהם בוכים, לרכוב על סוסיהם ולהחזיק בנשיהם ובבנותיהם בזרועותיו.

גם במקומות שג'נג'יס חאן לא הנהיג בהם אי שוויון כה אכזרי, המציאות הייתה עדיין אכזרית למדי. למשל, גרג קלארק שחקר את אנגליה במאה ה-17, עומד על כך ששם הולידו העשירים הרבה יותר צאצאים שורדים מאשר העניים.

משמעותו האבולוציונית של אי השוויון נעוצה אם כך בתוצאה אחת – בכך שהוא גורם לאלו שבמעלה הפירמידה להעמיד יותר צאצאים שורדים מאלו שבתחתיתה.   אם רכוש היה גורם לבני האדם שחיו במרוצת ההיסטוריה לעשות פחות ילדים, האנושות הייתה מתפתחת כך שהייתה סולדת מרכוש ולא חומדת אותו, ואלו שהיו מושאי הקנאה ובמעמד הגבוה ביותר היו אלו שהצליחו להיפטר מרכושם כליל.

הדבר המוזר הוא כמובן העובדה שאנו חיים בעידן ההפוך הזה שבו הרכוש הופך למפגע אבולוציוני . חסרי הרכוש הם המולידים צאצאים שורדים בזמננו, העתיד הדמוגרפי של האנושות הוא באפריקה, וגם בארצנו חרדים וערבים מוזכרים הן בהקשר לילודה הגבוהה בקרבם והן בהקשר לעוני שהם שרויים בו.   למי שסולד מחומרנות, למי ששנתו נודדת מחרדת אי השוויון ובפרט למי שמוטרד משני הדברים כאחד, זו בשורה טובה מאין כמוה. האנושות מתפתחת כך שהיא תתעב את הרכוש, ואלו שלא שווים כלום ייחשבו לשווים ביותר. הדלים יירשו את הארץ.

האם הורדת ריבית טובה לעשירים?

כידוע הבנקים המרכזיים בעולם הזרימו בשנים האחרונות הרבה מאוד כסף לשווקים באמצעות הורדת ריביות, הן על החוב קצר הטווח והן על אג"ח ממשלתי ארוך טווח.
רבים רואים את האפקט של הורדת ריביות כטוב לעשירים וכמגביר את אי השוויון. זו השקפה מאוד משונה – את הריבית משלמים אלו שאין להם (ונאלצים לקחת חוב) לאלו שיש להם (ומלווים את מה שיש). נראה ברור שהורדת ריבית מיטיבה אם כך דווקא עם אלו שאין להם.
אפשר לטעון מנגד שהורדת ריבית מנפחת מחירי נכסים ובכך מיטיבה עם העשירים בעלי הנכסים. אולם זו לדעתי הסתכלות צרה – ניפוח מחירי הנכסים בא על חשבון העתיד. הוא אינו בא בחינם, אלא על חשבון הימים שיבואו. אם מורידים ריבית וערכו של נכס עולה, הדבר בא על חשבון התשואה שישיג בעתיד. למשל אם הריבית על אג"ח ממשלתי צונחת, הדבר מעלה את ערך האג"ח אך מקטין את התשואה עליו. באופן כזה, עשיר שכבר החזיק אג"ח ממשלתי מימים ימימה שווה יותר אבל על חשבון העתיד. כל התזרים העתידי ניתן לו כבר בהווה. ברם, עשיר שמקבל משכורת שמנה ורוצה להשתמש בה כדי לקנות מכשירי חיסכון חדשים נמצא בבעיה קשה, כי התשואות ירדו לאפס.
בקיצור, דיבור על האפקט האי שוויוני של הורדת ריבית אינו לעניין כלל וכלל, ונובע מאותה אובססיה להסתכלות פשטנית באקסל, שכבר הבעתי פעמים רבות סלידתי ממנה.
מה שכן ניתן לומר הוא שהורדת ריבית מיטיבה עם הצרכנים ופוגעת בחסכנים. היא טובה גם לעשיר שרוצה לממש נכסים כאן ועכשיו ולקנות בהם כמויות עצומות של קוויאר ויין מבציר איכותי וגם לעני שקונה חמאה ולחם מגלגול הלוואות ורוצה שיהיו זולות. אבל ככה בדיוק אמורים הדברים להתנהל מבחינת הכלכלה. כל דבר שיש בו עודף – כדאיותו אמורה לרדת. אנחנו חיים בעולם שיש בו שפע עצום, ובני אדם נמנעים מלהשתמש בו ואחוזים תשוקה כפייתית לחסוך. דבר זה מחייב תגובת נגד של הכלכלה שתהפוך את החיסכון לפחות אטרקטיבי.

מה מיט רומני יכול ללמד על תכנוני מס ועל חיסכון באמצעות IRA?

לאחרונה מדובר רבות על חיסכון בשיטת IRA בארץ, כלומר חיסכון פנסיוני שבו החוסך מנהל את ההשקעות בעצמו ואינו נתון לחסדיו ולעמלותיו של בית השקעות. אסף נתן כתב על כך בבלוגו בהרחבה. האופציה אמנם פתוחה בארץ רק לעצמאים וככל הנראה כך תישאר לאורך זמן.

היתרון של IRA הוא דחיית מס. המדינה אינה גובה מס אחרי כל פעולה בניירות ערך אלא רק בעתיד הרחוק, כאשר הקרן תימשך. מי שיש לו מספיק כסף למחייתו בלי החיסכון הפנסיוני יוכל אולי אפילו לא לשלם מס לעולם (ייתכן שגם יורשיו יוכלו למנות מנהל עיזבון שינהל פעולות בקרן לאורך שנים מבלי למשוך ממנה ומבלי לשלם מס, אם כי צריך לבדוק את הסוגייה). דעתי האישית היא שכל תיק השקעות שהוא צריך להיות ממוסה בשיטת IRA, זאת מאחר שאין הגיון למסות החלטות השקעה, אלא רק הוצאה של כסף לשם צריכה. אבל באווירה שונאת המשקיעים בארץ אין סיכוי שדעה כמו שלי תתקבל, ויש אפילו שמועות לפיהן מפלגת העבודה תחתור אחרי הבחירות להעלות את מס רווחי הון לרמות קיצוניות. בנסיבות אלו יתרונותיו של חיסכון בנוסח IRA רק יגדלו.

הנשיא אובמה עומד להציע בקרוב הגבלה על גודלו של חשבון IRA, כך שהסכום הכולל בו לא יחרוג מ-3.4 מיליון דולר. זו לכאורה הצעה די מיותרת, מאחר שבארה"ב לא ניתן להפקיד יותר מ-5,500 דולר לשנה בחשבון IRA, כך שכדי להגיע מהפקדות שנתיות כאלו למיליוני דולרים צריך מזל נדיר בהשקעות, וזה קצת קנטרני לחפש להציק למתי המעט ברי המזל האלו ולבסס על כך הצעת מדיניות.

אבל מתברר שיש דמות אמריקנית די בולטת שהצליחה לעבור את הסף המוצע של ה-IRA ובגדול. מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות שהתמודד ב-2012, מחזיק ביותר ממאה מיליון דולר בחשבון IRA. כיצד קרה לו הנס הזה? האם השקיע במניות טבע בשנות השמונים או בגוגל בזמן שהייתה סטרט אפ? לא ולא. כתבה ב"אטלנטיק" מעלה שככל הנראה ההסבר אחר לגמרי ונעוץ בנוהג מעולם ההשקעות האמריקני: לקרנות השקעה יש שיטה שלפיה מנהלי הקרן יכולים להצטרף לשאר השותפים בהשקעה, תוך כדי שהם מקבלים הטבה שלפיה הם צריכים לשים הרבה פחות כסף מהם. ייתכן למשל שמנהלי הקרן ישימו 1,000 דולר, אך יהיו זכאים לתשואה כמו שותפים אחרים אשר שמו 100,000 דולר. ההערכה היא שרומני, שהיה מנהל קרן השקעה מצליח, השתמש בכספי ה-IRA שלו לשם השקעות כאלו, שבהן סכומים קטנים שסיכן נחשבו, מבחינת הקרן שלו, כסכומים גדולים. התשואה על ההשקעות הוחזרה לחשבון ה-IRA שלו ולפיכך חמקה מתשלום מס מיידי. האמת היא שבשיטה האמריקנית, אשר להבדיל מהשיטה הישראלית, מחייבת פדיון של כספי ה-IRA בזקנה תוך תשלום מס גבוה, כלל לא בטוח שהרעיון משתלם, אבל בכל אופן הוא יכול ללמד על יצירתיות מעניינת בשימוש בתכנוני מס, יצירתיות שתמיד קל יותר לעשירים להפגין לעומת פשוטי העם.

התביעה נגד ישראל בהאג והמערכת הבנקאית

כבר כמה פעמים כתבתי בבלוג את השקפתי  שתביעת ישראל בפני בית הדין הבינלאומי בהאג מהווה רעידת אדמה במעמדה הבינלאומי של ישראל ותחייב שינויים מרחיקי לכת בהתהלותה בעניין מפעל ההתנחלויות.

אחת הנפגעות הקשות עלולה להיות מערכת הבנקאות בארץ. מערכת זו מממנת את ההתנחלויות באמצעות הענקת משכנתאות למתנחלים. הבנקים הישראלים הם בעלי שלוחות בחו"ל. כפי שמעידה פרשת בנק לאומי והעלמת המס בניו יורק, גם לאירועים שמתרחשים בשלוחות אלו יש השפעה קריטית על הבנקים, תיפקודם ויציבותם.

הכרזה על מפעל ההתנחלויות כפשע מלחמה תביא, בסבירות גבוהה, לסנקציות כלפי הגופים המממנים אותן, כלומר הבנקים הישראלים, וכלפי פעילותם בחו"ל. הפעם דווקא ארה"ב שבשנים האחרונות עושה חיים קשים לבנקאות הישראלית, לא תהיה מקור הבעיה. האמריקנים לא אישררו את אמנת רומא, מקור סמכות בית הדין הבינלאומי. הבעיה תבוא מארצות המערב האחרות שמבחינת מערכת המשפט שלהן, בית הדין הבינלאומי בהאג הוא בעל סמכות והשפעה.

אין אינטרס למדינות המערב להתנגש בעוצמה כזו עם מדינת ישראל, אולם לדעתי מכלול הנסיבות המשפטיות מעלה אותן על מסלול התנגשות איתנו שהוא בלתי נמנע.

האם יקר לבנק מרכזי להדפיס כסף?

המתעניינים בכלכלה עדיין הלומים מהתנהגותו המדהימה של הבנק השוויצרי המרכזי, שסילק השבוע בפתאומיות את החסם העליון שהציב על שער הפרנק.
ההסבר המקובל להחלטתו הוא שהחזקת התקרה לפרנק עמדה להפוך ליקרה מדי. בקרוב מאוד יתחילו האירופאים להחליש את האירו על ידי הדפסתו במאות מיליארדים לשם קניה סיטונאית של אגרות חוב. הצמדת הפרנק לאירו, ששערו כאמור צפוי לשחיקה חדה, תדרוש מהבנק השוויצרי המרכזי להוציא מכיסו פרנקים ולקנות בהם כמויות עצומות של אירו. נראה שחששו של הבנק היה שאזרחי שוויץ יראו איך הפרנקים היקרים שלהם נזרקים לשם צבירת אירו, מטבע שיודפס ויישחק, ותחושת קבס תעלה בגופם.

אך האם באמת מדיניות הצבת התקרה למטבע הייתה יקרה לשוויץ? זו שאלה מורכבת. כדי לענות על השאלה ננסה להבין טוב יותר את פירוש המילה "יקר".

אם אדם אומר שמוצרים מסוימים: מילקי, מכונית או דירה, הם יקרים עבורו, הוא מתכוון בדרך כלל לכך שיותירו לו מעט מדי כסף לדברים אחרים. האם המובן הזה של המילה "יקר" רלוונטי לענייננו? במובן אחד ודאי שלא. לשוויצרים יש מאגר בלתי מוגבל של פרנק שוויצרי שהם יכולים ליצור יש מאין. גם אם יקנו אירו בטריליוני פרנקים, תמיד יוכלו ליצור טריליונים נוספים. במובן שני, כן ניתן לראות בעיה של מחסור שנוצרת בעטייה של מדיניות המטבע. המחסור אינו במאזן הבנק המרכזי הבלתי מוגבל אלא בכוח הקנייה שפעולותיו מעבירות לאזרחים. שוויצרי שרוצה לקנות אייפד או לתדלק מכוניתו או לטעום גבינה מצרפת משלם יותר בשל הפיחות בערך הפרנק. נותר לו פחות לדברים אחרים.
דעתי היא שהמובן השני פחות משמעותי והייתה זו טעות מצד הבנק השוויצרי לייחס לו חשיבות מרובה. זאת מאחר שאפשר לסמוך על חוקי הכלכלה שבסופו של דבר יתקנו את הטעון תיקון: אם שוויצרים באמת יעילים ומוצלחים ומוצדק שירוויחו יותר מאנשי גוש האירו, אזי, גם אם נחסום את העלייה בערך הפרנק, נקבל את אותה עלייה בדרך אחרת: באמצעות עליית המשכורות בשוויץ, שתהיה איטית והדרגתית יותר ובריאה יותר לכלכלה. יש שלושה יתרונות גדולים לעליית משכורות איטית על פני עלייה חדה דרך תיסוף. הראשון הוא כאמור האיטיות וההדרגתיות שמאפשרות לכולם להסתגל. השני הוא שבעלייה איטית המושפעת מכוחות השוק נעשית אבחנה טובה יותר בין מקצועות שהשוק החופשי מצדיק העלאת משכורת בהם לבין אלו שלא ושבהם לא יעלו המשכורות. היתרון השלישי הוא שבעוד שתיסוף מעלה את ערך החובות, בעליית משכורות הדרגתית החובות נותרים באותו ערך ואילו רק המשכורות עולות.

הפרנק השוויצרי נוסק מעלה

אירוע חסר תקדים מתרחש היום בשווקים הפיננסים. הבנק המרכזי של שוויץ ביטל את החסם העליון שהציב למטבע שלו. התוצאה היא תיסוף חד בשיעור שאין לו אח ורע.

קשה לתאר כמה ההחלטה הזו משונה. שוויץ מצויה בדפלציה. זה הזמן מבחינתה לנקוט הרחבה מוניטרית, כלומר לנקוט צעדים שיגדילו את זרימת הכסף בשווקים ויהפכו את הכסף לזול ולזמין יותר. במקום זאת בחרו השוויצרים לנקוט בצעד ההפוך בדיוק והפכו את הפרנק השוויצרי למטבע יקר יותר.
לא סתם הגיבה הבורסה בשוויץ בנפילות חדות.