אם העולם ישתגע לגמרי

דמיינו שדונלד טראמפ נעשה נשיא ארה"ב (לא מאוד סביר, אבל בשלב זה בהחלט לא בלתי אפשרי). דמיינו שבארץ המיאוס מביבי גובר (סביר מאוד), יצחק הרצוג הנאשם בפלילים מאבד את ראשות מפלגת העבודה לשלי יחימוביץ' (סביר מאוד), ויחימוביץ' הופכת לראש המפלגה הגדולה ביותר בבחירות הבאות ונעשית ראש ממשלה (קשה להאמין, אבל לא בלתי אפשרי). עתה טראמפ המיזוגן הקיצוני ויחימוביץ' הפמיניסטית הדעתנית ייאלצו לנהל מערכת יחסים שבין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי, שלעומתה יחסי אובמה וביבי יהיו גן של שושנים שבו מושמעת נעימה פסטורלית. לא משעשע ומבעית בעת ובעונה אחת לחשוב על כך?

חוק בעייתי, ניסוי מרתק

נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור התמרמרה על הקולות שיצאו נגד בית המשפט בגלל פסיקת הגז. אבל היה בביקורות על החלטת בג"ץ משב רוח רענן – מישהו במדינה העז להביע בנחרצות ובבהירות עמדה שאינה הסוציאליסטית ביותר. בין המבקרים היה גם יובל שטייניץ שעד היום אנחנו משלמים את חטאי החלטתו לעשוק את משקיעי הגז באמצעות הקמת ועדת ששינסקי.

מצד שני העובדה שאפילו ח"כ אחד לא הצביע נגד החוק להגבלת שכר הבכירים בבנקים העידה עד כמה אנחנו במדינה עדיין שבויים בפרדיגמה שמעדיפה רגולציה אינסופית על כוחות שוק חופשי. אמת, הבנקים הם מונופול שנתמך בידי הידיעה שהמדינה מבטחת את פקדונותיהם, ולכאורה קיים קייס חזק למניעת ניצול לרעה של המצב הזה בידי בכירי המערכת. מצד שני, איזה תמריץ נותר למנהלים לייעל את המערכת, להילחם בטפילות של ועדי עובדים, לייצג את האינטרסים של המשקיעים, אם שכרם קבוע ולא יעלה באגורה כך או כך. ההצמדה לשכר העובד הנמוך ביותר היא בכלל הזיה סוציאליסטית מופרעת שרק מוח של יחימוביץ' ודומיה יכול היה להמציא. איזה היגיון כלכלי יש בדרישה להעלאת שכרם של מי שמנקים את השירותים בסניפי הבנק יותר משכר אלו שעושים זאת בשירותי משרדי ממשלה או הייטק. הריח הרע די דומה מן הסתם בכל המקומות.

גרוע מכך, בעוד שאפשר להשלים איכשהו עם חוק שכר הבכירים הפיננסיים בשל היות הבנקים בישראל קרטל חצי ממשלתי מנוון וחסר תקווה בלאו הכי, באופק מופיעים רעיונות חדשים שכבר גובלים ממש בטירוף. יצדיקו הקמת פסלים של לנין וטרוצקי בכיכר רבין אם ימומשו. הרעיון להטיל הגבלת שכר בכל חברה ציבורית יחסל לחלוטין את הבורסה לניירות ערך ויותיר בה רק חברות שיש סיבה טובה במיוחד עבורן, ואולי רעה במיוחד עבור המשקיעים, להיוותר במסחר. בכלכלה יש חשיבות רבה  לציפיות לעתיד. אם יווצר חשש מחוק מופרך להגבלת שכר בעתיד, ההשפעה הרעה והמצננת שלו על חברות ששוקלות להנפיק עצמן תתחיל כבר בהווה.  הבורסה היא המקום שבו יקבע גורל הפנסיות שלנו, וככל שזה תלוי בשלי יחימוביץ' ולמרבה החלחלה כנראה גם בשר האוצר כחלון, גורלן יהיה רע ומר.

ובכל אופן חוק שכר הבכירים גם נותן קורת רוח מסוימת למי שמרותק לאופן שבו תמריצים עובדים. אין ספק שלשינוי בתמריצים עבור בכירי המערכת הבנקאית יהיה השפעה על התנהגותם. כתבתי על התמריצים השליליים אבל יכול להיות שחלק מהתמריצים יהיו חיוביים, למשל חוסר עניין של בנקאים בסיכונים מיותרים או עידוד אנשים מוכשרים באמת לצאת מהסביבה הקרטלית של הבנקים ולפתוח ביוזמות חדשות. כדאי יהיה לעקוב ולצפות. נראה לי שמהעולם כולו יבואו חוקרים ללמוד איך בנק מושפע משינוי חד בתמריצים של מנהליו.

שאלות על פסילת מתווה הגז

קראתי את רוב עמודי הפסיקה הארוכה שהוציא בג"ץ אתמול. האינטואיציה המיידית של כל קורא חדשות היא שהשופטים השמאלנים השתמשו בכוחם בעניין זה כדי לתת לשלי יחימוביץ' את השלטון שלא זכתה בו בקלפי. בקריאת הפסיקה לעומקה מתגלה תמונה מורכבת יותר, אך עליי להודות שלא לגמרי הצלחתי להבינה.

בית המשפט העליון אישר ברוב דעות את עיקרי מתווה הגז, אפילו מבלי להידרש לכך שהכנסת תקבלו בחוק.  השופטים נפנפו למעשה את כל הטענות של דה מרקר ואנשי מחאת הגז על פיקוח מחירים, תחרות, עקיפת הממונה על ההגבלים, השתקת גורמי ממשלה מתנגדים. האמת שאיני זוכר את בג"ץ מבטל בצורה כל כך גורפת סדרת טיעונים שהאליטות בתקשורת דחפו לנו למוח במשך חודשים. השופטת חיות למשל יצאה מגדרה להדגיש עד כמה התרשמה שיש טעם בטענה שההסכם קשור לנושאי ביטחון ומאפשר לעקוף הממונה על ההגבלים. מהבחינה הזו הפסיקה ברובה המכריע הייתה טובה לחופש העסקי.

הנקודה שרוב שופטי בג"ץ סירבו לקבל היא עניין היציבות – ההבטחה של הממשלה שלא לתת לכנסת לחוקק חוקים שיסתרו את המתווה במשך עשר שנים. הממשלה אינה השליטה בכנסת והיא אינה יכולה להתחייב לכך. רק מדינות נחשלות מנסחות חוזים בצורה שחוסמת את שיקול הדעת העתידי של מוסדותיהן.
מדברי השופטים ניתן היה להסיק שהסדר שמאפשר שינוי ברגולציות אך מבטיח פיצויים בגינו היה מקובל עליהם, אפילו בלי חקיקה. אף השופט סולברג, הסמן הימני בבית המשפט, סבר שפסקת היציבות אינה יכולה לעמוד אלא אם תפורש כהבטחה על מתן פיצויים.  שני שופטי הרוב האחרים דרשו שהממשלה תבטל במוצהר את ההתחייבות ליציבות וסברו שאין להסתפק בפרשנותה כהתחייבות לפיצוי.

מה שעדיין אינו ברור לי הוא אילו פיצויים יהיו קבילים. הרי אין הבדל גדול בין האמירה שההסדר לא ישונה לעולם ובין האמירה שניתן יהיה לשנותו ולשלם על כך פיצויים אסטרונומיים. בנוסף, כשהמדינה חותמת על הסכם עם גוף לא ישראלי, היא מן הסתם עלולה להיות נתונה ללחץ בינלאומי עצום ולבוררות בינלאומית שתוכל לכפות עליה תשלום פיצויים גדולים במקרה שתפר את רוח ההסכם בעתיד, גם אם אין פסקת יציבות מפורשת שמופיעה בחוזה, כך שכל הנושא נראה לי מעורפל מאוד. המדינה רשאית לבטל מן הסתם את הסכם השלום עם מצרים למשל, אבל המחיר הבינלאומי שתשלם על כך יהיה מטורף. גם המחיר שתשלם ישראל על הפרת הסכם עם חברות הגז יהיה כבד ברמה שתהפוך זאת לצעד בלתי הגיוני אף אם לא תהיה פסקת יציבות מפורשת. ראו לאיזה מלחמות נקלעה ארגנטינה במאבקה עם מחזיקי האג"ח שלה ולא בבתי משפט ארגנטינאיים אלא אמריקניים.

נקודה נוספת שהעלה השופט סולברג בחוכמה היא שגם אם פסקת היציבות הייתה הופכת לחוק, אין זה נהיר איזו יציבות הייתה מושגת בכך. כנסת רשאית לשנות חוקים. האם מישהו מעלה על דעתו שיש לחוקק חוק יסוד: מתווה הגז שיהפוך לדבר החקיקה היחיד בתולדות המדינה שלא תהיה דרך לבטלו? אולי בדומה לסעיף הבלתי ניתן לביטול בכל רוב שהוא המצוי בחוקה האמריקנית שקובע שלכל מדינה יהיה אותו מספר נציגים בסנאט?

בכל אופן, על אף שההבדל בין קיום פסקת יציבות לבין העדרה מעורפל, ברור שהפסיקה מעלה במידה מסוימת את תוחלת הסיכון מבחינת מנהלי נובל אנרג'י. מי יתקע לידם ששלי יחימוביץ' לא תהיה שרת האוצר הבאה או אפילו ראש הממשלה ותעשה בהם שפטים, יהיה אשר יהיה המחיר שישלם על כך המוניטין של מדינת ישראל? הם כנראה יצטרכו לקבל משהו שיאזן את הפגיעה מכיוון אחר. לכן אפשר לשער שאחר שייעשה עוד קצת סחר סוסים, בסופו של דבר ייצא הגז מן הים.

האיינשטיין של יפן

פול קרוגמן פרסם את פרוטוקול הפגישה שלו עם בכירי ממשלת יפן וביניהם ראש הממשלה אבה. עצתו: הגדילו את הגרעון ואל תפחדו מהחוב. האם היפנים ירשו לעצמם ללכת בעקבות אחד היהודים החכמים בעולם ולחזור אחרי עשורים לשגשוג כלכלי גדול? או שימשיכו במדיניות הכלכלית הנוכחית שהתבססה בעיקר על פיחות הין, ועל אף שקצרה הישגים גדולים רחוקה מלהספיק.

אפשר לראות עד כמה קרוגמן התקרב לתפיסת התיאוריה המוניטרית המודרנית (MMT), שבזה לראיית חוב הנקוב במטבע המקומי כסכנה לכלכלה, אם כי הוא שומר עדיין על מרחק זעיר ממנה. קרוגמן העביר שנים בהטפות חסרות שחר נגד סכנות הגרעון שמציבה מדיניות ממשל בוש, אבל הודה שלמד משהו על כלכלה מאז אותם ימים.

כמה קטעים בתרגום חופשי:

על ההחלטה האיומה של יפן להעלות מס קניה

מדיניות פיסקלית מרחיבה היא יעילה, והסביבה הגלובלית כיום היא כזו שבה ממש ממש צריך הרחבה פיסקלית. התפיסה שיש לתעדף איזון תקציבי ארוך טווח על הרחבה תקציבית כיום נראית לי מאוד מאוד שגויה. ברור שאני מכוון לרעיון העלאת מס הצריכה.

על רפורמות מבניות

שימו לב שלא אמרתי דבר על רפורמות מבניות. זה לא שאני נגד, אבל רפורמות מבניות נראות כעניין שולי יחסית לנושא הקריטי של הגדלת הביקושים… אני מודאג מכך שהדיבורים על רפורמות מבניות משמשים תירוץ לא להתמודד עם הנושא העיקרי – העדר ביקושים ומלחמה בדפלציה.

יפן אינה יוון

אם מישהו אומר שיפן תהיה כמו יוון, הסבירו לי איך זה יכול לקרות. יש לכם מטבע משלכם. בתסריט הכי גרוע יהיה פיחות בין, אבל זה יהיה דבר טוב מנקודת המבט שלכם.

על שיקום הכלכלה העולמית בעקבות מלחמת העולם השנייה

הנקודה החשובה לגבי המלחמה מהזווית המקרו-כלכלית היא שהיה אז תמרוץ תקציבי עצום. העובדה שהייתה מלחמה מאוד מצערת. אבל זה היה פשוט משהו שהוליך לתמריץ תקציבי שאחרת לא היה קורה.

על הבעיה הדמוגרפית

הייתי אומר שיש סיבות יסודיות לכך שביפן קשה להעלות את רמות הביקושים. הדמוגרפיה ביפן יוצרת בעיות ייחודיות וגודל האוכלוסייה בגיל העבודה צונח בשיעור של יותר מאחוז לשנה.

על הקושי של הנשיא אובמה להגדיל גרעון

הייתה פגישה של כלכלנים שהנשיא פתח באומרו:"אני רוצה לשמוע את הרעיונות שלכם. אל תגידו לי שצריך להוציא טריליון דולר על תשתיות. אני יודע את זה, אבל אני לא יכול להעביר את זה בקונגרס"

ירידת מחירי הסחורות אינה הבעיה של המערב

ירידת מחירי הסחורות היא דבר ענק מנקודת המבט הגיאו-פוליטית וחשובה להמון בני אדם, אבל היא לא חלק גדול מהבעיה שאנו מתמודדים איתה בעולם המפותח. הבעיה נעוצה בביקושים.

באיזו מדיניות אפשר להשתמש כזרז להרחבה תקציבית ובאיזו לא

מדיניות האקלים – בנוסף להיותה קריטית – במובנים מסוימים שום דבר לא קריטי כמוה, היא גם תמריץ אפשרי להשקעה פרטית ולמעבר לטכנולוגיות ירוקות בעולם המפותח.

נושא הפליטים יוצר המון מתחים… אבל אפשר לומר, אפילו שזו דרך מוזרה להציג זאת, שלקלוט את הפליטים זה לא יקר מספיק כדי לשמש כזרז להרחבה תקציבית רצינית. זה לא זניח, אבל לא מספיק יקר.

 

מה שמוסרי, מה שחוקי ומה שמפריד ביניהם

היום התפרסם סרטון שמראה חייל צה"ל יורה בחברון במחבל שרוע על הרצפה, והמחזה עורר תגובות חצויות – הזדהות והבנה מצד ההמונים בפייסבוק ובטוקבקים לצד גינוי והוקעה מהאליטות התקשורתיות, שהציגו את האירוע כאיזה שפל מוסרי. ממש בו זמנית פרסם בית המשפט העליון החלטות שבהן אישר, על אף התנגדויות והסתייגויות חלק מהשופטים, הריסת בתים של משפחות מחבלים.

קשה לי למצוא נימוק מוסרי סביר לכך שהפעולה הראשונה מזעזעת מהשנייה. מצד אחד פגיעה במחבל רצחני בדם חם בידי חייל צעיר, שבוודאי שמע שאין לתת למחבלים לצאת חיים מאירוע ויישם זאת דקות ספורות אחרי פיגוע שהמחבל ניסה לבצע. מצד שני אישור להרוס את רכושם העיקרי של אנשים שבעליל הם חפים מפשע, ואפילו בעת העתיקה או בימי הביניים היו מפקפקים במשמעות האשמה היחידה שלהם – קרבת משפחה למחבל שגר תחת צל קורתם.

איש אינו רשאי ליטול החוק לידיו ואם יתברר שהנסיבות באירוע בחברון לא היו יכולות בשום פנים להצדיק את הירי מטעמים של הגנה עצמית, החייל צריך להיענש. אבל מכאן ועד לזעזוע מוסרי עמוק וצבוע הדרך ארוכה. בפרט אחרי עסקת שליט, כשאנו מבינים היטב שמחבל ששורד אירוע חבלה עלול להשתחרר מהכלא בתוך זמן לא רב. לעומת זאת החוק הבינלאומי כנראה מתיר את הרס בתי משפחות המחבלים, ובכל אופן הוא מדיר שינה מבחינה מוסרית.

חוקים מודרניים מעצבים מערכות תמריצים מורכבות מאוד ולכן אינם חייבים להתיישב עם המוסר האינטואיטיבי. אפשר להבין את חשיבותם. ברם, אין צורך להעמיד פנים שהפרתם היא תמיד קטסטרופה מוסרית או שההליכה בעקבותיהם היא תמיד נטולת רבב מבחינת המוסר.

החרדים מתייוונים

בפוסט קודם ובדיונים עליו עסקתי בשאלה המרתקת אם הריבוי הטבעי הגבוה של החברה החרדית (והחרד"לית) בישראל יוצר עם יהודי מסוג חדש. לא כל כך מוכשר, כי יש מתאם שלילי ברור בין אמונה דתית פונדמנטליסטית לבין יכולות אינטלקטואליות גבוהות, אבל גם לא כל כך טיפש, כי אמונה דתית נוקשה הכוללת קיום מצוות קפדני דורשת רמה גבוהה של שליטה עצמית וזו אינה מתיישבת עם טיפשות מוחלטת.

במבחני פיז"ה הנערכים בבתי הספר בישראל מצאתי ראיה אמפירית לתזה הזו. הבנים החרדים אינם משתתפים במבחני פיז"ה, אבל על פי הדו"ח שהוציאו עורכי המבחן, הבנות משתתפות ללא בעיות. אלא שהתוצאות שלהן נמוכות, נופלות מהתוצאות של הבנות בכל מדינות המערב, גם במדינות דרום אירופיות לא מצליחות במיוחד כמו ספרד ויוון. למעשה יש דמיון רב בין תוצאות הבנות החרדיות לתוצאות ביוון, שהיא כנראה המדינה המערב אירופית הנחשלת ביותר בהישגיה המדעיים והכלכליים. כמו תושבי יוון, גם החרדים יכולים להשתבח במורשת אינטלקטואלית מפוארת עצומה, אך ההווה אינו עומד בסטנדרטים של העבר.

עברתי על התוצאות ב-2009 וב-2012 ושמתי לב לעקביות שלהן. הדבר היחיד שבלט לטובה הוא שב-2012, כחלק מהשיפור הכללי בהישגי ישראל, ניתן היה לראות שגם הבנות החרדיות מצליחות בצורה סבירה בקריאה, גם אם עדיין פחות מהתלמידים במגזרים היהודים האחרים.

מה שמעניין עוד הוא שהשונות בתוצאות נמוכה. בניגוד גמור לשונות הגדולה השוררת בארץ, השונות בין הבנות החרדיות דומה לשונות בארצות הומוגניות כמו דנמרק. יש מעט מצטיינות אך גם מעט בנות שיכולותיהן הן בגדר כישלון טוטאלי. אפשר לנחש שבנות כאלו ייפלטו מהסמינר החרדי ומהחברה החרדית כמו שנפלטים הבנים השבבניקים, ודור ההמשך שלהן כבר לא יהיה חרדי ממש ברובו.

קל להבין את תופעת השונות הנמוכה, אך הממוצע הנמוך מעלה שאלות פתוחות – כמה מתוך התוצאות האלו אפשר להסביר באלמנטים תרבותיים כמו מוטיבציה נמוכה להשתתף במבחן, רמה נמוכה של בתי הספר או חשיפה נמוכה לטלוויזיה ולספרות מדעית. מפתה לתלות את התוצאות בחינוך החרדי הגרוע אבל התוצאות משתחזרות לאורך שלושה מימדים – מתמטיקה, קריאה והבנה מדעית, האם בכולם החינוך החרדי מפשל באותה מידה?

כמה מהתוצאות ניתן להסביר על ידי העוני השורר בחברה החרדית (פחות גירויים לילדים, פחות משחקים ואולי גם תזונה לא טובה מספיק)? כמה אפשר להסביר על ידי ריבוי הילודה (פחות השקעה בכל ילד)? כמה אפשר להסביר על ידי סיבות גנטיות – בין הסיבות הגנטיות ניתן לכלול בראש ובראשונה את קיומה של ברירה טבעית שבה החכמים נושרים מהחברה החרדית והפחות חכמים מצטרפים אליה. בעיה גנטית פוטנציאלית נוספת היא מיעוט נישואים בין עדתיים, מה שמונע און כלאיים (האם בשל כך החרדים גם נמוכים יותר?).

האם מול עינינו הולכת הילודה החרדית ויוצרת עם יהודי טיפש יותר, אך הומוגני? ראיה מעניינת לכך מצאתי בכתבה מתחום אחר, על ההתלהבות הגדולה שמעורר דונאלד טראמפ ביהודים חסידיים בניו יורק, מה שעומד בניגוד לסלידה שהוא עורר כמעט בכל זרם יהודי אחר באמריקה, לפחות עד שנאומו האחרון באיפא"ק שינה את המגמה.

מערכת מס מתסכלת וצודקת

תומר אביטל קורא למרד מסים. הוא מתלונן על ההקלות הנדיבות במיסוי שנהנים מהם חברות כמו טבע או פייסבוק, טייקונים למיניהם וכיוצא באלו, ובני אדם מן היישוב אינם זכאים להם.

מיסוי הוא נושא מורכב אבל הרעיון היסודי מאחוריו אמור להיות פשוט – אין מספיק משאבים להקצות לכל רצון אנושי, ובחלק מהמשאבים המדינה רוצה להשתמש לצרכיה. לכן כשאזרח מכלה משאבים כלשהם, צריך לודא שהוא מותיר משהו גם למדינה.

מהזווית הזו אפשר להבין שמיסוי של חברות כמו טבע או גוגל הוא מעוות לחלוטין. טבע או גוגל אינן מכלות משאבים. הן משתמשות במשאבים מסוג אחד על מנת ליצור משאבים מסוג אחר, שהתועלת שלהן לחברה גבוהה יותר. עובדה שהמשאבים הגולמיים שהן צורכות (חומרי גלם לתרופות או עובדים מוכשרים) שווים פחות בשוק מאשר המשאבים המוגמרים שהן יוצרות (תרופה לטרשת או מנוע חיפוש). הבדל השווי הזה הוא הבסיס הכלכלי לפעילותן והוא הוכחה שאינן מכלות משאבים אלא יוצרות משאבים חדשים. לכן המס הראוי על פעילותן הוא אפס.

אבל יש שתי בעיות עם מיסוי אפס על חברות. האחת – זה לא בא טוב לסוציאליסטים בעין, וישמש כבסיס לאינסוף דמגוגיות של תואמי שלי יחימוביץ' וברני סאנדרס. השנייה – מיסוי כזה יהיה מקלט מס נפלא לעשירים. אין כוונתי לכך שהעשירים יקימו חברות ארנק וישמרו בהם את הרווחים מעבודתם מבלי לשלם עליהם מס. זה אינו ראוי להיחשב כתכנון מס בעייתי כלל, מאחר שכאמור, כל עוד האדם אינו מכלה משאבים בעולם אין סיבה למסותו. כסף השמור בחשבון בנק אינו מכלה דבר מלבד זרם החשמל הזעיר הנדרש כדי לשמור על זרימת הביטים במחשבי הבנק. החשש מתכנון מס הוא אחר – לחברה יש את היכולת לרשום הוצאות כאילו נדרשו לשם קבלת רווחים, בעוד שלמעשה נדרשו רק כדי לספק צרכיו האישיים של בעל השליטה. הוא יטוס לכנס מקצועי בלאס וגאס על הנייר, ולמעשה לבילוי סוער בעיר החטאים. הוא כביכול יעסיק את ילדיו כשכירים בשכר מינימום בחברה, ולמעשה יעביר להם כסף כמתנה לבזבוזיהם. כל תכנוני המס האלו כבר קיימים היום, אבל הפחתה גורפת של מס החברות לאפס תעצים מאוד את כדאיות הקמתה של חברה ולכן גם את כדאיותם, ותדרוש גיוס המוני מפקחי מס לשם מניעת ניצול לרעה.
אולם כשמדובר בחברות ענק ציבוריות המתנהלות בסביבה תחרותית כמו גוגל או טבע, החשש לניצול של החברה לשם סיפוק צרכים אישיים הוא זניח. המס הראוי על חברות אלו הוא שואף לאפס.

דיני המס המפותלים בישראל, התמריצים שהם נותנים ועיוותיהם הם למעשה ניסיון מתמיד לרבע את המעגל – למסות חברות בינלאומיות גדולות במס שיתקרב לאפס שבו אמורות להיות ממוסות לפי ההגיון הכלכלי, אך מבלי לוותר על רעיון מיסוי החברות באופן גורף. אבל למתבונן מבחוץ הדברים יכולים להיראות מאוד מתסכלים – כיצד זה שהוא הקטן נעשק בידי המדינה, ואילו הדגים הגדולים קורעים את הרשת.

העקומה הישראלית

בעקבות הפוסט הקודם שבו נגעתי בעקומת הפעמון של האינטליגנציה היהודית בארה"ב, סיקרן אותי לבחון את עקומת יכולת החשיבה אצלנו כאן בארץ. כדי לעשות זאת פניתי למבחני פיז"ה 2012 שהונהגו בבתי הספר בארץ וקראתי את הדו"ח המקיף על תוצאותיהם.

נקודת המוצא עגומה מאוד – ישראל נמצאת בתחתית של מדינות ה-OECD מבחינת הישגיה, אולם התמונה נעשית ברורה יותר כאשר מבינים שישראל מתקיימת כשתי מדינות נפרדות – אחת שייכת לרוב היהודי, והאחרת שייכת למיעוט דובר הערבית. הערבים בישראל הם בני קבוצה אתנית שונה, דוברים שפה שונה, מתנהלים תחת נורמות תרבותיות שונות והישגיהם במבחן שונים מאוד. הציון הממוצע של הערבים נופל משמעותית מהציון בקרב היהודים, אך זהה לחלוטין לציון הממוצע בירדן. די מדהים לחשוב שאם ההיסטוריה של האזור הייתה משתנה מהקצה אל הקצה, התנועה הציונית לא הייתה קמה וערביי ישראל היו נספחים לירדן, דבר אחד היה כנראה נותר זהה – ביצועי התלמידים הערבים בארץ ישראל במבחני הפיז"ה. מה שמטריד במיוחד בקרב הערבים הוא העדר מוחלט של מצוינות. 0% מהם מגיעים לשתי הרמות הגבוהות ביותר במתמטיקה, מול 12% מהיהודים. המצב ביכולת הבנה של טקסט אינו טוב בהרבה. נתונים אלו נראים קיצוניים והפתיעו אותי – חשבתי שלפחות הערבים הנוצרים מצטיינים בהישגיהם הלימודיים, אבל אולי הם קבוצה קטנה מכדי שתהיה ניכרת בסטטיסטיקות. אם ההישגים של תלמידים ערבים כה גרועים ואם מערכת החינוך הישראלית לא הועילה להם דבר לעומת מערכת החינוך בירדן למשל, אלו נתונים שמבשרים רע למערכות החינוך של מדינות מערב אירופיות שקולטות בזמן הזה המוני פליטים ערבים צעירים מהמזרח תיכון. שוודיה אכן מודאגת מירידה בממוצע הישגי התלמידים בעקבות קליטת הגירה, מגמה שמן הסתם רק תחריף. פרספקטיבה בינלאומית לגבי הישגי ערביי ישראל במתמטיקה היא שהם אמנם דומים לאלו של בני עמם בירדן, אך גרועים משמעותית מהישגיהם של תלמידים שחורים בארה"ב או אבוריג'ינים באוסטרליה, אף שנראה שהשתלבותם של הערבים בישראל מוצלחת יותר משל שתי קבוצות אלו בארצותיהן. נתוני הערבים כל כך גרועים עד שהם מעלים את השאלה אם ההסבר נעוץ בחלקו בכך שמוטיבציית ההשתתפות במבחני פיז"ה בקרבם נמוכה במיוחד. אחרי הכול זה מבחן שאין שום תמריץ להצליח בו מלבד לרצות את משרד החינוך, וגם המדגשים עם הכיתוב "השתתפתי בפיזה" שמחולקים למשתתפים לשם העלאת המוטיבציה כנראה לא מועילים הרבה.

כשמסתכלים רק על התלמידים היהודים בישראל, מגלים שהתוצאות הן ממש באזור הממוצע של ה-OECD. בחלק המילולי יותר מהממוצע. בחלק המתמטי מעט פחות ממנו. דבר זה מעודד, אך עדיין מאכזב. ראשית משום שהיהודים מעולם לא הסתפקו בממוצע ושנית משום שאם מורידים את הערבים מהממוצע הישראלי, מתבקש להוריד גם את השחורים מהממוצע האמריקני, המוסלמים מהממוצע הצרפתי והמאורים מהממוצע הניו זילנדי, ואם כך נעשה, ההשוואה בין יהודי ישראל לכל השאר תנעם לנו עוד פחות. סיבה שלישית לא להתלהב מהתוצאות היא שהן זה מקרוב באו, ובסבב הקודם של פיז"ה ב-2009 הן היו גרועות יותר. מי יודע מה יניב הסבב האחרון מ-2015 שתוצאותיו עוד לא פורסמו.

התוצאות החינוכיות בארץ בקרב תלמידים יהודים הן אם כך די מאכזבות. מה שמותיר שאלה פתוחה: כיצד זה שבכל אופן בישראל יש כל כך הרבה הייטק ומדע וטכנולוגיה וחדשנות שהם לא רק בממוצע של העולם המפותח אלא גם בטופ שלו. לכך יש שתי תשובות. ראשית, הקשר בין הישגים במבחנים סטנדרטיים לבין חדשנות בוודאי קיים אך אינו מוחלט. עובדה שהעמים המזרח אסייתיים מוליכים את טבלת מבחני פיז"ה אך אינם נחשבים כחדשניים במיוחד. שנית, באה לעזרתנו אותה עקומה שציינתי בפוסט הקודם. עקומת ההתפלגות בישראל שונה מהעקומות המאפיינות את רוב ארצות ה-OECD בכך שהשונות בה גדולה במיוחד, אפילו אם מבודדים רק את החינוך היהודי. נתון זה נדון תמיד בשלילה ובהחמצת פנים, כי הוא מלמד על אי שוויון. אבל הפן החיובי של אי השוויון בהתפלגות הוא שבקצה הגבוה של העקומה ישנם הרבה תלמידים שמתוכם תוכל לבוא האליטה האקדמית של העתיד. בצד הגבוה איננו נופלים כנראה מרוב ארצות המערב, למעט אולי פינלנד המופלאה. מבחינה זו השוויון היחסי ביכולות בתוך החברה הערבית עומד בעוכריהם של הערבים – אם גם בבתי הספר שלהם היה אי שוויון גדול בהתפלגות, לא היה שיעור המצטיינים במתמטיקה מגיע ל-0% אצלם.

העקומה שמחברת ישיש ושופט

בבית המשפט העליון של ארה"ב יש תשעה שופטים. שלושה מהם יהודים. הנשיא אובמה כנראה ימנה היום שופט נוסף לעליון, ויש סיכוי טוב שהוא יהיה שופט יהודי בשם מריק גרלנד. גם אם גרלנד ימונה, לסנאט שמורה הזכות שלא לאשרו, אך אם יאושר, התוצאה תהיה שיהודים, שני אחוזים מהאומה האמריקנית, ימנו כמעט חצי ממשפטניה הבכירים ביותר. להבדיל מרבים מהפוסטים הקודמים, לא על נפתולי הפוליטיקה האמריקנית אני רוצה לכתוב הפעם, אלא על טיבן המעניין של עקומות פעמון.

יכולות אינטלקטואליות צפויות להתפלג כעקומת פעמון המשקפת התפלגות נורמלית. המון דברים בעולם שנובעים מערבוביה עצומה של גורמים ונסיבות נוטים להתפלג באופן זה. עקומת פעמון בנויה כך שהבדל קטן יחסית במרכזה הופך לבעל משמעויות עצומות בקצוות. דבר זה משקף את מה שקורה עם יהודים ויכולותיהם האינטלקטואליות. היהודי הממוצע באמריקה מצליח יותר במבחני מנת משכל, אבל לא כל יהודי חכם במיוחד. יש הרבה יהודים אהבלים, ומי שינסה לדרג חוכמה בקרב קבוצה של סטודנטים אמריקנים רק על פי השאלה האם חבריה הם יהודים או לא, ינחל כישלון חרוץ.  הדברים משתנים כשמגיעים לטופ של הטופ במיומנויות שדורשות כישורים אינטלקטואליים ניכרים. שם חלקם של היהודים גדול ללא כל פרופורציה לשיעורם הזניח באוכלוסיה. יש כאלו שהתופעה הזו מביאה אותם להעלות תיאוריות קונספירציה אנטישמיות, אבל האמת היא שזו סטטיסטיקה פשוטה. הבדל לא דרמטי בממוצעים הופך בעקומות פעמון להבדל דרמטי מאוד בקצוות. לאחרונה ראינו עוד דוגמה לתופעה הזו מכיוון אחר לגמרי. דבר ידוע הוא שתוחלת החיים של הגברים היהודים הישראלים היא מהגבוהות בעולם, אולי אף הגבוהה ביותר. אבל בספר השיאים של גינס אף פעם לא הראו תמונה של קשיש ישראלי בקטגוריית הגבר הזקן ביותר. בדרך כלל  היו אלו קשישים יפניים או אמריקנים. היה נתק בין היתרון הישראלי בממוצע לבין מה שקורה בקצה של הקצה. לא עוד. את העובדה שישראל קרישטל, ניצול השואה בן ה-112 מחיפה הוכתר כאיש המבוגר ביותר שחי כיום, אפשר לראות כצירוף מקרים וכמזל נדיר של אדם בודד בין מיליארדים. אך ניתן לראות פה גם סוג של גורל סטטיסטי, דומה למה שקורה גם בבית המשפט העליון של ארה"ב: הקצוות של העקומה מהדהדים ומגבירים לאין ערוך יתרונות קלים בממוצע.

ימי ה-MMT

הפופולאריות של ברני סאנדרס בארה"ב מדאיגה. פוליטיקאי שאין לו סנטימנטים רבים מדי למדינת ישראל אבל יש לו סנטימנטים לפידל קסטרו, הוא בעל סיכוי להפוך לנשיא. הצלחתו בקמפיין צריכה לעורר דיון אסטרטגי אצל קובעי המדיניות שלנו – איך תוכל ישראל לתפקד בלי גב אמריקני. נכון שבקונגרס ישראל צפויה ליהנות מתמיכה רחבה עוד שנים רבות, אבל בנושאי חוץ וביטחון לנשיא סמכויות בלעדיות, והקונגרס לא יוכל להושיענו בשעת משבר אם הנשיא לא ירצה בכך.

אבל אין רע בלי טוב – בעקבות קמפיין סאנדרס התיאוריה המוניטרית המודרנית, מה שמכונה MMT, זוכה פתאום לתשומת לב. כמה מהכלכלנים הבכירים בזרם משמשים כיועצים לסאנדרס. כתבתי בעבר בהרחבה ובאהדה רבה על הרעיונות של MMT. הרעיון המרכזי של התיאוריה הוא שממשלות מודרניות אינן מממנות תקציביהן באמצעות גביית מסים, אלא באמצעות יכולתן להדפיס כסף. לכן אין חשיבות מיוחדת לכך שכמות המסים שנגבו תהיה זהה להוצאות. במילים אחרות – אין שום בעיה עם גרעונות תקציביים.
באופן רשמי סאנדרס אינו מציע לממן את הוצאות העתק שמתכנן על ידי הדפסת כסף אלא על ידי מיסוי כבד, בפרט של עשירים. כך שהשפעת MMT נראית מוגבלת. אבל יהיה קשה מאוד פוליטית להעלות מסים בשיעורים כאלו, ולכן בפועל כדי לממן הוצאות בהיקפים גדולים תידרש חשיבה נוסח MMT.

כתבה מעניינת באתר בלומברג דנה ב-MMT ובהשפעותיה על קמפיין סאנדרס. דונאלד טראמפ והמועמדים הרפובליקניים האחרים צפויים להתרחק מ-MMT כמו ממגפה, כי היא נתפסת כמעודדת ממשלה גדולה ובזבזנית, תועבה במונחים שמרניים, אבל מאחר שהם מציעים קיצוצי מס עצומים מבלי לקצץ בהוצאות בהיקף דומה, רעיונות של MMT יכולים היו לספק להם גב.