הדמוגרפיה האולימפית

בגילאי 20 בערך מתחילים ספורטאים להביא מדליות אולימפיות. מעמדה הדמוגרפי של ישראל בעולם הוא עדיין כשל מדינה קטנה עד בינונית אבל בגילאים הצעירים היא כבר לא כה רחוקה דמוגרפית ממדינות גדולות. בישראל נולדים כ-180 אלף ילדים בשנה. באיטליה רק קצת יותר מפי 2. בצרפת פי 4. ביפן רק קצת יותר מפי 4. היבול של ישראל במשחקי ריו היה שתי מדליות ארד. לאיטליה היו 28 מדליות, מתוכן שמונה זהב. לצרפת היו 42, מתוכן 10 זהב. ליפן היו 41 מדליות, מתוכן 12 זהב. האם בתוך שני עשורים נצמצם פערים כמו שמנבאת הדמוגרפיה? כלומר לישראל יהיו כ-10 מדליות, 2-3 מתוכן זהב? כנראה שלא – מקורות הגידול הדמוגרפי הם לא במקומות שבהם מתחנכים ספורטאים. בחינוך הדתי והחרדי השמרני תרבות הגוף נתפסת כתרבות יוון (שהיא בעצמה לא מה שהיה פעם ויבול המדליות שלה פושר). הצטיינות ספורטיבית אינה מתקבלת בברכה. כשמדובר בבנות גם שיקולי צניעות ימנעו מהן להתחרות בענפי ספורט. אפילו יוצא בשאלה יפספס קרוב לוודאי את השלב הקריטי לחינוכו הספורטיבי אם הוחמץ בגיל צעיר. גם דתיים ליברליים מסוגו של ראש הממשלה בנט יתקשו לגדל ילדים להצטיינות אולימפית בשל המכשול הגדול שמציבה שמירת השבת על השתתפות בספורט תחרותי.

צד שני למטבע הדמוגרפי הוא ערביי ישראל. כמעט חמישים שנה שערבי ישראלי לא השתתף במשלחת לאולימפיאדה. אין טיפוח ספורטיבי של ילדים בקרב ערביי ישראל, בטח לא במגזר הבדואי הצומח דמוגרפית. וגם אם יהיה – הערבי הספורטאי האולימפי יתמודד עם דיסוננס גדול כמייצג הדגל וההמנון של האומה שבעיניו היא אולי כובשת. בכל מקרה הדרך עבור הערבי הפלסטיני ארוכה – ירדן השיגה רק ב-2016 את המדליה הראשונה בתולדותיה. גם במדינה מוסלמית מפותחת יחסית כמו טורקיה יבול המדליות עלוב ומתרכז תמיד במקצועות ההיאבקות והרמת המשקולות.

לישראל נכונו עוד אולימפיאדות מצוינות, והימים טרם זכייתה של יעל ארד במדליית הכסף באולמפיאדת ברצלונה 1992 – עשרות שנים שבהן ישראל הייתה בבצורת מדליות – הם נחלת העבר. ברם, ניתן לחזות שתמיד נהיה בפיגור אולימפי אחרי הפוטנציאל הדמוגרפי. זאת בניגוד למדינות מפותחות אחרות כמו דנמרק וניו זילנד שבהן מספר המדליות מרשים וגבוה במיוחד ביחס למה שניתן היה לצפות מהדמוגרפיה.

לא בהכרח סוף המסיבה

שיבושי תקופת הקורונה העלו מעלה ומטה את המחירים וכך לרגע קצר קופצת האינפלציה בארה"ב לשיעורים ששכחנו שאפשריים בכלל – מעל ל-5%. אבל זו תנודה קצרה וחסרת משמעות. מזה שנים רבות שהכוח שמניע את העולם, מאחורי הקלעים ולמגינת לבם של כל מיני רואי שחורות, הוא אחד ויחיד – נפתרה בעיית השכפול. שיפורים טכנולוגיים ויכולת הייצור האדירה בעולם המתפתח, בפרט בסין, מאפשרים לשכפל את רוב המוצרים בקלות. לא דירות במרכז תל אביב, אבל כמעט כל היתר. לכך מתווסף חוסר הרצון של נשות העולם ללדת כמו הסבתות שלהן. אין לחץ דמוגרפי ברחבי העולם. אין צורך בערים חדשות כאשר הישנות מזדקנות. בקיצור יש הרבה מוצרים לכולם. רק תבקשו ותקבלו.

מכיוון שבעיית השכפול נפתרה, האינפלציה נתקעה על רמות שפל. המחירים מסרבים לעלות כאשר ישנו עודף היצע. כשהאינפלציה כה נמוכה, גם הריבית עומדת על אפס לאורך שנים.

גם כאשר קל לשכפל כל דבר, אפשר להגיע למצב של צווארי בקבוק ומחסור. זאת אם מעלים את רמת החיים של ההמונים. אם כל פועל ירצה בטסלה, אם כל פועלת תרצה לואי ויטון, אז ייווצר מחסור. אבל עד עידן טראמפ וביידן, הממשלות סירבו להעלות את רמת החיים של ההמונים. הן היו אכולות אימה ממפלצות של הדמיון כמו גרעונות וחובות. טראמפ שינה את הפרדיגמה וביידן ממשיך בכך ביתר שאת. שני הנשיאים האמריקניים עמדו מאחורי הזרמת כסף עצומה למשק. מכאן שנכנסנו לעידן חדש במקרו-כלכלה בשנים האחרונות. בעבר הוכחש שנמצא הפתרון לבעיית השכפול – בעלי הטורים הכלכליים בעיתונים העדיפו לברבר על אי שוויון במקום להתבונן בנס שמתרחש מול עיניהם: האופן שבו תאגידים קפיטליסטיים הצליחו לנטרל את צווארי הבקבוק של הכלכלה העולמית בזה אחר זה, הרבה באמצעות האוטומציה והחינמיות המדהימה של האינטרנט וגם הישגי תעשיית האנרגיה האמריקנית. אבל עתה נפתח עידן חדש שבו מנצלים את פתרון בעיית השכפול ואת סוף עידן המחסור כדי להציף את העולם בכסף, להעלות את רמת החיים של הציבור. הכול מתאפשר מתוך שאננות לגבי אינפלציה – מוצרים לא יתייקרו כי לא יהיה בהם מחסור.

הבורסות ידעו להריח את העידן החדש בעליות המרשימות שרשמו, בניגוד לכל הציפיות, בתקופת הקורונה. עתה השווקים נראים מאוד יקרים, אבל לא בטוח שזה סוף המסיבה. פתרון בעיית השכפול הוא אירוע של פעם בחיים עבור ציביליזציה ויש עוד אנרגיה על רחבת הריקודים.

***

רק סיימתי לכתוב את הפוסט ויצא לי לעלעל בספר מ-2002 ובו אחד המחברים, האסטרונום אוון גינגריץ' (Owen Gingerich) מספיד את העתיד של האנושות (תרגום שלי):

אם אנו משווים את השימוש במשאבי האנרגיה לקצב גידול האוכלוסיה, בהתבסס על הערכה סבירה של עתודות הנפט והגז, אנו נראה שהעולם אינו יכול לצעוד לעבר חלוקה שווה יותר של משאבים אלו […] בקצב השימוש הנוכחי עתודות הנפט של העולם אמורות להחזיק עוד חמישה או שישה עשורים. עברנו כבר את שיא תפוקת הנפט […] ככל שעתודות הנפט ייעלמו, התחרות על שליטה במשאב הנדיר והיקר תיגדל. מלחמה תהיה בלתי נמנעת. הנשק הגרעיני עדיין קיים […] עודף האנשים והמחסור באנרגיה מקלים על פסימיות לגבי עתיד האנושות. אם לא הכחדה גמורה, אנו עדיין עלולים להיות ניצבים בפני עתיד קודר ואפילו ברוטלי..

אף ששאלת האנרגיה היא עדיין במוקד בגלל השפעתה על ההתחממות הגלובאלית, פחות מעשרים שנה אחרי צאת הספר הנ"ל אנשים כבר לא מדברים במונחים כאלו… הפראקינג באמריקה, המכוניות החשמליות, המעבר לגז טבעי שנמצא בשפע, ההוזלה המדהימה של הלוחות הסולריים, יכולת האגירה בבטריות ואפילו טכנולוגיות העתיד הגרעיניות שמבצבצות – כל אלו השכיחו את החשש שמחסור בלתי נמנע בנפט יסמן את קץ תקופת השגשוג ותחילת עידן של זוועות. חשש זה רק לפני עשרים שנה היה כה מוחשי ומדובר.

 

יש רק פיתרון אחד ריאלי מול דלתא

נגיף הקורונה בצורתו ההודית, מה שמכונה וריאנט דלתא, מותיר את הממשלה מבולבלת. החיסון כבר לא כל כך אפקטיבי אבל עדיין אפקטיבי מספיק כדי שלציבור הרחב לא יהיה שום עניין בחזרה לסגרים ולא תהיה שום מוטיבציה לכבד את ההגבלות. מצד שני יש סימנים ראשונים מבריטניה שהנגיף כן מאיים על מבוגרים מחוסנים ויכול לשלוח אותם למיטת בית חולים ואף לגרוע מזה.

אי אפשר לכפות על הציבור גזירות שהמוטיבציה שלו לקיימן היא אפס. אנשים צעירים בריאים, שבלאו הכי הקורונה אינה איום כל כך גדול עליהם, מבינים היטב שאחרי שקיבלו שתי מנות חיסון האיום שואף לאפס. הם לא יכבדו את ההגבלות. התמריץ לא קיים, מה לעשות.

אפשר היה להתייאש ולשוב לספור את מתינו הישישים והחולים, אבל יש דברים שניתן לעשות. ניתן לחסן כמה שיותר נערות ונערים, כדי להגביר את חסינות העדר, והממשלה עשתה מאמצים בכיוון. והדבר העיקרי: ניתן להתחיל להציע מנה שלישית לכל מי שעבר את גיל 70. נכון שה-FDA עוד לא אישר זאת, אבל כרגע אנחנו במצב חירום גרוע מאמריקה מבחינת תפוצת הדלתא ואין זמן לבזבז. פה ושם אנחנו צריכים להיות האור לגויים. מגפה היא כמו מלחמה. צריך להסתמך על הממצאים הראשוניים של פייזר שמצדיקים מנה שלישית ולא לחכות לפרסומים בנייצ׳ר. ממש כפי שהבריטים העדיפו לחלק מנה אחת לרבים מאשר שתי מנות למעטים בראשית ההתחסנות על אף שבכך חרגו מהפרוטוקול המאושר.

מקבלי המנה השלישית הישישים יידעו שמדובר בפתרון שעוד לא עבר אישור מלא ויצטרכו לחתום על טופס הסכמה. פייזר כבר הזריקה לנסייניה בפעם השלישית וראתה ששום אסון לא קורה. אין ממה לפחד. רפואה אינה סוציאליזם. לא כולם שווים. שתי מנות מתאימות לבן 12, אבל ברור לכל מי שקורא נתונים שאין די בהן לבני 70 או 80. התגובה החיסונית שלהם חלשה בהרבה. רואים זאת בבדיקות הסרולוגיות. גם בעולם ללא דלתא ההיגיון הרפואי היה אומר שצריכים לתת להם עוד מנה. בטח ובטח בעולם הדלתא. הגוף של זקנינו צריך להכיר היטב את הנגיף ולהיות בהיכון לסילוקו.

האקסל המתעתע לרעת ההומופובים ועוד סיפורים דמוגרפיים

קראתי כמה מחקרים דמוגרפיים מעניינים לאחרונה. הנה תמצית.

• האם קשרים של זוגות חד מיניים יציבים? סקר משקי בית בקולומביה הניב תשובות מתעתעות. עד שהחוקרים הבינו מה קרה: במהלך סקר משקי הבית הרבה פעמים הסוקרים מתבלבלים בסימונים ואחד מבני הזוג מוחלף מזכר לנקבה. כך נוצר בגיליון האקסל משק בית חד מיני שלא היה ולא נברא. כאשר השתמשו באינדיקטורים נוספים כדי להפריד בין משקי הבית החד מיניים באמת לאלו שנחשבו חד מיניים בטעות, התברר שמשקי בית חד מיניים הם פחות יציבים ומתפרקים מהר יותר. ממש אפשר לדמיין את אנשי מפלגת נעם יושבים ביציע וצועקים כאילו הובקע גול. החוקרים מעלים ספקולציות על "עקת המיעוט" (minority stress) כגורם לכך. כלומר קשה להיות מיעוט חד מיני ולכן שיעור הגירושים גבוה יותר. אבל כמו שחבר חכם אמר לי: זה לא שיהודים התגרשו יותר כאשר הם נרדפו בגלות. הסברים מסוג "עקת המיעוט" בהקשר זה מדיפים ניחוח של תקינות פוליטית מטופשת. סביר להניח שיש גורמי עומק אחרים שגורמים לחוסר יציבות של מערכת יחסים חד מינית, ובראש ובראשונה העדר ילדים משותפים. קרוב לוודאי שהליכים כמו פונדקאות ואימוץ יוסיפו ליציבותו של תא משפחתי חד מיני, כי כמו אצל הסטרייטים, אנשים מוכנים לספוג הרבה בזוגיות למען הילדים.

 

• יכולת גבוהה לשקלל את העתיד, מהסוג של אלו שמוותרים על מרשמלו אחד היום כדי לקבל שני מרשמלו מחר – האם היא גורמת להביא יותר ילדים או פחות? לכאורה התשובה המסתברת היא שאייקיו נמוך מקושר גם לסבלנות נמוכה וגם לילודה גבוהה יותר או להריונות של קטינות. כבר במאה ה-19 הזהירו הדמוגרפים שנטיית הטיפשים יותר לעשות יותר ילדים הולכת לטמטם את האנושות. בפועל הציונים במבחני האייקיו רק עלו, מה שמכונה "אפקט פלין". מחקר באיטליה בחן את השאלה לעומק. החוקרים מעלים את האפשרות שיכולת גבוהה לשקלל עתיד דווקא תביא לריבוי ילודה, כי הריון ותינוקות הם עול על הזמן הפנוי והוצאה כספית אבל הילדים גם צפויים להביא הרבה אושר בעתיד.  מסקנת החוקרים היתה שקיימת עקומת U, שבה גם הרמות הנמוכות ביותר של סבלנות וגם הרמות הגבוהות ביותר – שתיהן מביאות להקדמת ילודה. יש עוד הרבה ניואנסים בממצאים, אבל נראה שהם יהיו נכונים בחברות כמו האיטלקית שבהן המודעות הבסיסית לשימוש באמצעי מניעה היא גורפת ואוניברסלית ומגיעה גם לנשים הכי לא מתוחכמות. אחרת אלו שאין להן מודעות אלמנטרית לתכנון משפחה תמיד יהיו הכי פוריות והכי לא סבלניות. בל נשכח ששיטת מניעת הילודה המקובלת לפני הגלולה, המשגל הנסוג, היא פשוט תרגיל בסבלנות.

 

• מדוע זוגות עם בנות מתגרשים יותר? מדובר בהבדל קטן אבל קיים ועקבי גם במעקב סטטיסטי אחרי מיליוני משפחות. בעבר דמוגרפים חשבו שמדובר בתגובה כועסת של הבעל שהעדיף בנים. היה גם הסבר אלטרנטיבי שגברים אוהבים לבלות זמן איכות עם הבן שלהם, וכך מתחברים יותר למשפחה. דבר שבת לא מעניקה להם. היום חושבים שמדובר באפקט שמתחיל דווקא בגיל ההתבגרות ונובע מכך שזוג ההורים שוקע בוויכוחים סוערים על חינוכה של הבת. הורים הם הרבה יותר מגוננים ולחוצים בכל מה שקשור לפיקוח על בת מתבגרת ולכן המערכת המשפחתית נכנסת ללחץ בגללה. החוקרים מצאו שהאפקט אינו חל על אבות שגדלו בעצמם עם אחות. אולי ההיכרות הטובה יותר עם המין הנשי מקלה עליהם להתמודד עם גידול בת.

כל הכוח שבעולם 2021

הגענו אל אותה נקודה בקיץ שבה חברת BP מדווחת על צריכת האנרגיה העולמית בשנה הקודמת, ו-2020 אינה שנה ככל השנים. זו היא שנת הקוביד.

• ב-2020 חלה ירידה חדה בצריכת האנרגיה במדינות המפותחות. הן חזרו יותר מעשור אחורה בצריכת האנרגיה שלהן. ירידה דומה לא אירעה במדינות המתפתחות ובסין למשל המשיכה העליה בצריכת האנרגיה.
• צריכת הנפט בעולם ירדה ב-10%, ירידה מדהימה בעוצמתה, ועדיין אפשר היה לצפות אפילו ליותר לאור השיתוק המוחלט שאחז בתחבורה במדינות השונות בחלק מהתקופה. בארה"ב הירידה בצריכת הנפט הייתה 12.5%. בישראל הירידה הייתה גדולה אף יותר. למי שזוכר, מחיר הנפט בצפון אמריקה הגיע בשיא המשבר לרמה שלילית. כלומר הבעלים של חבית הנפט היה צריך לשלם יפה כדי שמישהו יסכים לקחת אותה ממנו. לטווח הארוך המשבר לא פגע במדינות המפיקות נפט, כי הרס את המתחרים האמריקנים שמפיקים בפראקינג. הרכב החשמלי אולי כן צפוי למוטט את מדינות הנפט, אבל גם בדו"ח של 2020 רואים מעט סימנים להשפעתו.  75% מכלי הרכב החדשים שנמכרו ב-2020 היו חשמליים בנורווגיה, אבל לא הייתה שם ירידה משמעותית בשימוש בנפט.
• הייתה ירידה מסוימת, גם אם קלה יחסית, בייצור חשמל ב-2020. הדבר נראה לי מפתיע. גם אנשים שיושבים בבית ועובדים ממנו זקוקים לחשמל. בהתאם לכך הפגיעה הייתה לא רק בצריכת הנפט אלא גם בצריכת הגז הטבעי.
• האנרגיות המתחדשות שהיוו 4.9% מהאנרגיה הנצרכת בשנת 2019 הפכו ל-5.7% בשנת 2020, כשהקורונה (שהקטינה שימוש בנפט) נותנת להם רוח גבית. עם זאת, גם בשנת הקורונה, אין פה חריגה ממה ששמנו לב אליו בשנים האחרונות. העליה השנתית באנרגיות המתחדשות, בערך עוד חצי אחוז מהצריכה הכוללת של האנושות נוספים מדי שנה, היא בקצב שידרוש 200 שנה כדי שיחליפו את כל האנרגיה האנושית.
• סין עדיין מסרבת לחתור להפסקת השימוש בפחם, כפי שעשתה ארה"ב. צריכת הפחם בארה"ב קרסה ב-19% ב-2020 בעוד שבסין נרשמה עלייה מינורית.
• קיים מיעוט קולני בקהילת המתעניינים באנרגיה שסובר שאנרגיות שמש ורוח הן חארטה בארטה וגאולת האנושות יכולה לבוא אך ורק מאנרגיה גרעינית. זהו מיעוט חסר השפעה, כפי שמתברר מהדו"ח. הייתה ירידה של 4% בצריכת אנרגיה גרעינית ב-2020, ירידה דומה לירידה שהייתה בצריכת הפחם. גם נחצה רף סמלי ב-2020:  לראשונה ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות ברחבי העולם עלה על יצור החשמל בתחנות כוח גרעיניות.
• ישראל עלתה מדרגה בשימוש באנרגיות מתחדשות, כנראה הכול בהשפעת תחנת הכוח באשלים. כיום המצב הוא שעל כל 8 יחידות אנרגיה שמגיעות מגז טבעי, יחידה אחת מגיעה מאנרגיות מתחדשות. לא מהפכה, אבל בהחלט התחלה.
• פליטות הפחמן הדו חמצני ירדו ב-6% וחזרו לרמה של שנת 2011, אבל האם יש בכך איזה ערך עתידי גדול מול ההתחממות הגלובאלית? לא. לדברים ארעיים וקצרי טווח אין חשיבות רבה.

צריך לדעת ממי להתגרש

ביבי לא סולח למדינה על כך שלא הותירה אותו כראש ממשלה, אז הוא נוקם בכך שהוא מנסה לערער בתגובה את מצבה הדמוגרפי והביטחוני. זאת כפי שהומחש בהצבעה נגד חוק האזרחות בניגוד לדעת השב״כ. מזכיר את הקלישאה על כך ש״צריך לדעת ממי להתגרש״. כשמתאהבים בבן זוג או בבת זוג בוחנים את הסיכוי לקיים איתם יחסי אהבה מוצלחים. אבל זהו רק חלק מהעניין. צריך גם לוודא שביום שאחרי, כשיחסי האהבה יעלו על שרטון, נשארים עם פרטנר שלא מעלה את הבית באש. מתברר בדיעבד שהיה יותר צדק בתיעוב לביבי משהיה נראה בזמנו. הוא אולי היה פרטנר טוב לנישואים, אבל הוא פרטנר נורא לגירושים.

בטרם המעברות

בחוגי השמאל נפוצה תחושת חטא קדמון. כאילו השמאל איבד את המזרחים בגלל ימי המעברות, בגלל ההתנשאות המפא"יניקית עם קום המדינה. אפשר לדמות זאת לחרדים שמאמינים שאסון מירון אירע בגלל איזה חטא כלפי אלוהים. נוח להם ולהשקפת עולמם להאמין בכך מאשר למצוא את הסיבה האמיתית – מנטליות העולם השלישי שמאפיינת את החרדים ביחסם לסטנדרטים של בטיחות. אותו דבר לגבי השמאל. מתאים לשמאלנים להאמין שאיזה חטא קדמון של אבותיהם בדמות הפגנת עליונות והיררכיה כלפי המזרחים עומד בשורש הימניות המזרחית מאשר להפנים ולקבל את הסיבה האמיתית: רדיפת שוויון כפייתית, סלידה מלאומנות וגישה קוסמפוליטית נוסח השמאלנים מתאימות רק לחתך מסוים מהאנושות, קטן יחסית, שהמזרחים אינם נמנים עליו.

דווקא דוד בן גוריון היה זה שהבין שהנס האמיתי היה ביכולת של מפא"י לקבל את תמיכת המזרחים בעשורים הראשונים לקום המדינה, והוא התבטא לגבי זאת בכנות ובגילוי לב ואפילו ברוח נבואה, כי הוא חזה בתחילת שנות השישים בדיוק מדהים את מהפך 77'.

רוב העולים – הם באהבה מקבלים את ההנהגה של יהדות אירופה. החוש היהודי אומר להם, שאלה שהניחו את היסודות להתיישבות ולתרבות עברית בארץ, לחינוך ולהנהגה עצמית למדינה – הם ראויים לעמוד בראש. הם מקבלים זאת באהבה, לא מתוך אונס. ראינו בבחירות האחרונות ששום רשימה עדתית לא נבחרה. […]

בעוד 15 שנה ישתנו הדברים, וישתנו לא רק ביחס ליהודי אירופה ואסיה. אנו עומדים בפני פרשת דרכים בעם היהודי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית. […] אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח על כך שהדור הצעיר שונה מאתנו. שאין לו הרגשה של נחיתות, התנצלות והצטדקות. שהוא מרגיש שזוהי ארצו. אבל כאן מתעוררת בעיה חמורה מאוד. ולדעתי בעיה גורלית: הדור הצעיר הזה יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים..

לאלעד נחשון, היסטוריון צעיר, יש עמוד פייסבוק פוליטי מעניין שלדעתי יקסום מאוד לקוראיו של הבלוג הזה. מלבד זאת עבודתו האקדמית של אלעד עוסקת בנושא הקשור במישרין לפסקאות לעיל. הוא חקר את השתתפות בני עדות המזרח במחתרות האצ"ל והלח"י. והוא מצא שגם אז, עוד לפני המעברות והבעיות בקליטת העלייה מהמזרח, הייתה הטיה ברורה. במחתרות הימניות הייתה השתתפות בני עדות המזרח ניכרת הרבה יותר מאשר בפלמ"ח ובהגנה. כל אחד יכול לעיין במחקר בהרחבה בעצמו.  אני אביא כמה נקודות מעניינות שמשכו את תשומת לבי.

• • בתחילת מלחמת השחרור שיעור הנופלים שנולדו בארצות המזרח היה 7.6% בקרב לוחמי ההגנה, 23% בקרב לוחמי האצ"ל. מכאן ניתן לקבל אומדן ראשוני שלפיו לוחמים מזרחים היו בשיעור גבוה פי שלושה באצ"ל לעומת ההגנה.
  • נתון זה משתלב יפה עם נתון אחר מהבחירות לאסיפת הנבחרים ב-1931. מצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם הרוויזיוניסטים היוו 21% מתומכיהם, בעוד שמצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם מפא"י היוו רק 8% מתומכיה.
  • מי שמתעקש להחזיק בתזת "חטא ההתנשאות", יוכל להמשיך בדעתו גם אחרי קריאת המחקר הזה. כי גם טרם המעברות הייתה כמובן התנשאות קשה של אשכנזים על מזרחים, מה שמומחש בציטוט הבא:
    

    דווקא ארגוני המחרתית הקיצוניים, "הפורשים" בלשון היישוב המאורגן, עם שהיו מצווים על שמירת מסגרתם הסודית, פתוחים היו לבני העדות יותר מההגנה, שייצגה את עיקר הישוב הממוסד. נראה לי שלא סמכו על אמינותם של יושבי השכונות שראו בהם נבערים מדעת וחסרי אחריות.

  • בן גוריון צוטט כאומר שפעולות הטרור של המחתרות הן בסך הכול פעולות של "תימנים מסוימים". התימנים יצאו במחאה, ואילו ביטאון האצ"ל חגג על הדברים:
    

    במוסדות ובעיתונים הרשמיים אין חדלים מלטעון כי האצ"ל מורכב ברובו מבני עדות המזרח. הזהו הדופי שמצאתם בנו, צבועים שכמותכם? להווי ידוע לכם, כי אלינו באים כולם, באים גם מבתיכם המרווחים וגם מן הבקתות הנמוכות. אין מונופולין לאהבת המולדת, אולם לא נכחד, כי גאוותנו היא בעיקר על העניים והמושפלים אשר משפחתנו הלוחמת הופכת אותם לגאים ולעשירים.

  • עד המרד שהכריז מנחם בגין על השלטון הבריטי ב-1944 האצ"ל לא התנהל באופן חשאי מדי ולעיתים שיתף פעולה עם הבריטים. ככה היו יכולים אנשי האצ"ל לחיות בגלוי ולהיות פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית. אבל כאשר הבריטים החלו לעצור המוני פעילי אצ"ל נוצר צורך לגייס פעילים חדשים שהבריטים לא יזהו אותם בקלות על פי קשריהם המשפחתיים והמפלגתיים. כאן בני עדות המזרח התאימו לאצ"ל מאוד.
  • האם בני עדות המזרח שנאו ערבים במיוחד כי חיו בקרב הערבים ורכשו ניסיון אישי מר? ככה כתבה פעילה בשמאל הציוני על יחסם של המזרחים לערבים: "זאת היא שנאה גזעית פרימיטיבית. אי אלה מבוגרים מפרשים את נטייתם נגד הערבים כתוצאה מנסיונם הפרטי הקשה, אשר רכשו בארץ או בארצות מגוריהם המזרחיות". אלעד נחשון שולל זאת ומראה שמזרחים בני ארצות ערב לא התגייסו יותר ממזרחים אחרים.
  • תובנה מרתקת של נחשון: ההגנה הייתה ארגון אינדיווידואליסטי של חברים, באופן שמאפיין את הסוציאליזם ומתאים לאשכנזים חילוניים. האצ"ל היה משפחה, מוסד חברתי שמבוסס על קשרי דם והיררכיה, באופן שהולם יותר את התרבות המזרחית. לעתים אמנם היה קונפליקט בין משפחת האצ"ל למשפחה הביולוגית. אם נתפס חבר אצ"ל היה מצופה ממנו להפוך את המשפט לבמה פוליטית שבה יוקיע את השלטון הזר ואת סמכות שופטיו. זאת בעוד המשפחה כמובן רצתה שבנה יתחנן לרחמים כדי לקבל עונש קל.
  • משה גפני, יו"ר יהדות התורה, הסביר לאחרונה את התעקשותו ללכת אחרי ביבי אל המדבר הפוליטי. הוא נימק זאת בציווי שקיבל מהרב שך: לא לנטוש את המסורתיים. זוהי ברית מעניינת, כי האשכנזים החרדים גזענים בצורה בלתי רגילה כלפי המזרחים. גזענים אבל גם בעלי זיקה הדוקה, מתנשאת ככל שתהיה. זו תמונת מראה למחשבה של השמאלנים שהתנשאות אבותיהם הרחיקה את המזרחים. החרדים מוכיחה שהתנשאות, אפילו קיצונית ממש, לא מרחיקה את המזרחים כאשר יש דמיון מהותי בהשקפת העולם הלאומית והמסורתית. והנה גם במחתרות הזיקה החרדית – מזרחית כבר הייתה ניכרת. נחשון מציין שבחוגי מפא"י מנו שתי קהילות שצריך לקיים בתוכן הסברה כדי למנוע הצטרפות לפורשים: מזרחים וחרדים.
  • שני אנשי מחתרות נעצרו בשל תקיעה בשופר בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים. האחד נידון לשישה חודשי מאסר. השני שוחרר מאחר שעורך דינו שכנע את השופט שהוא "כספרדי" אינו עוסק בפוליטיקה.
  • נחשון מתמודד עם השקפת חוקרים שראו את המסתערבים (שהיו בכל המחתרות, גם בפלמ"ח) כבעלי זהות המורכבת ממימד יהודי ומימד ערבי, ואת פעולותיהם במחתרות כמשקפות זיקה תרבותית וחברתית בין בני עדות המזרח לערבים. הוא חולק עליה מכל וכל, בצדק רב כמובן. "אין רמז לכך שראו עצמם יהודים-ערבים בשלב כלשהו בחייהם, וכן אין סימן למשמעות רגשית או זהותית מיוחדת שתפסו אצלם השפה והתרבות הערבית". כשיעקב רז, מסתערב יליד אפגניסטן ואיש האצ"ל, השתמש בידיעת השפה הערבית כדי לבצע פעולות נקמה בערבים "קשה לראות בסיפור חייו ביטוי לזהות יהודית-ערבית".
  • מנחם בגין האמין שהעדתיות היא מורשת הגלות ואף היה מצמיד מרכאות לכינויים אשכנזי וספרדי. האנקדוטה הבאה שסיפר (אשר שייכת לז'אנר שלם של פאדיחות מסוג זה המתרחשות בתחבורה הציבורית ונובעות מהנחות שגויות) ממחישה את גישת הטשטוש שניסה לקדם:

ישנם אשכנזים טהורים שהנם שחומים לא פחות ולעתים אפילו יותר מספרדים טהורים. למשל אברהם שלנו (כינוי של מי שהיה לאחר מכן השר חיים לנדאו), אחד מעמודי התווך של הארגון. אברהם זה מטעה תמיד, ובייחוד בימי קיץ, את הבריות. פעם, בנסעו במכונית ציבורית, נתקל בשתי גבירות לבושות הדר, שהחלו להתבדח "בשפתן", כלומר בפולנית, על חשבון מוצאו המזרחי וצבע פניו. אברהם, המחונן, כרוב לוחמי המחתרת, בחוש הומור, נתן לגבירות "הנכבדות" לפטפט כאוות נפשן, אך לפני שיצא מן האוטובוס, פנה אליהן בפולנית רהוטה ואמר בשקט אולימפי:"דובידנזיה שאנאוונים פאניאם" (להתראות גבירות נכבדות). "הגבירות" פערו פיהן ולא ידעו כיצד לצאת מתדהמתן. הן החלו לגמגם בקשת סליחה, אך אברהם הלך לדרכו. "הספרדי הטהור" הזה הוא יליד קראקוב.

• מפורסמים יותר מכול דבריו של בגין על ברזאני ופיינשטיין שהתאבדו יחד ברימון, בפרט מנאום התגובה שלו ל"צ'חצ'חים" של דודו טופז. בסופו של דבר בגין הילך קסם על עדות המזרח לא מאחר שייחד אותן אלא מאחר שהכליל אותן.