בזמן האחרון מתגברת התעמולה של האליטות בישראל נגד ילודה. בערוץ כאן 11 שודרה תוכנית בגנות הצפיפות שנגרמת מהילודה המוגברת, ושבעה ימים, מוסף השבת של ידיעות אחרונות, הקדיש לנושא כתבה נרחבת.
זה יבוא לארץ של תופעה עולמית. כשויליאם וקייט הודיעו על הריון שלישי הזהיר אותם ארגון סביבתני שהם משדרים את ״המסר הלא נכון מבחינת קיימות״. ברם, האמת היא שעבור ישראל התרחבות דמוגרפית של הרוב דובר העברית הייתה ונותרה אינטרס לאומי ראשון במעלה. משפחות בוחרות בהולדת ילדים לפי נסיבותיהן האישיות, יכולותיהן, ערכיהן והעדפותיהן. אבל יהיה זה מעוות לגמרי אם בראשם של אב או אם פוטנציאליים ינצנץ גם החשש שבהחלטתם להביא ילד לעולם הם פוגעים בטובת הכלל. כי ההיפך הוא הנכון.
במובן הפשוט ביותר, אוכלוסיה גדולה יותר היא עוצמה לאומית גדולה יותר. מאוכלוסיה גדולה יותר יבואו יותר ממציאים, יותר פטנטים, יותר מדענים, יותר רעיונות מבריקים. אוכלוסיה גדולה תצליח לייצא יותר לעולם, לקבל ממנו מט״ח ולהשתמש בו לטיפוח עוצמה לאומית. נכון שישנם עמים שלא משנה כמה מיליונים יתווספו להם, בודדים מאוד מהם, אם בכלל, יוכלו לפרוץ דרך במדע או להקים סטרט-אפ. אבל זה בהחלט לא המקרה של העם שלנו.
ישראל היא מדינה שעדיין מוקפת בגורמים הקוראים להשמדתה, ואין שום ודאות שהם לא יצליחו. קשה יותר להשמיד מדינה של 20 מיליון נפש מאשר מדינה של 10 מיליון נפש. למדינה בת 20 מיליון נפש יש יותר השפעה בקהילה הבינלאומית ויותר כוח, מהסוג הצבאי הקשה או המסחרי והדיפלומטי הרך, להפעיל. אוכלוסיה גדולה תעמיד צבא גדול ובתסריטים הגרועים גם תוכל לשרוד קורבנות עצומים במלחמה גדולה ותעמוד בהם, כפי שברית המועצות יצאה מנצחת מ״המלחמה הפטריוטית הגדולה״.
ואכן, הבעיות המרכזיות של ישראל, האיום החיצוני ויוקר המחיה, היו דווקא נעשות פשוטות יותר לפתרון אם היא הייתה מדינה של 20 מיליון נפש. מדינה של 20 מיליון נפש יכולה להעמיד צבא מרתיע יותר ולפתח טכנולוגיות הגנה אפקטיביות יותר מול אויביה. ואילו בחזית יוקר המחיה יש משמעות עצומה לגודל. היכולת לפזר מוצרים בין מיליוני צרכנים מקלה על חברות להציע מחירים תחרותיים. כלכלה גדולה גם מושכת משקיעים וחברות מהעולם, ואלו מודעים היטב לדמוגרפיה כשהם בוחנים התרחבות אפשרית.
מול הפלסטינים השאלה הדמוגרפית היא כמובן רכיב עיקרי בסכסוך. אני מקווה שגם ישראל עם 20 מיליון תושבים לא תשתטה ותספח מיליוני פלסטינים, אבל ייתכן שהסיכוי לשלום או לפחות להפסקת אש ממושכת יגבר כשהפלסטינים יבינו שאפסה התקווה לנצח במלחמה דמוגרפית.
מנגד קיימות בעיית הדיור והקמת התשתיות, אבל האמצעים שיידרשו כדי לפתור אותה: מטרו מקיף בגוש דן, העלאת הצפיפות העירונית, רכבת מהירה לנגב ולגליל ואפילו הקמת איים מלאכותיים, אינם שקולים להגעה למאדים, אלא הם פתרונות שקיימים עשרות שנים ובחלקם יותר ממאה שנה אצל אומות אחרות. מאיימים עלינו בפקקים, ואכן זה ברור שאומה בת 20 מיליון נפש שחיה בעשרים וקצת אלף קמ״ר תתקשה לסמוך על הרכב הפרטי כאמצעי התניידות עיקרי, אבל האם זו בשורה רעה? אולי זו בשורה טובה דווקא. יש צורות התניידות אחרות שיתאימו לאומה צפופה, ושמדינות כמו יפן או טאיוואן אימצו מזמן. וייתכן שהגעת האוטונומיה לעולם הרכב תאפשר כיוונים נוספים.
בניגוד לתעמולה צפיפות אינה רעה, אלא נפלאה. המקומות שבהם חיים אנשים משכילים בצפיפות הם היקרים ביותר על פני כדור הארץ. מנהטן, מרכז לונדון, מרכז פריז, הונג קונג. ברובע ה-11 של פריז הצפיפות גבוהה פי 2.5 מבמרכז תל אביב. מנהטן צפופה פי 2 ממרכז תל אביב וכך גם האזורים העירוניים של הונג קונג. הונג קונג היא ישות קטנטנה צפופה להחריד. צפופה ברמה שבה תהיה ישראל עם 150 מיליון תושבים, ועדיין 75% משטחיה הם טבע פתוח.
לערים גדולות יש קסם מיוחד. אפשר לפתוח בהן בתי עסק אזוטריים: סינמטק לסרטים אמנותיים, חנות לקומיקס יפני או מסעדות טיבטיות. העיקרון הכלכלי הוא שגם אם קהל היעד שלך מצומצם, בעיר מאוד גדולה תוכל למצוא אותו ולהתפרנס יפה. כך נוצר בערים פסיפס ענק שמרכיב את הגיוון האורבני המרהיב. ואין זה פלא שהכמיהה לגור בעיר, עמוק בתוך הצפיפות, היא המוטיבציה שמנתבת את כלכלת הנדל״ן העולמית.
ישראל היא מדינה חופשית, שערי נתב״ג פתוחים, והעולם גדול. ובכל העולם המערבי יש צמצום של מספר הצעירים, וצמא, נואש כמעט, לכוח אדם. אם באמת הצפיפות תהיה מעיקה כל כך, תמיד אפשר יהיה לעלות על מטוס ולהסתלק. הרעיון שעל משפחות לוותר על ילדים בגלל אימת הצפיפות הוא מגוחך בפרובינציאליות שבו, כאילו תבל מתחילה במטולה ונגמרת באילת או שמא מתחילה בחדרה ונגמרת בגדרה (כי השאר בכלל לא כזה צפוף). יהיו כאלו, כנראה מעטים, שבאמת יסבלו מהצפיפות ויעברו למקומות בהם זמינים מרחבים פתוחים עצומים. אם הנגב והגליל כבר לא יספקו אותם, הם יוכלו למצוא עתיד ברחבי הגלובוס. זו לא סיבה לוותר מראש על קיומם, וגם בהתרחבותן של קהילות יהודיות-ישראליות ברחבי העולם יש אינטרס לאומי.
הצפיפות יכולה להיות בלתי נסבלת באמת באתרי הנופש השונים בשבתות, חגים וקיץ, אבל פתרונות ממש טריוויאליים, כמו מערכת זימון התורים של רשות הטבע והגנים, יכולים לעזור. ובכל מקרה הישראלים כבר מבינים שהעולם שבחוץ זול יותר ומרווח יותר מבחינת הזדמנויות נופש וממריאים אליו בהמוניהם, גם לגיחות קצרצרות. היכולת החדשה יחסית לעבוד מרחוק מסייעת לטשטוש הגבולות בין כאן לשם. אם מישהו יטען שלנפוש בחו״ל זהו אקט ציוני, לא אחלוק עליו. וזהו גם אקט כלכלי – אותו הכסף קונה שם הרבה יותר מרחבי נופש וריאות ירוקות.
ייתכן שיבוא יום שבו תהיה סיבה טובה להגיד שצפוף פה מדי, וכדאי לרסן את הילודה או לחילופין לעודד הגירה, כפי שעשתה אנגליה במאה ה-19 כשניסתה לעודד צעירים להגר למושבות הבריטיות וכך להפיץ את התרבות האנגלו-סקסית בפלאנטה. במרחביה הנוכחיים תוכל ישראל בקלות להיות מדינה בת עשרים מיליון נפש, אבל לא בת מאתיים מיליון נפש או אף מאה מיליון. אבל לעצור בעשרה מיליון תושבים? מוקדם מדי.
תמריץ 