מחשבות על אגדת חורבן

ראיתי לאחרונה את הסרט אגדת חורבן. לכאורה זה אינו באמת סרט, אלא מצגת מתחלפת של תמונות מאוירות הממחישות את תקופת חורבן ירושלים ולצידן פסקול מרשים. איכשהו הפורמט עובד היטב, ובסופו של דבר יצאתי בתחושה שצפיתי באחד מהסרטים הישראלים הטובים והחשובים שנעשו.

הסרט ממחיש היטב את דינמיקת שריפת האסמים של התקופה ההיא – כל צד מבין הפלגים הניצים בקרב היהודים שבר את הכללים והסלים עוד יותר ובסופו של דבר ההסלמה חיסלה את יכולת העם לעמוד. האסמים של שני הצדדים נשרפו, ההמונים גוועו ברעב. לי כל זה הזכיר את הביביזם בתקופתנו. לביבי ולנאמניו אין שום קו אדום. התחמקות מהעברת תקציב בעיצומה של מגפה, הובלת המדינה לסבבי בחירות אינסופיים או הצבעה נגד חוק האזרחות – הכול כשר כאשר העם והמדינה הם לא לפני הכול, רק פולחן של מנהיג אחד הוא לפני הכול. המסר הוא כמובן אוניברסלי ולכל תקופה יש את שורפי האסמים שלה.

הדמות החיובית בסרט הוא רבן יוחנן בן זכאי (שמופיע באופן מפתיע גלוי ראש. ייתכן שחז״ל הסתובבו באותה תקופה ללא כיסוי ראש. דבר שהיום נראה מוזר, אבל כיסוי ראש לגבר הוא מאוחר למדי ביהדות). יש לו הגיון בריא נטול קנאות מטורפת, והוא מבין שיהודה אינה יכולה לעמוד מול האימפריה העולמית. כל שנותר לו הוא להתחנן לרחמי טיטוס ולבקש מחסה ללומדי התורה ביבנה.

הרגש הבלתי צפוי שיצאתי מתוכו מהסרט הוא סימפתיה לכמיהה למקדש בימינו. המקדש היה כל עולמם של היהודים שחיו בטרם שנת 70 לספירה, והוא הוחרב בידי הקולוניאליזם האכזרי של התקופה. כאשר חשים, דרך המסך, אמפתיה עמוקה לעוצמת האובדן שחוו היהודים, אפשר להבין את מי שמאמץ מבט היסטורי יהודי בן אלפי שנים ומרגיש שכל עוד המקדש חרב, שיבת ציון היא סיפור שאין לו הפי אנד שלם. אפשר אפילו להזדהות איתו.

אבל אי אפשר להחזיר את גלגלי ההיסטוריה. היהדות בשנת 5782 לספירה העברית אינה יהדות שמתבססת עוד על מקדש ועל הקרבת קורבנות. כתוצאה מהחורבן ערך לימוד התורה השתלט כליל על היהדות וכך עוצב העם היהודי, לטוב ולרע, לאלפיים שנה. חלש ופסיבי מול כוחות ההיסטוריה כמו בשואה. בעת ובעונה אחת גם עם הספרים והטקסטים, בעל האינטליגנציה המילולית המזהירה, שהוציא מתוכו מספר בל ייאמן של זוכי פרס נובל. זו לא אותה היהדות של שנת 70 ואלו אפילו לא אותם היהודים, שעוצבו תרבותית וגנטית בידי אלפיים שנה של חורבן וגלות. יש משהו מקומם בכך שרשעותם של הרומאים עיצבה מחדש את פני היהדות, אבל זהו גורלם של עמים שנבנים גם מתוך המאבק עם אויביהם ומתוך המפלה והתבוסה.