דברו היפרדות למען התחברות

על פי חשיפה בחדשות ערוץ 2, ראש הממשלה נתניהו העלה בשיחות עם המתווך האמריקני את האפשרות לחילופי שטחים במסגרתם יועברו ישובים במשולש באזור ואדי ערה לרשות הפלסטינית. התפתחות מרעישה מאוד – התוכנית הפרובוקטיבית המפורסמת של ליברמן אומצה בידי נתניהו.

עד כמה שאפשר לנבא את המציאות, סביר להניח שרעיון חילופי השטחים בוואדי ערה לעולם לא ייצא לפועל. קודם כל, אנחנו עדיין רחוקים מהקמת מדינה פלסטינית שתוכל לקלוט שטחים אלו. שנית, לא ברור למה למדינה הפלסטינית יהיה אינטרס בקבלת השטחים האלו. שלישית, יש מכשולים משפטיים עצומים החוסמים העברת שטח ישראלי ריבוני מאז 49', המאוכלס בתושבים ישראלים, על תושביו לידי מדינה אחרת. רביעית, יישום הרעיון יצמצם עוד יותר את מותניה הצרות של ישראל, ויהפוך את כביש 6 למעין כביש 10 על גבול ישראל ומצרים שלא היה מנוס מלסוגרו מנימוקים ביטחוניים כשהטרוריסטים התחילו לשרוץ בסיני.

אף על פי כן, זהו מסוג הרעיונות הפוליטיים הנדירים שעצם הדיבור עליהם, לא משנה כמה מופרך היישום, מניב תועלת גדולה. רובם של ערביי ישראל חצויים בין נאמנותם הלאומית, הנתונה ללא סייג לתנועה הפלסטינית השונאת את ישראל ומבקשת לראות בהיעלמותה, לבין חיי היומיום שלהם שאותם רובם מעדיפים לחיות בשלום במדינה דמוקרטית מערבית עשירה ולא במדינה ערבית קיצונית ענייה. הדיבור על מסירת אום אל פאחם וסביבותיה מבליט קונפליקט זה ומחולל דיסוננס קוגניטיבי עצום בין חלקי המוח של ערבי ישראלי ממוצע, והוא עשוי גם לחולל תמריץ חיובי בכך שמבהיר לחברה הערבית שהיא משלמת מחיר כבד על ההקצנה בתוכה, עד כדי סילוקה מהחברה הישראלית. כאשר מיעוט לאומי מתגורר בצפיפות בסמוך למדינת הלאום שלו, נוצרת דינמיקה התומכת בסיפוח שעשויה לגבור על הגבולות הבינלאומיים המוכרים, כפי שקרה בחצי האי קרים. האירוניה הייחודית של הסיטואציה הישראלית היא שלמיעוט הלאומי אין שום אינטרס בסיפוח כזה על אף איבתו העזה למדינה שבה הוא מיעוט.

דו הקיום בין יהודים וערבים בישראל עובד לא רע יחסית למה שניתן היה לצפות. מספר פיגועי הטרור מצד ערבים ישראלים אינו רב. כמו שאפשר להבין משמיעת הח"כים הערביים ברשימה המשותפת, שרוב עצום של ערביי ישראל הצביע להם, הדבר אינו נובע מאהבת ישראל. הוא נובע מהאפקטיביות של עבודת השב"כ ומהתלות הכלכלית ביהודים. ההקצנה המתמשכת של הח"כים כמו גם ההלוויה ההמונית שנערכה למחבלי הר הבית עלולים ללמד על שחיקת המודל שאפשר לערבי ישראל להשלים עם קיום המדינה ללא השתתפות בטרור. גיא בכור אף כתב לאחרונה על התפתחות מדהימה בקרב ערביי ישראל – הם, שפעם חשו נתונים למרותו של אש"ף נציג הפזורה הפלסטינית, כה מזלזלים באבו מאזן שהחלו לראות בוועדת המעקב שלהם את הגוף העליון של העם הפלסטיני המוסמך לבטא את רצונותיו, ובנימה לוחמנית עוד יותר מזו של אבו מאזן.

אם יש רוב בין ערביי ישראל שמתנגד להקצנה, נראה שאין לו שום אינטרס להשמיע את עמדתו בצורה ברורה. הצפת רעיון כמו זה של ליברמן – נתניהו יכולה לחולל אינטרס כזה ולהועיל פלאים ליחסי יהודים וערבים במדינה.

לסגת בטרם המט

מקצוענים לא משחקים שחמט עד המט. ברגע שבו אחד הצדדים מבין שעשה טעות שאפשרה לצד השני להשיג יתרון מכריע, הוא פשוט מודיע על כניעתו ומפסיק. הוא אינו מבזבז משאבים נוספים.

ממשלת ישראל צריכה לפעול באופן דומה ולוותר על הניסיון, המגומגם כבר עתה, לשנות את נהלי הבידוק בהר הבית. אין בניסיון הזה סיכוי ואין בו טעם. ממילא מגנומטרים יותר משיגבירו ביטחון יהפכו להיות בעצמם זירה של תסיסה, חוסר ביטחון וסכנה למי שמפעילם. אין טעם לצאת לקרב מבלי לראות בו טעם ותוחלת, ואיש אינו רואה תוחלת בעניין המגנומטרים. בכך האירועים הנוכחיים מטופשים ומיותרים לעומת אירועי מנהרת הכותל בזמנו, בהם ערך מכריע שיחק תפקיד – זכותם של יהודים להסתובב בעתיקות של עברם ההיסטורי.

לכאורה יש ערך בעיקרון "לא להתקפל" אבל זו טעות חמורה לצאת לקרב גדול רק על בסיס עיקרון זה בזמן שהצד השני חמוש בהרבה יותר – להט דתי עמוק ואמונה איתנה בתיאוריות קונספירציה ויתר שטיפות מוח ארסיות שהטלוויזיה הפלסטינית והרשתות החברתיות בערבית שוקדות עליהן.

עד כאן המסקנה השמאלנית. המסקנה הימנית, הנכונה באותה מידה, היא שיהיה זה טירוף מוחלט להעניק לכוחות ביטחון לא ישראלים מרחב פעולה בהר הבית, גם לא בהסכם שלום עתידי. זה כמו לתת בנאיביות גישה אל מתג הפעלה של פצצה גרעינית לכוחות זרים שלגמרי אינך בטוח מה יהיו התמריצים שינחו אותם לאורך שנים.

חשיבותה של רצינות

ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות היה האירוע המגוחך ביותר שחווינו בימי חיינו. עיניהם של הרבה אנשים נותרו מאז כואבות וגרויות מרוב שפשופים, לוודא שזו המציאות ולא חלום. אבל כנראה שאנו בתוך המציאות, כי על אף האירוע הקומי החד פעמי – בחירת טראמפ, הדברים המרכזיים שקרו מאז מראים את חשיבותה של הרצינות. שני אירועים כאלו קרו רק הלילה. הסתיים בכישלון המאמץ להחליף את אובמה קר, מאמץ שהתבסס על שקרים והצהרות סרק על כישלון אובמה קר וניסה להותיר את ארה"ב כמדינה המפותחת היחידה שלא דואגת לאזרחיה החולים. הרפובליקנים לא הרימו ידיים לגמרי ועתה חותרים לביטול אובמה קר ללא החלפתו, אך נראה שהסיכוי לכך נמוך. 

בחזית אחרת נאלץ הנשיא טראמפ לאשרר את הסכם הגרעין עם אירן. גם כאן דיבורי רהב חסרי אחריות על ביטול ההסכם מצאו דרכם לפח האשפה. זה לא שהסכם הגרעין עם אירן הוא מושלם. רחוק מזה. הוא מציב סכנה לעולם בעתיד הרחוק אבל לא כל כך רחוק. ברם, ברור שבעת הזו אין כל דרך לבטלו במציאות הבינלאומית, וכל הבטחה אחרת הייתה שקר. יאמר לזכותו של ראש הממשלה נתניהו שלא שם יהבו באפיק חסר תקווה זה.

על אבסורד שהוא קוהרנטי ועל קוהרנטיות שהיא אבסורד

מגזין האינטרנט האמריקני הליברלי ווקס לעג למאמר שפרסמו בכירי ממשל טראמפ ובו הכתירו את יעדי ממשלם כהגנה על ערכים אמריקניים כמו חופש דת ושוויון לנשים. חופש דת? טראמפ הבטיח שלא יתן לאף מוסלמי להיכנס לארצות הברית, וגם אם נסוג בו מההבטחה במלואה הוא מנסה ואף מצליח ליישמה חלקית בדרכים אחרות. שוויון לנשים? טראמפ הוקלט בהתבטאויות שוביניסטיות מבחילות. 

זהו אבסורד שאדם כמו טראמפ עם כל האינסטינקטים הגסים והלא דמוקרטיים שלו יהיה זה שינהל מאבק בשם ערכי המערב הליברליים. אבל זהו אבסורד אפשרי, שמוביל לתוצאה קוהרנטית. נטייתו של טראמפ לראות את העולם בצורה של "אנחנו מול הם" מאפשרת לו להגן על ערכי המערב מבלי ליפול במכשולים הבלתי אפשריים שמציבה התקינות הפוליטית.

ההיפך הוא יותר בעייתי. יש מי שמבטא את ערכי המערב בכנות ובהגינות, כמו למשל עמנואל מקרון או אנגלה מרקל, אך מאפשר בשמם הגירה המונית של המונים מתרבויות שבהן ערכי המערב נתעבים ושיעור הפריון גבוה. זו קוהרנטיות שמביאה לתוצאה אבסורדית. 

האם חופש הדת וזכויות הנשים יקרים לעמנואל מקרון יותר מאשר לדונאלד טראמפ? אין ספק. אבל האם יש באמת חופש דת היום בצרפת? יהודי צרפת מרגישים מאוימים במולדתם ואנו למעשה נמצאים בתקופה רבת שנים שבה מתנהל, אמנם באיטיות רבה, גירוש היהודים מצרפת. שלא כמו כל הגירושים האחרים בהיסטוריה, הוא אינו ביוזמת המדינה, אבל הוא תוצאת לוואי של מדיניות ההגירה שהיא מאפשרת. 

והאם זכויות האישה בגרמניה ויכולתה להסתובב חופשי בחוצות הערים לא ספגו מכה קשה מאז אירועי חגיגות סוף השנה שבהם הוטרדו נשים באופן המוני בידי מהגרים?

ההיסטוריה הפתיעה אותנו הרבה פעמים לטובה מאז קץ מלחמת העולם השנייה, אבל על פניו התסריט שבו ההגירה ההולכת וגוברת לאירופה מערערת יותר ויותר את תחושת הביטחון של יהודיה ונשיה – נשמע התרחיש הסביר. הליברלים במערב קרובים לנקודה שבה יצטרכו להחליט האם הם מנסים לשמור על ערכיהם כקוהרנטיים, כולל האמונה בשוויון אוניברסלי וגבולות פתוחים, וכך מסתכנים בתוצאה אבסורדית. בעוד שדווקא עולם הערכים הגס והאבסורדי של הנמסיס שלהם טראמפ יכול להוביל לתוצאה קוהרנטית.

גבאי או לפיד יכולים להיות ראש ממשלה

האווירה הנוכחית במדינה, בקרב מביני הדבר, היא שהליכוד ישלוט לנצח וביבי יהיה ראש ממשלה עד שימאס לו. יש לתחושה זו הצדקה עניינית – מדינת ישראל מצויה בתור זהב ולביבי מגיע קרדיט על כך. אבל אין לתחושה זו הצדקה משפטית – נתניהו עלול להסתבך קשות בחקירות סביבו, וההימור שלי הוא עדיין שייאלץ לפרוש בעטיין. ובמפתיע, גם אין לכך הצדקה בסקרים ואפילו לא בתמונת המנדטים הנוכחית בכנסת. לגוש הימין אין רוב בכנסת. הוא תלוי במשה כחלון. כחלון לא יכתיר באופן אוטומטי את נתניהו או יו"ר אחר של הליכוד כראש ממשלה. אם גוש הימין יהיה תלוי בכחלון, ואם, שלא כפי שקרה בבחירות האחרונות, יהיה שוויון בין המפלגות הגדולות או אף יתרון למפלגה שאינה הליכוד, בהחלט יתכן שכחלון ידרוש הקמת ממשלת אחדות לאומית, שבה ראשות הממשלה תחולק בין ראשי המפלגות הגדולות. בלי כחלון אף ממשלה לא תוכל לקום ולכן גוש השמאל יכול להסתייע בו ליצירת גוש חוסם. אם גם ליברמן, שכשר ביטחון נעשה כל כך פרגמטי ושקול, יתן יד, אז בכלל מצבו של מנהיג הליכוד ייעשה קשה. 

אבל כשמדובר ספציפית באבי גבאי עולה השאלה למה שכחלון יהפוך עולמות למענו, אחרי הדם הרע שנוצר ביניהם כשגבאי נטש את כולנו. ולמה שליברמן יסלח לו על כך שהתפטר בתגובה למינויו לשר ביטחון. 

גם אם מדובר בלפיד – שם אין איבה אישית, אך עדיין יש חידה: למה לכחלון להכתיר מנהיג לגוש המרכז שאינו הוא.

והתשובה יכולה להיות אידיאולוגית. כחלון פעם היה ממורדי הליכוד בטרם ההתנתקות, אבל מאז הלך כברת דרך שמאלה. ייתכן שיחפוץ להשלים המהלך. ייתכן גם שהח"כים שלו יצאו מפוזיציית המריונטה וידרשו זאת. השאלה בבחירות הבאות תהיה אם המדינה תלך שמאלה, האם גוש המרכז-שמאל יתלכד סביב לפיד או גבאי וגם האם אדם אחד – משה כחלון – ילך שמאלה ולשם כך יהיה מוכן להכתיר מישהו שאינו הוא כראש ממשלה רענן.

לא מלהיב, נסבל

הטרנד בן עשרים וארבע השעות בתקשורת הישראלית הוא להתלהב עד אקסטזה מאבי גבאי, היו"ר החדש של מפלגת העבודה. גם כותב בלוג זה, עצמאי מחשבתית ככל שינסה להיות, לא נקי מהשפעת טרנדים. התבוננתי מעט בעמדותיו הכלכליות של גבאי כפי שבוטאו בשיחת ווטסאפ עם טל שניידר וחברים, ואין ספק שיחסית למה שניתן לצפות ממפלגת העבודה, מדובר במנהיג בעל דעות נסבלות ואפילו בעלות אלמנטים חיוביים.

מס ירושה הוא מס צודק כאשר הוא מוחל מעל סכום מסויים כך שאנשים אמידים מאד משלמים אותו…. זה לא סכום של 2- 3 דירות אלא מעבר לזה.

מס ירושה הוא סל בלתי נגמר של תמריצים איומים, חדירה טוטאליטרית לחיי הפרט ובזבוז משאבים חסר תוחלת, וכבר הרחבתי בנושא.  יש להצטער על הצורך הכפייתי שיש לכמה עיתונאים לסחוב את הצעצוע המרופט הזה מערימת האשפה של הרעיונות הסוציאליסטים הגרועים. אולי אפילו האמריקנים יצליחו להיפטר ממס העיזבון שלהם בעתיד הלא רחוק.

מזכיר לכם שהייתי השר היחיד שהתנגד למתווה הגז ועמד מול ראש ממשלה תקיף בעניין. כשהעניין מבחינתי היה עלויות הגז והעובדה שהמחיר מונע שימוש בו ולכן לא נצמצם את זיהום האוויר.

אני תמכתי בהתלהבות במתווה הגז, מאחר שהדבר החשוב ביותר בעיניי היה ליצור תחושה שישראל הוגנת למשקיעים שלקחו סיכונים והצליחו. ההוגנות הזו היא הנכס האסטרטגי הגדול של ישראל, הרבה יותר מהגז עצמו. עם זאת, העמדה של אבי גבאי כשר לאיכות סביבה הייתה מובנת – המדינה התחייבה למחיר גז גבוה בתקופה שבה התחייבות זו נראתה סבירה ואף נבונה (פן המחיר יעלה עוד יותר, אם יושאר פתוח). אבל כתוצאה מכך נחסמה הדרך להעביר את המשק כולו לשימוש בגז, דבר שגרם נזק רב לאיכות האוויר בישראל.

את הקצבאות צריך להעלות מיד. גם אם זה מצריך מיסים נוספים (אגב, זה בעיקר מצריך שינוי סדרי עדיפויות – בשביל זה ממשלה נבחרת). לפני מיסים אפשר גם להחליט שהגרעון יגדל – מצבנו בחוב-תוצר מצויין ולא צריך להתרגש מהעלאת גרעון אם היא למטרות נכונות.

המשפט על העלאת הגרעון הוא כמובן מוזיקה ערבה לאוזניי. אף שהנימוק הטכני שגוי. לא מצב החוב תוצר מצדיק את הגדלת הגרעון, אלא שיעור הריבית האפסי. מצבה של יפן בחזית החוב והתוצר הוא לכאורה זוועה, ועדיין נדרשת שם הגדלת גרעון בשל ריבית האפס, המראה שנטל החוב הממשלתי נמוך מדי.

מצטער שידי לא קלה על ההדק של העלאת מיסים. בסוף, תזכרו שאת עיקר המיסים שמעלים משלם מעמד הביניים ואני מניח שמרבית הקבוצה משתייכת למעמד הביניים.

אחלה.

אבי, האם אתה סוציאליסט או קפיטליסט? גבאי: אני מאמין במעורבות ממשלתית בחיינו. כזאת שדואגת לכך שנזכה לחיים בכבוד ולכל ילד תהיה היכולת והתנאים לממש את הפוטנציאל שלו… אני פחות אדם של הגדרות עצמיות.

סבבה.

אנוכי הרובוט הלא אנוכי

הופעתם של הרובוטים, תחילה בספרות המדע הבדיוני ולאחרונה גם בכמה שימושים ראשוניים בעולם המודרני, מעלה חשש קדום – הגולם יקום על יוצרו. הרובוטים ימרדו בבני האדם וישעבדו אותם או יחסלו אותם. אחד הבלוגרים החביבים עליי הקדיש לנושא פוסט קצר והסביר מדוע דבר זה לא צפוי לקרות (תרגום חופשי):

עבדים מרדו באדוניהם בימים עברו. מדוע? מאחר שבני אדם עוצבו ביולוגית לחתור להעלאת מעמדם בחברה וכן לפעול בהתאם לרגשות כמו צדק, נקמנות וכדומה. הרגשות והדחפים הביולוגיים קיימים מאחר שהם אפשרו לנו בעבר להעמיד ילדים, נכדים ונינים.

בינה מלאכותית של מחשבים תתוכנת כפי שנרצה אותה, וכנראה נרצה שתשרת בני אדם. הרובוטים יהיו עבדים מאושרים. במידה שתהיה להם יכולת חשיבה, הם ישתמשו בה כדי להשתפר במתן שירות לאדוניהם בני האדם, ולא יהיה להם כל רצון למרוד בנו.

בקיצור, בני אדם אינם כפי שהם מאחר שהתכונות הדומיננטיות בהם הן הכרח לכל אורגניזם, אלא מאחר שהאבולוציה עיצבה אותם בהתאם לאופן שתרם להישרדות בימים עברו בג'ונגלים. את הפסיכולוגיה של הרובוטים, לעומת זאת, לא יעצבו צרכי ההישרדות בג'ונגל האפריקני, אלא התכנות בידי מכיניהם.

יש כבר דוגמאות ליצורים שמשרתים בנאמנות את אדוניהם האנושיים, מאחר שלכך עוצבו – דוגמה נחמדה – הכלבים המבויתים בעלי התווים הילדותיים. בני אדם בחרו להכליא כלבים חמודים ונוחים עם כלבים חמודים ונוחים וכך הולידו זנים של כלבים חמודים ונוחים עוד יותר. דוגמה אכזרית – פרות שנולדו להיות מעוותות פיזיולוגית. הן עוצבו בזיווגים רבי דורות שנתנו עדיפות לתכונות שלא שירתו אותן, אלא משרתות בני אדם – תפוקה אופטימלית של בשר וחלב.

רובוטים עדיין יכולים להיות מסוכנים מאוד לאנושות, אבל לא בשל המוטיבציות הפנימיות שלהם אלא בשל המוטיבציות הזדוניות שיושתלו בתוכם בידי בני אדם אחרים לצרכיהם. ממש כפי שתת מקלע אינו מסוכן כי הוא רוצה לרצוח, אלא מאחר שמי שמחזיק בו רוצה. הרובוט לא יהיה אנוכי אבל אדוניו עלול בהחלט להיות כזה.

סמים מתמרצים

אף פעם לא גיבשתי דעה מוצקה בנושא התרת השימוש במריחואנה. מצד אחד החירות האנושית יקרה ללבי. מצד שני חששתי מהאפקטים השליליים של הסם ובפרט מהגברת הסיכון בכבישים מצד נהגים מסטולים. כמו שנאמר פעם (אך כרגיל, לא על ידי מי שהציטוט מיוחס לו), החופש שלך להניע את אגרופך אנה ואנה מוגבל על ידי קרבת הסנטר שלי. בדרכים מסתובבים הרבה סנטרים המחוברים לגופים פגיעים וחפים מפשע. גל הלגליזציה ההיסטורי של השימוש במריחואנה בארה"ב מהווה הזדמנות לבחון את ההשפעה של השינוי החוקי על הבטיחות בכבישים בתנאי אמת. הממצאים מקולורדו לכאורה חד משמעיים – מאז הלגליזציה ישנו מספר הולך וגדל של מעורבים בתאונות דרכים קטלניות שנמצאו תחת השפעת מריחואנה.  אבל בעניינים כאלו גם מה שנראה חד משמעי אינו באמת כזה. ייתכן פשוט שהשימוש במריחואנה הולך וגדל, אך הסם אינו קשור לתאונה. גם חוקרי מקרי המוות בקולורדו עדיין לא הגיעו למיומנות שתאפשר להם להגיד בוודאות האם הייתה השפעה פעילה של המריחואנה בעת התאונה. מי שמנסה לנתח את הנתונים בשיטתיות מתקשה להגיע למסקנות. מול המידע על עלייה במספר הנהגים שנמצאה אצלם השפעת מריחואנה ניצבת העובדה שבמדינות שהתירו מריחואנה חלה באופן כללי ירידה בתמותה בכבישים עם ההתרה. אולי מריחואנה משרה רוגע ומווסתת זעם כבישים. טענה אחרת היא שמריחואנה באה על חשבון צריכת אלכוהול שעלול להיות מסוכן יותר. מי יודע. ערבוביה סטטיסטית שכזו מאפשרת לכל צד בוויכוח להיאחז בנתונים שמשרתים אותו, ואין הכרעה. תנודות לא ברורות בתמותה בכבישים קורות כל הזמן. למשל החל מתחילת השנה הנוכחית יש בישראל עליה קיצונית בתמותה בתאונות דרכים במגזר הערבי (עלייה בשיעור העומד על למעלה מ-50%!) מול מגמת ירידה ברורה במגזר היהודי (ירידה ב-10%). מה יכול להסביר כאלו תופעות מלבד הכאוס הרגיל של הסטטיסטיקה. אם היה קורה אירוע משמעותי במגזר הערבי מאז דצמבר, ודאי היו משתמשים בו להסביר את המתרחש, אך למיטב ידיעתי לא קרה כזה.

מכיוון שאין לי שום דבר חד משמעי להגיד בנושא, לא הייתי מקדיש לו רשומה אלמלא נתקלתי במאמר המאיר אפקט צדדי ותוצאה לא מכוונת של התרת המריחואנה. עוד מבט באופן המרתק והגחמתי שבו מעצבים שינויים במערכת התמריצים את המציאות. בתקופה שבה מריחואנה הייתה אסורה על פי חוק, משתמשים שהחזיקו מריחואנה בכלי הרכב שלהם חששו מאוד ממפגש עם שוטרים. שוטרים נוטים להיטפל לנהגים שלא באים להם טוב בעין. אחד הדברים שעושים רע לעין השוטר הוא נהג או רוכב לא חגורים בחגורת בטיחות.   התמריץ לחגור חגורת בטיחות הוא לכאורה תמריץ עליון – עניין של חיים ומוות. אולם רבים מבני האדם מתקשים לחשוב על תמריצים שיהיו רלוונטיים בהתרחשויות שסיכוייהן נמוכים מאוד, ותאונות דרכים הן למרבה המזל אירוע  נדיר. לעומת זאת, לכולם ברור שפגישה עם שוטר כאשר במכוניתם שפע מריחואנה היא ביש מזל בהסתברות גבוהה, ולפיכך יש להם תמריץ ברור לנקוט בכל צעד כדי להקטין את הסיכוי למפגש עם המשטרה, בין השאר על ידי חגירת חגורה.

אם כך האיסור על החזקת מריחואנה עודד את מי שהפר אותו לחגור חגורת בטיחות ולפיכך הייתה לו תועלת בטיחותית משמעותית עקיפה, אף שהמחוקקים לא התכוונו לה ובטח לא העלו אותה בדעתם. טענת החוקרים היא שהלגליזציה של המריחואנה יכולה לבטל את האפקט ולהפחית ב-3% את מספר הנסיעות שבהן נעשה שימוש בחגורת בטיחות בקרב קבוצת האוכלוסייה הרלוונטית, מה שיסתכם בעשרות אלפי נסיעות ביום במדינה. חגירת חגורת בטיחות מקטינה במחצית את הסיכוי למוות בתאונת דרכים, ולפיכך אין מדובר בעניין זניח.

מעבר לעולם המריחואנה קל להעלות ספקולציה בעקבות המחקר לפיה שחורים בארה"ב הפגיעים במיוחד להיטפלות שוטרים, שומרים בשל כך על תקנות הבטיחות בדרכים בשיעור גבוה יותר משהיו שומרים עליהן אחרת, וכך ניצלים חייהם של רבים מהם, לבטח יותר מאלו המקופחים בתקריות הנדירות של ירי שוטר בצעיר שחור לא חמוש שמעוררות את זעמם של ארגונים כמו "בלק לייבס מטר". עם זאת, המורכבות של המציאות והתוצאות המרובות והלא צפויות של כל שינוי בה לא בהכרח יכולים או צריכים להצדיק שימור של חוקים ותקנות גרועים.