ותר גנץ ותר

גנץ צריך לוותר על התקציב הדו שנתי ולאפשר העברת תקציב לחודשים הנותרים של 2020. הדבר ישרת את המדינה שסוף סוף יהיה לה תקציב כלשהו ושתחמוק מאסון אמיתי – בחירות רביעיות חוזרות ב-2020, אך הוא גם ישרת את גנץ עצמו.

גנץ כרגע מאוד לא פופולארי ובחירות חוזרות יהיו אסון עבורו. באמצע 2021 ייתכן שמצבו ישתפר מאוד. מדוע? מאחר שהוא יהיה ראש הממשלה עוד לפני מועד הרוטציה. נראה שבחוגי האליטות מתגבש קונצנזוס שנתניהו חייב להיכנס לנבצרות עם תחילת שלב שמיעת הראיות במשפטו. על פי חוק היסוד ממלא מקומו לכל דבר הוא גנץ. חוק היסוד ככל הנראה (הנושא מסובך ולא ברור לגמרי) יקנה לגנץ בשלב זה את כל מה שצריך כדי לזכות באהדת הבייס – למשל היכולת לפטר את אמיר אוחנה. בסך הכול גנץ די שובה לב מטבעו. אם המצביעים שלו יאמינו שגידל ביציו בחזרה ויראו שביבי גורש מהזירה בברכתו הם ישובו אליו.

יאיר לפיד ובוגי יעלון בגישתם שונאת ביבי הניהליסטית פספסו לחלוטין את היתרונות שבעליית בני גנץ על הגלגל השלטוני. כמו שאמר אריק שרון לפוליטיקאים מתחילים: תמיד תהיו על הגלגל, לפעמים למעלה, לפעמים למטה. כרגע גנץ למטה, מאוד למטה בדעת הקהל. עם כניסתו לממשלה הוא עלה על הגלגל ולכן בשלב מסוים צפוי לעלות, בסיוע האליטות המשפטיות.

ישנה בדיחה על אדם שמתפלל לאלוהים שיזכה בפיס. כל בוקר הוא מתפלל לכך בדבקות. יום אחד יוצאת בת קול עצבנית משמיים: ״תקנה כבר כרטיס!״

גם למדינת ישראל יש אלוהים והוא הבג״ץ. הבג״ץ היה צריך שבני גנץ יקנה כרטיס כדי למצוא עבורו את הנסיבות שבהן יזכה בתפקיד ראש ממשלה. גנץ קנה אותו בהחלטתו להצטרף להנהגת המדינה כראש ממשלה חלופי.

מבחינת ביבי עדיפות היו בחירות בנובמבר, אבל אם גנץ יסכים לתקציב חד שנתי, ביבי יתקשה להתעקש לקחת את ישראל לבחירות בשיא הקורונה וכאשר הפוליטיקאים החרדים זועמים על העדר תקציב מאושר עבור צאן מרעיתם. ביבי יצטרך לחכות ליוני, אבל עד אז הכול יהיה שונה.

ואפילו אם התיאור פה יתברר כשגוי עדיין משתלם לגנץ לקרב בין הבחירות הבאות לבין מועד חילופי הרוטציה. אם יווצר שוב קיפאון גם אחרי בחירות 2021, בשלב מסוים יגיע מועד החילופים הקבוע בחוק והוא יהיה ראש הממשלה של ברירת המחדל.

שברו את הגלגל

ברוסיה הפרלמנט מתעמר בלהט"בים על ידי איסור על תעמולה הומולסבית. בישראל הכוח הפוליטי נמצא בצד השני והכנסת רוצה לאסור טיפולי המרה. ככה זה, לפעמים מישהו אחד בראש הגלגל ולפעמים מישהו אחר. ברם, הדבר הנכון הוא, כפי שייחלה חאליסי במשחקי הכס, לשבור את הגלגל. לשבור את הגלגל שבו עליונים ותחתונים מתחלפים בנסיונות הכפייה וסתימת הפיות שלהם. להבין שלבית המחוקקים אין זכות לחסום את מרחב הפעולה החופשי של האזרחים בנושאים חברתיים רגישים.

התיאורים כאילו המוני נערים קופצים מהגג אחרי טיפולי המרה וההתעללות הכרוכה בהם אינם אלא אגדה אורבנית. צעירים החיים בחברה שמרנית לעתים משוועים למישהו שישמע אותם, ולעתים דווקא ההבטחה להמרה יכולה לאפשר להורים ולמחנכים לעודד אותם להגיע למישהו שיקשיב. וגם אם הטיפול אינו מוצלח, כוח הכפייה של חוק אינו הכלי להתמודד בו עם המציאות החברתית ההומופובית שמולידה את הרצון בטיפולי המרה.

בסקירה מקיפה על טיפולי המרה נמצא שחלק מאלו שעברו אותם הפיקו תועלת, לא בכך שהמירו נטייתם המינית, זו תוצאה נדירה ולא סבירה. אלא מבחינות אחרות. למשל היו להט"בים שהיו מסוגלים להשלים עם נטייתם דווקא אחרי שהתנסו בטיפול פסיכולוגי והבינו שגם הוא לא יכול לשנות את התכנות הביולוגי הבסיסי שלהם.

זה נכון שיש קטגוריה מסוימת של טיפולי המרה בעלת פוטנציאל נזק אמיתי ועמוק – טיפול סלידה שכולל התניית הגירוי המיני בגירוי שלילי באופן פאבלובי. למשל מטופל הומו יקבל מכת חשמל בכל פעם שהוא נחשף לתמונת דוגמן יפהפה. ברם, לא צריך חוק של הכנסת כדי לאסור טיפול פסיכולוגי כזה בימינו כפי שלא צריך חוק כדי לאסור על פסיכולוג לעודד שתיית אקונומיקה. כל ועדת אתיקה תשלול מהמטפל שיעסוק בכך את רשיונו לאלתר וטוב שכך. לא שמעתי שאפילו חרדים וחרד"לים מקדמים או מעודדים טיפול נורא שכזה.

פסיכיאטרית קנדית תיארה מגפה בקרב נערות – הן מגיעות למסקנה פתאומית שהן בעצם בנים בגוף נשי ועליהן לעבור ניתוח לשינוי מין. יש כמובן באמת ובתמים נערות שנולדו עם נפש ששייכת למין השני וניתוח לשינוי מין יכול לרפא אותן מסבלן, אך לא זה המקרה המדובר. מה שתיארה הפסיכיאטרית הקנדית הוא התפרצות מדבקת שמתרחשת בקרב בנות שמכירות זו את זו שלפתע החליטו שהן בנים בגוף לא להן אחרי שתמיד חשו נשיות ועד גיל מאוחר יחסית. אוי למטפל שיחשוד שאין מדובר בלהט"ביות אותנטית – הוא יידון כמטפל המרה ואולי יישלח לכלא. זו דרכם של חוקים, הם מפעילים אפקט מצנן רחב סביבם, כי מי רוצה להסתבך איתם, וכך מחוללים תוצאות אבסורדיות.

חברי הכנסת, ותרו על הפופוליזם הזול והניחו לאנשי המקצוע לעשות עבודתם, כל אחד לפי דרכו והשקפת עולמו. תראו גם מה כותב בנושא הפעיל הדתי הלהט"בי זאב שביידל.

שתי המלצות קריאה למיטיבי לכת

קראתי לאחרונה שני מאמרים ארוכים ומתוחכמים באנגלית, ממש למיטיבי לכת. מקצוות אידיאולוגיים שונים והפוכים. אבל שניהם שוטחים את השקפותיהם של אנשים בעלי חוכמה, ברק וחדות אינטלקטואלית בלתי רגילים.

הטקסט הראשון הוא מאמר של חוקר האינטליגנציה הבריטי ריצ'ארד לין שמסכם בו קריירה בת שישים שנה, שבה קידם את התיאוריה שיש קשר הדוק בין עושרן של אומות לבין האינטליגנציה הממוצעת של המשתייכים אליהן, ויש קשר הדוק בין האינטליגנציה הממוצעת לבין הגנטיקה. את ההבדלים הגנטיים בין עמים מייחס לין לרוב להתמודדות עם חורף קשה. אומות ששוכנות בארצות הקור ושאבותיהן התמודדו עם חורפים קשים עברו ברירה גנטית אכזרית שבה הטיפשים סולקו מהמאגר הגנטי.

הדבר המפתיע אצל לין הוא שהוא אדם ישר ולכן מפזר קצוות שמובילים גם למסקנות הפוכות לגמרי מאלו שהוא מאמין בהן. הנקודה הראשונה היא העובדה שלין היה ראשון לעלות על כך שציוני הנבחנים במבחני האינטליגנציה עולים מדור לדור, מה שנראה כסותר או מגמד את התיאוריה הגנטית. לין עצמו משייך זאת לשיפורים בתזונה. את אפקט עליית האינטליגנציה מכנים אפקט פלין או אפקט לין-פלין על שם לין ועמיתו חוקר האינטליגנציה מניו זילנד ג'יימס פלין.

הנקודה השנייה היא שלין, כפי שהוא מספר, התחיל את הקריירה שלו בדבלין בניסיון להבין מדוע האייקיו של האירים כה נמוך. הוא ייחס זאת לברירה גנטית שכן כל המוצלחים ברחו מאירלנד מזמן. אבל גם ציוני הפיז"ה וגם התמ"ג המרהיב של אירלנד בימינו מרמזים שהאירים לא באמת יותר טיפשים מיסודם. זה היה אפקט זמני וארעי, אולי משהו שחינוך קתולי מחמיר תרם לו בשנות החמישים ואולי משהו אחר.

*******

הטקסט השני בא מהקצה השני של הספקטרום האידיאולוגי. דיוויד שור הוא בחור צעיר ומנתח סטטיסטי פוליטי מבריק, יהודי כמובן לפי שמו וחזותו (אבל לא אוהב ישראל גדול). נמצא בקצה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית וחותר לראות פוליטיקאים פרוגרסיביים מנצחים במערכות הבחירות באמריקה.

לאחרונה הוא עבר "ביטול" בידי חבריו הפרוגרסיביים ופוטר ממשרתו כי רמז בציוץ טוויטר שמהומות אלימות הן לא פרודוקטיביות. הוא הכה על חטא במסורת הטיהורים הסטלניסטיים ומן הסתם עוד צפוי למלא תפקידים בשירות השמאלנות האמריקנית. הוא חכם מכדי שאפשר יהיה לוותר עליו.

הדברים ששור אומר כוללים חידושים מרתקים גם למי שכמוני מזמן התחיל לעקוב בסקרנות אחר הפוליטיקה האמריקנית. שור חושב שהמפלגה הדמוקרטית נמצאת במצוקה קשה, מאחר ששיטת המדינות בארה"ב פועלת נגדה. בעבר לא היה אכפת למצביעים ממדינות רפובליקניות כמו איווה או טנסי להצביע למען מועמדים דמוקרטיים בבחירות שאינן לנשיאות. אבל הדבר הזה כבר לא קורה יותר. מדוע? האינטרנט לימד את ההמונים שהצבעה לדמוקרט היא הצבעה לפרוגרסיביות השנואה עליהם כל כך. מדוע ההמונים שונאים כל כך את המפלגה הדמוקרטית? הם לבנים גזענים, אומר שור. אנשים בעלי השכלה פתוחים לדברים חדשים ולרעיונות שוויוניים חדשים, אבל לבנים לא משכילים לא. המצע של המפלגה הדמוקרטית אולי תואם לטעם ההמונים בנקודה כזו או אחרת, אבל בגדול היא נמצאת שמאלה ל-90% מהאמריקנים.  לא רק זה, אלא שהמפלגה הדמוקרטית גם הולכת לאבד אחוז מסוים מבני המיעוטים. באופן אירוני אף שהרפובליקנים מזוהים עם הנצרות, דווקא אובדן העניין של מיעוטים בנצרות יכול לעזור להם, לדברי שור. הכנסייה השחורה הייתה גורם שליכד והניע מצביעים שחורים לדמוקרטים, אבל היא מאבדת אחיזה בדור הצעיר.

נכון שכרגע טראמפ מפגר בסקרים בהפרש גדול, אבל שור חושב שההפרש עוד יצטמצם, ובכל מקרה גם אם הפעם ינצחו הדמוקרטים, יהיה להם קשה להתגבר על החיסרון המובנה שלהם בהמשך הדרך, אלא אם.. אלא אם הם יאמצו את הצעתו הרדיקלית של שור להכניס שלוש מדינות דמוקרטיות בטוחות לאיחוד – וושינגטון הבירה, פורטו ריקו ואיי הבתולה. שלוש מדינות אלו יספקו לדמוקרטים עוד אלקטורים ובעיקר שישה סנטורים בטוחים ויאפשרו להם לשלוט באמריקה בנוחות. אם ביידן ייבחר ואם יעמוד לרשותו רוב בקונגרס, ייתכן שהדמוקרטים יחתרו לממש רעיון זה.

הקנריות מניו יורק

מתרבות הידיעות מפה ומשם על כך שישנם מקרים של חולי קורונה שהחלימו אבל חטפו את הוירוס בשנית אחרי כמה חודשים. אלו בשורות איומות לעולם ולכלכלה. אם הגוף לא מייצר חסינות ממושכת נגד נגיף הקורונה, אז סביר להניח שגם חיסון יתקשה לחולל את אותה חסינות. אחרי הכול חיסונים רק מתפעלים את מנגנון החיסון הטבעי של הגוף עצמו. גם התקווה לחסינות עדר תתפוגג כעשן אם ככה פני הדברים. ואיך ישובו הטיסות והקרוזים והמלונות והחיים הנורמליים?

בעצם ישנם שני קטבים. מצד אחד האופטימיים שטוענים שרוב רובה של האוכלוסיה כבר מחוסן עקב היחשפות קודמת לנגיפי קורונה אחרים. מצד שני הפסימיים שמצביעים על כך שאפילו היחשפות לקוביד-19 אינה מחסנת לאורך זמן.

למרבה המזל יש לנו שפני ניסיון או קנריות במכרה פחם – החרדים בברוקלין,  שחטפו את הוירוס קשה יותר כמעט מכל קבוצה אחרת, שחיים בצפיפות רבה וששבו לחיים בלי מסכות ובלי אמצעי זהירות. הבשורות מכיוונם מעודדות. על פי הדיווחים האחרונים, ארבעה חודשים אחרי פורים שבו הכול התפרץ, המגפה בקרבם דעכה לחלוטין.

כל יום שקט שעובר על בתי החולים בברוקלין הוא בשורה גדולה לאנושות. בהנחה שחיסון יימצא בקרוב, לא יהיה זה סוף העולם אפילו אם יצטרכו לחדשו מדי שנה. שירותי הבריאות יצטרכו לגייס עוד הרבה אחיות חיסונים, אבל אפשר יהיה לעמוד בכך. ברם, חיסון שעלול לאבד השפעתו אחרי חודשיים או שלושה הוא כבר אתגר גדול מדי. מתי נדע? בשבועות הקרובים נתבונן בקנריות. בלוג עדכוני הקורונה של קראון הייטס הוא בעיניי דף האינטרנט החשוב ביותר של ימינו.

בני גנץ – איך הפסקתי לזלזל והתחלתי להיות מוקסם

הרבה שנים מאוד אהבתי את ביבי נתניהו והצבעתי לו בלב שלם מדי מערכת בחירות. אבל הדבר אינו אפשרי עוד. נתניהו נקלע, לא רק באשמתו, למצב שבו מערכת התמריצים האישית שלו שונה באופן קולוסאלי מהתמריצים הנכונים למדינה. הדוגמה הבולטת ביותר היא התקציב החד שנתי שנתניהו חותר אליו, תוך הפרת ההסכם הקואליציוני, רק בתקווה לעוד מערכת בחירות שהיא הדבר האחרון שהמדינה זקוקה לו בעת הזו. הדוגמה הבולטת השנייה היא קידום הסיפוח ביו"ש. אפשר היה לצפות מאדם מפוכח כנתניהו להבין איזה רעיון נואל זה.

מי האלטרנטיבה לנתניהו בעת הזו? יצא שזהו ראש הממשלה החלופי בני גנץ. גנץ לכאורה לא מרשים מאוד (מעבר להופעתו החיצונית הנאה). הוא לא הוגה דעות מבריק בסוגיות של מדיניות ציבורית, בוודאי לא בנושאי כלכלה, לא נואם חוצב להבות בשפה האנגלית ואיש לא ימהר לייחס לו את 180 נקודות האייקיו שמייחסים לנתניהו.

ברם, גנץ הוא אחד שיכול להקיף את עצמו באנשים מוכשרים מאוד, גם בדרג הפקידותי וגם בדרג המיניסטריאלי. זאת בעוד שנתניהו עסוק במשך שנים בלהבריח ולהקטין כל כישרון בליכוד (ורעייתו עסוקה בהברחת כל היתר). האם עדיף מישהו עם 180 נקודות אייקיו (נאמר. בפועל אין באמת כזה דבר כמו שמי שהתמקצע קצת בפסיכולוגיה קוגניטיבית יודע) שממנה את מירי רגב לשרת החוץ על פני מישהו עם אינטליגנציה יותר קרובה לנורמלי שממנה את גבי אשכנזי לשר החוץ? לא בטוח.

גנץ לא משועבד לפופוליזם הנחות של הבייס. הוא הפסיק לריב עם הרשות הפלסטינית על משכורות המחבלים (כפי שעשה בנט), מתוך הבנה שקיום הרשות הוא אינטרס ישראלי עליון שמצדיק את ספיגת התופעות המטרידות שמתלוות לו.

הוא עסוק בסיכול רעיון העיוועים הסיפוחיסטי וכך מקנה לעצמו (ולגבי אשכנזי) מקום של כבוד בפנתיאון המדינאות הישראלי, גם אם לא יעשו שום דבר נוסף בחייהם הפוליטיים.

רק הבוקר עלתה האפשרות שאולי גנץ יסדר לנו אפילו עוד הישג מרשים, כפי שמתארת מירב ארלוזורוב (תודה KB על ההפנייה) וישחרר את החרדים מכלאם בישיבות.

בכל מה שקשור להעזה ישראלית במישור הביטחוני, נראה שדברים מרעישים קורים בחזית האיראנית בתקופה האחרונה ואילו גנץ סותם פיו בחוכמה בסגנון ה"שמעתי ברדיו" של יצחק שמיר על חיסול אבו ג'יהאד. הקרדיט על התרחשויות אלו מגיע בראש ובראשונה לבנימין נתניהו, אבל נראה שגם ראש הממשלה החלופי זורם איתו.

החלטתו של גנץ לחבור לנתניהו, לאכזב את המחנה שלו, להתנתק מאחיזת הצבת של יאיר לפיד ולהחזיר למדינה קצת משפיותה הייתה אחת מההחלטות המנהיגותיות הגדולות והחשובות בתולדות המדינה. אולי אולי נולד אז מנהיג, מתוך הוואקום המוחלט שהיה עד אז סביב ביבי.

קפיטליזם לא צריך להישען על שקרי הגרעון

עידן ארץ, הכותב על נושאי כלכלה מזווית קפיטליסטית ליברטריאנית, מוליך אימים לגבי עלות תוכניות החילוץ הכלכליות במשבר הקורונה:

אלא אם תמותו או תרדו מהארץ ב-20 השנים הקרובות, הסתבכתם בחודשים האחרונים בחובות אדירים. כמה אדירים? אם נסכום את עלות התוכנית הכלכלית מהגל הראשון (53 מיליארד שקל), את התוכנית לדמי אבטלה וחילוץ עסקים שעליה הוכרז לפני שבוע (133 מיליארד שקל) ואת התוכנית האחרונה לחלוקת כסף שרירותית (25 מיליארד שקל, מתוכם הממשלה תוציא עכשיו 6 מיליארד שקל), נגיע לסכום הביזארי של 211 מיליארד שקל.

וככה משתרכות להן בדבריו כל קלישאות השווא השקריות של החובות (כאילו למדינה אין את מדפסת הכסף והיא מוגבלת בידי חוב כמו אדם פרטי) והריביות המתנפחות (כאילו אנחנו לא חיים בעולם של ריביות אפסיות ואף שליליות).

ואז, כפיתרון אפשרי, הוא ממשיך ומפנה למאמר אחר שלו, שקורא לרפורמת עומק בשירות הממשלתי הלא יעיל ולחיסול שיטות הניהול ההסתדרותיות בו. וזה כמובן רעיון מבורך. הלוואי שאפשר יהיה לקדמו ברצינות.

כאן עולה השאלה: האם אפשר באמצעות אמירות כלכליות מפחידות שגויות בעליל באמת לקדם רפורמות קפיטליסטיות מוצלחות לשיפור התמריצים?

והתשובה היא שזה לא צריך לעבוד ככה. ראשית, קפיטליסטים שיגדלו על ברכיהם של מאמרים מסוג זה יכולים להתחיל באמת להאמין בשקרים של עצמם ולחשוב שצמצום הגרעון הוא ערך בפני עצמו, גם בלי שיוביל לרפורמות טובות. אובססיה לצמצום הגרעון יכולה להוביל לשפל כלכלי עמוק שיוציא שם רע לקפיטליזם ולקפיטליסטים שחוללו אותו. עד היום הליברטריאנים הרי מקוננים על הניו דיל. הניו דיל לא היה קורה אם לממשל הובר שקדם לממשל רוזוולט הייתה דרך קפיטליסטית טובה לחלץ את האומה מהשפל.

ושנית פשוט תלמדו מדונאלד טראמפ. ביד אחת הוא קיצץ מסים לתאגידים ונכנס לגרעון ענקי, ביד שניה ביטל אינספור רגולציות. ואלמלא ביש המזל של הקוביד-19 אפילו היה לו סיכוי טוב להיבחר בשנית עם כל הטיפשות, הגיחוך וחוסר הממלכתיות שבהתנהלותו. אפשר גם וגם, גם להבין שגרעונות לא חשובים וגם להיות מאמין אמת ברפורמות קפיטליסטיות.

מה עוד שלהבנה שגרעונות לא חשובים יש גם היבט קפיטליסטי שאיש לא שם לב אליו. כששלי יחימוביץ' או ברני סאנדרס מקדמים תוכנית חברתית כלשהי, הם מצביעים על כך שיצליחו לגייס אינסוף כסף למימון ההוצאות על ידי מיסוי ברוטלי של העשירים. הדבר מוסיף לתוכנית רובד של מקצועיות כלכלית – אחרי הכול היא מתבססת על איזון תקציבי. כאשר מבינים שלאיזון תקציבי חשיבות אפסית, ורק התמריצים, שנהרסים באכזריות בתוכניות מסוג אלו, הם חזות הכול, הברק הנוצץ הזה של המהוגנות הכלכלית מתברר כמו מה שהוא באמת – פייק זול.

באותו עניין קראתי לאחרונה את ספרו של השר יובל שטייניץ על מלחמתו עם חברות הגז הטבעי. הלב יוצא לשטייניץ שעמד במתקפה פרועה כדי להגן על חלקו של הציבור בגז הטבעי ומתאר את התגלגלות הדברים ואת מסע ההכפשות שהוא ואיתן ששינסקי נאלצו לעמוד בו בנימה כנה. אבל ביסוד כל חשיבתו והתנהלותו עומדת אמונת שווא. שטייניץ האמין שהכסף מהגז הוא ביג דיל בעוד שבחבלה הרטרואקטיבית שלו ברווחי משקיעי הגז אין כל בעיה.

בפועל ההיפך הוא הנכון. הכסף מהגז עוד לא ממש הגיע עד עצם היום הזה וגם כשיגיע הוא יצטרך להיות מוחזק בכספות המט"ח (מחשש למחלה ההולנדית) ובהם הוא יהיה בטל ומבוטל לעומת יתרות המט"ח שבנק ישראל צובר ממילא. למוניטין של ישראל כמדינה הוגנת עם משקיעים יש לעומת זאת חשיבות עליונה ומכרעת, ושטייניץ לא תרם לו, בלשון המעטה.

היידה ביבי

לעתים נדירות המציאות הכלכלית מצטלבת כל כך יפה עם מה שנראה לי נכון לעשות, כמו בהחלטתו של נתניהו הערב פשוט לפזר כסף על הציבור. חלוקה שלא לפי קריטריונים כלשהם או מבחני הכנסה היא בזבזנית אבל היא נמנעת גם מתמריצים רעים. יש בה הד לרעיון ההכנסה לכל אזרח שגם חוגי ימין כלכלי האמינו בו תמיד כתחליף אפשרי למדינת הרווחה וללא תמריצים מעוותים.

זה אולי פופוליסטי אבל זה לא פחדני. צריך אומץ לעשות צעד חריג כזה מול המתקפות הצפויות. ההצעות האחרות לשימוש בכסף שאני קורא בדה מרקר, מתן חכות ולא דגים, הכשרה מקצועית וכדומה, אינן רלוונטיות כלל בתקופה זו. בתוך כמה חודשים נדע אם פני המשק העולמי כולו להתאוששות המהירה שאחרי החיסון או שניוותר לכודים בחשש לקטסטרופת קוביד 19 רבת שנים. זו לא התקופה להכשרות מקצועיות כשהמקצוע העתידי הנדרש, למשל תופר מסכות או איש בידור בקרוזים, אינו ידוע. זו התקופה לנסות ליהנות מהחיים גם אם אתה מובטל וביבי עוזר בכך קצת.

לפיזור כסף יש את החיסרון האינפלציוני. במקום שיש מחסור אמיתי הכסף לא יפתור דבר אלא רק יעלה את רמת המחירים. כולם יודעים מה באמת חסר במדינת ישראל – דירות. מענק חד פעמי יעזור לשוכרים לשרוד בדירתם אבל אין חשש שיציף כלפי מעלה את מחירי הדירות והשכירויות. זה חד פעמי, לא מדובר בעצת אחיתופל נוסח תשעים אחוז משכנתא של אורלי אבקסיס בזמנו.

הצעד של נתניהו לא יחולל שום נזק ויהווה תקדים חיובי לדרך פעולה יעילה וזריזה במשברים עתידיים שעוד יבואו.

הדפסת כסף היא שיר הלל לקפיטליזם

הממשלה מסוגלת לפתור די בקלות את משבר הקורונה הנוכחי ולאחרונה היא אפילו עושה את הצעדים הנכונים. מדפיסה מספיק כסף ומחלקת אותו לעצמאים ולמי שצריך.

הקפיטליסטים הגדולים סובלים מכך, מתייסרים מכך כאדם שפקדו אותו טחורים, אפילו מנסים להכחיש את המציאות משל היו אנשי חברת הארץ השטוחה ששודרו אליהם זה עתה תמונות של אפולו 11 מהחלל. מאיימים בחורבן עתידי ובמחיר כלכלי נורא למרות ששוקי האשראי לא מנידים עפעף ושוקי המניות לא מתאבדים וגם השקל רק מתחזק.

גישתם נובעת מהקונספט השגוי שלפיו הדפסת כסף היא חילול הקודש ועלבון לקפיטליזם. זו טעות גדולה.

כל שטר של מאתיים שקלים שיוצא טרי ממכונת הדפוס ומתגלגל בעולם בלי למוטט את ערך המטבע, מוכיח כמה כלכלת ישראל שונה מכלכלת ונצואלה או לבנון. אלו כלכלות כושלות שאינן מסוגלות עוד לגבות את השטרות שלהן. ומדוע היא שונה? משום שאחרי תוכנית הייצוב ב-1985 הפנתה המדינה עורף לסוציאליזם העבש נוסח מפא״י ופתחה בעידן ששונאיו מכנים אותו ״ניאו ליברלי״. אבל אפשר לכנותו גם:״העידן שבו אפשר לייצר עוד ועוד פיסות נייר ואנשים יתייחסו אליהם ברצינות״.

לפיסות נייר עם ציורים אין ערך אמיתי. לעומת זאת, למנגנון החברתי והחוקי שאנו חיים בתוכו שמאפשר ייצור מהיר ומוצלח של מוצרים, גיוס עובדים גמיש וסחר חופשי עם העולם יש ערך אמיתי ענק.

הדפסת כסף שעולה יפה משקפת את הצלחתה המסחררת של כלכלת השוק בהדברת מחסור. כל כך הרבה כסף הודפס ורק גירדנו את קצה קרן השפע של הכלכלה החופשית ומה שביכולתה לספק. אנשים ילכו למכולת עם השטרות המודפסים הטריים ויימצאו להם מאכלים וחומרי ניקוי. אנשים יוכלו לקנות איתם מכוניות וסמארטפונים ומקום בענן של דרופבוקס. הכול יש בשפע בעולם הקפיטליסטי וככל שיותר מדפיסים, כך יותר חוגגים את השפע הזה.

דונאלד טראמפ ידיד המדע

כותב איש הסקרים של הניו יורק טיימס נייט כהן:

לפעמים הפוליטיקה האמריקנית מסובכת. נכון לעכשיו היא פשוטה ביותר. הציבור האמריקני גיבש דעה שלילית קשה על הנשיא, בהתבסס על טיפולו במשבר הקריטי ביותר העומד בפני המדינה. ונושא זה הוא כה רב חשיבות שאין לנשיא מרחב תימרון.

באתרי ההימורים נותנים לטראמפ רק 38 אחוזי סיכוי. אבל נראה שהסיכוי האמיתי נמוך עוד הרבה יותר. הדונלד, כפי שכונה בימיו בריאליטי, בדרך החוצה מהבית הלבן. נזכור לטובה את דונלד טראמפ האיש שסיפק לכל צרכני החדשות ארבע שנים של אקשן בלתי פוסק. שהעביר את שגרירותו לירושלים, הכיר בשליטת ישראל בגולן והתעמר במשטר האייתוללות. טראמפ הוא אנטי מדע כמו שהראתה ההתנהלות שלו במגפה אך הוא גם ידיד למדע בדרכו המוזרה. על ידי נכונותו לנקוט בצעדים קיצוניים הוא הרחיב את הידע האנושי. אין ידע ללא ניסויים מרחיקי לכת. עשרות מזרחנים היו יכולים להתווכח בסימפוזיון איך יגיב העולם הערבי להעברת השגרירות, איך תגיב אירן לחיסול קסאם סולימני או אם מדינות המפרץ יברכו על תוכנית שלום שתספח לישראל שטחים ניכרים מיהודה ושומרון. טראמפ פשוט ערך ניסוי בפועל.

את טראמפ אפשר יהיה לשפוט רק לאור התנהלות ממשל ביידן. הוא הציב לממשל דמוקרטי עתידי אלטרנטיבה אמיתית ובחלק מהתחומים, באמת מרשימה. אם מהגרים יציפו את הגבול בזמן נשיאות ביידן, תיזכר העובדה שטראמפ הצליח לאיים על מקסיקו ולהביא אותה לעצור את ההסתננות. אם אירן תרחיב השפעתה, כולם יזכרו איך טראמפ בלם אותה. אם מסים מחמירים על העושר ידכאו את הבורסה, יזכרו האנשים איך בזכות טראמפ היא שגשגה. אם שופטים עליונים ליברלים יכפו על אמריקה כל גחמה של מטורפי ה-wokeness, אנשים ישימו לב לכך שהשופטים שמינה טראמפ מציגים עמדת נגד. וכמובן יש צד שני למטבע. כשביידן יתנהל בצורה נשיאותית, רצינית ומכובדת, כולם ייזכרו איך פני הדברים כשהנשיא מתנהג כליצן טיפש וגס רוח.

השוטר האמריקני הולך לנוח

המשטרה באמריקה בשיתוק בעקבות הזעם הציבורי כלפיה, והדבר משתקף בעליה חדה בפשיעה האלימה בערים. זו בעיה של האמריקנים. אבל אמריקה היא גם השוטר של העולם ונראה שגם בחזית זו היא מתעייפת. זו כבר בעיה שלנו.

חוסר ההתלהבות של המפלגה הדמוקרטית מהתערבויות כוחניות בעולם ידוע. אבל גם במפלגה הרפובליקנית נוצר נתק בין הצמרת של המפלגה לבין המוני התומכים שלא רואים שום סיבה שארצם תבזבז את האנרגיות שלה בשיטור העולם. טראמפ סימן את ראשית המגמה אבל לא בצורה עקבית כל כך. בזמן האחרון מדברים על כך שמחליפו הטבעי של טראמפ ב-2024 הוא טאקר קרלסון, שדרן פוקס ניוז. קרלסון שייך לזרם הבדלני המובהק של המפלגה הרפובליקנית, היורשים של מתנגדי כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. הוא הרבה יותר מתוחכם אינטלקטואלית מטראמפ והרבה יותר שיטתי בעמדותיו.

זה לא שקרלסון לא אוהב את ישראל, הוא בטח מעדיף ישראלים על ערבים, שלהם קרא:"קופים פרימיטיביים אנלפביתים למחצה". וכמו הימין החדש בכל העולם מן הסתם הוא יודע להבחין בין ישראלים לבין יהודים ליברלים אמריקניים שאינו מסוגל לשאת. אבל הוא לא אחד שירצה לשעבד את משאביה העצומים של האימפריה לטובת סדר חדש במזרח התיכון. את תקיפותו של טראמפ כלפי אירן לא אהב כל כך ומהסגנון הרפובליקני הניצי שמסמלת השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי הוא סולד.

2024 רחוקה מדי ומי יודע מי יתמודד אז אצל הרפובליקנים. תיאורטית ייתכן שאפילו טראמפ ינסה להתמודד אם יפסיד הפעם לביידן וכך לשחזר את הישגו הנדיר של גרובר קליבלנד שהיה פעמיים נשיא בקדנציות נפרדות. אבל שימו לב לטאקר קרלסון, למשנתו ולהשפעתה.