Archive for נובמבר, 2013

מאיזה אסון היא חוששת?

27 בנובמבר 2013

מירב ארלוזורוב מותחת ביקורת על ההחלטה, המעולה לדעתי, לבטל את העלאת מס הכנסה.

משרד האוצר בחר להקטין הכנסות ממסים ובמקביל להקטין את הרזרבות בתקציב. זה מצוין, כל עוד המשק צומח והכל מתנהל כשורה. זה עלול להיות הרה אסון אם חס וחלילה מתרחש משבר כלשהו, הצמיחה מואטת, וההכנסות ממסים צונחות. בתרחיש כזה, כשהמשק מתנהל עם גירעון גבוה של 3% ב–2014 ובלי מספיק רזרבות, היכולת של ישראל להתמודד עם משבר תהיה פחותה בהרבה.

ואני תוהה – איך בדיוק הפחתת המסים תהיה הרת אסון? איזה תסריט של אסון מציירת ארלוזורוב במוחה, כאילו כתוצאה מהגרעון שייווצר יפשטו אנשי ההוצאה לפועל על צה"ל ויחרימו טנקים? מה כבר יקרה?

אז מה האלטרנטיבה?

21 בנובמבר 2013

בכלכליסט מראיינים באהדה סוחר בשירות הבנק הפדרלי שאחרי שעזב את תפקידו מביע התנגדות נחרצת למדיניות "הדפסת הכסף" של הבנק המרכזי.

יש לי שתי שאלות – שאלה ראשונה. על סמך קובע הסוחר הנכבד ש"המציאות רעה מאוד". באיזה מובן היא רעה? בכך שאנחנו חיים בעידן השפע הכלכלי המופלא ביותר בתולדות האנושית? בכך שאפילו מדינות העולם השלישי, שידעו מחסור ורעב נוראים, מצטרפות לכלכלת השפע הגלובאלית בקצב מסחרר? אם נזכרים בכך שהבעיה הכלכלית שייסרה את האדם משחר ההיסטוריה היא לא כל מיני מספרים בגליונות נייר שלא מסתדרים, אלא מחסור אמיתי – מחסור בלחם עד חרפת רעב, מבינים את גודל ההישג של הקפיטליזם שפתר לנו את הבעיה הזו, עד כדי כך שבמקום לעסוק בה, אנשים הופכים עצמם לנביאי זעם בשל שטויות חסרות חשיבות אמיתית כמו מאזנים כספיים של בנקים.

שאלה שניה שלי – אני מבין שהסוחר מתנגד להמשך ההקלה הכמותית, מה שמכונה "הדפסת כסף". שאלתי היא מה האלטרנטיבה? אם האלטרנטיבה היא שיתנו את הכסף ישירות למעמד הביניים, למשל באמצעות הגדלת הגרעון והורדת מסים על מדרגות ההכנסה הבינוניות והנמוכות, סבבה – מסכים, זו אלטרנטיבה עדיפה.

אם האלטרנטיבה היא שלא ידפיסו שום כסף, ויתנו לעולם הכלכלי לקרוס באש ובתמרות עשן כמו בשפל בשנות השלושים, זו אלטרנטיבה איומה ונוראה לכולם – גם לעשירים וגם לעניים וגם לאלו שבאמצע.

האינפלציה המשתוללת, או שלא

18 בנובמבר 2013

בבלוג חובב הקונספירציות "הכלכלה האמיתית", התפרסמה הטענה המדהימה כאילו אנחנו מצויים באיזה פרץ אינפלציה – כאילו בעצם האינפלציה משתוללת, ורק השקרנים בלמ"ס מסרבים להודות בה ומעוותים את הנתונים בשירות הממשלה. המקור לטענה הוא בעיקר שטויות שאמר ירון זליכה ושטויות שפורסמו באיזה אתר אמריקני שכותבו בודה מלבו שיעורי אינפלציה מבלי להסתמך על שום בדיקה של מחירים, והבליו מתפרסמים בכל מיני בלוגים חובבי קונספירציות ושטויות.

אז האם האינפלציה כה דרמטית? אני מפציר בכל אחד מקוראי הבלוג להיזכר במחירים ששילם על דלק, אוטובוס, פחית קולה, ארוחה עסקית, טלפון סלולרי, חבילת תקשורת, שכר לימוד לאוניברסיטה או שכירת דירה לפני שש או שבע שנים ובמחירים שהוא משלם היום.    ההתייקרות הממוצעת שיגלה תהיה די דומה למה שטוענת הלמ"ס, בטווח שבין 2% ל-4% לשנה.

רק אל תחזירו חוב

14 בנובמבר 2013

דה מרקר מביא כלכלנים שדנים בשאלה מה עושים עם 12 מיליארד השקלים העודפים בתקציב

http://www.themarker.com/news/1.2165122

ובכן, רוב ההצעות הן טובות – להוריד מסים זה טוב, לעזור לעניים זה טוב (בתנאי שעושים זאת בדרך שלא מעודדת בטלה), לתמוך בשירותים לאזרח זה טוב, אפילו לקדם את ביטחון ישראל זה טוב.   אבל יש הצעה אחת ממש ממש רעה – להשתמש בכסף כדי להחזיר חוב.  זו הצעה שמבוססת על הנחה פשוטה – כפי שחוב חונק משק בית, כך הוא חונק מדינה, וכפי שמשק בית צריך לחתור להחזר חוב מהיר כדי להיחלץ מהריביות שהוא משלם ומסכנת חדלות הפירעון, כך צריכה לעשות גם מדינה. אבל ההנחה הזו לא מחזיקה מים כשאנחנו מדברים על מדינה ולא על משק בית פרטי. המדינה לווה מאזרחיה שלה במטבע שלה, ולכן הריביות שהיא נותנת להם לא מעיקות עליה, אלא להיפך מסייעות לה להסדיר את החסכונות ואת הפנסיה של האזרחים, שזו אחת ממחויבויותיה. עם הריביות האלו יוכלו האזרחים לקנות את מה שחפץ בו לבם, על רווחי הריבית הם ישלמו מס, על הרווחים מקניותיהם ישלמו בתי עסק מס ואיתם יממנו משרות למועסקים חדשים, וכך הכסף יתגלגל חזרה למדינה ועל הדרך יתניע את המשק.

כל זה אם המדינה תלווה כסף ותשלם עליו ריבית. לעומת זאת, משמעותו של  החזר חוב בידי המדינה היא המשך ההרס של יכולת החיסכון, ובפרט החיסכון הפנסיוני, בישראל.   אם יהיו פחות אג"ח מדינה, יהיה פחות מהאג"ח שהאזרחים יוכלו לקנות לצורך חיסכון. המשמעות היא שהיצע האג"ח יקטן ולכן מחירו יעלה – כלומר הריביות ירדו, וכך יכולת החיסכון תיפגע עוד יותר משהיא כבר נפגעה בריביות הנמוכות היום.

אכן, אם היינו נמצאים בסיטואציה שבה הריבית והאינפלציה גבוהות, סילוק החוב היה מועיל להפחתת שני דברים אלו, אבל מאחר שאנחנו בדיוק בסיטואציה ההפוכה, הורדת חוב באמצעות העודף התקציבי, למרות שאולי נשמעת לאוזניו הנבערות של יאיר לפיד כדבר הכי אחראי ורציני לעשות, היא פשוט רעיון עיוועים שלא יתואר.

אין חוק שימור לכסף

11 בנובמבר 2013

אקדיש רשומה להבהרת נקודה שכתבתי עליה בתגובה לפוסט קודם.

אחת השאלות הכלכליות של התקופה האחרונה היא האם כדאי למסות את חברות הענק וכך להקל את הנטל על עסקים קטנים או לתת יותר כסף לרווחה, ביטחון וחינוך.

תשובתי היא לא. אני לא מאמין שבאמת ניתן לקחת כסף מחברות הענק ולהעביר אותו באופן חלק ופשוט לעסקים קטנים. במקרה הרע, חברות הענק יברחו והעסקים הקטנים שמספקים להם שירותים ייפגעו. במקרה הטוב, כדי לשלם מס בארץ חברות גדולות יצטרכו לקנות ש"ח ולמכור מט"ח, והדבר יעלה את שער השקל, שכבר היום הוא גבוה מדי, וכך כולם ייפגעו – גם העסקים הקטנים.
.
אנחנו חיים בעולם שבו עובדים חוקי שימור פיזיקליים – האנרגיה והחומר משתמרים. אבל כסף הוא פיקציה דמיונית שבני אדם מייחסים לה חשיבות. הוא לא עצם פיזיקלי, ואין חוקי שימור שתקפים לגביו. אי אפשר סתם להעביר כסף ולשמר אותו כמו שאי אפשר להעביר את הארי פוטר לעלילת מלחמה ושלום ולצפות שישמור על תפקידו בעלילה. אין שימור בדברים מדומיינים.

אמנם כסף משתמר ברמת המיקרו. אנחנו יכולים להעביר כסף לאדם אחר. הכסף יישאר בעל אותו כח קניה, רק בשירות בעלים אחר.

רמת המאקרו שונה לחלוטין. הפעולה של העברת הכסף משנה את ערך הכסף. הדבר דומה למניה בבורסה, אפשר לעשות בה עסקאות בסכומים מוגבלים, והמניה תישאר באותו מחיר פחות או יותר. אבל ברגע שמבוצע בה מסחר בקנה מידה עצום, הוא עצמו משנה לחלוטין את המחיר. לשם דוגמה, זו הסיבה שכאשר נוקבים בעושרם של מיליונרים בהסתמך על מספר המניות שהם מחזיקים ומכפלתם בשווי כל מניה בבורסה, הרבה פעמים נוקבים במספר דמיוני, שאותו מיליונר לא באמת יוכל להשיג. הרי ברגע שאותו מיליונר ירצה לממש את מניותיו, היצע המניות שיציף בו את השוק יפעיל לחץ דרמטי כלפי מטה על המחיר, ושווי המניות יצנח.

לכן באופן כללי העלאות מס כל כך מתקשות להצדיק את עצמן – אין שימור לכסף. הכסף שנלקח מהציבור אינו משתמר באותה צורה בידי הממשלה. הכסף שנותר בידי הציבור מוליד תמריצים ליוזמה כלכלית, ואילו הכסף ביד הממשלה מוליד לעתים את התמריצים ההפוכים.

ואף על פי שאין חוק שימור לכסף – הרבה מהחשיבה הכלכלית מבוססת על התפיסה השגויה שיש חוק שימור לכסף. שאם נחסוך יותר בכסף בתחום אחד, יצטבר לנו בהכרח יותר כסף פנוי לתחום אחר. ואם נוציא יותר כסף בתחום אחד, בהכרח נצטרך לצמצם בהוצאת כסף בתחום אחר. כך, את הגירעון מנסים לכסות באמצעות העלאת מסים או הקטנת הוצאות. בפועל, שני האמצעים מפוקפקים, כי אין חוק שימור לכסף.

זקנתו של זליכה מביישת את בחרותו

7 בנובמבר 2013

בשנת 2003 לירון זליכה הייתה תרומה חשובה להוצאת כלכלת ישראל מהבוץ הנוראי שבו הייתה שרויה, להפחתת מסים ולרפורמות חשובות שהתניעו את המשק מחדש והשפעתן לא סרה עד עצם היום הזה.

אבל מאז הוא דיבר ומדבר כל כך הרבה שטויות, שכל הקרדיט הזה כבר נגוז ואיננו.

על הבלוג "הכלכלה האמיתית"

2 בנובמבר 2013

במאקו יש התייחסות נרחבת לבלוג הכלכלה האמיתית ולמי שעומד מאחוריו, ערן הילדסהיים.

דעתי על הבלוג ההוא היא אמביוולנטית. מצד אחד, הוא מאיר נקודה חשובה: הדפסת כספים ישירות בידי הממשלה, כלי שהיום נחשב לפסול מכל וכול, היא דווקא כלי חשוב שיכול לסייע בסיטואציה העולמית הנוכחית.  מצד שני, את המסר הנכון הזה עוטף הבלוג בהררי שטויות, פופוליזם והתלהמות.

האשמה של ביל גרוס מטופשת

1 בנובמבר 2013

על פי גלובס, מנהל ההשקעות ביל גרוס מרגיש אשם על עושרו.

אם ביל גרוס חש אשם על הכסף שיש לו, זו אשמה מטופשת. הכסף הזה אינו על חשבון העניים, וממשלת ארה"ב לא צריכה אותו כדי לעזור לעניים או למעמד הביניים. לממשלת ארה"ב יש את מדפסת הדולרים והיא יכולה לתת לעניים כסף בטריליונים, עם ביל גרוס או בלעדיו.

אם ביל גרוס זכאי לחוש אשמה, הרי זה רק אם הוא מנצל כספו לחיות בצורה חזירית, ומנצל במידה לא סבירה משאבים אמיתיים, מעבר לביטים במחשבים של הבנק.
אין לי מושג איזה אורח חיים ביל גרוס מנהל – אבל אם הוא חי באחוזה ענקית ובזבזנית באנרגיה, ומחזיק צי של עשרות מכוניות ומטוס פרטי וצוות משרתים, אז הוא זכאי לרגשי האשמה שחש, ואולי מוטב שלא יסתפק ברגשי אשמה אלא יעבור לנהל אורח חיים אחר, ובפרט יקטין את צריכת האנרגיה שלו, שהיא המשאב החסר ביותר בימים אלו. מנגד, אם גרוס מנהל אורח חיים צנוע יחסית, אז הוא  זכאי להיות גאה בעצמו, בהנחה שהיטיב עם משקיעיו שבזכותם קיבל את הכסף, בלי שמץ אשמה.
בקיצור, החזקת כסף בחשבון בנק היא אקט חסר משמעות חברתית שלא מצדיק רגשי אשמה. החזקת כסף אינה דבר שמכלה את משאבי החברה, מעבר לכמה ביטים במחשבים של הבנק. לעומת זאת, ניהול אורח חיים של עושר חזירי – זה כן דבר שמצדיק רגשי אשמה. אם ביל גרוס חש אשמה על כספו, ולא על אורח חייו – אז הוא חש אשמה מטופשת, על הדבר הלא נכון והלא רלוונטי.

האם רפורמת כחלון הרסה את הכלכלה? ומה הקשר לפוקושימה?

1 בנובמבר 2013

אילן בן דב מאשים את רפורמת כחלון בכך שפגעה קשות בכלכלה, הקטינה את זרימת המסים למדינה והביאה להעלאת מסים. די ברור שבן דב מדבר מפוזיציה ולא כחוקר אובייקטיבי שהשלים מחקר מעמיק, אבל הטענה כשלעצמה מעניינת. הרי רפורמת כחלון הייתה דבר מבורך, היא הגדילה תחרותיות והוזילה מחירים, עד היום היא מהווה השראה לפעילויות שוברות מחיר אחרות כמו הקמת רשת בתי הקפה החדשה קופיקס – האם באמת ייתכן שפגעה בכלכלה? איך ייתכן שהתפתחות כלכלית חיובית שכזו תוביל לתוצאות כלכליות רעות ברמת המאקרו?

התשובה שלי תתחלק לשניים. מהבחינה הראשונה המעשית, קשה לי להאמין שבאמת היינו שרויים במצב כלכלי טוב יותר או מוצאים עצמנו משלמים פחות מסים בעולם ללא כחלון. אי די בי אמנם קרסה בשל הרפורמה, אבל היא לא העסיקה המוני עובדים, וכמו כן קריסתה לא חוללה משבר אשראי גדול. חברות הסלולר אמנם העסיקו עובדים רבים בשכר נמוך והתייעלו אחרי הרפורמה, אבל לא נראה שהפיטורים המיטו אסון וממילא עובדים אלו נטו להיות זמניים ומתחלפים. בשורה התחתונה מצב האבטלה במשק לא הורע.

מהבחינה השנייה התיאורטית, האפשרות שבן דב מדבר עליה אינה מופרכת. בנסיבות רגילות הוזלת מחירים וייעולו של תחום מסוים טובים לכלכלה. אמנם הפעילות העסקית באותו תחום עלולה לקטון, אך מנגד הירידה באינפלציה שנגרמת בשל הורדת המחירים מאפשרת לבנק המרכזי להוריד ריבית, ובכך לעודד את הפעילות בכלל המשק.

שונים הדברים כשהמשק קרוב לגבול ריבית האפס. במצב זה ידיו של הבנק המרכזי כבולות והוא אינו יכול להוריד ריבית כתגובה לירידה באינפלציה. לפיכך התייעלות לעתים תגרום רק נזק, מאחר שתקטין את זרימת הכספים בתחום שבו בוצעה ההתייעלות, ואולי אף תגרום בו למשבר אשראי. מנגד, במצב זה דווקא בזבזנות פרועה יכולה לאושש את הכלכלה.

הדבר מזכיר את העובדה שאחרי רעידת האדמה הגדולה ביפן ב-2011 ואסון פוקושימה היו אנליסטים שציפו להשלכות חיוביות של האסון על הכלכלה היפנית, שכן הצורך בבנייה מחדש של אזורים ביפן צפוי היה לעודד את הצמיחה. הדבר נראה מאוד מוזר אינטואיטיבית – האם ייתכן שהרס וחורבן טובים לכלכלה? מתברר שבסיטואציה של קירבה לריבית האפס, כמו זו שבה שרויה יפן כבר עשורים וכמו זו שנקלענו אליה פה בארץ בשנים האחרונות, התשובה היא חיובית.

אז מהי השורה התחתונה – האם עלינו לברך על בזבוז, על גביית מחירים מופרזים ועל הוספת עוד ועוד בורות שומן?  לא, אבל עלינו לבחור נגיד בנק מרכזי שיש לו רעיונות ודרכי פעולה גם כשנשק הורדת הריבית נתקל ברצפת האפס ומאבד את כוחו, אחרת שכרנו מרפורמות ומהתייעלויות עלול לצאת בהפסדנו.