לעשות אותו דבר שוב, הפעם התוצאה תהיה שונה

אחת האמרות שאלברט איינשטיין מעולם לא אמר היא:"ההגדרה של שגעון היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה". נזכרתי במשפט הזהב הזה למשמע הידיעה בישראל היום לפיה מערכת הביטחון רוצה להעלות את גיל הפטור לחרדים ל-35 או אפילו ל-40 כדי לעודד חרדים להתגייס. זו הרי השיטה הישנה שהונהגה, לפני חוק טל, והפכה את בחורי הישיבות ליושבי בתי כלא. כלואים מפחד הצבא, לא מתגייסים, לא עובדים ומהווים עול על החברה הישראלית ונכס עצום למפלגות החרדיות שצומחות אקספוננציאלית מבחירות לבחירות. בכל דירוג של מצעדי איוולת ישראליים ההתעקשות ההיסטורית על כליאת בחורי הישיבה תככב במקום גבוה.

מההקדמה הזו ניתן לשער שאני חושב שהעלאה מחודשת של גיל הפטור לחרדים היא מעשה טירוף. אבל דווקא זו אינה דעתי. דעתי היא שייתכן שבהפרש של עשרים שנה, ניתן להנהיג שוב גיל גבוה לפטור לחרדים ולקבל הפעם תוצאה שונה מהקטסטרופה של העבר. יש כמה סיבות לכך.

ראשית, החברה החרדית גדולה ומגוונת יותר משהייתה בימים עברו. התגבשו כבר ציבורים מודרניים יותר, שעבורם גיוס אינו סוף העולם, וניתן לשכנע אותם להתגייס, אם תינתן להם עוד דחיפה קלה, עוד תמריץ מסוים.

שנית, צה"ל מוכן הרבה יותר לגיוס החרדים. לפני עשרים שנה, למרות הדיבור השטחי אז על גיוס חרדים, לצה"ל לא היה למעשה שום מקום הולם לקלוט בו צעיר חרדי. היום כבר ישנן מסגרות מתאימות. מיעוטן קרביות. חלקן ג'ובניקיות, אך מועילות. וישנו גם השירות האזרחי. שירות אזרחי במהותו הוא אמנם בלוף גמור וקומבינה שמחכה לניצול, אבל ישנה אפשרות גם לשירות בארגונים בתחומי הביטחון והבריאות שלשירות בהם יכול להיות ערך אמיתי בשעת חירום. אם החרדים ינותבו לשם, תהיה בכך תועלת. הצבא גם למד לתת ערך אמיתי למשרתים החרדים באמצעות השלמת לימודים.

שלישית, הורדת גיל הפטור בעבר, ובפרט ההורדה החד פעמית לגיל 22 שיזם יאיר לפיד לפני עשור, הועילה. תמיד האמנתי בקונספט שכדאי לשחרר את החרדים בגיל 18, ואז הדבר הזה כשלעצמו יחולל שינויים בחברה שיאפשרו גיוס בהמשך הדרך. ואכן במידת מה קרה משהו דומה לזה. הצעירים החרדים שוחררו מכבלי הצבא בגיל מוקדם יחסית. עכשיו צעיר חרדי שפונה ללימודים אקדמיים ולמקצועות חופשיים אינו כבר נדיר כפי שהיה לפני עשרים שנה.

רביעית, יש ערך גדול להכנסת החרדים לשירות המילואים. גם לחיילים שאינם בוגרי סיירות או חי"ר ניתן לתת תפקידים בעלי ערך צבאי בשעת חירום. האפשרות לחזרה מחודשת של 7.10 היא סיוט שירדוף אותנו עוד הרבה שנים ויעצב את תפיסת הביטחון הישראלית. צריך כוח אדם עם מדים, שמוכן לקבל משמעת צבאית, להישלח למטווחים, לעשות שמירות ולהסתובב בשעת הצורך עם רובה.

חמישית, אין חשש שהחרדים יקבלו לגיטימציה שלטונית. הפחד הכי גדול לעתיד המדינה אינו נובע מכך שהחרדים יסרבו להתגייס, אלא מכך שיופעל עליהם לחץ כל כך גדול שבאמת יהיה בקרבם גיוס המוני. אולי הייתי מדמה זאת לכך שהחשש המדיני הגדול אינו מהמשך הסרבנות הפלסטינית, אלא מכך שהפלסטינים יתרצו לחתום על הסכם קבע שיתן להם מדינה.

אם היינו רואים פתאום את החרדים באמת משתלבים בצבא, הדבר היה מקנה להם בהמשך הדרך לגיטימציה פוליטית לנצל את כוחם הדמוגרפי כדי להכתיב את מהלך העניינים במדינה, בניגוד למצב הנוכחי שבו אין שר חרדי בקבינט הביטחוני. חולשת העמדה החרדית באה לידי ביטוי גם בהפיכה המשטרית. בשלב מסוים קלטו המנהיגים החרדים שהתנהלות העניינים הקיצונית מסכנת אותם ואת מקומם במדינה, זאת בעוד הדתיים הלאומיים והביביסטים ששו אלי מלחמת אחים.

סנקציה של העלאת גיל הפטור אינה באמת חזקה מספיק כדי לשלוח את החרדים לצבא בהמוניהם ולשנות כך את דמותו ואופיו ואת דמותה של המדינה. היא כן תדרבן רבים מהם ללכת אל הקב"ן או סתם להיות רשומים בספרי הישיבה בזמן שהם עובדים בשחור. כל אלו דברים שהתקשורת תשמח לתעד ולציין, ואלו ימשיכו להעיב על הלגיטימיות של הקיום הפוליטי החרדי בחברה הישראלית.

לסיכום, חזרה אל המציאות שקדמה לועדת טל ושבה חרדים היו מקבלים פטור רק בגיל 40, יכולה להוות דוגמה נדירה למקרה שבו דבר ייעשה בפעם השנייה, אך התוצאה תהיה שונה. לפחות כך נראה לי.

צבא השם

הסדר הגיוס לחרדים והמהומה סביבו שתמיד מסתיימת בלא כלום הם חלק מחיינו מאז פסל בג"ץ בסוף שנת 1998 את ההסדר הישן. אבל משהו השתנה, והוא ממשיך להשתנות בזכות הרֶחֶם וללא רחם – הדמוגרפיה. כדי להבין זאת הכנתי טבלה של חלוקת גילאי 20-24 לפי הסקר החברתי. הן בשנים 2002-2004 והן בשנים האחרונות 2018-2022. במבט אחד בטבלה אפשר לראות את ההבדל הקיצוני בחלק של הצעירים החרדים באוכלוסיית הצעירים הכללית במדינת ישראל, כל זה תוך פחות מעשרים שנה.

יש תכונה דמוגרפית ייחודית לגיוס לצבא, הוא נוגע בגילאים שיעברו התחרדות הרבה לפני שהאוכלוסיה הכללית במדינה תעבור התחרדות. ציינתי באחד הפוסטים בעבר שבניגוד למיתוס, הגוש האמוני אינו חזק במיוחד במדינה כיום. הסיבה העיקרית מצד אחד היא העלייה באוכלוסיה הערבית ובאוכלוסיית הלא יהודים מרוסיה שנגסה בחלקו בעוגה. הסיבה העיקרית מצד שני היא כזו שלא כל כך שמים אליה לב: הדור הזקן של המדינה ראה עצמו במידה רבה כמסורתי, ועם התפוגגותו הוא מתחלף בנכדיו החילונים.

עם זאת כאשר מתבוננים באוכלוסיית היהודים בלבד ומתמקדים רק בשכבת הגיל הצעירה, התמונה שונה מאוד. כאן נסיקתו של הגוש האמוני לא יכולה להיות ברורה יותר.  המסורת גוועה במידה מסוימת בקרב הצעירים במדינת ישראל עד תחילת שנות ה-2000, אבל אז החל הסוויץ' הדמוגרפי. לא רק החרדים בולטים מאז, גם הדתיים והמסורתיים-הדתיים. ומנגד יש ירידה במסורתיות החלשה, ובעיקר יש ירידה בשיעור החילונים.

החרדים רבים יותר מהדתיים בקרב הצעירים. זאת אומרת שאם החרדים היו מתגייסים עם אותה מוטיבציה שיש לדתיים, היינו מן הסתם רואים יותר שמות שלהם ברשימות הנופלים מאשר שמות של דתיים. מאחר שכל כך הרבה חיילים שנופלים הם דתיים, קשה ממש לדמיין את צביון הצבא במקרה כזה, שבו החרדים היו בולטים בו עוד יותר מאשר הדתיים. צבא כזה יהיה צבא שונה לחלוטין, צבא השם, והוא ישנה את המדינה שאותה הוא משרת. לדעתי זו יותר דיסטופיה מאשר אוטופיה.

(עדכון: תיקנתי טעות שנפלה בטבלה לעיל. המגמות נותרו זהות, המספרים מעט השתנו).

הוכחת חסינות

מדוע יחיא סינואר לא מיקד את לוחמיו בהמטת מוות וחורבן בבסיסי צה״ל ובהבאת חטופים מקרב החיילים? מדוע הוא שלח את המחבלים לשחוט נשים וטף, לחטוף אזרחים ואפילו לאנוס נשים לפני הירצחן? היה זה כנראה בלתי אפשרי עבור ישראל להעניש את עזה כראוי, אם החמאס היה מסתפק בהתמקדות בפגיעה בצבא. במקרה כזה המערב לא היה מקבל את המראות שהוא מוכן, בחשיקת שיניים, לקבל עכשיו נשקפים מעזה.

הסבר אחד הוא פשוט מה שאמר העקרב לצפרדע כאשר חצו את הנהר: ״זה הטבע שלי״. ייתכן שדי בהסבר זה, אבל אפשר לומר גם משהו רציונלי יותר. החמאס רצה להראות לישראלים שהוא מסוגל לשרוד אחרי כל דבר שיעשה להם ולמדינתם, גם אחרי הדברים החולניים והקיצוניים ביותר. רק הוכחת חסינות ברמה כזו הייתה מבטאת את הניצחון המוחלט שלו ומשיגה את היעד העליון – להשפיל עד עפר את היהודים ולהמאיס עליהם את קיומם בין הים לנהר.

עכשיו נציין אלף אלפי, מיליארדי, טריליוני הבדלות, ואולי גם זה מעט מדי, ונדבר על מאבק אחר על כל הקופה שמתרחש מול עינינו, שאין בו רצח, זוועות וטרור, ובכל אופן הוא גם הרה גורל למדינתנו. נראה שקברניטי החברה החרדית החליטו שצאן מרעיתם לא יתגייס בשום פנים, והם איבדו כל עניין בלצמצם את המאבק לגבולות שיש בהם לגיטימיות כלשהי – כלומר רק ללומדי תורה. רוב החרדים הצעירים אינם בהכרח לומדי תורה אדוקים. החברה החרדית גדלה מאוד מאז הימים שבהם בן גוריון נתן פטור ללומדי התורה ובגין הרחיב אותו. אם החרדים בעניין למצוא פשרה כלשהי, יש להם אלפי צעירים בשנתון שניתן לשגר לצבא מבלי שיחושו אשמה על האובדן לעולם התורה, כי לא יהיה שמץ אובדן כזה. אבל נראה שהחרדים מחפשים הוכחה מוחלטת ומוחצת שהם חסינים מהחוקים של המדינה הציונית ונמצאים מחוץ להישג ידה. הם לא מחפשים עוד פשרות, אלא הכרעה כוחנית. אבישי בן חיים הזהיר מזמן מהתפתחות כזו בשל היחלשות שלטון המרנים. לא יימצא המרן החזק דיו כדי להתפשר. עם זאת איני בטוח שזו הבעיה, שני הרבנים שמובילים את החברה הליטאית כיום נראים לי חזקים דיים, ולהבדיל מחלק מרבני העבר, גם אין ספק בצלילותם הקוגניטיבית. הסיבה עמוקה יותר. החרדים פשוט מאמינים בחסינותם, ואולי אפילו מתלהבים להפגין אותה במלוא היקפה, בלי פשרות ובלי התגמשויות.

גזירת הגיוס

שאלת גיוס החרדים צפה בעוצמה כזו לאחרונה, ואני חושב שזהו שינוי טקטוני של 7 באוקטובר. קשה יהיה לקבור את הסוגייה הזו שוב.

הבעיה המהותית שלא מאפשרת את גיוס החרדים היא העובדה שלחרדים אין עניין במדינה, פשוט כי אינם צריכים אותה. אפשר לחיות כחרדי במדינות מערביות, בפרט במדינות דוברות אנגלית.

רובנו היינו מנהלים חיים שבמרכזם מככבים ערכים אחרים לגמרי, אם לא הייתה קיימת מדינת ישראל. אפילו יהודי הגולה נזקקים למדינת ישראל כדי להגדיר את ערכיהם. אבל חרדים היו מנהלים פחות או יותר את אותם חיים. אולי מצד אחד פה התמיכה בלומדי תורה יותר גדולה. מצד שני בפרברים של ניו ג׳רזי הדיור יותר זול.

יש האוהבים להגיד שחרדיות היא תופעה חדשה, ושחרדיות ישראלית היא עוד יותר חדשה. בעיניי אלו אמירות חלולות, המדגישות טפל על פני עיקר. שמירת המצוות האדוקה בגלות אשר כרוכה בניסיון להסתגר מהעולם החיצוני התקיימה דורות רבים מאוד. אין הבדל גדול בין החרדים של היום לחרדים של ימי הרמב״ם ששרפו את כתביו. בשביל זה לא צריך מדינה.

זה לא נורא שלחרדים אין עניין אידיאולוגי במדינה. בסך הכול רובם, אפילו בחוגים די קנאיים לכאורה, מפרגנים לה מבחוץ, בפרט כשהיא עומדת מול אויבינו הרצחניים, כי מבינים ששלומם של מיליוני יהודים בדורנו כרוך בשלומה.

מה שכן נורא זו העובדה שהחרדים הם משתתפים פעילים כל כך בניהול ענייני המדינה. אין זה מתקבל על הדעת שהמדינה תנוהל בידי מי שאין לו עניין בסיסי בקיומה, שאינו חוגג את יום העצמאות, ושאדיש לקונספט שעל יהודים לקחת את גורלם הפיזי בידיהם, ולא להסתמך על עזרת שמים.

המצב שבו לחרדים יש כוח פוליטי מקורו בשני גורמים רבי השפעה. האחד זו האמונה הליברלית שכל האזרחים שווים, ושחובות אינם תנאי מקדים לזכויות. הרי אפילו יגאל עמיר הצביע בבחירות שאחרי רצח רבין. מכאן שהאסטרטגיה הדמוגרפית החרדית שמבוססת על ילודה עצומה, שלא נועדה כלל להשתלט על המדינה, אבל כן נועדה להבטיח את הישרדות העם היהודי, הופכת למכשיר להשתלטות עוינת על מדינת ישראל, באופן שמסכן את קיומה. כמו חוק שקובע שאחוז בעלי המניות בחברה שאדישים לעצם קיום החברה, ילך ויגדל.

הגורם השני זהו נאמנותם של החרדים לגוש הימין, שיש לו רצון כמובן להסתמך על המנדטים שלהם. לביביסטים ולסמוטריצ׳ים אין שום עניין בלאבד את הקולות הבטוחים של הגוש. כאן אירע דבר גדול בעקבות ה-7 באוקטובר. רוב הציבור הדתי לאומי איבד כל סבלנות לחרדים, ונושא ההשתתפות בנטל החל לבעור בעורקיו. אבל הרי גם בני גנץ ימכור את נושא הגיוס אם יקבל תמורתו ממשלה. אמנם ייתכן שהציבור שלו כבר לא יסכים לבלוע צפרדע כבדה זו.

קשה לדעת לאן הדברים הולכים. אני משוכנע שלא נראה שינוי דרמטי במספר המתגייסים החרדים לשירות סדיר רגיל, ופתרונות שיש להם סיכוי, כמו גיוס חרדים עובדים למילואים, אולי ייתפסו בעיני הציבור כחסרי ערך, ואולי יוכשלו גם הם בידי ההנהגה החרדית.

אבל נושא הגיוס הוא בעיניי לא רק קושי, אלא גם הזדמנות. הזדמנות להשמיט את הלגיטימציה ממעורבות החרדים בענייני המדינה. בשנים אלו מתרחש אירוע דמוגרפי משמעותי – המנדטים שמגיעים ממצביעים חרדים אותנטיים מתחילים לעלות על מספר המנדטים של המפלגות הערביות. יש היגיון בכך שהחרדים יאזנו את הערבים במפה הפוליטית הישראלית, אבל אין היגיון בכך שיהפכו לגורם המכתיב את המתנהל במדינה, מדינה שאינם מסוגלים לחגוג את חגה הלאומי. החרדים עצמם הרי משתמשים בהשוואה לערבים כדי להמחיש שהגיוס בכל מקרה פוסח על חלק מהמגזרים, ואין זה מוצדק לדרוש מהם להתגייס.

הקריאות להיפרדות ולהקמת אוטונומיות במדינה גוועו מאז ה-7.10. זה אינו זמן למחלוקות שיקרעו את האומה, אבל ההיגיון הפנימי מאחורי הכורח להיפרד פוליטית עומד בעינו. בבוא היום יימצא המודל המתאים – אולי הונג קונג וסין; אולי פורטו ריקו וארצות הברית. החרדיות היא זרם חשוב בהיסטוריה היהודית, ויש לה מקום כאוטונומיה במדינת ישראל. אבל אין לה מקום כגוף שולט במדינת ישראל, מדינה שלא עליה חלמו החרדים ולא אליה פיללו, ושחוזיה ומייסדיה הם בעיניהם רשעים ומשומדים.

לחילופין אולי נלך בשביל אשר התווה לנו ביבי בניסיון ההפיכה המשטרית – לקרע פנימי שיהפוך, מהר מהמצופה, להשמדה בידי אויב חיצוני.

פתרון ביניים לגיוס חרדים

מפנטזיות הצבא המקצועי הקצנו בשמחת תורה ה-7 באוקטובר אל הצורך בצבא חזק, בכוח אדם רב. בנסיבות הנוכחיות המשך הפטור החרדי במתכונתו הנוכחית נראה לא רק בלתי צודק, אלא גם הימור ממשי על ביטחון ישראל. קל לדמיין, בצוק העתים, מצב שבו בגלל מחסור בכוח אדם צבאי מיומן ישראל מגיעה ממש לסכנת תבוסה. ייאמר לזכותי שדמיינתי אותו עוד לפני 7 באוקטובר.

מצד שני, אין שום דרך לגייס חיילים בכוח, ולמיינסטרים החרדי אין כל כוונה לשלוח את הצעירים שלו לשרת את המדינה מרצונם. הוא מבין שהיחשפות לתרבות החילונית משמעותה יציאה של רבים מתוכם ממחוזות החרדיות. הציבור החרדי אינו מחויב למדינה ברמה שתצדיק מבחינתו המטת סכנה רוחנית על הצעירים.

כפיתרון ביניים יש לבטל לדעתי את הקונספט של פטור מוחלט לחרדים או אף של דחיית שירות למי שתורתו אומנותו ולהחליפו בהמרת שירות הסדיר לשירות מילואים החל מגיל 27. דהיינו, בחור חרדי בן 18 יגיע לבקו״ם ויוכל להצהיר שבשל אורח חייו החרדי הוא מבקש להמיר את חובת השירות הסדיר בחובת שירות מילואים בהמשך חייו. מרגע ההצהרה הוא יוכל לצאת ללמוד, לעבוד או לעשות כל דבר אחר שבו יחשוק. רק בגיל 27 יגיע הצו, והחייל יוכשר בשירות שיאפשר לו לאבטח יישובים בספר או לעשות כל פעולה אחרת נחוצה לצבא כמה שבועות כל שנה, עד שיקבל פטור מלא בגיל 45 לערך. צה״ל יהיה מסוגל לספק גם לאנשים בגילאים האלו הכשרה שתאפשר שימוש מיומן בנשק. תעיד אוקראינה שהצליחה להעמיד צבא של חיילים שהתבסס על גברים שנלקחו מחיי היום יום שלהם בגילאים מגוונים. המגזין טיים תיאר לאחרונה כיצד גברים אוקראינים בשנות השלושים לחייהם עוברים הכשרת טירונות קרבית בידי מדריכים בריטיים בשדותיה של אנגליה. קיבוע גיל 18 כגיל שבו חייבת להתחיל הכשרה צבאית אינו מחויב המציאות, ובפרט כשמדובר ברוב המקרים בהכשרה שמתאימה לכיתות כוננות, לא בהכרח לטנקיסטים או צנחנים. אם כי אם יימצאו חרדים שמחפשים יותר אקשן, ולדעתי בהחלט יהיו כאלו, ניתן יהיה למצוא להם אפיקים מאתגרים מתאימים.

מה עם אברכי ישיבה שישקדו על תלמודם ויסרבו אף לחובת מילואים? לא יכלאו אותם, ובלאו הכי הנורמה בישראל היא שלא מקשים מדי להשתמט ממילואים. אבל ההנחה הסבירה היא שכאשר החרדים יהיו חופשיים לעבוד וללמוד מגיל צעיר, רבים מהם יצאו לחיי עבודה נורמליים, ולא תהיה להם לגיטימציה לסרב לצו המילואים בבוא העת. יציאת צעירים חרדים לעבודה גם תשפר את מצבה הכלכלי של המדינה, שיפור שאנו נזדקק לו נואשות לאור העול שיציבו דרישות הביטחון על התקציב. כאשר הצעיר החרדי כבר התמסד והוא מחויב למשפחה, החשש ששירות של חודש בצבא לצד צעירים חרדים אחרים יטלטל את עולמו הדתי כבר יטריד פחות את מנהיגי החברה החרדית. יצוין שגם עבור אברכים, שכר המינימום המקובל כיום לחודש מילואים, 9,000 ש״ח, יכול להיות מפתה אם יישמר. מלגות כולל לרוב הן באזור ה-2,000 ש״ח.

בעבר חשבתי שהעדר השירות של החרדים הוא חיובי כי מוריד את הלגיטימיות של שייכותם למעגל מקבלי ההחלטות. זה טיעון שיעמוד בעינו. הציבורים שמוכנים לשלוח את צעיריהם לשלוש שנות שירות עדיין יהנו מיותר לגיטימציה. גם בעתיד אסור יהיה לקומם יותר מדי את הציבור שמוציא מתוכו את הטייסים. אבל במצבה הביטחוני של ישראל השלמה עם כך ששליש מהתינוקות היהודים (ובעוד דור: מחצית) יתחנך כך שלא ישתתף בהגנת המולדת בכלל נראית פשוט מעשה טירוף אובדני.

אחת ולתמיד – המתמטיקה: למה יהדות התורה לא צומחת במנדטים?

בסוף מגיעים לדמוגרפיה, וכשמגיעים לדמוגרפיה מגיעים לשאלה הנצחית – למה יהדות התורה לא צומחת במנדטים? אז, ראשית כל – היא כן צומחת. נסתכל בבחירות 2003, ונראה שהיו לה אז 5 מנדטים. כיום יש לה 7 מנדטים. זו צמיחה מכובדת בתוך עשרים שנה. ישאל השואל הבקיא: אבל החרדים צומחים פי 2 בתוך עשרים שנה – אז איך ה-5 מנדטים לא הפכו פשוט ל-10 מנדטים? המוני צעירים חרדים יוצאים בשאלה? ובכן: לא, הם לא.

העבר

נתבונן במספר הקולות הכשרים בבחירות 2003. היו אז 3.148 מיליון קולות כשרים, נוריד את מצביעי יהדות התורה עצמם ונקבל 3.013 מיליון קולות כשרים. נתבונן עכשיו במספר הקולות הכשרים בבחירות האחרונות. היו בהן 4.764 מ' קולות כשרים, וללא מצביעי יהדות התורה: 4.484 מ'.

נחלק 4.484 מיליון ב-3.148 מיליון, ונוציא שורש ל19.8 שנה שהפרידו בין שתי מערכות הבחירות – נקבל שהציבור הכללי שאינו מצביע יהדות התורה (אבל מצביע לש"ס, לדתיים הלאומיים, לליכוד, לערבים) צמח ב-2% בשנה.

כלומר הגידול במצביעי יהדות התורה אינו בא בחלל ריק. גם יתר הציבור צומח. יתר הדתיים צומחים יפה, הערבים צומחים יפה, המסורתיים צומחים יפה.  ואילו מצביעי ג' עצמם מולידים פה ושם ילדים שאינם מצביעים לג' אלא סולדים ממנה וכך מגדילים את ציבור המצביעים שאינו תומך ביהדות התורה (כותב שורות אלו הוא מקרה כזה).

מכאן נבחן את הגידול במספר מצביעי יהדות התורה עצמו. קשה להגיד בוודאות כמה היה צריך להיות תיאורטית לפי הפריון, אבל ילודה של 6.5-7 ילדים לאישה וגיל לידה ממוצע של 29 (כי הרי יש נשים חרדיות שיולדות בגיל 18, אבל גם יש נשים חרדיות שיולדות בגיל 44), באומדן גס צריכים להוביל לשיעור צמיחה של 4.2%-4.3% או קרוב אליו.

280 אלף מצביעים, 19.8 שנים אחרי שהיו 135 אלף מצביעים – זהו שיעור גידול של 3.75% בשנה. ברם, חלק מהעניין הוא עריקת העצניקים, כלומר הפלג הירושלמי. הם אבדו ליהדות התורה, אך לא אבדו ליהדות החרדית בכללותה. חלקם מצביעים לש"ס, וכולם לדעתי, הם וצאצאיהם אחריהם, יקימו מתישהו מפלגה חרדית להצביע לה, אם אחוז החסימה יירד, או בעתיד הרחוק, אם יהיו מספיק מהם כדי לצלוח את אחוז החסימה הנוכחי. נניח שיש 20 אלף עצניקים בוגרים, ונוסיף אותם תיאורטית למצביעים החרדים האשכנזים. אנחנו מגיעים לשיעור גידול של 4.1% בשנה. האם ייתכן שהפער בין הגידול הטבעי הצפוי שציינו לעיל לבין שיעור הגידול במנדטים שמצאנו עכשיו הוא רק 0.1% או 0.2%? הפער נראה זעום מדי. אפילו אם אפשר למצוא סיבה ללקט עוד שבריר אחוז, ברור שאין הרבה מאוד יוצאים בשאלה או אפילו נושרים מהחרדיות אל הדתיות הרכה והלא גימלית.. ומנגד, פה ושם יש אנשים שהוריהם לא הצביעו ג', והם עצמם מצביעים לה ומפצים בכך על הנשירה.

העתיד

שאלת השאלות של העתיד לגבי החרדים האשכנזים היא דווקא לא האם הם ימשיכו לצמוח במספרים גדולים, או האם תהיה נשירה מסיבית בקרבם. אני מניח שמה שהיה הוא מה שיהיה – הם ימשיכו לעשות המון ילדים (בסדר, אולי רק 6 לאישה, ולא 7). הנשירה תמשיך להיות אפסית, כי המדינה תמשיך לממן להם סוציאליזציה חרדית טוטאלית מסוגרת מגיל אפס בכספי משלם המיסים החילוני ותשלים עם העדר ההשתתפות בצבא, בהשכלה ובעבודה.

השאלה היא דווקא מה יקרה לשאר הציבור. אם אנחנו נראה באמת פאניקה לגבי עתיד המדינה וירידה משמעותית מהארץ, וכן הימנעות מלעלות אליה, שיעור הצמיחה השנתי של שאר הציבור לא יישאר 2%, אלא אולי הרבה פחות. באופן זה המצביעים החרדים יהפכו למשמעותיים יותר. מנגד, אם תונהג מדיניות מקלה גם לגבי אזרוח נינים של יהודים, או אפילו יוענקו אזרחויות לעובדים זרים בידי שר פנים ליברלי, אז יהיה קל יותר לעמוד בשיעור צמיחה כזה. בחמש עשרה השנים האחרונות, למרות שבחלקן היה קצב עליה מסיבי מרוסיה, הצמיחה באוכלוסיה בציבור הלא חרדי בישראל הייתה רק 1.6% לשנה.

בהנחות סבירות מאוד גוש המרכז-שמאל יאבד לחרדים רק מנדט וחצי בעשור הקרוב. אם לפי הסקרים ניתן להסיק שהמרכז-שמאל מוביל כרגע 52-68, אז נגיע בעוד עשור ל-66.5 מול 53.5. זו לא סיבה לרדת מהארץ בפאניקה. אבל כמו תמיד צריך להיות מודעים לכך שתהליכים דמוגרפיים הם תהליכים אקספוננציאליים. הם איטיים, אבל כשהם מגיעים, הם מגיעים בבום. בעתיד של המדינה יהיה גם שלב של בום, אבל לא בעשור הקרוב.

מתי תהיה כנסת שבה יהיה רוב אוטומטי להתנהגות כמו זו של הממשלה הנוכחית? קשה לדעת בוודאות, אבל כפי שכתבתי בעבר, סביר שהדבר ידרוש לפחות 30-40 שנה, ובהנחות מסוימות אפילו יותר.

מוטב לחפש בעלי ברית אחרים

כתבתי בחודש מרץ פוסט בתגובה להפיכה המשטרית, ואני חושב שמכל הפוסטים הרבים שכתבתי בתגובה לה, זהו המפוכח ביותר. תיארתי מצב אפוקליפטי שבו אנו עלולים למצוא את עצמנו בשנת 2035. ההפיכה המשטרית עלתה יפה. האליטה החילונית איבדה עניין במדינה, חלקה ירד מהארץ. ישראל מצויה במתקפה קשה בכמה חזיתות, הנשיאה הפרוגרסיבית באמריקה אפילו לא עונה לטלפון. ראש אכ"א, קצין דתי לאומי, הולך לפגוש במנהיג חרדי בכיר ומנסה לשכנע אותו שלאור המצב הנואש יש לגייס את הצעירים החרדים כדי שיעזרו למנוע את השמדת המדינה.

המנהיג החרדי מסרב. הוא מספר לראש אכ"א שהוא מגשש אחרי מדינות שיסכימו לקלוט את החרדים כפליטים במקרה של חורבן, גרמניה או אמריקה. אבל אין לו כל כוונה לשלוח את הצעירים החרדים להתגייס בהמוניהם. לחימה שכם אל שכם משמעותה בסופו של דבר התבוללות עם הציבור הכללי ואובדן הזהות החרדית. "ההרפתקה של המדינה היא שלכם, לא שלנו".

אז כתבתי את הדברים מתוך תחושה אינטואיטיבית, שהברית של הימין עם החרדים היא מעשה טירוף – נטישת הציבור החילוני המשכיל שכשיר יותר מכל ציבור אחר להגן על המדינה ולתרום לשגשוגה, לטובת ברית עם ציבור אחר, שלא ינקוף אצבע לטובת המדינה בזמן חירום. לא ינקוף אצבע לא משום שהחרדים הם רעים או בוגדניים, אלא משום שבאמת אין להם עניין במדינה. זו פשוט הרפתקה של אחרים, לא ההרפתקה שלהם. הרעיון שהחרדים יתגייסו במסירות לטובת המדינה בשעתה הקשה, למשל באותו אופן שבו הצעירים האוקראינים מוכנים לשרת כיום את מולדתם בחירוף נפש שלא ייאמן – הוא מנותק מהמציאות.

לאחרונה, במהלך התעמקות שלי בנתונים שנאספו מסקרים, ראיתי שהעלילה העתידית הקודרת שכתבתי אינה אינטואיציה, אלא פשוט ניסוח סיפורי של תוצאה אמפירית. בסקר מ-2015 נשאלו המשתתפים האם הם חושבים שהמדינה חיונית לקיום עם ישראל בטווח הארוך. הפער בין התשובות של מצביעי יהדות התורה לתשובות של מצביעי כל המפלגות היהודיות האחרות, ממרצ ועד ש"ס, הוא תהומי. זה ברור כל כך שהאסטרטגיה הלאומית ההישרדותית של מצביעי יהדות התורה שונה בתכלית השוני מהאסטרטגיה של כל ציבור יהודי אחר. מצביעי יהדות התורה הם שני שלישים מהציבור החרדי, ובעתיד, בגלל נשירה מועטה ושיעור ילודה קיצוני, יהיו אף יותר ממנו.

התרשים להלן מספר את הסיפור בדרך מספרית:

אוחז בלבול בציבור המסורתי ובציבור הדתי-לאומי. בגלל המסירות העמוקה של החרדים ליהדות, נדמה לציבורים האלו שהחרדים הם בעלי ברית גם לשמירת ההתגלמות המרכזית של העם היהודי בציר הזמן הנוכחי – מדינת ישראל. אבל, צר לי לבשר, זו שגיאה קטסטרופלית. לחרדים יש עניין רק בדרכים משלהם לבטא את מהלכו של עם ישראל בהיסטוריה. בכלי שהציבור הכללי מקדש – מדינת ישראל – העניין שלהם מועט. כדי לשמור על המדינה מוטב לחפש בעלי ברית אחרים.

מיתוס אי הילודה

מאמר אקדמי בודד, וכנראה מפוקפק מאוד, מהווה מקור לטענה שמתרוצצת בחודשים האחרונים ברשתות החברתיות: לפני 1977, בטרם בגין התחיל לחלק הטבות שמנות לחרדים, רמת הפריון בקרבם הייתה 2-3 ילדים לאישה. דא עקא, זו טענה לא סבירה למי שמכיר את החברה החרדית ודורותיה הקודמים. נכון שהילודה הייתה כנראה נמוכה מזו שהיא היום, וגם רפואת הפריון השתפרה מאוד. אבל 2-3 ילדים לאישה? אין מצב.

כדי לבחון את הנושא ערכתי בדיקה לגבי נשים ילידות 1930-1940 שמוגדרות חרדיות ועונות בהווה על השאלה כמה ילדים ילדו בעבר. גם בסקר החברתי של הלמ"ס וגם בסקר הדתיות הגדול שמכון PEW ערך בישראל בעשור הקודם. אין הרבה משתתפות שמתאימות לקריטריון, אבל הנתונים שכן ישנם מצביעים על האזור החרדי הקלאסי: 7 ילדים לאישה.

באופן יותר אנקדוטי, קשה מאוד לקבל מהאינטרנט מידע מדויק לגבי מספרי צאצאים של רבנים חרדים בכירים, אבל כשעשיתי ממוצע לילודה של כמה עשרות רבנים חרדים בכירים שנולדו בשנים 1920-1940 ושיש עליהם מידע מדויק הגעתי לכשישה ילדים בממוצע. לא כללתי ברשימה אדמו"רים כי אלו אנשים שמראש גודלו באופן שונה מאשר בני התמותה החרדים.

מיתוס אחר, מאותה משפחת מיתוסים, הוא שיש הבדל ניכר בין ההולדה בקרב חרדים בארה"ב לחרדים בישראל. אין לכך ראיות. להיפך, כל הסימנים הם שגם חרדיות בארה"ב יולדות מעל לשישה ילדים בימי חייהן. מכאן יש מסקנה די פשוטה וברורה: מי שחושב שישנה דרמטית את דפוסי הילודה החרדיים על ידי הורדת קצבאות ושינוי התנאים הכלכליים הספציפיים למדינת ישראל בימינו, חי באשליות.

אינספור לימונים

ב"קיצור תולדות האנושות" יובל נח הררי מתאר כיצד המהפכה החקלאית לא הואילה מאומה לרווחתו של האדם. עד המהפכה התעשייתית והמאה ה-19 רמת החיים האנושית לא באמת עלתה על זו של לקטים ציידים בעידן הפרה היסטורי. דבר זה מעלה את השאלה הפשוטה: מה הטעם בכלל בטלטלה כזו בדרך החיים, אם היא לא מועילה דבר? והתשובה היא שהמהפכה החקלאית יצרה שינוי עצום מבחינת המין האנושי: היא איפשרה לו להתרבות. האוכלוסיה גדלה. מבחינת רווחת הפרט אולי לא השתנה דבר לטובה – היה יותר מזון, והיו יותר נפשות לפרנס. אבל האבולוציה הרי אינה מתעניינת ברווחתנו, היא מתעניינת בלהפיץ גנים שורדים. אולי בני האדם הצליחו לגנוב מהאבולוציה רגעי נוחות ונחת פה ושם, והאבולוציה העלימה עין. אבל מטרתה בסופו של דבר היא לא שיהיה טוב לנו. כל נוחות שיצר העמל האנושי, האבולוציה שוקדת להפוך אותה בסופו של דבר לעוד עותקים של גנים אנושיים. כך, בני האדם יצרו את המהפכה החקלאית מתוך מחשבה שלהם יהיה טוב, אבל האבולוציה ציחקקה ודאגה שלה יהיה טוב (אם כי יש מחלוקת אם באמת המהפכה החקלאית הייתה כזו חסרת תוחלת).

יובל נח הררי נמצא כיום בחזית המאבק נגד ההפיכה המשטרית, ואולי הוא עצמו מגלם דמות במאבק היסטורי אבולוציוני בעל אופי דומה למאבק שתיאר ממרחק אלפי דורות. הררי נהנה מהנוחות של החברה המודרנית, שבה הוא מגה סטאר בעל שם עולמי באופן כמעט חסר תקדים, והוא נהנה גם מחייו בישראל, שעד לאחרונה היו נדמים כחיים במדינה בעלת ערכים מודרניים האופיינית לעולם המערבי במאה ה-21. מתחת לכל הטוב הזה רוחשת בוחשת האבולוציה, והיא חסרת רחם. אין לה עניין שלאנשים יהיה כיף. יש לה עניין להמיר כל כיף לעוד ועוד עותקים של גנים. הררי עצמו הוא הומו אל-הורי, אז האבולוציה מתמקדת בלהפיץ גנים של אחרים. היא חוללה, לא רחוק מביתו של הררי, קבוצת אנשים שמעוניינת לחיות חיי צנע סגפניים, לשקוד על פולחן דתי, ובעיקר להעמיד עוד ועוד עותקים של עצמם. הנורמות הליברליות והשפע החומרי מאפשרים לאנשים כאלו להתרבות במהירות, דבר שלא היה אפשרי בימים שבהם הרפואה הייתה פחות נוחה, השלטון היה יותר אכזר והחיים היו יותר קשים. אבל בסופו של דבר המטרה היא אותה מטרה עתיקה של האבולוציה עוד מראשית ימי המהפכה החקלאית: לתפוס מבני האדם את הכיף ואת הנוחות ולהמיר אותם לעותקים נוספים של גנים אנושיים.  אם חשבנו שבאמצעות המצאת הגלולה למניעת היריון בלמנו את השתלשלות העניינים הזו, הרי האבולוציה צוחקת לנו בפנים: היא יוצרת דת שמתפשטת במהירות ושהתנגדות לשימוש תכוף בגלולה היא אחד מעיקריה.

החרדים בישראל הם דוגמה ייחודית אחת, אבל גם ההתרבות האקספוננציאלית המדהימה של אפריקה ושל העולם הערבי במאה ה-20 יכולות להיות דוגמה. מי שהמציא את האנטיביוטיקה או שגילה שרופאים מיילדים צריכים לשטוף ידיים עם סבון או אלו שפיתחו את המהפכה הירוקה בחקלאות רצו שלאנשים יהיה יותר טוב. לא היה להם עניין להעלות לגבהים אין קץ את קאונטר הנפשות הפועלות. אבל האבולוציה חוטפת כל הנאה אנושית במטרה להפוך אותה להתרבות. באפריקה חיו כ-140 מיליון בני אדם ב-1900. כעבור 200 שנה צפויים לחיות בה ארבעה מיליארדים. איזו רמת חיים תהיה צפויה ל-4 מיליארד אפריקניים בשנת 2100 בכדור הארץ שהתחמם באופן ניכר? ייתכן שנמוכה מאוד.

המלכוד המלתוסיאני מתאר את המצב שבו אוכלוסיה גדלה אקספוננציאלית, אך כמות המזון גדלה לינארית, ולפיכך המין האנושי נגזר לסבל. בעולם המודרני הגורל שמתאר מלתוס לכאורה אינו גזירה עוד, מאחר שניתנה לבני האדם האפשרות הקלה להימנע מהריונות, בלי להימנע מסקס. וגם הוקמו מנגנונים חברתיים כמו פנסיה והשכלת נשים שמפחיתים את הצורך הכלכלי בילדים. אדרבה, יש החוששים מהצטמקות האוכלוסיה בשל הילודה השלילית ברחבי העולם. עם זאת עינינו הרואות, בקיומם של חרדים ואמיש, בגידול האוכלוסיה באפריקה ובמדינות ערב, את הסימנים לכך שהאבולוציה אינה פראיירית. היא עדיין נותרת נחושה להמיר רווחה אנושית בעותקים נוספים של בני אנוש. בני אדם חפצים לקחת לימון ולעשות ממנו לימונדה. האבולוציה חפצה לקחת לימונדה ולעשות ממנה אינספור לימונים.

אופציית המאבק הייתה עדיפה – נאום מיקום מקביל

את הנאום הזה נשא ביקום מקביל בשנת 2047 ההיסטוריון הישיש בנימין נתניהו. נתניהו, היסטוריון ידוע לתהילה, שהתמחה במחקריו הבוחנים כיצד לאומיות, כשהיא משולבת בכלכלה חופשית, מביאה לשגשוגה של אומה, קרא לבחון במבט מחודש את החלטתו של בן גוריון לקבל את תוכנית החלוקה.

לדברי נתניהו, החלטה זו שפתחה מאה שנים של שקט, שלווה ושגשוג ונחשבה תמיד להצלחה מסחררת בראיה היסטורית, בעצם הביאה את ישראל למצב הביש שבו היא נתונה בזמן שבו הוא נושא את נאומו. ב-2047 העבירה קואליציה חרדית-דתית בהנהגת מפלגות דתיות יהודיות, אשר נתמכו בידי מפלגות דתיות מוסלמיות, חוקים אשר מחייבים את שמירת ההלכה היהודית ברשות הרבים ביישובים יהודים, ואת שמירת ההלכה המוסלמית ביישובים מוסלמים. הומוסקסואליות, כמו גם לבוש נשי חשוף בפומבי, הוצאו מחוץ לחוק. הפרדה בין גברים לנשים בתחבורה הציבורית, בחופי הרחצה ובמקומות נוספים נקבעה כמחייבת. המשפט האזרחי הוכפף להלכה עבור היהודים ולשריעה עבור המוסלמים.

נכבדיי, את ציון המאה לתוכנית החלוקה שהולידה את מדינת ישראל היינו אמורים לחגוג בזיקוקים ובשמחה גדולה. במקום זאת, כולנו עצובים ומיוסרים. איך קרה לנו הדבר הזה? כיצד התנועה הציונית נחטפה בידי גורמים דתיים פונדמנטליסטיים, אשר הופכים את מדינת ישראל, פאר היצירה של העם היהודי, ליצור כלאיים שבין טורקיה לאפגניסטן?

בנאום זה אני מבקש לטעון שהחטא הקדמון, הסיבה הראשונה לכל מה שאירע, היא החלטתו של דוד בן גוריון לקבל את תוכנית החלוקה. אבי ההיסטוריון הרואה למרחוק, בן ציון נתניהו, הבין אז שזו החלטה אסונית. אמנם להפתעת כולם מנעה ההחלטה מלחמה גדולה בין יהודים לערבים. הוקמה מדינת ישראל ולצדה מדינת פלשתינה הערבית, ושתיהן הצליחו לשגשג מאז תוך שיתוף פעולה וללא שפיכות דמים. רבים לעגו לאבי, אמרו שאם בן גוריון היה פוסל את פיתרון החלוקה, היינו משלמים במחיר דמים יקר. היו שטענו שאם הייתה פורצת מלחמה, אולי היינו מנצחים, אבל היינו מאבדים לפחות אחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי.

ברם, תוכנית החלוקה, כפי שאנחנו יכולים להבין היום, הייתה הפתח לאסון הפונדמנטליסטי. ללא הוויתורים הטריטוריאליים שעשינו בתוכנית החלוקה היינו מאבדים את השלום עם הערבים, והיינו נאלצים לחיות מתוך מאבק מתמיד. מובן שבדרך כלל עדיף השלום על המאבק, אבל במקרה של ישראל שילמנו מחיר כבד על העדרו של מאבק.

ראשית, מאבק בין יהודים לערבים היה מונע את שיתוף הפעולה שאנחנו רואים בימים אלו. תמיד היה סיכון מסוים בכך שמדינת ישראל תקלוט לתוכה מספר כה רב של מוסלמים, שהיו בערך 45% מהאוכלוסיה בשטח שהוקצה למדינת היהודים בתוכנית החלוקה. בזמנו חשבו שהסיכון הוא בעיקרו ביטחוני, אבל בטווח הארוך החשש הביטחוני התבדה, ושררו יחסי רעות ושלום בין יהודים למוסלמים, גם בשטחי המדינה וגם בין מדינת ישראל למדינת פלשתינה הערבית. הסיכון המשמעותי יותר התברר כתרבותי. הנורמות המזרח-תיכוניות הפונדמנטליסטיות חילחלו לתוכנו, ונוצר שיתוף פעולה בין יהודים חרדים ודתיים לבין הזרמים הפונדמנטליסטיים, החזקים כל כך בחברה המוסלמית. עד שהגענו כיום למדינה שבה הללו מרכיבים קואליציה משותפת, שמגשימה את כל חלומותיהם הפנאטיים ויוצרת מדינה שבה לחילונים אין מקום.

שנית, השלום מנע את האינטגרציה של החרדים לתוך החברה הישראלית, והעניק להם את האפשרות להתקיים כזרם נפרד ולצמוח דמוגרפית בגלל נורמות הילודה הקיצוניות שלהם, עד שהגיעו לעמדה של השתלטות על המדינה. אם מדינת ישראל הייתה מתקיימת מתוך מתיחות עם שאר מדינות המזרח התיכון היא הייתה חייבת צבא רב עוצמה, והיה מונהג במדינה גיוס חובה לאורך דורות. בגיוס הזה היו החרדים בוודאי משתתפים. איש הרי לא היה מעלה על דעתו שהם זכאים לקבלת פטור ממאבק קיומי. השירות הצבאי המשותף היה מפגיש בין חרדים וחילונים, מוריד את המחיצות ומאפשר אינטגרציה. השקפת העולם החרדית הקיצונית שהתהוותה בערוגה סגורה הייתה מתרככת במצב כזה, ורבים מהחרדים גם היו מתוודעים לחיים המודרניים ובוחרים בהם, וכך מפחיתים מהגידול הדמוגרפי הלא סביר של קהילתם.

שלישית, המאבק הצבאי היה מחייב גם מאבק כלכלי. ישראל לא הייתה יכולה להתקיים על מי מנוחות סוציאליסטיים. ההתעצמות הביטחונית הייתה באה על חשבונה של מדינת הרווחה. דברים שקרו במדינה במשך שנים תחת שלטון מפא"י בתמיכת הדתיים והחרדים, ואשר אחי המנוח יוני, יו"ר האופוזיציה הרוויזיוניסטית, התריע שוב ושוב על סכנתם, לא היו יכולים לקרות במצב כזה. אם היינו צריכים להשקיע את כספנו בהגנה, לא היה נותר כסף לקצבאות ילדים מופרזות, לתמיכה באברכים שיושבים כל חייהם ולומדים תורה, ובכלל לסובלנות לכך שסקטור הולך וגדל אינו מקבל חינוך מדעי בסיסי ואינו משתתף בפעילות במשק.  פוליטיקאים מושחתים הצליחו, באמצעות מתן האתנן לחרדים, להקים קואליציות, אך הם סיכנו בטווח הארוך את עצם קיומה של המדינה כליברלית, נאורה וחופשית, כל מה שמורנו זאב ז'בוטינסקי הטיף לו. ברור לכול שהתהליך הזה התאפשר והתמשך רק מתוך פינוק. התנהגות כזו אפשרית רק לחברה מפונקת, חברה שלווה, חברה שאינה צריכה להילחם על עצם קיומה. בחברה שהייתה נואשת למשאבים כדי להתגונן מאויביה, היו החרדים צריכים להשתלב בכלכלה, איש לא היה מעלה על דעתו שאפשר לממן ילודה ובטלנות. איש לא היה מעלה על דעתו, בחברה שנתונה במאבק, שניתן לחנך ילדים מבלי שיידעו מתמטיקה, שפות ומדעים. הרי היה במקרה כזה הכרח לפתח תעשיה של טילים, מל"טים, טנקים, סייבר, ואולי אפילו התחמשות בנשק גרעיני הייתה נדרשת. החרדים היו נדרשים לתרום חלקם, והיו בוודאי נרתמים לכך בשמחה, מתוך הבנת ההכרח ההישרדותי. כך הייתה מתאפשרת אינטגרציה של החרדים בחברה הכללית, ולא היינו ניצבים בפני מציאות מדינת ההלכה הקיצונית, שאנו עומדים בפניה כרגע.

אם רק היינו יכולים לחזור לשנת 1947 ולמנוע את קבלת תוכנית החלוקה, היינו משלמים מחיר כבד. איני מטיל בכך ספק. אם היינו משיגים את עצמאותנו במלחמה, גם אם היינו מאבדים אלפים מבנינו, עדיין החברה הישראלית שהייתה נוצרת, חברה שהייתה מחושלת ומתלכדת במערכה ובמאבק, הייתה טובה בהרבה מהחברה החרדית הפונדמנטליסטית שהפכנו להיות, לאסוננו.