Archive for אוגוסט, 2017

שלמו להם לשלום

28 באוגוסט 2017

בית המשפט העליון שוב הותיר בארץ את המסתננים מאפריקה, הפעם במידה של צדק. המדינה התחייבה לפני שלטונות המדינה האפריקנית השלישית שאליה אמורים להיות מגורשים המסתננים, שלא תגרש אליה מבקשי מקלט בכפיה, אלא שהם יגיעו רק בהסכמתם. בג"ץ קבע בהיגיון שמסתננים שיכלאו עד שיאמרו "רוצה אני" לא באמת יצאו מפה בהסכמה. יש לשים לב לנקודה חשובה: בג"ץ לא אמר שלא ניתן באופן החלטי לגרש מסתננים בכפייה, הוא רק הבהיר שהמתווה הספציפי שסוכם עם המדינה האפריקאית דורש זאת, ויש לכבדו.

נותרנו עם בעיה: מבלי לכלוא מסתננים לאורך זמן, אין דרך לתמרץ אותם לצאת מהארץ ברצונם. חלק מהמסתננים עוזבים בשנים האחרונות מאחר שקנדה ומדינות אחרות נאותות לקבל אותם, אבל הם עושים זאת בקצב איטי, ותושבי דרום תל אביב עדיין חשים כנתונים לפלישה זרה. בעת ובעונה אחת נולדים בבתי החולים במרכז הארץ ילדים אפריקנים שעלולים לגדול במה שיהפוך למוקד של עוני ופשיעה לדורות.

אבל על פניו אין מדובר בבעיה שכסף לא יכול לפתור. אולי הרבה כסף, אבל עדיין רק כסף. אם יסולקו מישראל 30 אלף משפחות של מסתננים הבעיה הזו תהיה מאחורינו. תכפילו 30 אלף ב-100 אלף ש"ח בונוס למשפחה שעוזבת, סכום עתק במונחים אפריקניים, תקבלו 3 מיליארד שקל. הרבה כסף, אבל לא סכום שהמדינה לא תעמוד בו כהוצאה חד פעמית. תצטרפו לכך חוקים מציקים בצד המקל, כמו חוקים שיאפשרו הפקדת משכורת של מסתננים בחשבון חסום ומשיכתה רק כאשר המסתנן ייצא מן הארץ – קיבלתם תמריץ כלכלי אימתני ליציאה מהארץ.

אפשר להעלות חשש שהתנהלות של המדינה שתהיה נדיבה לעוזבים תביא בעתיד לזרם מחודש של מסתננים, שיידעו שבסוף הדרך יקבלו הטבות נהדרות. אבל נראה שהנסיבות השתנו כך שחשש זה קטן מאוד. לא מגיע כבר אף מבקש מקלט מסיני, בין אם בגלל הגדר או בגלל פעולות המצרים שם. מספר המסתננים מהגבול הדרומי דעך לרמה כזו שניתן למנותם על כף יד אחת.

אם המדינה מוכנה לפזר כסף בנדיבות, פתרון אחר, פחות הומניטרי אך יותר יעיל מבחינת תמריצים, הוא לשפות את המדינה האפריקנית השלישית במספיק כסף (אולי לצד הסתודדות עם ראשיה על עסקאות נשק אפלות). באופן זה תסכים לשנות את המתווה ולקבל במוצהר גם מבקשי מקלט שמובלים למטוס בכפייה, דבר שבג"ץ למעשה אישר בהחלטתו היום.

לישראל מגיעה כיום זרימת מט"ח עצומה, עוד בטרם החלו תמלוגי הגז, וזרם זה רק יגדל. שימוש במט"ח המתקבל לצרכי המשק הוא בעיה קשה בגלל המחלה ההולנדית – פיזור מט"ח על המשק הישראלי מעלה את שער המטבע ופוגע ביצוא. בעבר כתבתי שיש מעט שימושים במט"ח שנקיים ממחלה זו, למשל הגדלת סל התרופות. תמרוץ מבקשי המקלט או המדינה שקולטת אותם זו דוגמה טובה נוספת לשימוש בכספי מט"ח למטרה בעלת חשיבות עליונה, ללא אפקט הפידבק הבעייתי על המשק.

מודעות פרסומת

מרימי השטרות

28 באוגוסט 2017

כבר סקרתי את ספרו של סת' סטפנס דווידוביץ' על אוסף הנתונים שהצטברו בגוגל על החיפושים שבני אדם עורכים, ועל שימושיהם של הנתונים האלו. שווה לציין במיוחד פרק מעניין שדווידוביץ' מקדיש למה שלא ניתן לעשות עם המידע הזה – לחלץ תובנות להשקעה בבורסה. דבריו בפרק מהווים דוגמה לעיקרון של יעילות השווקים הפיננסיים. בכל מידע שניתן להשתמש בו כדי להרוויח בבורסה, נעשה כבר שימוש מיידי, ולכן שימוש נוסף הוא חסר תועלת. בדיחה ידועה על העיקרון הזה אומרת שאם מרצה לכלכלה רואה שטר מונח על הרצפה, הוא אומר לתלמידיו שאין טעם להרים. אם זה היה שטר אמיתי, מישהו כבר היה מרים אותו.

אבל דווידוביץ' מתאר כיצד הוא כן עשה ניסיון להרים את השטר. הוא ישב לצורך כך עם לורנס סאמרס, נשיא הרווארד וכלכלן מבריק מאין כמוהו. נתניהו ניסה בזמנו לגייס את סאמרס להיות נגיד בנק ישראל במקום קרנית פלוג הבינונית. למרבה הצער, באחד הפספוסים ההיסטוריים אך הנשכחים בתולדות המדינה סאמרס ענה בסירוב.

בסופו של דבר דווידוביץ' וסאמרס הבינו שבכל צעד שיעשו, אין להם סיכוי להקדים את קרנות הגידור. אם יש כסף שניתן להרוויח על ידי בחינת חיפושים בגוגל – למשל לראות איך חיפושים של המילה אייפון מנבאים את הרווחים של אפל, מישהו כבר הרוויח אותו, קרנות גידור כבר ביצעו את הבדיקות האלו והן מתומחרות במחיר המניה.

מה שצריך להיזהר ממנו במיוחד בעריכת בק-טסטים כאלו, שמנסים למצוא בדיעבד מתאמים בין עליות וירידות השווקים לבין כל מיני אירועים והתרחשויות, הוא ההתאמות האקראיות. כשבוחנים מאות התאמות, בהכרח יהיו כמה שבמקרה יראו מובהקות סטטיסטית, אפילו שזו תוצאה מקרית לחלוטין. כשבוחנים התאמות באלפים ובעשרות אלפים, חלק מהן יראו לא רק מובהקות סטטיסטיות אלא אפילו מסתברות ואינטואיטיביות. מישהו חכם יגלה זאת וירוץ להקים קרן גידור על בסיס הציפיה שהתאמות אלו ימשיכו, אבל היא בקושי תרוויח פרוטה. או מאחר שחכמים אחרים יגלו את הקסם בעת ובעונה אחת ולפיכך יתחרו בה עד לסנט האחרון, או מאחר שהמתאם הסטטיסטי עצמו היה בעבר מקרי לחלוטין ולא העיד על שום דבר מהותי. עם זאת, צריך להעלות הסתייגות. ישנה קרן גידור מפורסמת אחת שמצליחה בדרכים נסתרות להניב תשואה פנומנלית מדי שנה – רנסנס טכנולוגיות של ג'ים סימונס.  כמו כמעט כל כהני הביג דאטה, סימונס הוא יהודי. סימונס הוא מתמטיקאי דגול, וחייו רצופים הישגים מדהימים, אך גם טרגדיות אישיות קשות. השילוב הזה מעלה בראש את המושג "עין הרע", הקונטרה שנותנים החיים למי שמצליח מדי. אבל מושג זה עצמו התהווה ככל הנראה מנטייתם של בני אדם לעשות עניין מצירופי מקרים והתאמות סטטיסטיות אקראית, כי בפועל הרי החיים נותנים קונטרה באקראי, או, מה שעוד יותר שכיח, דופקים את מי שדפוק כבר ממילא.

פינקלשטיין צדק, פרס התחלק

25 באוגוסט 2017

ארתור פינקלשטיין, היועץ האסטרטגי שהגה את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", הלך השבוע לעולמו. נזכרתי בו ובקמפיין שלו בהקשר לפוסט שכתב הכלכלן והבלוגר סקוט סאמנר על מדרונות חלקלקים. סאמנר התייחס לטענה שאם יתחילו להוריד פסלים של גיבורי הקונפדרציה שנלחמו למען שימור העבדות, בסוף יורידו גם את הפסלים של נשיאים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, שניהם בעלי עבדים. ג'פרסון אפילו היה אב לכמה מעבדיו הקטנים, ילדיה של שפחתו סלי המינגס. אחד הכותבים בוושינגטון פוסט ביטל בזלזול את טענת המדרון החלקלק הזו, אבל סאמנר נוטה להאמין שכך דברים עובדים – המציאות מתגלגלת במדרון. הוא הביא לדוגמה את הטיעון ברוח שנות השמונים: "אם נבטל את מחלקת העישון במטוסים, בסוף יאסרו עישון במסעדות, בבארים, במשרדים, בחללים, בחדרי מלון, בבנייני מגורים…". זהו מדרון חלקלק שהתגשם כמובן. דוגמה אחרת היא מאבק הזכויות של התנועה הגאה. שמרנים שהזהירו שהיתר להומוסקסואליות בין ארבע קירות יביא לבסוף להכרה בנישואים חד מיניים, נתקלו בזלזול. אבל כך היה. בסך הכול 12 שנים חלפו בין פסק הדין של בית המשפט העליון באמריקה שקבע שאקט מיני הומוסקסואלי הוא חוקי לפסק הדין שהכיר בשוויון בין נישואים חד מיניים לנישואי גבר ואישה.

במקרים שלעיל אני אישית, וכנראה איתי רוב הציבור במערב היום, תומך בתוצאה הסופית ורואה אותה כרצויה, אבל היא הייתה נראית הזויה, בלתי רצויה ובלתי אפשרית בתחילה, ומבחינה זו מי שהזהיר אז מפני התגשמותה על ידי שימוש בטיעון המדרון החלקלק, התברר כצודק. כך לדברי סאמנר ייתכן שנחזה בהפלת פסלו של כל נשיא שיקושר לעבדות בעקבות הפלת פסליהם של גיבורי הקונפדרציה בהווה. אני אפילו הייתי הולך צעד אחד קדימה ותוהה מה יקרה כאשר בעתיד האנושות תיתן דין וחשבון על יחסה הנוכחי לבעלי חיים המגודלים לצורך מזון בצפיפות ובסבל קשים. לבני האנוש בעתיד מן הסתם יהיה קל יותר להתייסר על פשעי אבותיהם בנושא כאשר יהיה זמין להם מאגר בלתי נדלה של מזון דמוי בשר מלאכותי. אולי כל אנדרטה לפוליטיקאי מהעבר הרחוק שלא היה צמחוני תעורר תגרות והתקהלויות.

ומכאן לקמפיין "פרס יחלק את ירושלים" של ארתור פינקלשטיין ב-1996. זהו קמפיין שבעצם התבסס על טיעון המדרון החלקלק – אם פרס כבר היום מוכן לתת לערבים כל כך הרבה, בסוף הוא ייתן את ירושלים. הטיעון נהדף בידי מפלגת העבודה כהסתה מרושעת, שקרית וחסרת גבולות. ב-1999 נעשה שימוש בקמפיין דומה נגד אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים מטעם הליכוד, יצא להגנתו והכחיש זאת באומרו שברק ודאי לא יחלק את ירושלים. בתוך זמן קצר להדהים, כבר בשנת 2000, התברר שברק דווקא מוכן בהחלט לחלק את ירושלים. לא למסור אילו שכונות ערביות נידחות, אלא ממש לחלק את גרעינה ההיסטורי הקדוש לדתות המונותאיסטיות. אז התברר שגם פרס בעצם היה מוכן לחלק את ירושלים כפי שניבא פינקלשטיין. בניגוד לרוני מילוא הוא לא פרש מהממשלה שהסכימה לחלוקת העיר ותמך במתווה קלינטון. החלק המגוחך באמת היה שאפילו אהוד אולמרט, זה שאהוד ברק הביאו כערב לכך שירושלים לא תחולק, הסכים בסופו של דבר לחלוקתה בהצעותיו לאבו מאזן. על זה נאמר בתלמוד שלעתים מי שמביאים כערב צריך ערב בעצמו.

אלו שביטלו את טענת המדרון החלקלק בראשיתה, בדרך כלל אינם עושים חשבון נפש כאשר הם בסופו של דבר מתגלגלים, יחד עם רבים אחרים, הישר אל תחתית המדרון. וזאת לעתים בצדק, מאחר שמה שהיה נדמה פעם כתחתית המדרון אינו באמת תחתית, אלא המשך טבעי, הגיוני ונכון.  אורי אורבך, הסטיריקן הימני המנוח, ניבא זאת מראש כשכתב לגבי שאלת ירושלים: "הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה. אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים". ובאמת, כל אלו שנשבעו בשם ירושלים בעבר בשמאל, טענו מאוחר יותר שהייתה זו רק ססמה, ושהעיר במילא מחולקת מאי פעם. אז מה ההיגיון לחסום את השלום הישראלי-פלסטיני רק בשל פנטזיות שקר על שלמותה.  ואכן, לא ברור כלל מה ההיגיון בבלימת השלום הישראלי-פלסטיני אם המכשול האחרון לכך יהיה כמה קילומטרים רבועים בירושלים.

מה המסקנה? טענת המדרון החלקלק היא טענה אשר משקפת את המציאות. כך באמת העולם עובד. מסכימים לדבר אחד ומתגלגלים לדברים שבאים אחריו. אבל מצד שני, לא בהכרח היא צריכה להטיל עלינו אימה כה רבה. יכול להיות שבסופו של דבר נתגלגל ונתגלגל, נתהפך אנה ואנה, עד שנגלה שגם מה שבתחתית המדרון אינו הזוועה שחששנו מפניה.

שיטה חדשה במקום ליכודניקים חדשים

22 באוגוסט 2017

הליכודניקים החדשים, שרובם כנראה לא באמת רואים בעצמם ליכודניקים או מצביעי ליכוד פוטנציאליים, מטרידים את ראשי הליכוד, שמנסים למנוע מהם להשתתף בפריימריז.

בפעם הקודמת האיום מבפנים על צביון הליכוד הגיע דווקא מהימין הדתי, מתומכי משה פייגלין ששאפו להשתלט על התנועה מבפנים, אך נכשלו. פייגלין הצליח להיכנס פעם אחת לכנסת. ברם, יומרותיו היו גדולות בהרבה, וכישלונו מהדהד. עתה שוגים מעריצי פייגלין בפנטזיות על ריצה נפרדת לכנסת, וגם הן יתנפצו. אין ביקוש רב בציבור הישראלי לסחורה הפונדמנטליסטית – ליברלית שפייגלין מנסה לשווק.

פייגלין אז, הליכודניקים החדשים עכשיו, מעלים את השאלה – איך מאזנים בין הרצון לאפשר לקהל רחב להכתיב את אופי התנועה ולא לקבוצות קטנות וסחטניות ובין החשש מהשתלטות עוינת של כאלו שלבם בכלל במפלגות אחרות? אחד הפתרונות האפשריים הוא לקבוע שהצטרפות כחבר תנועה משמעותה הצבעה אוטומטית עבור התנועה בבחירות, אבל פתרון זה חותר תחת עקרונות הבחירות החופשיות ולא ניתן לקבלו בשום פנים. מאחר שחברות בתנועה היא עניין פומבי, הצבעתו של חבר התנועה תהיה גלויה לכל ולפיכך גם ניתן יהיה לכפות אותה, לסחוט אותה וכדומה. אפשר בקלות לדמיין את בכירי ש"ס מכריחים את כל המורים באל המעיין למשל להצטרף כחברים, או קובעים שמי שלא הצטרף כחבר תנועה פסול למניין.

פתרון הולם יותר יהיה לחלק את פתק ההצבעה לשניים – למשל בצד אחד יהיה כתוב שם התנועה שאליה מצביעים. בצד שני תהיה מטריצת מספרים. המצביע יסמן את המספרים שמסמלים את מועמדי הפריימריז שהוא חפץ ביקרם, אשר קשורים לתנועה המופיעה על הצד הראשון של הפתק.   ככה יובטח הקשר בין הצבעה בפריימריז לבין הצבעה בפועל למפלגה.

גם פתרון זה מעלה שאלה – אם הפריימריז יתקיימו בד בבד עם הבחירות לכנסת, המצביעים המתלבטים בין מפלגות לא יוכלו לדעת לאיזה הרכבי רשימה בעצם הם יכולים להצביע, ואולי אפילו גם מי מוביל אותם, אם גם דבר זה נקבע באותם פריימריז. איך מפלגה בכלל יכולה לנהל קמפיין בחירות אם אינה יודעת כלום על אופיה ודמותה בטרם הבחירות עצמן.

אפשרות מעניינת היא לחלק את הבחירות לשני סבבים, שיופרדו בחודש או בחודשיים. כל מצביע יבחר אם הוא מעוניין להשתתף בסבב הראשון או השני. בסבב הראשון ניתן יהיה גם להצביע למפלגה וגם להשתתף בפריימריז שלה. בסבב השני ניתן יהיה רק להצביע למפלגה, ולא יוכלו להשתתף בו אלו שהשתתפו כבר בסבב הראשון. מספר הקולות הסופי של מפלגה יורכב מהמספר הכולל של מצביעים לה בשני הסבבים.  בסבב הראשון צפויים להשתתף רק נאמנים מוצהרים של מפלגה, ומספר הקלפיות יהיה אולי מוגבל. בסבב השני ישתתף העם כולו. שיטת בחירות כזו תנהיג מהפכה אמיתית במערכת הפוליטית בישראל ותאפשר להכניס דמוקרטיה אפילו למפלגות שבהן אינה מקובלת כלל – כמו המפלגות החרדיות או מפלגתו של יאיר לפיד. גם אם החוק לא יכפה זאת, ייווצר תמריץ גדול למפלגות לאפשר בחירה בין מועמדים, ולו מוגבלת, כדי לזכות בסבב הראשון בקולו של מצביע החפץ למקסם השפעה.

באופן זה ניפטר גם מהשפעתן המזיקה של קבוצות קטנות, למשל נהגי המוניות חברי הליכוד, שדוחקים בישראל כץ שלא לאפשר את פעילות אובר לארץ. או עובדי התעשייה האווירית ששנים הכניסו בנאמנות כץ אחר לכנסת. חסרונות ברורים של שיטת שני סבבים הם התארכות הזמן מרגע ההחלטה על בחירות עד לסיומן. כיום החוק דורש לשם כך שלושה חודשים. עתה אולי יידרשו ארבעה או חמישה. גם העלות הכספית של הבחירות תזנק, הן למדינה, הן למועמדים שיצטרכו להיחשף לקהל מצביעים פוטנציאלי של מאות אלפים. לדעתי, עדיין שווה.

יצוין שבעולם ובעיקר באירופה, במדינות אשר מקובלת בהן בחירה ברשימת מועמדים פתוחה, בדרך כלל נוקטים גישה פחות קיצונית שבה יכולתם של המצביעים לשנות את סדר הרשימה שנקבע מראש קיימת, אך מוגבלת. בדרך כלל הרוב הגדול בוחר שלא לשנות דבר.

בשורה טובה משרלוטסוויל לפוליטיקאים ימניים

18 באוגוסט 2017

בעידן טראמפ הגזענות הלבנה בארצות הברית מרימה ראש, כפי שהדבר התבטא באירועים הקשים בשרלוטסוויל. הפולמוס נסוב סביב הפסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלו שלחמו כדי להשאיר את השחורים כבולים לשלשלאות. קבוצות שמאל חפצות, במידה רבה של צדק, לסלק את הפסלים ממקומם המרכזי בלב הערים בדרום, ומתסיסות את זעמם של הגזענים הלבנים.

עלתה לי תהיה לראש: למה לגזענים הלבנים לחגוג את העבדות ואת מנציחיה. הרי חלומם הנוכחי המוצהר של הגזענים הלבנים אינו לשעבד את השחורים בשלשלאות אלא פשוט לא להתערבב איתם. העבדות היא זו שגרמה להבאת מיליוני עבדים אפריקנים, שאחרת לא היו מגיעים לאמריקה לעולם. גזען לבן בן זמננו לכאורה צריך לתעב בכל מאודו את אבות הדרום בארה"ב שהביאו אפריקנים לצרכי דורם, אמנם כעבדים, אך בפועל הותירו אותם שם עבור הדורות הבאים, כאזרחים שווי זכויות.

דווקא רבים מאלו שתיעבו את העבדות באותה תקופה, לא רצו לראות את השחורים הופכים לחלק מהמדינה האמריקנית, אלא רצו לראותם חוזרים לאפריקה. גזען לבן בן זמננו היה אמור להעריץ דווקא את הרייט ביצ'ר סטואו, "האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה", מחברת אוהל הדוד תום. היא לא רצתה לראות את השחורים מתערים באמריקה. הגיבורים השחורים של סטואו מעדיפים לא להישאר בארה"ב, אחרי שנותקו מכבליהם, אלא לחזור לאפריקה. היום סיום כזה היה מתקבל כפנטזיה גזענית לבנה שפלה.

מה אנחנו יכולים להסיק מכאן? כשאנשים חושבים על הזדהות פוליטית הם אינם מתעמקים יותר מדי בלוגיקה. גזעני היום באמריקה מזדהים עם גזעני העבר, אף שבאופן לוגי האופן שבו התנהלו גזעני העבר, שייבאו המוני שחורים לאמריקה בכפיה, הוא זה שגורם לכל התסכולים של גזעני ההווה.

מבלי להשוות (חס וחלילה!) בין העבדות לבין השליטה הישראלית בשטחים, עדיין ניתן לקפוץ משם לכאן ולהסיק מסקנה. הנאמנות של הלבנים בשרלוטסוויל לאבותיהם היא חדשות טובות עבור ציפי חוטובלי, בצלאל סמוטריץ' ולכל שאר הפוליטיקאים הימניים שהתנהלותם מובילה בסופו של דבר למדינה דו לאומית. מדינה שבה יהודים, במיוחד הימניים שבהם, יצטרכו להתמודד עם הבעייתיות שבאובדן הרוב היהודי ובדו קיום עם קבוצת אוכלוסיה פלסטינית גדולה שהם מנוכרים אליה לחלוטין.

חוטובלי וסמוטריץ', הימניים של העתיד עדיין יזכרו אתכם בחיבה. אם יקימו לכם פסלים, הם ישמרו עליהם. הם יהיו ימניים. אתם הייתם ימניים. מספיק כדי שירגישו בונדינג עמכם. זאת אף שבניתוח לוגי קר, התנהלותכם השואפת לספח את השטחים היא זו שתביא לבעיות הקשות של המדינה הדו לאומית שתעוררנה באותם ימניים בעתיד כל כך הרבה תסכול.

כשגרשוני גורש

16 באוגוסט 2017

הלל גרשוני הוא בעיניי אחד מהפובליציסטים החשובים בעברית. הוא מביע דעות ימניות שמרניות בנוסח הימין הליברטריאני באמריקה, אבל לא עושה זאת בנימה האווילית והפשטנית שמאפיינת לעתים כותבים אידאולוגיים, אלא מתוך מודעות למורכבות ולניואנסים. קל לי לא להסכים איתו. קשה לי להסביר למה בדיוק. הוא מאוד רהוט ומנומק. אבל דווקא החלטתו לפרוש מכתיבה, לאור יחס עוין לבן משפחתו במקום עבודה בשל כתיבתו, מדגימה את הבעייתיות בהשקפת עולמו.

גרשוני מאמין בחופש מוחלט. כל אחד יעשה כרצונו ללא כפייה ממשלתית.  מילטון פרידמן הסביר פעם שבעצם אין צורך להגן בחוק על מיעוטים מאפליה במקום עבודה. השוק החופשי ידאג לכך. מישהו מסרב להעסיק הומו, טרנסג'נדר, שחור, או נכה או מהנדס בעל דעות ימניות ושובניסטיות או קרוב משפחה של הלל גרשוני? מקום עבודה אחר יספק לו עבודה ראויה ויהנה מכוח העבודה שהתפנה מסיבה לא עניינית.

אכן, השוק יעיל לטווח הארוך ובמספרים גדולים. במניות השוק יעיל. מישהו אחד לא רוצה לקנות אותן? אז אחר יקנה. כי יש הרבה שנים לסחור בהן ומחזור עצום של מניות מדי יום. לפחות במניות של חברות גדולות.

אבל בני אדם לא נסחרים בבורסות. השוק לגביהם אינו יעיל. הרבה אנשים גרים במקומות שבהם היצע התעסוקה מצומצם ולעתים גם עלול להיווצר קרטל תעסוקתי מפלה. מה שחשוב עוד יותר – אפילו אם היה יעיל עבור הרוב הגדול, עדיין היו בני אדם יחידים שהיו נופלים בין הכיסאות. בני אדם חשובים – כל אחד ואחד מהם. צריך להגן על כולם וכאן התנהלות חופשית קפיטליסטית אינה מספיקה. החוק צריך להגן על מועסקים ולמנוע אפליה במקומות עבודה. כן, לעתים רגולציה חיונית.

על הוויכוחים באינטרנט

15 באוגוסט 2017

למה לכתוב רשומות או תגובות באינטרנט? למה להתווכח על גביו עם בעלי דעה שונה? זו התנהגות שניתן לפרש בכמה דרכים שונות – ראשית, כצורת בידור אינטלקטואלית ויצירתית. כמוה כצפייה בסרט או הפקת הנאה ממשחק מחשב. פעילויות פנאי המאפשרות להעביר את הזמן בנעימים, אך גם לא נועדו למטרות גדולות. בצד האפל יש כאלו שמגיבים באופן המזכיר משחק וידאו מתוחכם. הם כותבים בערמומיות את הדברים שיוציאו מקסימום זעם ותרעומת מקוראים אחרים. אלו הם הטרולים הידועים לשמצה. כאשר הם חשים את התסכול שעוררו בזולתם הרי הם כשחקני משחק וידאו אשר מרכז התגמול שלהם במוח מתפוצץ בעונג כאשר נשמעת מנגינת קטיפת הבונוס. עבור אלו בצד המואר של הכתיבה למטרות הנאה, מרכז התגמול במוח שולח אותות כשהדברים שהכותב העלה  מעוררים עניין, כשמתקבל לייק או פידבק חיובי. כשנוספים שיתופים מהפייסבוק וקאונטר הביקורים הולך וצובר תאוצה.

כתיבה במסגרת קהילת כותבים ומגיבים יכולה לשרת צורך חברתי, והרי כל בני האדם זקוקים לזולת. לפעמים הקהילה הוירטואלית שנוצרת היא מספקת כשלעצמה. לפעמים היא גולשת למפגשים בעולם הפיזי.

בנוסף, וזו אולי מטרה יומרנית – הבעת דעה ושכנוע אחרים בה יכולים להשפיע על האופן שבו העולם מתנהל. בבלוגים כדוגמת שלי אפשר לנסות להשפיע על החלטות הצבעה או השקעה או התנהגות כלכלית של בני אדם אחרים. אולי אולי אפשר אפילו לתרום במשהו לשינוי החלטות שמתקבלות בפורומים ממשלתיים מצומצמים. בסוף ישנו אפקט כנפי הפרפר. דעה שנתקלים בה באינטרנט יכולה להפרות חשיבתו של מישהו, יכולה להופיע מחדש אחר כך באקדמיה או בפוליטיקה, בעיתונות הארצית או בטלוויזיה ומשם להגיע לזירות שבהן היא משפיעה באמת. הדרך מבלוג או טוקבק רחוקה, אבל לא בלתי אפשרית. ומן הסתם קרתה לא פעם. המחאה החברתית של 2011 התחילה מכמה תל אביבים בפייסבוק, ולעתים האפקטים עדינים וסמויים בהרבה.

אבל כדי למנוע תסכול מכותבים ומגיבים – לבטח תהיה זו טעות לצפות שההשפעה של מילתכם הכתובה תתבטא מייד בכך שתצליחו לשכנע את היריב המקוון המיידי, את מי שמתווכח איתכם. את המגיב בעל הדעה ההפוכה. אולי תשפיעו על המוני קוראים פסיביים. הרבה רעיונות שאבתי אני עצמי מדיונים שקראתי בבלוגים ובפורומים באינטרנט בלי להגיב עליהם ובלי לתת אפילו לייק. אבל להשפיע על מי שפתחתם איתו בוויכוח? הרי כשמתחילים ויכוח עם מישהו, זו כבר אינה מחלוקת על איזשהו נושא נקודתי. זו הופכת להיות מחלוקת על אגו ועל ערך ועל זהות – האחד מול השני. אף אחד לא יסכים לתבוסה בוויכוח שמגלם כל כך הרבה עבורו. תתווכחו למען הבידור שבדבר וכדי לשכנע את הצופים השקטים מהצד. לא כדי לקבל בסוף הרכנת ראש כנועה.

עולם פוסט מדפסת

13 באוגוסט 2017

לכלכלה יש שני צדדים. צד היצע, מאגר המוצרים שנמצאים על המדף בסופרמרקטים ובחנויות השונות, וצד ביקוש, הקונים שמגיעים אל החנויות האלו מצוידים בכסף.    בזמן זה של המאה ה-21 אנחנו מוצפים בתוצרת שמגיעה בהמוניה ובזיל הזול מכל מקום ובפרט מבתי החרושת של העולם השלישי. לא כל המוצרים זמינים בשפע, למשל דירות במרכז הארץ. אבל רוב הדברים זולים ונגישים במידה שלא היה לה אח ורע. מרהיטים ובגדים ועד לתעבורת המידע והתקשורת הגלובאלית. מטיסות זולות ועד למכשירי חשמל ביתיים. בארץ תמיד מים וחשמל היו שני משאבים שקראו לנו בפרסומות להמעיט בצריכתם. על חברת החשמל אמרו בזמנו שהיא התאגיד היחיד בעולם שמפציר בפרסומות לא להשתמש בתוצרתו. מאז הוקמו מתקני התפלה, נמצא גז בקרקעית הים, ואפילו בדברים אלו נראה שאין מחסור.  אם משהו נראה לך יקר במידה שערורייתית (וזו אינה דירה במרכז הארץ), אולי פשוט לא חיפשת מספיק בחנויות האינטרנט הסיניות. לאחרונה גיליתי זאת שוב כשהתברר לי שאני יכול להזמין משקפיים נפלאות מהאתר הסיני זני אופטיקל (במספר העדשה המופרז המתאים לי) בחמישית המחיר שגובים עליהם האופטיקאים בארץ.

בכל רגע נתון יכולים קברניטי הכלכלה לטלטל את המאזן בין הביקוש וההיצע ולהטות את הכף כך שדווקא צד ההיצע יהיה חנוק, והדבר יורגש בעליות מחירים חדות בענפי המשק השונים. הם פשוט יכולים לשחרר לשוק יותר כסף. הם יכולים לצפצף על החשש מגרעונות. זה בעצם המרשם של אסכולת ה-MMT שהתייחסתי אליה לפני שני פוסטים.  כשהכסף יציף את השווקים לא יהיה מחסור בקונים שיגיעו אל החנויות מצוידים בכסף. ומכיוון שכך המחסור יהיה בסחורה עצמה.

הבה נחשוב על העולם שבו מדפיסי הכסף מנצחים בוויכוח הכלכלי, שבו הכסף מחולק להמונים בנדיבות. האם זו אוטופיה סוציאליסטית?  ספק רב. זו אולי אוטופיה קפיטליסטית.

זאת משום שבעולם כזה הבעיה היחידה שנותרה היא בעיית צד ההיצע, בעיית המחסור. לסוציאליזם אין פיתרון לבעיות של צד היצע. הערכים שהוא מקדש – שוויון במקרה הטוב, צרות עין במקרה הרע, אינם מוסיפים שום היצע לעולם. הם מקטינים תמריצים, הם מחוללים מחסור, הם מחליפים שפע קפיטליסטי בעמידה בתור.

זהו אבסורד לראות את ההיצמדות למאזנים ולגירעונות כאידאולוגיה קפיטליסטית. זו אידאולוגיה שמבליטה בעיה כלכלית מלאכותית – חוסר התאמה בין מאזנים למציאות. לפיכך היא מחוללת עולם כלכלי שהפתרונות בו אינם פתרונות קפיטליסטיים. בעולם כזה אפשר למשל לטעון, כמו שיש הטוענים באמת, שהפתרון לבעיית העדר הביקושים הוא למסות את העשירים שאינם צורכים כל כך ולהעביר כספם לעניים שצורכים, כדי שהמאזנים יתאזנו ויותר כסף יתגלגל במשק.

מי שהשוק החופשי הקפיטליסטי יקר ללבו ירצה לראות עולם שבו הפתרונות היחידים לבעיות הכלכליות הם קפיטליסטיים. לכן הוא צריך לקוות בכל ליבו שכמהלך מקדים ניפטר מכל הקשיים המלאכותיים הקשורים לצד הביקוש. דהיינו הרשויות ידאגו שלאנשים יהיו מספיק ז'יטונים לשחק איתם בקזינו הקפיטליסטי, שמספיק כסף יסתובב בארנקים.

ומצד שני, מי שהדפסת כסף יקרה ללבו, כמו אנשי ה-MMT, מוטב שישלים עם זה שאחרי שהדפסה כזו תהפוך לחלק משגרת החיים הכלכלית, כמו שמציעים היום כבר רבים, הסוציאליזם כבר לא יהיה סחורה בשוק הרעיונות. האנושות תתמודד מול מחסור במוצרים, לא מול מחסור בפיסות נייר עליהן מצוירים פוליטיקאים (או משוררות). מה יש לסוציאליזם להציע מול מחסור במוצרים? שהממשלה תעסיק פועלים בעבודות יזומות מלאכותיות? שוועדי עובדים יתאגדו כדי להעצים עוד יותר המחסור? שהממשלות יבריחו תאגידים ויסתכנו בכך שיסגרו פסי יצור? רק לקפיטליסטים תהיינה תשובות אינטליגנטיות בעולם שבו ההסתמכות על המדפסת כדי לפתור בעיות צד הביקוש מובנת מאליה לכול, והשאלה היא רק איך ממשיכים מכאן הלאה.

אומרים שסוף העולם מתקרב

11 באוגוסט 2017

סופי העולם הוא ספר עיון חדש ומרתק שיצא בשפה האנגלית ועוסק באירועי ההכחדה הגדולים. שם הספר שנון – סוף העולם אמור להיות אחד ויחיד. כשמשתמשים במונח בלשון רבים, כבר יש בכך אלמנט הפתעה. ברם, זו האמת – העולם שבו אנחנו חיים עבר כמה הכחדות המוניות. הידועה שבהן היא זו שהתרחשה לפני 66 מיליון שנים, כאשר פגיעת אסטרואיד הובילה להיעלמותם של הדינוזאורים. אולי אפילו בין רגע. אבל הרבה קודם, מאות מיליוני שנים קודם, כבר אירעו הכחדות עצומות אפילו יותר.  ההכחדות הגדולות עיצבו את העולם שבו אנו חיים היום. 200 מיליון שנה חיו דינוזאורים על הפלאנטה ולא פיתחו ציביליזציה, אבל 60 מיליון השנים שבהן הבכורה עברה לידי היונקים הצמיחו את המין האנושי. בעוד 800 מיליון שנה תחל ההכחדה הסופית ככל הנראה על כוכב לכת ארץ. זאת בשל תהליך ההיתוך של השמש שיוביל לכך שהחום יעשה בלתי נסבל עבור צורות החיים המוכרות לנו. במרחב הגיאולוגי שאנחנו חיים, בין כליון הדינוזאורים לבין המוות בידי השמש, הספר בעיקר שם דגש על התפקיד שמשחק הפחמן דו חמצני, שבכסילותנו אנו מוציאים בחוסר אחריות מן האדמה שבה היה טמון. בניגוד לטענות לפיהן התחממות כדור הארץ בעקבות פליטות הפחמן הן ספקולציה עתידית, הספר מראה שפחמן דו חמצני שיחק בעבר תפקיד מרכזי בהכחדות גדולות. אז התפרצויות געשיות שהתרחשו באוקיינוסים פלטו פחמן דו חמצני על פני טווח זמן של עשרות אלפי שנים, וכך כדור הארץ התחמם באופן שהמית כמעט את כל החי.  היום הפליטות הרות הגורל מתרחשת בתחנות הכוח ובאגזוזים של מכוניות.

הכחדות בשל פעילות אנושית אינן דבר חדש. באלפי השנים האחרונות הפגינו בני האדם יכולת בלתי רגילה לחסל מינים אחרים. הממותות התהלכו על פני האדמה לפני אלפי שנים בודדות ואינן עוד. עוף הדודו והיונים הנודדות נכחדו לפני שניה במונחי כדור הארץ.  להכחדת בעלי חיים בידי האדם יש היסטוריה עתיקה. האבוריג'ינים באוסטרליה למשל חיסלו ככל הנראה חלק נרחב מבעלי החיים שם, ביניהם הדיפרוטודון, חיית כיס ענקית בגודלה. ישנו ויכוח אידיאולוגי בנושא – האם ניתן לייחס לילידים חיסול נרחב של עולם החי. ישנם פעילי זכויות ילידים עם השקפת עולם נוסח הסרט "אוואטר" שמתקשים להאמין שייתכן שילידים, ממש כמו האדם המודרני, עשו שמות בבעלי החיים שבסביבתם ולא חיו איתם בהרמוניה קסומה.

האופן שבו בני האדם מהנדסים בדורות האחרונים את כמות הפחמן הדו חמצני באוויר נושא עמו את הסכנה שיביא להכחדה בסדר גודל כזה המתקרב במשהו להכחדות הקדמוניות העצומות. אפילו הרבה לפני זה – ההשלכות הגיאופוליטיות נדמות בלתי נתפסות. מה תהיה המשמעות של גבולות בינלאומיים, ובפרט באזור הנפיץ שלנו, כאשר בשנת 2200 או מאוחר יותר הדלתא הצפופה של הנילוס, ביתם של עשרות מיליוני מצרים, תשקע במים.  אבל את מי תעניין הדלתא כאשר זה יהיה גם גורלן של ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם וערים אחרות. סעודיה ומדינות מדבריות נוספות, כמו גם כנראה הנגב שלנו, יהפכו למקומות שבהם לא ממש ניתן לנהל חיים אנושיים, לפחות לא בקיץ. יציאה החוצה מהמזגן תהיה כרוכה בסכנת מוות כמו ביקור בלי מיכל חמצן על הירח. מצוות החאג' באיסלאם תהפוך ללא מעשית אם תיפול על הקיץ. קארמה רעה תהיה לסעודים – הם הוציאו כל כך הרבה נפט מהאדמה וישלמו את המחיר. אבל גם לנורווגים ולקנדים, שאף הם הוציאו את הנפט, תהיה קארמה רעה – ארצותיהם שיהפכו להיות חמימות ונעימות תצטרכנה לקלוט המוני פליטים משאר העולם.

האנושות עדיין יכולה להתעשת. אם תעמוד ביעדים של פריז, ניתן יהיה להגביל את התחממות כדור הארץ לשתי מעלות, מה שיגביל את הנזק האקולוגי. העלייה שמתרחשת מול עינינו בפופולאריות של מכוניות חשמליות ושל מכוניות חסכוניות בדלק והזינוק בהפקת כוח ממקורות מתחדשים מגדילים את האופטימיות לגבי הריאליות של היעד הזה. רק השבוע למשל הודיעה מאזדה על פריצת דרך בהתייעלות מנוע הבעירה הפנימית.

יצוין שהאפקט של פליטות גזי חממה לטווח הארוך באמת, של אלפי שנים ויותר, יכול להיות מעורב. כי לזכותן של הפליטות ניתן לומר שהן עשויות להציל את האנושות מקטסטרופה הפוכה ושכיחה למדי מבחינה גיאולוגית – עידן קרח. עם זאת, ייתכן שדווקא מסיבה זו כדאי לנו להשאיר מצבורי פחמן דו חמצני באדמה – כדי שלדורות העתיד הרחוק תהיה דרך לחמם את הפלאנטה.

עוד נושאים מעניינים שנדונים בספר – השאלה המוסרית לגבי חובת הדאגה לדורות הבאים (נושא שכתבתי עליו לפני שנתיים). וגם העיקרון האנתרופי – יכול להיות שהסיכוי להכחדה המונית גדול בהרבה משנדמה לנו על סמך ההיסטוריה הגיאולוגית. העובדה שלא אירעו כל כך הרבה הכחדות המוניות בעבר היא חלק מהנס שהיה נחוץ כדי שניווצר ונצפה בעולם. אבל הנס הזה לא בהכרח יקרה שוב. אנחנו דומים למועמד לעבודה שנבחר באקראי מאלפי קורות חיים בידי המנכ"ל שרצה, לפי הבדיחה, לבחור עובד עם מזל. העובד החדש הוא אכן ממוזל – אם לא היה לו מזל הוא לא היה מגיע למשרה, אבל מעתה והלאה הסיכוי שלו לצירופי מקרים ממוזלים נוספים הוא נמוך בדיוק כמו זה של כל בן אדם אחר.

MMT בכלכליסט

10 באוגוסט 2017

כלכליסט מקדיש כתבה לתיאוריה המוניטרית המודרנית (MMT), ומראיין את ראשי האסכולה. מומלץ לקריאה. רבים מהדברים הנאמרים שם נטענו פה בבלוג באריכות ובפוסטים רבים ומגוונים. עם זאת, העובדה שהכלכלנית הבכירה של האסכולה, סטפני קלטון, שימשה כיועצת לברני סנדרס מצביעה גם על הבעייתיות העמוקה ב-MMT. רוב אנשי האסכולה חברו לשמאל הכלכלי שבפועל מהווה סכנה גדולה ליכולת לעשות שימוש מעשי בתיאוריה.

נכון, ממשלות שמנפיקות מטבע משלהן לא באמת מוגבלות בידי גירעונות ומאזנים תקציביים אבל הן כן מוגבלות בשל מחסור במשאבים אנושיים, טכנולוגיים וטבעיים. מערכת התמריצים האיומה והאנטי קפיטליסטית ששמאלנים כמו ברני סאנדרס בארה"ב או שלי יחימוביץ' אצלנו שוקדים להקים מקטינה את המשאבים הפנויים הנתונים בידי הממשלות. אין הרבה פואנטה בכך שממשלות אינן מוגבלות בידי גיליונות תקציב, אם הן כל כך מוגבלות מעצם מלחמתו של השמאל ביוזמה החופשית.