בעיית הים של יושבי ההרים

העם הכורדי בעירק יצביע היום במשאל עם על עצמאותו ומן הסתם התוצאות יהיו חד משמעיות – רוב גדול לטובת התומכים. אומץ לבם והישגיהם הצבאיים של הכורדים מול דאעש הקנו להם אהדה מערבית. הברית בין ישראל לכורדים היא עתיקה, וישראל היא המדינה היחידה בעולם המתייצבת בצורה גלויה בעד עצמאות כורדיסטן. יש גם הנאה בלראות את הסכם סייקס פיקו בן מאה השנה, אותו מפגן חסר בושה של יהירות קולוניאליסטית, מתפורר לו.

אבל לכורדים יש בעיה – הם נטולי גישה לים ולפיכך תלויים לחלוטין בשכניהם כדי לתחזק סחר בינלאומי או בכלל להתקיים. הנפט הכורדי עובר דרך הגבול האירני, ואירן כבר הטילה אמברגו אווירי על טיסות מכורדיסטן מתוך זעם על המשאל. יש אצלה כורדים והיא לא רוצה שרגשותיהם הלאומיים יתעוררו. מצפון לכורדיסטן נמצאת טורקיה שזועמת אף היא על המשאל שיכול לערער את היציבות בחלקים הכורדיים שלה עצמה, ועלולה להשתתף במצור על המדינה החדשה. מדרום נמצאת עירק, שעצמאות כורדיסטן תקרע את הטריטוריה שלה ותגרע ממנה משאבי נפט שהיא רואה כשייכים לה.  שביב של תקווה קיים עבור הכורדים במערב, שם נמצאת האוטונומיה של אחיהם הסורים. אמנם הכורדים הסורים הם סוציאליסטים וסגנונם הפוליטי שונה לחלוטין, והיחסים ביניהם לבין הכורדים העירקים היו רעים בשנים האחרונות, אבל עדיין קיימת אולי אחווה בסיסית. אבל גם כורדיסטן הסורית, שגורלה גם הוא אינו חתום, לא פותרת את הבעיה כי גם היא בסופו של דבר תחומה בידי סוריה ובידי טורקיה. כורידסטן הסורית סבלה מאמברגו בשנים האחרונות והוא חנק כליל את הכלכלה שלה.

הקמת כורדיסטן העצמאית תייצר מדינה ששאיפתה האסטרטגית הבלתי נמנעת היא להגיע לים, מעבר לגבולותיה הבינלאומיים המוכרים, ודבר זה יכול להפוך למוקד של חשש וחוסר יציבות לאורך שנים. מצד שני נראה שהרכבת יצאה מהתחנה, והכורדים כבר לא יסתפקו בפחות ממדינה. יהיה מעניין.

על חרדים ועל גידול מעריכי

פסק הדין של בג"ץ שפסל את החוק לדחיית שירותם של בחורי הישיבות קולע שוב את המערכת הפוליטית הישראלית למצב בלתי אפשרי, ונראה איך היא תצא ממנו. מכל הדברים שנכתבו בפסק הדין צד את תשומת לבי דווקא פרט קטנוני. משפט שנכתב בידי השופטת מרים נאור:

 יש להביא בחשבון גם את קצב הגידול הטבעי של האוכלוסייה החרדית (ראו הוועדה לקידום השילוב בשירות והשוויון בנטל דו"ח הוועדה 37 (2012), שם צוין כי קצב גידול האוכלוסייה החרדית עומד על כ-7% לעומת 1.8% באוכלוסייה היהודית בכלל).

כמובן שקצב גידול טבעי שנתי של 7% לא נרשם מעולם באוכלוסיה החרדית, וכנראה גם לא באף אוכלוסיה אחרת. זהו קצב גידול אבסורדי לחלוטין, שאולי אפשר היה להגיע אליו אם האישה החרדית הייתה מולידה באופן שגרתי 16 ילדים. נאור והמתמחים שסייעו לה בכתיבת פסק הדין לא אשמים בכך שבדו"ח רשמי אחר שממנו ציטטו נכתב נתון מגוחך כזה, אבל אם היה שם בסביבה מישהו עם מודעות מתמטית מינימלית הוא היה מונע פרסום שטות כזו בפסק דין חשוב של בית המשפט העליון. משקיעים טובים יכולים לקוות לקצב גידול שנתי של 7% בערך השקעותיהם, כך שערכן יוכפל מדי עשור, אבל אין תופעה של גידול כזה באוכלוסיה אנושית.  בעוד שלושים שנה לא יחיו פי שמונה חרדים מאשר היום. אם כי לא ניתן לפסול את האפשרות שהדבר יקרה בעוד שישים שנה.

חשוב להאיר טעות כזו, כי חוסר ההבנה של האופן שבו עובד גידול מעריכי באוכלוסיה אנושית שב ונשנה בהתייחסות לתופעות דמוגרפיות כמו לגידול במספר החרדים בישראל, הבדואים בנגב או המוסלמים באירופה. לגידול מעריכי יש שני היבטים – ההיבט הראשון הוא שבטווח הארוך האפקט שלו הוא מדהים ולא נתפס. יש מעשיה ידועה על אדם שביצע שירות עבור מלך וביקש פרס – גרגירי חיטה במספר שימלא לוח שחמט, אם בכל משבצת יוכפל מספר הגרגירים מזה שבקודמתה. אחרי שהמשרתים התחילו למלא את לוח השחמט, התברר שגם אם יביאו את כל החיטה בממלכה, לא יהיה די בכך כדי להשלים את מלאכת המילוי.

זהו ההיבט הראשון של גידול מעריכי, וכשאנשים מבינים אותו ומפנימים אותו הם שוכחים את ההיבט השני והוא שגידול מעריכי מתחיל לאט. אם תשים 20,000 שקל בבנק ותקבל עליהם ריבית חלומית של 20% בשנה, כשתחזור אחרי כמה שנים תגלה לצערך שלא נעשית עשיר מופלג. גם אם כשתחזור אחרי מאה שנה, תוכל לשכור את וורן באפט לנקות אצלך את השירותים (אם נניח שיחיה עד אז ונתעלם לרגע מהגידול המעריכי שיחול בנכסיו שלו). כשמסתכלים על המפלגות החרדיות ורואים שהן די מדשדשות בבחירות, ויהדות התורה אפילו איבדה מנדט בבחירות האחרונות, נוטים לחשוב שיש שם איזה גל יציאה בשאלה שהופך את כל החשש מהתחרדות המדינה ללא רלוונטי. זהו קשקוש. הגידול המעריכי החרדי ממשיך ומתקדם בצורה מדהימה, ושיעורי היציאה בשאלה באוכלוסיה החרדית, לפחות זו האשכנזית, נמוכים מאוד. אבל כמו כל גידול מעריכי, האפקט שלו איטי בתחילה. גם כאשר המלך ראה את המשרתים ממלאים את משבצות הלוח בחיטה. 2 במשבצת השנייה, 4 בשלישית, 8 ברביעית, 16 בחמישית.. הוא שחק בלבו להסתפקות במועט של זה שביקרו הוא חפץ.

הגידול המעריכי החרדי הוא איטי, והוא איטי גם משום שיש גבול לגידול הטבעי האפשרי באוכלוסיה האנושית, כי כאמור אפילו החרדים לא מקימים באופן רגיל משפחות בנות שש עשרה נפשות וקצב גידול של 7% בשנה הוא הזיה פרועה. הקצב האמיתי של הגידול באוכלוסייתם נמוך מ-4%. אף על פי כן, כמו כל גידול מעריכי, גם לזה, לאחר מספיק זמן, לא אלפי שנים ולא מאות, אלא לכל היותר מאה שנה, יהיו השלכות שישנו מהקצה אל הקצה את הכול, ובהנחה שתהליכים אחרים לא יתערבו גם הם וישנו באופן רדיקלי ושונה את פני הדברים. די בכך שהחרדים בארץ ובעולם ימשיכו בעוד 6 דורות באותו קצב גידול אוכלוסיה, ויהיו יותר חרדים מסינים.

אהבה – דת, נס וחישובים קרים

החברה החילונית המודרנית מאסה בדתות הישנות, עם סיפורי המעשיות שמכרו להמונים, הבטחות גן העדן ואיומי הגיהנום. במקומן היא מציעה חיים המבוססים על מדע, על חשיבה רציונלית וכמובן.. על סיפורי מעשיות חדשים. כי בלי דת, מסוג כזה או אחר, אי אפשר.

תהיתי כבר אם פולחן הסביבה, המחזור, החיסכון באנרגיה, יכול להיחשב כדת. יש קווי דמיון ברורים בין המצוות הישנות והרגילות של הדתות הישנות לבין חובות המחזור וההתחשבות הסביבתית הדורשות גם הן מחשבה, כוונה ופעולה אינסופיות ויומיומיות. אבל נראה שגם אם זו דת, זו דת האמת. הראיות המדעיות תומכות בכך שדרך ההתנהלות שלנו בכדור הארץ אינה בת קיימא ומהווה סכנה קרובה ומיידית לפלנטה וליצוריה. הסופות המשתוללות באמריקה בתקופה זו, קשות ומזיקות מאי פעם, מהוות ראיה תומכת מיידית. זו חובה מוסרית לחשוב על מה שאנו מעוללים לכדור הארץ ולנסות להפחית במקצת את הנזק.

גם פולחן התקינות הפוליטית הוא סוג של דת, שהאליטות מסורות לה, וכאן הראיות המדעיות בהחלט אינן תומכות בפולחן. הפיכת כל חלש למוחלש אינה עומדת בקנה מידה עם הממצאים המדעיים ועם השכל הישר. את רוב ההבדלים בין בני האדם סביר להניח שיש לייחס לאקראיות, לתורשה, לתרבות. רק חלק קטן ניתן לייחס לדיכוי של החלשים בידי החזקים.

ישנה עוד דת מודרנית, המתייחסת ליחסים האינטימיים בין בני אדם – תפיסת האהבה הרומנטית כנס המחבר בצורה מיסטית בין נפשות ומהווה סיבה והצדקה לנישואים. בעבר המבוגרים האחראים היו נותנים ברכתם לקשר בין בחור ובחורה, לפי תפיסת שוק. שניים היו מותאמים זה לזה לפי ייחוס, סטטוס, כישרון, מראה חיצוני, כסף. כאשר לצד הגברי חשוב יותר המראה, ולצד הנשי חשוב יותר הסטטוס והכסף. כך מתנהלת עד היום החברה החרדית, בה המקח והממכר בטרם השידוך הוא גלוי ובוטה. החברה המודרנית קידשה, לעומת זאת, את האהבה הרומנטית. באהבה התרבות הפופולארית עוסקת ללא הרף – בשירים, בסרטים, בתוכניות הטלוויזיה. אבל מהי בעצם האהבה? זהו בעצם מנגנון נפשי שבדרכו הלא ברורה והאינטואיטיבית מנסה לחקות את מה שהיו עושים השדכנים בצורה מודעת יותר – מתאים בין הביקוש אלינו להיצע שבפנינו בשוק הפנויים והפנויות. חישוביו נסתרים מעינינו ומתקבלים רק כתוצאה סופית, כרגש עז, ומבלי שנראה את ספירת הנקודות המדוקדקת והקטנונית שבדרך אליה. אבל בסוף מטרת האהבה היא להתאים בין בני אדם שמבוקשים במידה דומה ומתאימים זה לזה. האם נראה דוגמנית יפהפיה עם מוסכניק? רק בתוכנית טלוויזיה, וגם אז רק אם הוא יפה תואר בעצמו. מה קורה לאהבה העזה שחשה מלכת יופי לחבר שלה בתיכון? מתנדפת כשהיא מקבלת את הכתר ומבינה שהיא מסוגלת לקבל הרבה יותר. כתבה מרתקת שפורסמה בלאישה הראתה שניתוחים לקיצור קיבה, שבהם אנשים לפעמים מורידים ארבעים וחמישים קילוגרמים, מסתיימים בפרידה, ובשיעור שלא ייאמן – 85% לפי אחד המומחים. מעמדו של אחד מבני הזוג זינק בחדות בשוק, בפרט אם מדובר באישה, שמעמדה תלוי מאוד במראה החיצוני שלה, ולפיכך אין מנוס מהתרחשותה של "תסמונת מלכת היופי".

חברות שמרניות שבהן השידוך הראשוני נעשה מפרספקטיבה כלכלית מודעת לעצמה מאבדות את המודעות הכלכלית בהמשך הדרך. בחברה שמרנית לא מקובלים גירושים, ולכן גם אם מעמדם של אחד מבני הזוג השתנה מאוד לעומת האחר, הוא מצופה לדבוק בנישואים, ולא לחפש תמורה מיידית.  לעומת זאת, חברות שמאמינות בנס של האהבה, כמו החברה שלנו, הן בפועל חברות שמאפשרות גמישות לניצול שינויי מעמד במהלך החיים. משום שאהבה היא גמישה, ויכולה להתעורר ולהיכבות בהתאם לשינויים בחיים.  זהו למשל דבר ידוע ומוכח שנשים בתקופתנו נוטות למאוס בבעלים שאיבדו את עבודתם.

נושא רגיש במיוחד הוא מה קורה כשאחד מבני הזוג מדרדר במצב בריאותו. יהיה זה מאוד אכזרי מצד בן הזוג השני להשליך אותו לצד הדרך דווקא אז. ישנם מקרים קיצוניים שבהם ניתן להבין החלטה על פרידה, כמו שאירע עם פגוע מוח מצוק איתן שאשתו החליטה לבקש גט, לקול נזיפות וצקצוקי הטוקבקיסטים. קשה להאשים אותה – העברת חיים שלמים לצד אדם שהוא צל של עצמו הקודם היא מחיר כבד מנשוא ומהסביר.

רוב הזוגות שורדים נסיבות רגילות יותר של מחלה. ובאמת אחד הדברים שקראתי שמאירים בצורה טובה יותר את המין האנושי, או לפחות חצי ממנו, הוא הממצא שבקרב גברים שמאובחנים בסרטן המוח, שיעורי הגירושים נמוכים מהרגיל. הנשים נותרות נאמנות. למרבה הצער ההיפך לא נכון – גברים נוטים לנטוש נשים שאובחנו בסרטן זה בשיעור כפול מהרגיל. ועדיין רובם לא נוטשים. יש בהם קורטוב של הגינות, אפילו בכאלו שלא היו כל כך הוגנים לאורך כל הקשר כולו. אני נזכר בכתבה על יחסי ירון לונדון עם אשתו שהייתה אז על ערש דווי:

האם הוא אוהב את אשתו, נשאל איש הטלוויזיה הוותיק, שקצת עיקם את האף למשמע הבנאליות האופרה-וינפרית שבשאלה. יש לו חוזה עם אשתו, הוא אומר. הוא מעדיף לדבר על מחויבות, על מסירות. נירה לונדון, שתמיד ביכרה להיעלם מעין הציבור, יושבת בכיסא גלגלים, צדה הימני משותק, מבקשת מבעלה לקצר בסיפוריו, ובענייניות רבה אומרת דברים בוטים. לו היו "הרפתקאות", היא מסגירה. היא היתה "כל השנים בשבילו" – הוא חילק את אהבתו אליה.

בימי שלוט השופטים

בג"ץ פרסם השבוע פסיקה האוסרת על הממשלה והכנסת להמשיך בנוהג שבו הם קובעים, כביכול באופן חד פעמי ובהוראת שעה, תקציב דו שנתי. לא ניתן לתקן את חוקי היסוד לצורך חד פעמי, כתבו השופטים בפסיקה שהתקבלה פה אחד והמשיכה את מגמת ההתערבות האקטיביסטית של בית המשפט בעבודת הכנסת. אבל בנימוקי פסק הדין הסתתרה פצצה משמעותית בהרבה מהפסק עצמו, אקדח שכבר הפגין נוכחות לא מבוטלת במערכה הראשונה ועתיד לירות בקול רעש גדול באחת המערכות הבאות.

השופטים דנו בדוקטרינת יום הדין של המשפט – התיקון החוקתי הבלתי חוקתי. במה דוקטרינה זו עוסקת? נניח שהכנסת משנה חוק יסוד, כמו ששינתה את חוק יסוד: תקציב המדינה במקרה הזה. האם שינוי זה בהכרח תקף, אם התקבל בכנסת ברוב הנדרש? או שמא אפשר לטעון שהשינוי אינו נסבל משפטית, כי הוא סותר את עקרונות היסוד של השיטה. לכאורה הכנסת היא הרשות המוסמכת לקבוע את החוקה, ולפיכך אם תקבע למשל בחוק היסוד, ברוב גדול מספיק, שיש לגלח את גופו של כל ג'ינג'י, זה יהיה החוק במדינת ישראל, בג"ץ יצטרך לקבלו ללא ערעור, וכשומרי חוק נלהבים, גם שופטיו הג'ינג'ים יקבלו אובדן שערותיהם בהכנעה. נימוקי נגד מטעמי שוויון, כבוד האדם, פרטיות וכדומה יהיו חסרי משמעות מול חוק יסוד, שכוחו גובר על כל חוק ואף על זה של חוק יסוד שקדם לו.

אבל כבר בכמה הזדמנויות הביעו שופטי בג"ץ דעה אחרת. גם לכוחה של הכנסת יש גבול. אחת ההזדמנויות החשובות לכך הייתה בדעת המיעוט של השופט המנוח מישאל חשין בנושא גיוס בחורי הישיבות. חשין כתב שאפילו אם חברי הכנסת יחליטו בחוק יסוד שיש לכפות רק על חלק מהאוכלוסייה להתגייס כדי להגן על חלק אחר מהאוכלוסייה, זו אפליה בין דם לדם שלא ניתן לקבל בשום פנים, והיא סותרת את ערכי היסוד היהודיים והדמוקרטים של המדינה.

אפשר בקלות לדמיין מצב עתידי לא מופרך שבו המדינה הולכת ונעשית דתית וחרדית יותר ויותר. ישראל של העתיד בדמותה של ירושלים של היום. בישראל שכזו הכנסת מקבלת באופן סיטונאי החלטות שעושות לשופטי בית המשפט העליון עור ברווז, ואפילו מעגנת אותן בחוקי יסוד. בתגובה השופטים פוסלים בהחלטיות חוקים שלדעתם עומדים בסתירה לערכי המדינה היסודיים. גם ניסיון לשנות את שיטת הבחירה של השופטים עצמם יוכל להיפסל בטענה שחותר תחת עיקרון היסוד של העצמאות השיפוטית. עד היום החלטות בג"ץ, ככל שהיו לצנינים בעיני פוליטיקאים ומצביעיהם, קוימו בקפידה. במדינת ישראל העתידית שעלולה לסבול משבר פנימי עמוק ובסיטואציה של משבר חוקתי מתמשך כמו זה, עלול לקבוע הכוח הגס. במאבק בין הכנסת לבית המשפט המוסד שיהיו לו יותר נאמנים בכוחות המזוינים – הצבא והמשטרה – הוא זה שידו תגבר. כאן ישנה אירוניה – כי דווקא התעקשותם של החרדים שלא להשתתף בכוחות המזוינים של ישראל, אותה הפרה בוטה נוכחית של עקרונות היסוד, היא זו שיכולה, אם תימשך, לאפשר לבג"ץ העתידי, עוד חמישים שנה ויותר, לאכוף את דעותיו על הרוב הדמוגרפי העוין לו שייווצר אז, וליהנות מגיבויים של בעלי הנשק.

לא להישאר בשוליים

מי שמעוניין להקדיש מאמץ, זמן ומחשבה לקריאת פוסט ארוך מאוד באנגלית על חשיבה נכונה למשקיע, כדאי לו לקרוא את הפוסט הזה. מי שלא, יצטרך להסתפק בתמצית שלי להלן. כותב הפוסט האמין בשנת 2011 ששוק המניות מנופח. לא משום שהמכפילים היו גבוהים במיוחד. הם היו נמוכים למדי, אלא משום שהם התבססו על שולי רווח שנראו גבוהים באופן היסטורי. כלומר היחס בין המכירות לבין היכולת להוציא מהם רווחים נדמה גבוה מדי. במקרה כזה על פי התיאוריה הכלכלית הרגילה יש לשער שיקומו מתחרים לחברות הקיימות ושולי הרווח ירדו שוב. כך גם קרה בעבר. אלא שחלפו מאז 2011 כבר שש שנים ושוק המניות לא קרס, אלא רק הכפיל את עצמו.

בדיעבד ברור כמה קלושה הייתה התיאוריה (לזכותי ייאמר שבאמת לא האמנתי בה) – לשולי הרווח הגבוהים היו אחראיות חברות ענק טכנולוגיות כמו אפל וגוגל. אופן פעילותן ייחודי ולא ניתן לדמותו לתופעות ההיסטוריות הידועות. גם מספר המחזורים ההיסטוריים שבהם שולי הרווח חזרו לקדמותם אינו כה גבוה. ובכלל, התופעה של חזרת שולי הרווח לממוצע ההיסטורי אינה הגיונית כל כך. אם תחרות תכפה זאת בעתיד, למה שלא תכפה זאת כאן ועכשיו. אפשר להבין מדוע מכפילים מתנפחים בתקופות מסוימות – בשל ריבית נמוכה ובשל פסיכולוגיית המשקיעים ההפכפכה, מה שקיינס כינה "הרוחות החייתיות". אבל הגיון דומה לא בהכרח יסביר שיש סיבה תקופתית שעתידה לחלוף ולהתפוגג להתנפחות שולי הרווח.

אבל מה שמעניין בפוסט הוא שאינו מוקדש להכאה סתמית על חטא. תמיד אנשים יעלו רעיונות שגויים, יהיו משוכנעים בהם לחלוטין ויתחרטו לאחר מכן, כשהם יודעים להסביר נפלא במה טעו. הטענה הייחודית לפוסט היא שגם אם אדם בטוח בקונספט מסוים, הוא צריך לנסות לשער באחוזים מה הסיכוי שהוא טועה. בשלב מסוים, אם המציאות מתמידה כנגדו, כפי שקרה בעליית שוק המניות מאז 2011, הוא יצטרך לשקלל את הסיכוי שהניח מראש אל מול התמונה המתקבלת במציאות ולהכיר בכך שהמציאות גוברת. זהו אופן חשיבה הקרוי בייסיאני. שלב ההכרה בטעות יהיה מאוחר למדי, אם האדם מאמין שיש רק 1% לסיכוי של טעות. אבל אם האדם מראש הכיר בכך שסיכויי הטעות עומדים למשל על 30% או 40%, כבר בשלב מוקדם יוכל להסיק שמגמת ההתרחשויות מטה את הכף כנגד התיאוריה שלו, שמראש לא הייתה מוצקה. אני חושב שזה רעיון יפה שניתן לקחת אותו למקומות נוספים, לא רק להשקעות. לעבור מחשיבה חד מימדית – במה אני מאמין ובמה אני לא, לחשיבה דו מימדית – במה אני מאמין, במה אני לא מאמין, ומה הסבירות שאני טועה באמונותיי.