עוד הגיג על אובמה והאביב הערבי

הרבה פעמים בויכוחי ימין ושמאל לגבי העולם הערבי, עומדים דוברי הימין האינטלקטואלי על הצביעות העמוקה שגלומה בעמדת השמאל. אם לעולם השמאלנים הרדיקלים אינם מוכנים להאשים את הערבים עצמם בבעיותיהם ותמיד מייחסים את האשמה האמיתית למערב, הרי שאינם מתייחסים לערבים כבני אדם בגירים, בעלי אחריות מוסרית. רק לילדים ולבעלי צרכים מיוחדים ניתן לסלוח על כל דבר. סלחנות קיצונית כלפי עוולות העולם הערבי וחיפוש מתמיד אחרי אחרים להאשימם אולי באים מאהדה לערבים אך במובן מסוים מגמדים אותם לחלוטין כבני אדם האחראים לגורלם.

כהונת הנשיא אובמה המסתיימת בימים אלו הייתה פנטסטית מהרבה בחינות – שיפור קיצוני בכלכלה האמריקנית, פיתרון משבר הגרעין האיראני ולו לעשור, הנהגת ביטוח הבריאות באמריקה, חיסול בן לאדן, הגנה על אמריקה היבשתית ממגה טרור, קידום זכויות הלהט"בים. אבל בדבר אחד כשל כליל וכישלונו צורב – הוא לא הצליח להציל את הערבים מעצמם. האביב הערבי הפך לקטסטרופה.

מי שישפוט אותו בחומרה על כך, בדרך כלל איש ימין המתעב את אובמה ומה שמייצג, צריך לחשוב כיצד הדבר מפריך את הקו הימני המסורתי. כדי לנגח את אובמה לא שווה לוותר על אותה גישה. כן, הערבים אחראים לגורלם. ואם דברים השתבשו להם בצורה איומה, את האשמה יש לחפש אצלם ובתרבותם. לא במערב ובמנהיגו.

הסולטן הטורקי עבדול אזיז ששלט באמצע המאה ה-19 לא יישפט על כך שלא מנע את מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה באמריקה אז. גם את אובמה ספק אם יש לשפוט לפי מלחמת האזרחים בעולם המוסלמי שהתחוללה בזמנו. אומות אחראיות לגורלן.

המעניש

"עלינו לתגמל את ידידינו ולהעניש את אויבינו", אמר הנשיא ברק אובמה. זה אינו משפט שמצלצל את שפת אובמה. החלוקה הגסה והדיכוטומית בין ידידים לאויבים נשמעת הולמת לטראמפ או לבוש, לא לו. ואכן, שלא במפתיע, אובמה לא השתמש במשפט כדי לתאר את היחס הראוי כלפי בעלת הברית ישראל למשל מחד לעומת אירן וצפון קוריאה מאידך. המשפט נאמר כדי לקרוא למצביעים היספנים   להתגייס להצלחת ידידיהם הפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית מול אויביהם במפלגה הרפובליקנית.

זה עולמו הנפשי של אובמה ואלו האינסטינקטים הבסיסיים שלו. האויב אינו כוח זר ואלים אשר מתעב את אמריקה וערכיה. איתו יש לחפש גשר לשלום. האויב הוא בעל ההגמוניה, הגבר הלבן והמערבי המנסה לשמור על הפריבילגיות שלו, ועליו יש להכריז מלחמה.

אובמה היה נשיא טוב, כי על אף אינטואיציות אלו ,  שיכולות היו לחברו בקלות לשמאל הרדיקלי, הוא פעל בשנות כהונתו בצורה שקולה ומחושבת ושלט מהמיינסטרים.

בעת הדמדומים של ממשלו ובזמן שהתנהלות שקולה ומחושבת יצאה כליל מהאופנה כנראה נמאס לאובמה להשקיט את האינסטינקטים שלו. הוא נהג במועצת הביטחון בהתאם. העניש את אויבו נתניהו ותגמל את ידידיו ואוהביו, ג'יי סטריט ומעריציו הליברליים. הופתעתי למען האמת רק מכך שהסתפק בהימנעות ולא הורה לשגרירתו לתמוך בהחלטה חד משמעית.

מה משמעויותיה המעשיות של החלטה 2334? חיזוק למערכה משפטית בינלאומית שעלולה להיות, במוקדם או במאוחר, איום אמיתי על ישראל. למשל סנקציות על בנקים המעניקים משכנתאות בשטחים או איום בתביעה משפטית בהאג על מי ששותף להרחבת ההתנחלויות. ישנה אישה אפריקנית אחת, פאטו בנסודה, התובעת הכללית בהאג, שמסוגלת להפוך את מעמדה של המדינה לבוקה ומבוקה ולחולל משבר חסר תקדים ביחסים הבינלאומיים, על ידי יישום הדין הפלילי הבינלאומי על מפעל ההתנחלויות.

הנחמה היא שמעמדה של ישראל מבחינות רבות הוא חזק, ואיש בעולם המערבי אינו באמת מעוניין לצאת למלחמה שערה נגדה. אולם המנגנונים המשפטיים הבינלאומיים והמדינתיים הם בעלי כוח ואינרציה משל עצמם. ההימור הסביר הוא שיושג דיל. ממשלת ישראל תבלום לפחות במידת מה את המתנחלים בשטחים ואת הקדחת המשיחית האוחזת בהם. האיחוד האירופי ואיתו מדינות אחרות יסכימו בשקט לכך שההחלטה תישאר נטולת שיניים וירמזו לבית הדין הבינלאומי שמוטב לו להחריש. עבור נתניהו ההחלטה במועצת הביטחון מהווה פגיעה אנושה ביוקרה, אך גם הצלה מסוימת. גם בעידן טראמפ יהיה לו מקל לנופף בו מול המתנחלים כדי להסביר להם מדוע ישראל חייבת להכיר במגבלות כוחה, והוא אינו יכול לממש את פנטזיות הסיפוח והרחבת ההתנחלויות שכה יקרות להם.

הכאוס של אובמה

לפעמים קורה שמתחילים לכתוב פוסט מתוך כוונה אחת ומסיימים אותו עם תוצאה שונה לגמרי. זה מה שאירע לי כשניסיתי לכתוב על דבריו של הנשיא אובמה לפיהם התקופה שבה אנו חיים היא התקופה הטובה והשלווה בהיסטוריה. אובמה הרגיז רבים מאחר שמהדברים משתמע שאינו מתרגש במיוחד מהקטל העצום המתרחש במזרח התיכון בתקופה הזו, ושאובמה תורם לו במדיניותו הפסיבית. רציתי לכתוב על כך שאובמה, כנשיא המלומד שהוא, צודק ומיטיב לצטט את השקפות החוקרים בנושא שבוטאו יפה במיוחד בספרו של סטיבן פינקר על דעיכתה ההיסטורית של האלימות. אבל אז קראתי טור תגובה של אראל סג"ל שבו הילל את הנשיא בוש ובז לאובמה וטען שעליית האלימות הגלובאלית בזמן אובמה משתקפת במספרים ומהווה חריגה מעידן השלום שזכינו לו מאז תום מלחמת העולם ושהנשיא בוש תרם לייצב אותו. יצאתי ובדקתי את המספרים ולהפתעתי סג"ל צודק לחלוטין. במהלך כהונתו המושמצת כל כך של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב חלה ירידה מדהימה באלימות הגלובאלית הנובעת מסכסוכים פוליטיים. הצניחה באלימות הגלובאלית בתקופתו נבעה בעיקר מהשקט היחסי שהחל במפתיע לשרור באפריקה אחרי תום המלחמה בקונגו, ומשמעותו מבחינת החיסכון בקורבנות בנפש הייתה גדולה בסופו של דבר מהמחיר ששילמו עירק ואפגניסטן על כיבושן בידי ארה"ב.

השנים שבין 2000 ל-2008 מבחינה זו היו מרשימות מבחינה זו, כהמשך למגמה רבת שנים של הישגים פנטסטיים שרשמה האנושות בהנחלת שלווה לעולם.

מאז, לעומת זאת, המאזן מצער. כתבה בגרדיאן מציינת שב-2014 מתו כ-180 אלף בסכסוכים אלימים ברחבי העולם. בשנת 2008, לעומת זאת, שנתו האחרונה של ג'ורג' בוש בתפקיד, מתו רק כ-56 אלף. מקור ההבדל הוא בהתגברות האלימות בסוריה, בעירק ובאפגניסטן, כל אותם מקומות שלהם הנשיא אובמה הפנה עורף.

סטיבן פינקר קושר בין ירידת האלימות בהיסטוריה לבין עליית מוסד המדינה. המדינה היא גורם חזק וסמכותי שביכולתו למנוע מהבריונים לנסות ולרמוס את החלשים, כפי שעשו הטרוריסטים של דאעש לנשים היזידיות וכפי שעוללו האלימים בכל הדורות. אף שבתקופות מסוימות בהיסטוריה המדינה שימשה כמכשיר של הפצת מוות אלים שיטתית, כמובן בראש ובראשונה גרמניה הנאצית במהלך השואה, התפקיד האופייני יותר שלה הוא דווקא לרסן ולהגביל אלימות.

בדיעבד מתברר מה שקשה היה להאמין בו מראש – שאפילו המדינה העיראקית בראשות סדאם חוסיין והמדינה הסורית בראשות משפחת אסד היו כלי לריסון אלימות, לפחות בהשוואה לאלטרנטיבה. החלטתו של בוש למוטט את עירק של סדאם אינה נראית חכמה במיוחד בהתבוננות לאחור, אבל בוש לפחות הציב אלטרנטיבה משלו לוואקום – נוכחות של הצבא האמריקני שאחרי כמה שנים קשות החלה להניב פירות. אובמה פשוט התנער. איני משוכנע כלל שארה"ב צריכה לבזבז חיי אדם ומשאבים יקרים על ניסיון לעשות סדר בסוריה או בעיראק ולהגן על תושביהן מהקיצוניות של האיסלם שבו הם מאמינים. הסיכונים מובטחים, אך ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל כן, צורם מאוד שאובמה חתן פרס הנובל לשלום מתהדר בשלווה עולמית שהוא בחר במודע שלא להיאבק עליה וכך תרם להפרתה.

תהפוכות המזרח התיכון

בשנת 2003 יצאה ארצות הברית בהנהגת הנשיא בוש להרפתקה עצומה – מלחמה לכיבוש עיראק ולמיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. ההצדקה העיקרית למלחמה הייתה החשש שסדאם מחזיק בכלי נשק להשמדה המונית, אבל הצדקה נוספת ניתנה בטענה שלסדאם קשרים ענפים עם אל-קעידה, הארגון שביצע את הפיגוע במגדלי התאומים. הטענה הזו, התברר בדיעבד, הייתה מוגזמת.

בשנת 2015 יוצאת רוסיה בהנהגת הנשיא פוטין להרפתקה לא קטנה – הבטחת הישרדות שלטון אסד בסוריה באמצעות הפצצות אינטנסיביות של מעוזי הארגונים המורדים בו.

רבים מהפרשנים מחשיבים את התנהגות רוסיה לקריאת תגר על ארצות הברית. מדוע? מאחר שרוסיה אינה מסתפקת בכתישת דאעש, אלא מפציצה ארגוני מורדים נוספים, אבל כל הארגונים האלו שקועים עד החזה בקשרים ענפים עם אל קעידה או לפחות עם ארגונים אחרים המצויים בקשרים עם אל קעידה.

שתים עשרה שנה חלפו. אז אם היית בקשר עם אל קעידה – זו הייתה סיבה מבחינת ארצות הברית להכריז עליך מלחמת חורמה. היום, אם אתה בקשר עם אל קעידה, ארצות הברית אמורה להגן עליך מפני החוצפה הרוסית. תהפוכות המזרח התיכון. אפשר לנסות למצוא היגיון בשיגעון, ואפשר גם להודות שהחלטתו של הנשיא אובמה המושמץ על חולשתו ורפיסותו, פשוט לא לשקוע בכל מעגל הטירוף הזה, לאטום אוזניים לשירת הסירנה של כל פרשני ומומחי המזרח התיכון שמלהגים בנושא, היא הטובה ביותר האפשרית.

ואם ביבי היה חושב שההסכם עם אירן הוא נפלא

אין כל ספק שבנימין נתניהו חושב שההסכם בנושא הגרעין שנחתם עם איראן הוא אסון לעולם ואסון לישראל, שהוא סולל לאיראן את הדרך אל הפצצה, ושהתקוות שתולים בו במערב הן נאיביות ומזכירות את הנאיביות לגבי כוונותיה של גרמניה הנאצית. אבל נניח שביבי היה חושב אחרת, נניח שדעתו הייתה זהה לדעתם של רבים מבעלי הטור בתקשורת הליברלית בארצות הברית, וכמוהם היה חושב שזהו הסכם מופלא שמסיר את סיוט הפצצה האיראנית מעלינו. מה היה צריך לעשות אז? כיצד היה עליו לנהוג? התשובה המוזרה היא שגם אם זו הייתה דעתו, היה צריך לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג עכשיו – להשמיץ בפנים חמורות סבר את ההסכם, לרמוז שאובמה נאיבי וחסר אחריות ולהפעיל לחץ על חברי הקונגרס להצביע כנגדו.

ככל שאובמה יידחק אל הקיר ויצטרך להתגונן מפני ההאשמה שחתם דיל רע שמהווה סכנה קיומית עבורנו, כך יגדל הסיכוי שהוא יהסס ללחוץ על ישראל בנושאים אחרים, שהוא יבטיח חבילת סיוע ביטחונית נדיבה ביותר, שלא יעשה בעיות עם שחרורו המתקרב של ג'ונתן פולארד – הרי יש גבול עד כמה נשיא יכול להרשות לעצמו להצטייר כשונא ישראל. יותר מזה – ככל שישראל תנאץ ותשמיץ יותר את ההסכם, כך יגדל הפיתוי עבור איראן לדבוק בו ולראותו כמשרת את האינטרסים שלה.

אני לא רוצה להגיד שנתניהו מבלף. לאורך עשורים נתניהו מתריע מפני איראן, הנושא בדמו, וקשה להאמין שהסכם פשרה כזה שבו איראן השיגה הישגים ניכרים מהרבה בחינות, מוצא חן בעיניו.  בכל אופן הבנת התמריצים שעומדים בפני נתניהו מזכירה שהתבטאויות של פוליטיקאים בנושאי השעה הן פעמים רבות די חסרות משמעות. הם לא יותר מאשר קריינים משעממים של מה שמערכת התמריצים מקרינה להם על הטלפרומטר.

אירן – העתיד יאמר דברו

את הדיל עם אירן שנחתם היום תשפוט ההיסטוריה. האם יתגלה כהסכם מינכן שני, האם ישחזר את כישלון הסכם הגרעין שנחתם עם צפון קוריאה או לחילופין האם יפתח את אירן למערב ויגשים את התקוות שתולה בו ממשל אובמה.

ההקבלות עם הסכם מינכן ועם ההסכם שחתם ממשל קלינטון עם צפון קוריאה מתבקשות אבל לא משכנעות.

היטלר יכול היה להרשות לעצמו את התנהלותו אחרי הסכם מינכן כי הייתה לו סיבה להאמין שינצח מלחמת עולם. הוא חתם על הסכם עם בריטניה וצרפת ומעט אחר כך פתח עמן במלחמה. אירן אינה יריבה שוות כוחות לארצות הברית אפילו אם תצבור כמה פצצות אטום במחסנה. כוח האש שיכולה להפעיל ארצות הברית בעימות מלא עם אירן הוא במימדים שלא ישאירו הרבה מהרפובליקה האיסלאמית. ישראל אמנם מאוימת איום קיומי בידי אירן, אך ארצות הברית לא, כך שמבחינת האמריקנים זהו בוודאי לא הסכם מינכן. אם ארה"ב תפרוש חסותה בצורה חד משמעית על ישראל, אזי נראה שגם אנחנו מוגנים.

אירן אינה מבודדת כמו צפון קוריאה, ואני מפקפק אם האופי הלאומי של האירנים שאינם קוריאנים צייתנים, יאפשר לרפובליקה האירנית להפוך לדמוית קוריאה. צפצוף בוטה וגלוי על העולם בנושא הגרעיני הוביל את צפון קוריאה לבידוד מוחלט. אירן אינה מבודדת עד כדי כך. אזרחיה לא יסבלו קיום כלכלה המנותקת לחלוטין מהעולם החיצון.

כל זה אינו אומר שאנחנו יכולים להיות רגועים. צלה של הפצצה האטומית מאירן ימשיך לרחף כתזכורת ששואה שנייה אינה בלתי אפשרית. צריך כמובן יהיה לנצל את העיכוב בתוכנית הגרעין האירנית כדי להתחמש בנשק התקפי והגנתי לקדם את הרעה.

אם צודקות התחזיות שהבאתי בפוסטים קודמים לגבי מהפכת המכונית ללא נהג, המועד שבו יפוג תוקף ההסכם, לקראת שנת 2030, יכול למצוא את כלכלת אירן בשבר גדול. כלכלתה מבוססת על יצוא נפט, והסקטור צפוי לקבל השקעות ניכרות מגורמים זרים בעקבות הסרת הסנקציות. אבל נפט לא יהיה רכיב קריטי במערכת תחבורה עולמית שמתבססת על מכונית ללא נהג ושמן הסתם רוב כלי הרכב שיפעלו בה יהיו קטנים וחשמליים. לא בטוח שזה טוב לנו – מדינות במצוקה כלכלית לעתים מתנהגות בצורה נואשת ופרועה, אבל זו נקודה שמעניין לחשוב עליה. אירן אולי תהיה אותה אירן, בניגוד לתקוותיו של אובמה, אבל הנפט לא יהיה אותו הנפט.

הסכנה האסטונית למורשת אובמה

לפני חצי שנה הסברתי בבלוג מדוע לדעתי ברק אובמה הוא אחד מנשיאיה הגדולים של ארצות הברית. הזמן שחלף מאז רק חיזק מסקנה זו. הכלכלה המשיכה להתאושש ומורשתו של אובמה להתייצב. בפרט תרם לכך השבוע החולף שבו זכתה עמדתו של אובמה לניצחונות משפטיים מרשימים בתחום רפורמת הבריאות ובחזית הנישואים החד מיניים. שבוע שבו גם נשא נאום מרטיט לבבות בצ'רלסטון בעקבות הטבח שביצע גזען לבן בכנסייה השחורה שם. גם הסכם הסחר החופשי עם אירופה וסין שיזם אובמה למורת רוחו של השמאל במפלגתו פתאום נראה בדרך הנכונה.

כשהכול כל כך טוב מחפשים מה יכול להשתבש. כמובן, ישנו הגרעין האירני. אותה סוגייה שרודפת אותנו שנים. המנהיג הרוחני של אירן חמינאי מנסה לסחוט עוד כמה טיפות מהלימון הרופס. נראה אם יצליח ומה יקרה אם לא.

אתר הפרשנות האמריקני ווקס מפנה היום את תשומת הלב למקום אחר שממנו יכולה להתחיל פורענות שתהפוך את מורשת אובמה לאפר וגחלים – אסטוניה, שכנה קטנה של רוסיה עם אוכלוסיה הדומה בגודלה לזו של קפריסין. אסטוניה, כמו אוקראינה, היא מדינה שבה יש מיעוט רוסי משמעותי. כמו באוקראינה המיעוט הזה יכול לשמש כתירוץ למעורבות רוסית צבאית. אבל ישנו גם הבדל – אסטוניה חברה בנאט"ו. אם תותקף מחויבות עמיתותיה בנאט"ו לבוא לעזרתה.

האם באמת סביר שצעירים גרמנים, צרפתים, הולנדים וכמובן אמריקנים יישלחו למות במלחמה על איזו אדמה נידחת בשולי אסטוניה? ממש לא. בטח לא בעידן בו המערב כה מפונק ושאנן ובהנהגת ארה"ב עומד נשיא פייסן ורודף שלום כמו אובמה.

את החישוב הזה יכול לערוך גם מוחו התחמני של הנשיא פוטין. במקרה שיצליח לנגוס בטריטוריה האסטונית, הבונוס הגדול מבחינתו אינו באמת כפר דובר רוסית כזה או אחר באסטוניה, אלא פירוקה של ברית נאט"ו והצגתה במערומיה. מי יוכל לסמוך על נאט"ו ועל המערב בכלל אחרי שיוצגו באפסותם במזרח אירופה? בני המדינות הבלטיות יבינו מן הסתם שכל שנותר להם הוא להכתיר בארצם ממשלות בובה של פוטין, להשפיל ראשם בפני רוסיה ולהתפלל לחמלתה. המערב יתברר כמשענת קנה רצוץ.  המסר הזה יתפשט ממזרח אירופה לעולם כולו, גם ליפן ודרום קוריאה, וכמובן גם לשכונה שלנו במזרח התיכון.

זה התסריט הפחות מפחיד. התסריט היותר מפחיד הוא שמתוך הבנת הסכנה לשלמות נאט"ו, אובמה יפתיע את כולם ויפגין נכונות לעימות צבאי סביב אסטוניה שעלול יהיה להידרדר גם למערכה כוללת, אולי אף גרעינית. בתסריט הרע ביותר של ווקס סוף העולם מגיע.

לעת עתה פוטין ניהל הרפתקאותיו בשילוב מושכל של נחישות וזהירות, אבל אין ספק שככל שאובמה ייתפס כחלש יותר במדיניות החוץ שלו, יהיה לפוטין פיתוי גדול יותר להעז וללכת בגדולות כדי לחדש את הדומיננטיות הרוסית באירופה.

בין אובמה לצ'מברליין

אקח הפסקה מהדיונים על הריבית שהתפתחו בתגובות לבלוג לאחרונה ואכתוב על הנושא הגיאו-אסטרטגי הגדול של הימים האלו: ההסכם המתגבש בין ארה"ב לבין איראן בסוגיית הגרעין. הפרספקטיבה האהובה על הימין בארה"ב ובישראל להסתכלות על ההסכם היא המטאפורה ההיסטורית המשווה את אובמה לצ'מברליין.  מדיניות הפיוס הנוכחית של ארה"ב כלפי איראן כמקבילה למדיניות הפיוס שנקטו בריטניה וצרפת כלפי גרמניה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ולבחירתן לאטום אוזניים לאזהרותיו של צ'רצ'יל שראה היטב לאן חותר הצורר הנאצי.

זו מטאפורה מעניינת, אבל לא לחלוטין משקפת. מסיבות מסוימות ניתן לומר שאובמה גרוע בהרבה מצ'מברליין. מאותן סיבות בדיוק אפשר גם לומר שאובמה כלל וכלל אינו צ'מברליין.

תקציר היסטורי: בשש השנים שחלפו מאז עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 ועד פרוץ מלחמת העולם רמסה גרמניה את הסכמי ורסאי שהגבילו אותה בשלל צורות ושקעה במירוץ חימוש מבהיל, בנתה חיל אוויר אימתני, שלחה כוחות לאזורים שהיו אמורים להיוותר מפורזים, רקמה בריתות עם איטליה ועם יפן וסיפחה את אוסטריה.    לאחר מכן חשקה בחבל הסודטים הצ'כי המאוכלס בגרמנים וקיבלה אותו בברכתן של בריטניה וצרפת. ראש הממשלה צ'מברליין חזר לבריטניה עטור ניצחון אחרי שהקריב את חבל הסודטים להיטלר, ונופף בהבטחה שקיבל מהצד הגרמני ל"שלום בדורנו". אולם אף שהיטלר הבטיח להסתפק בחבל הסודטים, כעבור זמן לא רב השתלטו הגרמנים על צ'כיה כולה באיומי מלחמה וללא קרב. זה היה מהלך אחד יותר מדי מבחינת המעצמות הדמוקרטיות האירופאיות, שהבינו סוף סוף שהיטלר הציג אותן כפתיות. הן הכריזו שאם הגרמנים יפלשו גם לפולין הדבר יוביל למלחמה. וכך קרה, גרמניה פלשה לפולין בתחילת ספטמבר 1939 והחלה מלחמת העולם השנייה. צרפת נחשבה לבעלת הצבא החזק ביבשת, אך הוא הוכרע במהרה בידי הגרמנים. בריטניה שפתחה בטרם המלחמה במירוץ חימוש של הרגע האחרון הצליחה לשרוד. בסופו של דבר, בסיוע ארה"ב שהצטרפה למלחמה לאחר מתקפת הפתע בפרל הרבור, ובסיוע הרוסים, שגם הם הותקפו מתקפת פתע, הוכנעו מעצמות הציר. ברם, עד הכניעה נהרגו 75 מיליון איש במהלך המלחמה הנוראית בהיסטוריה. בעוד חודש יצוינו שבעים שנה לניצחון על הנאצים, אבל הלקחים מאירועי אותה תקופה עדיין חיים ונושמים בראשו ובלבו של כל אדם מערבי חושב.

מדוע מנהיגי בריטניה וצרפת שדבקו במדיניות הפיוס, ושמהם זכור במיוחד צ'מברליין, נמנעו מלהתעמת עם גרמניה בזמן התעצמותה? אפשר לומר שההיסטוריה הצדיקה אותם מבחינה מסוימת. העימות שכה חששו ממנו אכן היה נורא ואיום והוליד סבל אנושי וקורבנות במימדים בלתי נתפסים. הגיוני היה לא להיחפז לתוך טירוף שכזה ולעשות כל מאמץ, ולו נאיבי ופתאטי, להימנע ממנו, בפרט כשאירופה עדיין זכרה היטב את דור הצעירים השלם שנמחק לשווא בזמן מלחמת העולם הקודמת.   סנגוריה דומה אינה יכולה להיאמר על מדיניות הפיוס של אובמה כלפי אירן. אירן מול ארה"ב היא כצרעה מול פיל – עוקצת ומטרידה אך לא באמת אויב שיכול לקרוא תיגר.  צ'מברליין ושותפיו לדעה ניסו למנוע את המלחמה האיומה בהיסטוריה, שיכולה הייתה גם להסתיים בתבוסת בריטניה ובשעבוד רב דורות של אירופה לטירוף הנאצי. אובמה, לעומת זאת, גם אם יתחיל בהפצצה מסיבית של מתקני הגרעין האירניים, ישלם מחיר שמפרספקטיבה היסטורית ואסטרטגית הוא זניח לחלוטין לעומת היעד של מניעת הפצה המונית של נשק גרעיני. אין כל חשש שנראה את דגל הרפובליקה האיסלאמית מונף על פסל החירות כתוצאה מהכרזת מלחמה של ארה"ב על אירן. אולם כתוצאה מהכרזת המלחמה של צרפת על גרמניה הונף דגל צלב הקרס על מגדל אייפל.   ברור איפוא מדוע צ'מברליין ומקביליו בצרפת היו נחושים למנוע מלחמה עם גרמניה כמעט בכל מחיר, ולעומת זאת שיקוליו של אובמה לוותר ולוותר לאירן נהירים פחות. זהו צד אחד של המטבע ולפיו אובמה גרוע בהרבה מצ'מברליין.

אולם אפשר להסתכל על העניינים מהזווית ההפוכה. גרמניה הייתה יריבה צבאית שוות כוחות לבריטניה ולצרפת, וכפי שהזהיר צ'רצ'יל, עם התקדמות מירוץ החימוש שלה במהלך שנות השלושים, היא הפכה אף לבעלת עוצמה עדיפה. מדיניות הפיוס של בריטניה וצרפת לא הציבה גבולות לגרמניה בזמן שבו עדיין לא הייתה מוכנה למערכה, וכשבריטניה וצרפת התפכחו מאשליות השלום כבר היה מאוחר מדי. אלמלא ההתערבות האמריקנית שקרתה כמעט בדרך נס, ייתכן שהנאצים היו כובשים את כל אירופה. באור זה מדיניות הפיוס נראית כחסרת אחריות לחלוטין, היא הובילה את צרפת ובריטניה למצב שבו יהיה עליהן להיכנס למלחמה מתוך חולשה ואיום קיומי, במקום שיחסמו את שאיפותיה של גרמניה מבעוד מועד. כשלי מדיניות הפיוס הובילו לכך שבמצב שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, הערכתו של היטלר שינצח את המלחמה הייתה סבירה.

לעומת זאת, תהיה אשר תהיה המדיניות שינקוט אובמה ביחס לאיראן, לא ניתן להאשימו בחוסר אחריות מדרגה זו. הוא לעולם לא ייתן לסיטואציה האסטרטגית להתדרדר לרמה שבה זהות הצד המנצח בעימות בין ארה"ב לבין איראן תעמוד בספק. גם תחת נשיאותו של אובמה, צבא ארצות הברית ממשיך לשמור על יתרון אסטרטגי מוחלט. הוא אוחז ביתרונות עצומים על פני כל צבא אחר, ובוודאי על פני צבאה החלש יחסית של איראן. אפילו אם איראן תצליח להתחמש בנשק גרעיני, שימוש בו מול ארה"ב יהיה אקט התאבדותי.  אולי רק אם אירן תצטייד בעשרות או מאות ראשי נפץ תרמו-גרעיניים ובטילים בליסטיים שמגיעים לכל קצוות תבל, היא תוכל באמת להיות איום ממשי לארצות הברית באותו אופן שגרמניה סיכנה את בריטניה בימי צ'מברליין וצ'רצ'יל, אבל אנחנו רחוקים מרחק רב ממצב שכזה, ויהיו עוד דורות של נשיאים אמריקניים שיוכלו לטפל באיום כזה אם יתפתח.

אובמה אם כך אינו צ'מברליין משום בחינה. אפשר לתהות דווקא על הדמיון בין מנהיגי ישראל לבין צ'מברליין. הרטוריקה של נתניהו היא אמנם צ'רצ'יליאנית, אבל בפועל, לא רק בגללו, אלא גם בגלל עמדת המערכת כולה: רמטכ"לים, ראשי מוסד ושרים בקבינט, ישראל לא באמת עשתה צעדים צבאיים של ממש נגד התחמשות אירן בנשק גרעיני. הדילמה של אובמה מול איראן אינה דומה כלל לדילמה של צ'מברליין מול גרמניה, אולם הדילמה של ישראל מול אירן דווקא כן דומה למדי. אם ישראל תמהר להיכנס למלחמה, היא אינה יכולה כלל וכלל להיות בטוחה במידת ההצלחה שלה, והמלחמה עלולה להיות קשה, איומה וכואבת ונטולת גיבוי פנימי ובינלאומי (כפי שהעם הבריטי והמושבות הבריטיות לא היו ששים לתמוך בעמדת בריטניה אם הייתה נכנסת למלחמה בשל חבל הסודטים). מצד שני, אם ישראל תתמהמה, היא עלולה בסופו של דבר להיקלע למלחמה במצב גרוע עוד יותר – מצב שבו לאירן יש נשק גרעיני, ושבו ישראל עומדת בפני איום קיומי אקוטי.    העובדה שישראל מדברת צ'רצ'יליאנית, אבל בפועל פעלה באופן צ'מברלייאני, אינה בהכרח עומדת לגנותה. הכרזת מלחמה על איראן הייתה הרפתקנית מדי ושאפתנית מדי וספק אם הייתה מובילה לתוצאות חיוביות. הסתמכות על ארה"ב עדיין נראית אסטרטגיה הגיונית יותר. עם זאת, זהו חומר למחשבה עבורנו שכאשר מתעלמים מהררי המלל חסר המשמעות ובוחנים את העובדות, מטאפורת צ'מברליין השחוקה תואמת יותר להתנהגות ממשלת ישראל מאשר להתנהגות הממשל האמריקני.