זעמה של אמריקה

מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית מתייחס בעוינות לישראל. אינו מתחייב לשמור על ביטחונה. מרבה להזכיר את עוולות הכיבוש. תוהה בעימותים מדוע ארה"ב צריכה להושיט לה סיוע. ובאחד מלילות הסתיו בתחילת נובמבר מתברר שהבוחרים האמריקניים רצו בו כנשיאם הבא.

עם כניסתו של הנשיא החדש לבית הלבן הוא עלול לסרב בהפגנתיות לקבוע מפגשים עם נציגי הממשלה הישראלית. ממש כפי שביידן לא נאות להיפגש עם נציגים הונגרים. ניסיון להפעיל על הנשיא לחץ דרך הקונגרס לא יעזור, כי חברי קונגרס דמוקרטים לא ישושו לעזור לאג'נדה הישראלית, שאין מאחוריה אהדה ציבורית רבה, בעוד שניצחונו של הנשיא הפרוגרסיבי בבחירות ותוכניותיו להגדיל שוויון ולבער אי צדק יהפכו אותו לגיבור תהילה. שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני יצטמצם, אספקת הנשק תעוכב. המרחב המזרח-תיכוני כולו יקלוט את המסר. דמה של ישראל הותר מבחינת האמריקנים. אירן תפרוץ אל הנשק הגרעיני ללא עכבות, חיזבאללה יעז יותר, מצרים תתנהג כאילו היא פחות מחויבת להסכם השלום… החמאס יפעל ביתר חופשיות מעזה ביודעו שישראל תתקשה להגיב קשות, כשנשיא אמריקני יבטא את זעזועו מהרג אזרחים העזתים. הדרדרות מהירה במזרח התיכון תשקף את הדינמיקה החדשה, וסופה מי ישורנו.

זהו תסריט אימים, אבל תסריט אימים סביר להפליא, אולי כבר לעשור הקרוב. ברני סאנדרס היה יכול להיבחר מטעם הדמוקרטים, והוא אינו שונה בהרבה מהמועמד המתואר. מועמד דמוקרטי עתידי יכול להיות עוין אף יותר ממנו, שיבוט ג'רמי קורבין שכזה. זה לא שדעת הקהל של המפלגה הדמוקרטית תתחלחל. לפי כל הסקרים היא כבר מזמן איבדה עניין בישראל.

הרפורמה של יריב לוין, אם תמומש, מגדילה את הסתברותו של התסריט באופן משמעותי. ישראל מוצגת עתה בפני העולם, למען האמת בצדק, כמדינה שעברה הדמוקרטי מאחוריה. ברם, גם אם שופטי בג"ץ ישלטו ביד רמה לנצח, אין שום ערובה שהתרחיש הנ"ל לא יקרום עור וגידים. אם האחיזה בתהליך ההתרחקות מאמריקה תישאר בידי ישראל, תמיד תיוותר בפני האזרחים האפשרות להעלות ממשלה ליברלית יחסית, בדומה לממשלת בנט-לפיד, שתאחה את מה שנקרע. אני גם בונה על המפלגות החרדיות, שפחות שבויות בטרלול הלאומני, שידחקו בראש הממשלה לעשות אחורה פנה בתסריט כזה.

אבל התהליך שבו המפלגה הדמוקרטית מתרחקת מישראל קשור בעיקר אליה, לא אלינו, ויכולתנו להשפיע עליו מוגבלת. צעירי אמריקה הפכו בחלקם לשמאלנים קיצוניים. הנרטיב האנטי קולוניאליסטי-לבן חולחל אליהם ביסודיות בידי התקשורת ומוסדות החינוך הפרוגרסיביים, וכפי ששמחה רוטמן ציין, גם בידי הסרט אוואטר. קל להם להעמיד על אותה סקלה את מדינת ישראל ואת האדם הלבן המדכא.

סיכוני הרפורמה המשפטית יכולים לבוא לידי ביטוי באופן מיידי. למשל, קריסת הדמוקרטיה הישראלית תביא לצמצום משמעותי במספר האקזיטים בישראל, בגלל נדידת חברות וכשרונות. אפשרות אחרת היא כאוס בגלל התנגשות חזיתית בין בית המשפט העליון לממשלה. אבל ייתכן ואפילו סביר שלא נראה שום דבר מזה. השווקים יחליקו מעליהם באלגנטיות את האירועים מבלי לייחס להם חשיבות, והסטטיסטיקות של הישגי ההייטק ואפילו של הירידה מהארץ לא ישתנו בהרבה. אבל יש דברים שמשתנים אט, אט ואז בפתאומיות, עם קשר לרפורמה המשפטית, אבל ייתכן שגם בלעדיה – כזו היא אפשרות עלייתה של אנטי ישראליות ארסית בארה"ב, שתביא לכך שנשיא הנבחר יהיה אנטי ישראלי מובהק. לא אנטי ישראלי נוסח ברק אובמה, שבתקופתו נסק שיתוף הפעולה המודיעיני והבטחוני עם ארה"ב לגבהים חסרי תקדים, אלא אנטי ישראלי מהסוג האמיתי.

תמריצים מחוללים תינוקות

בעיית הילודה שמתחת לשיעור התחלופה משותפת לכל מדינה מערבית פרט לישראל. הונגריה המובלת בידי ויקטור אורבן היא אחת המדינות המסקרנות ביותר בעולם המפותח כיום. ימי האימפריה האוסטרו-הונגרית חלפו ממזמן, והונגריה היא רק מדינה בינונית באוכלוסייתה ולא עשירה במיוחד. ובכל אופן התנגדותו הנחרצת של אורבן לאליטות המערביות ולערכיהן הופכת את הונגריה תחת הנהגתו לאופוזיציה מרתקת.  בין הביטויים לשונות ההונגרית מצויה הנכונות של הונגריה להרעיף הטבות כלכליות יוצאות דופן על זוגות המרחיבים את המשפחה. כלאומן הונגרי אורבן מבין שאין לאומיות הונגרית בלי ילדים הונגרים. כמתנגד מושבע להגירה הוא בוודאי חולק את הסנטימנט של חבר הקונגרס האמריקני סטיבן קינג שהכריז כי "אינך יכול לבנות את הציביליזציה שלך עם תינוקות של אחרים".

דא עקא, פריון האישה ההונגרית בשנת 2010, אז נכנס לתפקידו, עמד על 1.25 ילדים לאישה, נתון שמשמעותו קריסה דמוגרפית עתידית של הונגריה באופן שהופך ללעג כל תקווה לעתיד הלאומיות ההונגרית. מה עוד שגם הילדים המעטים שנולדים בהונגריה מוצאים לעצמם במקרים רבים עבודה במערב אירופה ואובדים למולדתם.

הונגריה תחת אורבן הנהיגה מדיניות מתמרצת ילודה באופן שאין לו אח ורע בשום מקום אחר. על פי מאמר עדכני של המכון האמריקני ללימודי משפחה, בהתחשב בהפרשי העושר בין המדינות, התמריץ שנותן אורבן למשפחות הונגריות להביא ילד, משתווה לתמריץ בסך 200 אלף דולר בארצות הברית! התמריץ ניתן באמצעות השתתפות במימון דירת מגורים לזוג עם שלושה ילדים. הוא מתווסף לתמריצים אחרים, נדיבים גם אם פחות, בדמות הקלות מס להורים.

האם זה עובד? אם מסתכלים במספר הלידות השנתי הכללי לא רואים עליה כלל בשנים האחרונות, אך דבר זה נובע מכך שמספר הנשים בגיל הפריון צולל, מאחר שהנשים מזמני הבום הדמוגרפי בשנות השבעים כבר חדלות ללדת. בפועל רמת הפריון לאישה אכן עולה. הילודה בהונגריה עדיין נמוכה, אך תוך מספר שנים לא רב היא התקרבה מ-1.25 ל-1.5 ילדים לאישה, עלייה שלא הייתה דומה לה במדינות באזור כמו פולין וצ'כיה.

המקרה ההפוך בסין

תמריצים עובדים, גם כשמדובר בהחלטה כה אישית כמו כמה ילדים להביא לעולם. דוגמה לכך, אך הפוכה ומהכיוון השני ניתן לראות גם במאמר בג'ורנל המדעי "דמוגרפיה". קיימת מגמה בקרב חוקרי הדמוגרפיה להמעיט בחשיבות מדיניות הילד האחד ככלי לצמצום ילודה בסין עד ביטולה בשנת 2015. הרי כל העמים המזרח אסייתיים צמצמו ילודה בעשורים האחרונים ובאופן דרמטי. מיפן ועד סינגפור. מטאיוון ועד קוריאה. לדעתם הירידה בילודה הסינית הייתה מתרחשת בכל מקרה. לי תמיד הטענה נראתה בלתי מתקבלת על הדעת. התמריצים שהפעילו הסינים כדי להפחית ילודה היו כבירים, ואיך יכול להיות להיות שתמריצים גדולים לא יחוללו השפעות גדולות. בין התמריצים יש לציין פיטורים של פקידי ממשלה שלא הצליחו לאכוף יעדי ילודה נדרשים וקנסות על ילד עודף שעלו בהרבה על רמת ההכנסה השנתית. מקרה מפורסם הוא של במאי הסרטים הגדול, ג'אנג יי מו, שנדרש לשלם 1.2 מיליון דולר על המספר החריג של ילדיו. בתחילת שנות התשעים הסינים אפילו אסרו על אימוץ ילדים מעבר למכסה המותרת כדי לחבל במאמציהם של הורים להציג את הילד הנוסף שלהם כמאומץ.

ב-1970 הייתה אישה סינית יולדת שישה ילדים בממוצע, ממש כמו חרדית בימינו. בסוף שנות השבעים רמת הפריון ירדה כבר לשלושה ילדים לאישה כתוצאה מהשקעה ממשלתית גדולה בעידוד (או כפיית) תכנון משפחה. אבל הממשלה הסינית עדיין הייתה מודאגת. 3 מיליארד סינים בשנת 2050, כפי שהיה צפוי מאקסטרפולציה של שיעור הפריון, נראו להם מרשם לצפיפות אסונית ולכאוס. לכן הונהגה בשנת 1979 מדיניות הילד האחד שאסרה על יותר מילד למשפחה. המדיניות נאכפה ברמות שונות של חומרה לאורך השנים וגם הונהגו בה הקלות מסוימות. כדי לעודד הולדת בנות הותר לזוגות להביא ילד נוסף, אם הילד הראשון היה ילדה.

לטענת המאמר ב"דמוגרפיה", המדינה המתאימה ביותר להשוואה לסין היא ויאטנם, בשל נקודות דמיון בתרבות, ברמת ההשכלה, ביציאה מקומוניזם אל רפורמות קפיטליסטיות, בתוחלת החיים וגם בכך ששיעור הילודה ההתחלתי היה גם שם 6 ילדים וצנח במהירות עם הנהגת פיקוח ילודה. אלא שהויאטנמים היו רכים יותר והסתפקו במדיניות שקובעת מקסימום שני ילדים למשפחה ונוהגת עד עצם היום הזה. מתברר שאם שיעורי ילודה ויאטנמים היו נוהגים בסין, אז היו כיום 400 מיליון סינים נוספים בעולם. אם משווים את סין לסל של מדינות עם שיעור ילודה דומה לשלה ב-1970, אומדן הסינים שלא נולדו בשל הגבלות הילודה גבוה אפילו יותר.

נכון שישנן מדינות אסייתיות עם שיעורי ילודים נמוכים להדהים (למשל טאיוואן, סינגפור, דרום קוריאה), אך הן הגיעו לרמות ילודה כה נמוכות רק ברמה גבוהה של עושר כלכלי. מה שמייחד את סין הוא שהנפילה הקיצונית בילודה פקדה אותה כבר בעודה מדינה ענייה.

כל זה שייך לעבר. בפועל נראה שהסינים הטמיעו היטב את העדפות המפלגה ואיבדו כל עניין במשפחות גדולות ולכן החלפת מדיניות הילד האחד במדיניות של שני ילדים לאישה לא שינתה הרבה (כפי שהיטיב לנבא אז עדו מרוז). עד 2025 תעקוף הודו את סין ותיקח לעצמה את כתר המדינה המאוכלסת בעולם.