העם עם סיני?

התגובות לפוסט הקודם הפכו לדיון נלהב, לעתים יתר על המידה, בשאלה האם ניתן ללמוד מסוריה על מצרים. האם כפי ששרר שקט ארוך בחזית הגולן ללא הסכם שלום, ניתן היה להשיג שקט דומה בחזית המצרית, גם כאשר ישראל מחזיקה בחצי האי סיני ואפילו שואבת ממנו נפט. אם כך אולי החלטתו של מנחם בגין לסגת מסיני תמורת שלום עם מצרים הייתה החלטה אומללה וצדקו בכלל מתנגדי הנסיגה.

כמה הערות באוזני מי שחושב כך:

ראשית, הנחת היסוד שגויה. לא היה שקט רב שנים בחזית הסורית. צה"ל היה בלבנון וספג בה קורבנות רבים מאוד, והיה ברור לכל אורך התקופה שזהו המחיר שסוריה, שנתנה חסות לחיזבאללה, גובה מצה"ל על כיבוש הגולן, גם אם היא עושה זאת בזירה אחרת. רבים חששו שהנסיגה מלבנון תחייב את סוריה לגבות מצה"ל קורבנות בדרכים אחרות ותוביל למלחמה בהיקף מלא ולכן אפילו שמאלנים כמו יוסי שריד התנגדו לה בזמנו.  בצורה בוטה אפשר אפילו לתאר את השהות של צה"ל בלבנון, על אבידותיו המיותרות, כסוג של הקרבת קורבנות אדם לאסד על מנת לשכך את זעמו על כיבוש הגולן.

שנית, סיני אינו כמו הגולן גם מבחינת האוכלוסיה הערבית שנותרה בו. חצי מיליון בדואים בסיני לא היו מהווים את התוספת הכי סימפטית לאוכלוסיית ישראל. יעידו הדברים הרעים שעשו הבדואים שם למסתננים האריתראים שעברו דרכם ושיתוף הפעולה שלהם עם דאעש בשנים האחרונות. עדיף בלי כאב הראש הזה.

שלישית, לא רק הערבים עצמם הם חלק מהמשחק, גם העולם המערבי ובו ארצות הברית. הוא לא היה סולח לנו על הפניית כתף קרה לסאדאת שעשה כזו מחווה דרמטית והגיע לירושלים. ארצות הברית הייתה להוטה לצרף את מצרים לציר שתחת חסותה, והתנהגות של ישראל שהייתה סותרת אינטרס קריטי זה לא הייתה מתקבלת בעין יפה, בלשון המעטה.

חשוב אפילו הרבה יותר – גם אנחנו עצמנו חלק מהמשחק. כמו בסימולציית טיסה אנו רגילים לחשוב על המציאות המזרח התיכונית כמשחק שבו יש להסתכל רק על אחרים ולא על עצמנו. אבל האמת היא שאנחנו – אנו עצמנו, ולצדנו עמיתינו למשפחה, ללימודים, למילואים, לעבודה ולעם, הם הרכיב העיקרי בזירה. הציבור הישראלי, לבטח שכבות האליטה שבו, לא היה מסוגל להסכין עם סיטואציה שבה ממשלתו הייתה דוחה הצעה לשלום על בסיס נסיגה לגבול בינלאומי מוכר שבאה מהמדינה הערבית הגדולה ביותר ומלווה במחוות הדרמטיות שלהן היה סאדאת מוכן. ממשלה שהייתה מקבלת החלטה כזו הייתה פוגעת באופן קיצוני באחדות העם ובנכונותו להתייצב יחד במלחמה.

מודעות פרסומת

ספרי החג שלי

המרד נגד הגלובליזציה

חייו של נדב איל מעוררים קנאה, ולא רק כי הוא עיתונאי כל כך מוכשר ונשוי לילדה הכי יפה בגן. הוא עדיין בגיל שלושים ומשהו וכבר הספיק להיות כמעט בכל מקום בעולם שבו קרה משהו מעניין ולסקר זאת עבור ערוץ 10. בספר עיון חדש שלו נמצא סיקור המסעות האלו, כמו גם מבט רחב יותר על תהליכי הגלובליזציה, ותהליכי הקונטרה אליהם, בראש ובראשונה בחירת דונלד טראמפ, המאורע הבלתי נתפס שאיכשהו בכל אופן קרה. הכול לצד שלל אנקדוטות עכשוויות והיסטוריות מרתקות שחייבות להתיישב באיזו פינה במוחו של כל אדם משכיל. אני מצאתי עניין במיוחד בתיאורי היפנים שהפסיקו לעשות ילדים (וכבר כתבתי על התוכנית שהכין בנושא).

על המסקנות הסופיות של איל שמפורטות בספרו ומייצגות את הסטייט אוף מיינד של האליטה הליברלית בימינו אפשר בהחלט לחלוק (האם למשל הפיתרון לגוש האירו הוא העמקת האיחוד? אולי הוא דווקא גירושים מסודרים?) אבל כתיבתו בסך הכול לא מוטה, לפחות לא באופן קשה. בכל פעם שחשבתי שהוא מציג איזו תופעה בדרך שמאלנית מגמתית, בא העמוד הבא בספר ואיזן את התמונה. ביוטיוב רץ סרטון לועג לו שבו הוא מוצג מנבא שוב ושוב את תבוסת טראמפ, אבל מכל העיתונאים בארץ דווקא הוא היה זה שנתן צהר לעולמם של תומכיו הנלהבים ומסעותיו בארץ כורי הפחם מתוארים בספר.

יובל נח הררי הוכיח שנגמר העידן שבו רק ספרי עיון מאת יהודים אמריקנים זכו לתפוצה כלל עולמית. גם יהודים ישראלים יכולים. מקווה שגם לנדב איל ישחק קלף וספרו, שפונה לקורא שוודי, סיני או אוסטרלי לא פחות מאשר לקורא ישראלי, יתורגם לכמה שיותר שפות וגם זו תהיה הוכחה לנפלאות הגלובליזציה.

מלחמת זכות השיבה

הספר של עינת וילף ועדי שורץ על האופן שבו הקהילה הבינלאומית מטפחת את מיתוס זכות השיבה מקביל את זכות השיבה להתנחלויות. שני אלמנטים שמקשים על פיתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים על פי עקרונות בינלאומיים מוסכמים, אולם בעוד שהקהילה הבינלאומית מבטאת סלידה מההתנחלויות, הרי שהיא תורמת למיתוס זכות השיבה באמצעות החזקת אונר"א. אונר"א, סוכנות האו"ם שאחראית לטפל בפליטים הפלסטינים, מגדירה גם נכדים ונינים של פליטי 48' כפליטים, ואפילו כאשר זכו לאזרחות בארץ שקולטת אותם (כמו בירדן). אונר"א מגדירה את הפלסטינים פליטים גם כאשר הם נמצאים בארץ ממנה כביכול נפלטו, דבר שבעצם משמעותו שהגדרת הפליטות כלל לא חלה עליהם (כמו צאצאי הפלסטינים שברחו ליו"ש או לעזה וכך נותרו בשטח המנדטורי של פלשתינה). הכותבים טוענים שעל פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות רק אחוז מזערי מאלו שמוגדרים היום פליטים פלסטינים זכאי לתואר פליט. השאלה שמעלה הספר היא מדוע ישראל לא מבטאת עניין בפירוק אונר"א. אני חושב שיש דווקא היגיון בכך – אונר"א לוקחת אחריות על רווחת הפלסטינים וזהו אינטרס ישראלי לשמור את פעילותה כדי למנוע משבר הומניטרי ומנגד זו תמימות לחשוב שמיתוס הפליטות הפלסטיני ייעלם רק אם ייעשו שינויים ביורוקרטים באופן שבו האו"ם מנהל את הפליטים הפלסטינים. הרי עמנו לא היה צריך סוכנות או"ם כדי לחלום לשוב לציון במשך אלפיים שנה.

בהקדמה לספר עינת וילף מבטאת בחדות בלתי רגילה את קריסת השקפת עולמה השמאלנית כאשר הפלסטינים דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק והחלו באינתיפאדת מתאבדים. דבריה מזכירים שלא מעט ישראלים אכן שינו את השקפת עולמם בעקבות הנסיבות. זה אות כבוד לדעתי לתת למציאות להשפיע על דעותיך ולא להיות כמו כל מיני בעלי טורים ב"הארץ" שכתיבתם נתקעה בחשיבה שהייתה הגיונית בטרם אוקטובר 2000.

הספר דן בניסיונות ההיסטוריים לפתור את בעיית הפליטים. מדינות ערב התנגדו בתחילה לכך שישראל תקלוט חזרה פליטים, מתוך הנחה ששיבת הפליטים לאזורים שהונף עליהם דגל ישראל משמעותה הכרה במדינה הציונית. אחר כך כשהבינו את הפספוס, עדיין סירבו לכל פשרה גם בתמורה לכך שישראל תקלוט מאה אלף פליטים. בקצב הדמוגרפי של הילודה הערבית משמעות קליטתם אז הייתה יכולה להיות היום עוד קרוב למיליון ערבים ישראלים. כרגיל מתברר שחלק גדול מהצלחתו של המפעל הציוני נעוץ בסרבנות הערבית. גם ארה"ב לחצה על ישראל הצעירה לקלוט חזרה פליטים, אבל בן גוריון הפגין כושר עמידה מרשים מול לחצים אלו.

מדיר יאסין עד קמפ דיוויד

עוד אדם שהיה מזוהה עם השמאל ושינה את דעותיו בעקבות האינתיפאדה השנייה הוא ההיסטוריון בני מוריס. בשנת 2001 כתב:

הלוך מחשבתי בעניין המשבר כעת במזרח התיכון וגיבוריו השתנה מהותית בשנתיים האחרונות. נדמה לי כי אני מרגיש קצת כמו אותם אוהדי הקומוניזם במערב שהוערו בגסות לקול טרטור הטנקים הרוסיים שפרצו אל תוך בודפשט ב-1956

הספר מכנס מאמרים שלו. כמו בספר של וילף ושורץ הוא מדגיש שוב ושוב כיצד הפלסטינים אוחזים באמונתם האדוקה בזכות השיבה ולכן בעצם חותרים להשמיד את ישראל במסווה של הסכם שלום. מהנה לקרוא כיצד הוא קוטל בחריפות את אבי שליים, אילן פפה והלל כהן על ספרים שלהם שמוטים לטובת הצד הערבי. כאילו כדי להזכיר לקוראים את המהפך הרעיוני שבעבר – מוריס היה בצעירותו סרבן שירות בשטחים ואחד הפרקים בספר מתאר את חוויית המאסר שלו.

כשאני כותב את הפוסט הזה אני רואה דברים שצייץ נפתלי בנט על מפגש שלו עם ברנרד לואיס, המזרחן הדגול שמת בסוף השבוע:

לפני מספר שנים נפגשתי באריכות עם ההיסטוריון וחוקר האיסלאם הנודע ברנארד לואיס בכנסת ושאלתי אותו לגבי כוונות איראן ביחס להשמדת לישראל. האם מבחינתם זו תכנית עבודה או שזו רטוריקה בלבד. ״הם רציניים מאד. תאמינו להם. זו ליבת האידיאולוגיה שלהם״ הוא השיב בפשטות.

החוכמה הפשוטה הזו לפיה אם האויב שלך אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, האמן לו – כפי שנוהג להגיד בנימין נתניהו – שזורה בהשקפת עולמו העכשווית של בני מוריס, וממש כמו נתניהו, גם מוריס חרד בכל מאודו מהאיום הגרעיני על ישראל ורואה בו את סכנת האמת האולטימטיבית הקיצונית בחומרתה. נבואתו במאמר ב-2001 היא ברוח אפוקליפטית:

או ש[המדינה] תהפוך למדינה יהודית, ללא מיעוט ערבי בולט, או שתהפוך למדינה ערבית, עם מיעוט יהודי שילך ויפחת בהדרגה, או שהיא תהפוך לאתר של נשורת גרעינית ותחדל להיות ביתם של שני העמים גם יחד.

דת נטולת תמריצים נטולת דת

שנים ארוכות כותבים בני הזוג הפילוסופים נעמי ואסא כשר על הגותו של ישעיהו לייבוביץ'. סיכום הגותם נמצא בספר מאמריהם בנושא שיצא לאחרונה בשם דרך לייבוביץ' וקריאתו הביאה אותי להקדיש שוב מחשבה ללייבוביץ' ולהגותו. יש לי פינה חמה אליו – כנער שהתעניין בנושאים פילוסופיים ודתיים מאוד אהבתי לקרוא אותו. שלא כפילוסופים אחרים לשונו קלה וברורה. אפשר להבין בקלות מה הוא אומר, גם אם לא ברור בכלל למה לו לומר זאת – ברעיון הדתי שהוא מציע יש מסתורין עמוק. לייבוביץ' היה אדם דתי והסתובב עם כיפה שחורה גדולה, אבל האמין שהמשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים ביהדות היא שצריך לקיים מצוות. אי אפשר להגיד שום דבר אחר על אלוהים. למה לדעתו צריך לקיים מצוות? כי יש אלוהים. מה המשמעות של קיום האלוהים? שיש לקיים מצוות. מעגליות שכזו. לא תמיד אמר זאת בבירור, אבל למעמיקים בהגותו היה נראה שלא האמין כלל בנסים ההיסטוריים שעליהם מבוססת היהדות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואת התורה ראה כיצירה אנושית.

בחוגי השמאל אהבו אותו כי קרא לחיילים בשטחים לסרב פקודה פן יהפכו ל"יודו-נאצים" וניבא שהמתנחלים אנשי גוש אמונים ירדו מהארץ כשמפעלם המשיחי יקרוס. משנתו מושכת התעניינות עד היום, אבל האם אנשים באמת חיים חיים דתיים לייבוביצ'יאנים? אני מקווה בשבילם שלא – זו נשמעת חוויה מתסכלת עד אובדן שפיות. בפועל אנשים דתיים מציירים לעצמם דמות אלוהים כדמות חבר נשגב, איש איש לפי יכולת ההפשטה שלו. דמות שניתן להתייחס אליה בתפילה, בתלונה, כהשראה להתנהגות מוסרית ולהנחיה באתגרים אישיים ולאומיים וכמקור להצדקת הדין מחד ולתקווה שהצרות יסתדרו ושיהיה טוב מאידך. לא כרשימת מכולת של פעולות שרירותיות ומייגעות. לייבוביץ', לעומת זאת, בז לכל שימוש בהשגחה האלוהית כמקור לנחמה ולמשמעות. הוא אמר לחייל שהיה אסיר תודה לאלוהים על כך שניצל מפגז:"אז אתה אומר שחברך שנהרג, נהרג בעזרת השם?"

אנשים דתיים עובדים את אלוהים מתוך תקווה שיספק את צורכיהם האנושיים. לפעמים תקווה זו באה לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית עד גועל. כך אצל המחבלים המתאבדים המוסלמים שמבטיחים להם שאלוהים יגמול להם בשבעים ושתיים בתולות על פועלם הרצחני. אם עבורם הבתולות הן התמריץ לאקט הפנאטי שלהם, אזי אצל אנשים ברמה גבוהה התקוות שתולים בעבודת האלוהים הן נשגבות יותר. מייחלים שתביא לצדק, משפט, שלום והגשמה לאומית או שתקל על בדידותו הקיומית של המאמין. עדיין זו סגידה שמבוססת על תמריצים, גם אם מעודנים יותר.

לייבוביץ', לעומת זאת, האמין בעבודת אלוהים נטולת תמריצים לחלוטין. עבודה לשמה. אבל אין באמת כזה דבר – ביסוס החיים על פעילות נטולת תמריצים. היומרה הדתית הזו כה ריקה בעיניי, שאם אתקל אי פעם במישהו שטוען שדתיותו לייבוביצ'יאנית אחשוד שהתמריצים האמיתיים מאחורי פעולותיו הם אחרים לגמרי – למשל צורך למצוא הצדקה לפולחן דתי שהוא מעדיף לשמר כדי לא לריב עם בני משפחה. אנשים מנהלים את חייהם על פי תמריצים, לא על פי פילוסופיות מעורפלות. כבר אחד מחכמי היהדות בתקופת גירוש ספרד שם לב לכך שכאשר הופיעו בזירה תמריצים כבדי משקל כמו בזמן הגירוש, אמונה שהתבססה על הפשטות פילוסופיות לא החזיקה מים. טענתו המפורסמת הייתה שבתקופה ההיא פשוטי העם החזיקו ביהדותם ואלו בעלי הנטייה הפילוסופית הסכימו להתנצר.

אולי אין צורך באלטרנטיבה

תקופה מטורפת עברה על המדינה מסוף החודש הקודם. מאז נאום הקלסרים של ביבי וחשיפת המבצע מעורר התדהמה של המוסד לחילוץ ארכיון הגרעין האיראני. מהמכות האפקטיביות על הבסיסים האיראניים בסוריה ועד לנטע ברזילי הלילה ולפתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים ביום שני. הנסיבות הן כאלה שנזכרים בהבטחה של דונאלד טראמפ לתומכיו – ננצח כל כך הרבה שנהיה עייפים מלנצח. אם כבר כמה שנים אנחנו במעין תור זהב לאומי, אז עכשיו בכלל – האופוריה הלאומית עולה לראש, ברמה כזו שאני חושב שמחלחלת כבר לתחושות האישיות של כל אחד ואחד בחייו, אפילו החמוצים שבינינו. האירוע הגדול ביותר של התקופה – ביטול הסכם הגרעין עם איראן בידי נשיא ארה"ב בעקבות הלחץ הישראלי – יוכל להישפט רק במבחן ההיסטוריה, אבל בינתיים אין מנוס מלהודות שביבי משחק אותה בגדול לאחרונה, חוץ מהשיר של נטע – כל שאר ההישגים קשורים ישירות לסיכונים שלקח – ואולי הייתי פזיז מדי בפזילה לכחלון.

זו מידת הטמבליות, טמבל

לפני שנתיים פרסם כתב העת המדעי החשוב ביותר נייצ'ר מאמר מעניין בנושא שחיתות ויושר. המאמר תיאר ניסוי יפה שנערך ב-23 ארצות: נתנו לאנשים קובייה ואמרו להם להטיל אותה באופן שבו רק הם יכולים לראות את התוצאה. העניקו להם כסף בהתאם לתוצאה – ככל שהמספר על הקובייה גבוה, כך גדל המענק. הסכום המדובר הותאם ליוקר המחיה בארצם.

האם התוצאה הממוצעת שדווחה הייתה בממוצע שמתחייב סטטיסטית, או שהתמריץ הברור של השחקנים לנפח את התוצאה הוביל לניפוח בדיווח התוצאה הממוצעת? ההנחיה למשתתפים הייתה להטיל את הקובייה פעמיים ולדווח רק על ההטלה הראשונה. הוראה זו הקלה נפשית על הולכת השולל – לא חייבים לפברק תוצאה. אפשר לדווח על ההטלה השנייה במקרה שהייתה גבוהה מהראשונה.

ובכן, בכל הארצות שנבחנו היה הדיווח גבוה מהממוצע הצפוי אבל היו הבדלים. בארצות מערב אירופיות כמו שוודיה, גרמניה ובריטניה ההבדל היה קטן. זאת בעוד שבטנזניה ובמרוקו התוצאות היו קטסטרופליות – כולם מרמים. יצוין שבמשחק המתואר יש שני סוגי רמאות – האחד הוא ניפוח התוצאה והשני הוא מקסום. אם הממוצע גבוה מהממוצע הצפוי, זו עדות לניפוח תוצאה. אם שיעור אלו שנפלה בחלקם הטלת קובייה מקסימלית גבוה משמעותית מהשיעור הצפוי, זו עדות לרמאות בוטה יותר – בחירה להצהיר על הסכום המקסימלי בלי שום קשר לתוצאה האמיתית. היה הבדל בין מדינות בדרך שבה בוצעה התרמית. נראה שוויאטנמים למשל אוהבים לרמות בקטנה, אבל לא ילכו לתבוע את הסכום המקסימלי סתם.

הפואנטה של המאמר הייתה הקורלציה הגבוהה בין האופן שבו התנהגו תושבי ארץ מסוימת במשחק לבין מדדי השחיתות המקושרים עם אותה ארץ. בארצות שידועות כמושחתות (כמו מרוקו וטנזניה) אנשים נטו לרמות. בארצות שידועות כנמוכות בשחיתות, כמו בצפון מערב אירופה, שיעור התרמית היה נמוך. הנורמות החברתיות מחלחלות להתנהגות האישית. המידה שבה אתה מרשה לעצמך לשקר תלויה בנורמות השקר הכלליות בחברה.  זו פואנטה קצת טריוויאלית, אבל כזו שאפשר לפרסם בנייצ'ר. מעניין שהקשר הזה התקיים בעיקר לגבי תרמית מסוג ניפוח הממוצע. ברם, כאשר דובר בסוג הרמאות שגורם לאנשים להצהיר בלי בושה על המקסימום, הקשר בין רמאות שכזו לבין שחיתות כוללת לא הגיע למובהקות סטטיסטית.  אולי נכונות לרמות ביג טיים כרוכה בנכלוליות אישית של המשתתף יותר מאשר בנורמות חברתיות מושחתות.

גורם נסתר נוסף?

מאמר שפורסם בכתב העת "אינטליגנציה" לאחרונה מבקר את הפרסום בנייצ'ר על כך שעצר באמצע ולא העלה את הגורם הנוסף שעומד מאחורי כל הממצאים – היכולות השכליות של בני ארצות שונות. זו ביקורת שאפשר להעלות הרבה פעמים כלפי מאמרים שדנים בהבדלים בין תרבותיים. הם לא מעזים להכניס את גורם הבדלי מנת המשכל כי הוא מאוד לא תקין פוליטית. אני בספק רב אם נייצ'ר היה מפרסם מאמר שמשקלל גורם זה. לא צריך להיות חוקר מבריק יותר כדי להכניס את גורם מנת המשכל לתמונה, אבל צריך להיות לשם כך חוקר פחות מחושב פוליטית.

המאמר ב"אינטליגנציה" לקח את הצלחת התלמידים בארצות השונות במבחני הפיז"ה ובמבחנים דומים נוספים כפקטור נוסף וגילה שהוא הופך להיות הגורם המשמעותי ביותר שיכול להסביר הן את רמות השחיתות והן את חוסר היושר האישי. אם במדינה מסוימת הציונים במבחני הפיז"ה חלשים, כלומר זו מדינה שבה רבים הטמבלים, תהיה בה הרבה שחיתות וגם הרמאות תהיה שכיחה במבחן הטלת הקובייה.

מדוע בעצם שיהיה קשר כזה? האם החכמים לא אמורים לשאוף דווקא למקסם רווח בכל מחיר? המחברים של המאמר ב"אינטליגנציה" מזכירים את תיאוריית ההתפתחות המוסרית של הפסיכולוג השוויצרי ז'אן פיאז'ה שלפיה התפתחות מוסרית דורשת התפתחות של יכולת החשיבה. כדי לראות את הזולת כאדם שווה לך בזכויותיו ולבטל את הנטייה המיידית לראות את הדברים מהפרספקטיבה של העצמי נדרשת יכולת חשיבה והפשטה. כתבתי על הנושא בעבר. אגב, בחברה המערבית ובפרט בקרב הרבה יהודים מאוד מאוד חכמים רואים איך הנטייה הזו הופכת לגרוטסקית – חשיבה מופשטת שמהללת את האחר ואת זכויותיו מעבר לכל היגיון.

מסכמים כותבי המאמר ב"אינטליגנציה": הגישה של המחברים בנייצ'ר אינה שגויה, אבל היא לא שלמה. נורמות של העדר שחיתות עשויות להשפיע על הגינותם של יחידים והגינות היחידים עשויה להשפיע על נורמות של העדר שחיתות, אך שני הדברים גם יחד מושפעים מהיכולת השכלית.

ובכל אופן כמה משפטים לסיום, לפני שנסגוד טוטאלית לארצות החכמות והישרות ונבוז לכל ארצות הנוכלים הטיפשים בדרום אירופה ובאפריקה: ראשית, העולם יותר מורכב משנדמה, ויש  מדינות שלפחות במחקר הנתון לא השתלבו בתבניות המוצעות – ראו למשל את מלזיה, גרוזיה, גואטמלה. תמיד יהיו חריגים לניבויים פשטניים.

honesty

בנוסף לא ראיתי לכך התייחסות במאמרים, אבל הציונים הגבוהים במבחני פיז"ה בסין לצד השחיתות הקשה שם – זה דבר שאומר דרשני. ושמא סין כל כך מושחתת שגם על הציונים במבחני הפיז"ה שלה לא ניתן לסמוך ויש שטוענים שכך הוא.

הערה אחרונה: המדינה שנמצאו בה הכי הרבה אנשים ישרים היא גרמניה.

מעשה באשכנזי, אמריקני ופרסי

צריך להודות – ההישג של בנימין נתניהו, עם ביטול הסכם הגרעין בידי הנשיא טראמפ, הוא גדול ונגד כל הסיכויים. כל מי שביקר אותו או לעג לו על התנהלותו מול ממשל אובמה בסוגיית אירן, בטענה שאין טעם לצאת מול הסכם שכבר חתום וגמור, יצא טועה, ואילו הוא – צודק. הדעה הנחושה של נתניהו הפכה לקונצנזוס בקרב הרפובליקנים בארה"ב שמעריצים אותו לחלוטין, וכשגורל מפתיע הנחית נשיא רפובליקני יוצא דופן בבית הלבן הכוכבים האירו לביבי. נאומו של טראמפ הערב נראה כאילו נתניהו הכתיב לו אותו.

אבל השאלה היא האם הישגו של בנימין נתניהו והניצחון הגדול של השקפת עולמו הם גם ניצחון למדינת ישראל ולאינטרסים שלה.  וזו שאלה שאנחנו לא יודעים להשיב עליה. עוד עשור שבו אירן רחוקה מפצצה, כפי שהבטיח הסכם הגרעין, אינו דבר של מה בכך ולא ברור מה יחליפו עתה. גם צריך לראות מה תהיה עמדת המפלגה הדמוקרטית מול ההתפתחות הזו. רוב הסיכויים שב-2020 ייבחר נשיא דמוקרטי, ואם לא אז, אזי ב-2024. עוצמתי ככל שיהיה טראמפ, אין הרבה עוצמה במדיניות שתקפה רק לעוד שנתיים וחצי.

האמונה לפיה משטר האייתולות קרוב לקריסה בשל המצב הכלכלי באירן היא הזויה. בוונצואלה אין משמרות מהפכה ואין אמונה דתית פנאטית והמשבר הכלכלי חמור בהרבה ועדיין הנשיא מדורו שולט בבטחה.  יהיו אשר יהיו ההשפעות על אירן כתוצאה מביטול עסקת הגרעין, ספק אם הן יהיו דרמטיות כפי שמשלים את עצמם אלו שמפתחים תקוות. ייתכן שאיכשהו תהליכים פנימיים של התמתנות שם יצברו תאוצה, אך גם ייתכן ההיפך. מי יודע.

רוב הסיכויים הם שהקונצנזוס הבינלאומי ישרוד את החלטת הנשיא טראמפ כפי שהאירו שרד את המשבר בדרום אירופה. לאליטות העולמיות ולמנגנונים שהן בנו יש כוח עצום מול גורמים פופוליסטיים ותזזיתיים. מנהיג אירן חמינאי ינהג בחוכמה אם יוריד ראש וימתין בסבלנות לחילופי המשטר בארה"ב, שקרוב לוודאי יקרו הרבה יותר מהר מאשר יקרו חילופי המשטר באירן עצמה, וכנראה זה מה שיעשה. ביציאה לעימות חזיתי עם ארה"ב אין לכאורה כל היגיון. במקרה שהעניינים עם אירן ייגררו להם, את ההחלטות הקשות באמת בסוגיה האיראנית יצטרך לקבל הנשיא שייבחר בעוד עשור, כאשר הסכם הגרעין יאפשר לאירן להיות, ברשות ובסמכות, במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום, ונשיא עתידי זה אולי עדיין אפילו לא נכנס לפוליטיקה. החלטת טראמפ הערב עשויה להגדיל את מרחב התמרון שלו, אך עלולה להשפיע גם בצורות אחרות, פחות צפויות. מה שאותו נשיא יחליט יושפע מאוד גם ממה שיקרה בעתיד הקרוב בצפון קוריאה.

על תיירים ועל אינסלים

הבלוגר היהודי-האמריקני ליון כתב שני פוסטים קצרים אך מרתקים היום. אסקור אותם לטובת העצלנים מכדי לקרוא טקסטים באנגלית.

הערה משעשעת-עצובה על תיירות והשלכותיה הסביבתיות: מתברר שתעשיית התיירות גובה מחיר סביבתי. כתוצאה ממנה משתחרר פחמן דו חמצני בהיקף שהוא גדול פי ארבעה ממה ששיערו עד עתה ומהווה 10% מסך הפליטות לסוגיהן. טיסות זה הרי רע לסביבה וגם ייצור מזכרות בסין כנראה לא תורם. נורת הצביעות מהבהבת: טיסות לארצות אקזוטיות והיכרות ברגליים עם תרבויות רחוקות הן חלק מנורמות החיים של האליטה הליברלית המשכילה המודאגת מהתחממות הכדור. ליון מזכיר ששרה פיילין, סגנית הנשיא של המועמד ג'ון מקיין, ספגה הרבה לעג על כך שמעולם לא טיילה מחוץ לארצות הברית. בעיני האליטות התנהגותה הייתה סמל לנבערות הווייט טראשית.

על זעם זכר הבתא ועל הטרור המוסלמי: אני עוקב שנים אחרי ליון והוא היה מהראשונים לאפיין את אפיזודות הירי של גברים צעירים מבודדים חברתית וחסרי סיכוי לזכות בקשר או באינטרקציה מינית עם נשים. בעקבות אירוע דריסה קטלני בטורונטו  יצא טרור המתנזרים שלא מרצון (אינסלים בלעז) מהעלטה. אבל כבר ב-2014 היה את אליוט רוג'ר שרצח כי ראה זוגות מאושרים וזעם:

רציתי להרוג אותם לאט, להפשיט את עורם מעליהם. הם ראויים לכך. הזכרים ראויים לכך על כך שלקחו ממני את הנקבות. הנקבות ראויות לכך משום שבחרו בזכרים אחרים על פניי.

כלכלן ימני אחד תהה לאחרונה, באמפתיה כלפי האינסלים ולמרבה הזוועה של כל אלו שאינם מיזוגנים, מדוע התקשורת מודאגת כל כך מאי שוויון ברכוש, אך אינה מודאגת מאי השוויון בהזדמנויות המיניות. זכרי האלפא הנחשקים לוקחים את הבנות למיטותיהם ומותירים את כל הזכרים-יצורים המוזרים והמגושמים חברתית ממורמרים ולא מסופקים.  ליון הקדיש רשומה כדי להבחין בין הטרור האינסלי לטרור המוסלמי. הוא בחן את אפיזודות הטרור שביצעו מוסלמים בארצות הברית, ואלו בוצעו בידי גברים לא אינסלים בעליל – נשואים ובעלי משפחות ולעתים בעלי מאפיינים ברורים של סטטוס גברי מכובד – האחראי לפיגוע במרתון בוסטון היה מתאגרף.

אצלי הרשומה הדהדה דווקא את שאלת זהותם של המתאבדים בפיגועי ההתאבדות שאירעו בארץ בעשור הקודם. בצדק או שלא בצדק ההערכה הייתה שאלו היו לעתים קרובות צעירים חסרי תקווה משולי החברה הפלסטינית, ואולי היה זה סוג של טרור אינסלים? הלכתי לקרוא את מאמרם של שאול קמחי ושמואל אבן בנושא ולא מצאתי לעניין אזכור מפורש. יצוין שחברה מוסלמית שמאפשרת פוליגמיה לכאורה בהכרח יוצרת מעמד של גברים רווקים חסרי תקווה ונחותים חברתית. עם זאת הדבר יכול להתאזן עם העובדה שגברים מתחתנים עם נשים צעירות מהם. בחברה בעלת שיעור ילודה גבוה האוכלוסייה הולכת וגדלה עם כל שנתון והשנתונים הצעירים יותר מכילים יותר נפשות.