כן, השקל החזק הוא הישג גדול של כחלון

שני כותבים אינטליגנטיים בדה מרקר, עידן ארץ ורועי שוורץ תיכון, לועגים לשר האוצר כחלון על התפארותו בשקל החזק. שקל חזק אינו הישג לדבריהם. שער השקל משקף איזון בין יבוא ליצוא, ושער שקל חזק מקשה על היצואנים. עובדה שבנק ישראל מנסה להחליש את השקל, אז כיצד ניתן לראות בשקל חזק הישג?

האמת אינה כדבריהם. שקל חזק הוא הישג, אפילו הישג עצום. בהחלט אפשר וראוי להתפאר בו. יש לכחלון במה להתגאות. גם אם כלכלת ההייטק של ישראל שהולידה את השקל החזק אינה בדיוק יצירת בת רוחו, בכל אופן הוא לא החריב אותה ולא הרס לה, וגם זה משהו.

ומה עם זה ששקל חזק פוגע ביצוא? ומה לגבי זה שבנק ישראל מנסה להחלישו? אפשר להבין את התשובה לשאלה באמצעות משל – האם מצב שבו אדם נוהג לטוס במחלקת עסקים לחופשות יקרות בחו"ל, הוא בגדר הישג או בגדר כישלון? הרי ארגון פעמונים, ארגון מכובד לכל הדעות, קורא לאנשים לאנשים לנהוג באחריות בכספם, ויועצים לכלכלת משפחה ודאי לא מעודדים טיסות בזבזניות במחלקת עסקים.

התשובה ברורה כשמש ביום שרב קיצוני זה – טוב ונחמד לטוס במחלקת עסקים אל הקריביים, אבל אין ספק שאדם צריך לעשות זאת רק כשהוא מסוגל לעמוד בכך. אם הוא ארגן לעצמו חיים שבהם הוא יכול בכיף להרשות לעצמו מותרות כזו, אז זהו הישג גדול.

דומים הדברים לגבי השקל החזק. שקל חזק הוא דבר קסום. בעולם השקל החזק אנחנו פותחים את עמודי אתר אמזון ויכולים להרשות לעצמו כל כך הרבה דברים! זהו אפילו עניין של ביטחון לאומי – גם קברניטי צה"ל יכולים לפתוח את קטלוג המוצרים של לוקהיד מרטין או טיסנקורפ ולהצביע על התמונה ההיא וההיא וההיא.

ברם, כל זה רק אם עיון בנתונים הכלכליים מעיד שאנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו את כל הטוב הזה. השקל חזק אבל האבטלה נמוכה והצמיחה גבוהה.  אם השקל חזק אבל להמוני מובטלים אין מה לאכול, זה מצב דומה למי שמזמין חופשה בקריביים כשבמקרר אין לו גבינה למריחה על הלחם לילדיו. חופשה בקריביים אינה הישג כלל וכלל בנסיבות האלו.

בנסיבות הנוכחיות, כששיעור האבטלה הוא הנמוך בהיסטוריה הכלכלית המודרנית של ישראל וגם נתוני הצמיחה האחרונים הם מעולים, שקל חזק הוא הישג פנטסטי. כחלון גאה בצדק.

התשובות הכי טובות שיש

זהירות – ספוילרים!!! בהמשך הפוסט אכתוב ספוילרים לפרק האחרון של משחקי הכס. אם עוד לא ראיתם אותו, נוסו כאילו רודף אחריכם דרקון.

מי ינצח באירוויזיון ולאיזה מקום יגיע הנציג הישראלי? כבר מזמן כולם יודעים שאין טעם להסתמך על דעתו של פרשן כזה או אחר. הולכים לטבלאות של אתרי ההימורים ובודקים מי מוביל. כמעט תמיד מי שבצמרת יהיה המנצח ואם הנציג הישראלי במקום העשרים בערך, אז זה יהיה מקומו בהצבעות.

דבר דומה אירע במשחקי הכס. הסדרה הסתיימה בטוויסט לא מנומק היטב שהפך את בראן סטארק הנכה לשליט שש הממלכות. מי יכול היה לראות זאת בא? אף אחד. בראן מתקשר היטב עם בעלי חיים, לא עם בני אדם. הפיכתה של דמות לא ברורה זאת למלך אינה סבירה בעליל, גם אם טיריון לאניסטר טוען אחרת.  ובכל אופן המהמרים ראו זאת בא כבר בשלהי 2018. מן הסתם מידע פנים מההפקה זלג למהמרים. המלכת בראן היא התרחשות לא סבירה שיכולה הייתה להכניס כסף רב לאלו שראו אותה ראשונים; יהיו שיאמרו: הלאניסטרים לא נהיו עשירים סתם כך.

אין לפרש את הכוח המרשים של שוקי ההימורים כחזרתה של הנבואה לעולמנו. ערב משאל העם על הברקזיט נתנו המהמרים רק כ-20% לסיכוי שבריטניה תצביע בעד הברקזיט. גם ערב ניצחון טראמפ ההימורים נטו לטובת הילארי ביחס 80-20. אפילו במהלך ליל הכרזת התוצאות, כאשר הסטטיסטיקאים של ניו יורק טיימס כבר סברו שהכף נוטה לטובת טראמפ, המהמרים עדיין התקשו להאמין והיו סקפטיים.  השווקים לא בהכרח צודקים, אבל הם מקור מצוין למידע, שעולה לרוב על כל פרשן שהוא. וההסבר ברור – אפילו אם יהיה פרשן שיהיה באמת טוב, השווקים יידעו מייד לשקלל את דעתו. התמריץ להרוויח כסף הופך אנשים לחוזים טובים של העתיד לבוא, וכשמדובר בהרבה אנשים ובהרבה כסף, יכולת החיזוי רק משתפרת. במירוץ הנוכחי לנשיאות ארה"ב השווקים לאחרונה הזניקו את ג'ו ביידן והוא נראה עומד ראש בראש מול הנשיא טראמפ, שגם מעמדו שלו מתחזק. 43% לטראמפ, 25% לביידן ובכל יתר האחוזים חולקים שלל המועמדים הדמוקרטים.

בתקשורת עדיין מעדיפים את השקפת הפרשנים והחכמים כביכול על פני השקפת השווקים. לדוגמה, השווקים מבשרים לנו שאין גרעון קטסטרופלי שכחלון מותיר אחריו. הריביות ארוכות הטווח על האג"ח הממשלתי הישראלי נותרו בעינן, נמוכות מאוד. בעיתונות מתקשים להפנים זאת.

הייתי מציע לקהילת המודיעין הישראלית לא להסס להשתמש בכוח חוכמת ההמונים. תשאלו את העולם האם תהיה הפוגה בעזה או מלחמה בקיץ, האם השלטון באירן יתחלף, מה יהיה ערך הריאל האיראני בשנת 2020, מי יהיה היורש לאבו מאזן. תקבלו תשובות שאולי יהיו נכונות ואולי לא, אבל כמעט בטוח שיהיו טובות יותר מכל תשובה אחרת.

השיר המנצח? השיר לשלום

האירוויזיון התקיים אתמול בתל אביב והיה מוצלח מאוד, כך כולם אומרים. אבל קיומו לא היה מובן מאליו. לארגוני הטרור ברצועת עזה הייתה היכולת למנוע את התרחשותו באמצעות מתקפת רקטות על אזור המרכז, וכך לפגוע פגיעה קשה, שתיזכר לדורות, בתדמיתה של ישראל ובדימויה העצמי והבינלאומי כמדינה נורמלית. זה לא שעובדת קיום האירוויזיון חלפה לעזתים מתחת לרדאר. הם ידעו היטב כמה רגיש האירוע וכמה כוח סחיטה הוא מקנה להם. גם הטיימינג היה נוח להסלמה – הסמיכות של האירוויזיון ליום הנכבה, ה-15 במאי.

החמאס השתמש בכוח הסחיטה כדי לסחוט בגבולות האפשר, אבל לא כדי לזרוע הרס לשמו. העובדה שארגוני טרור כה קיצוניים כמו החמאס, וכמו הג'יהאד האיסלמי שלצידו, שיכולים היו לפגוע קשות בישראל אתמול, השתמשו בכוחם הצבאי כדי להשיג מטרות רציונליות ודי צנועות – עוד כמה הטבות כלכליות ועוד כמה עשרות מיליוני דולרים מקטאר – היא מפנה דרמטי לטובה בסכסוך הישראלי פלסטיני, שנראה שאיש לא שם לב אליו. זו למעשה אחת מברכות ההתנתקות הנסתרות ואולי הוכחה שאפילו בסכסוך הישראלי-פלסטיני יש מאחורי הקלעים התקדמות נסתרת מעין לעבר עתיד טוב יותר.

ניבויי אנשי מחנה השלום בתקופת אוסלו וההתנתקות על כך שהפלסטינים ינטשו את המאבק המזוין וישלימו עם קיום ישראל, נכשלו לחלוטין. ברם, ניבוייהם על כך שאפשר לבסס הרתעה מול גוף מדיני המחויב לניהול חיי היומיום של אזרחיו, באופן שאי אפשר לבסס מול אירגון טרור – הצליחו בסופו של דבר, אחרי הרבה מכשולים בדרך. כן, תמריצים עובדים גם על ערבים שונאי ישראל כדרך שהם עובדים על כל יצור חי.

מה שאפיין את הטרור הפלסטיני לאורך השנים היה חוסר הרציונליות המוחלט והסיפוק מזריעת הרס וחורבן כמטרה בפני עצמם. כך היה בשנות האינתפיאדה השניה, שבהן הפלסטינים נטשו מסלול מדיני מבטיח מבחינתם לטובת אורגיית הרס, רצח וטבח באוטובוסים ובמסעדות בישראל. העניין לא היה השימוש בטבח גברים, נשים וטף ככלי פוליטי. מעטים היו נאיביים מספיק כדי לחשוב שהפלסטינים מחויבים לקודים של מוסר מערבי שמגנים זאת. העניין היה חוסר הרציונליות המוחלט והסתמיות האובדנית של כל זה. הפלסטינים ידעו שישראל חזקה מהם צבאית ולא הייתה להם שום דרך הגיונית לנצל את נכונותם למות ולהמית כדי לצבור הישגים מדיניים. יאסר ערפאת שלט באותם ימים מתוך הכאוס ויציבות שלטונית פשוט לא עניינה אותו.

נראה שהפת"ח והחמאס חישבו מסלול מחדש מאז אותה תקופה, וגם האחריות השלטונית ביו"ש ובעזה ביגרה אותם. החמאס בעזה נותר ארגון טרור שמחויב להשמדת ישראל, אבל התנהלותו נעשתה רציונלית יותר. אפשר לעשות איתו עסקים וגם צריך.  אירוויזיון 2019 הוא הוכחה.

כשהשופטים צודקים

הרבה פעמים אני מזדהה עם אנשי הימין בהתנגדותם לאקטיביזם השיפוטי ולשתלטנות של בית המשפט העליון. אבל לעתים יש עניינים שבהם ברור לי שבג"ץ צודק.

כך היה בפסיקתו האחרונה שהתירה כניסת פלסטינים לטקס יום זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים. הפסיקה הזו אינה מסכנת את המדינה משום בחינה ביטחונית או דמוגרפית. היא מגנה על האזרחים מארגני הכנס משרירות לבו של השלטון העוין לבעלי דעה פוליטית שונה משלו. הנימוק שבו השתמשה המדינה בשנה שעברה לחסום את הגעת הפלסטינים היה החשש לפגיעה ברגשותיהן של המשפחות השכולות בשל הטקס. אבל נימוק מסוג הפגיעה ברגשות יכול להצדיק כל דבר. זה אינו נימוק סביר לשבש בגללו פעילות פוליטית לגיטימית של מיעוט במדינה דמוקרטית. השנה נעשה ניסיון להשתמש בנימוקים ביטחוניים לאותה מטרה, אבל זה לא היה ניסיון אמין. השקר שבו היה גלוי וברור, ואפילו ראש הממשלה לא ניסה להתחבא מאחוריו בטוויטר.

אמנם אין לפלסטינים חופש ביטוי וחופש תנועה במדינת ישראל. ברם, אם מקובלת נורמה שבה פלסטינים נכנסים ללא בעיה למטרות דומות לארץ, אי אפשר לשלול את זכות הכניסה הזו רק בכנס שמאלנים בשל עוינותו של השלטון לשמאלנים. חופש הביטוי הפוליטי הוא בסיס ליתר החירויות. כאן החירות נפגעה ממש בשוליים – הרי לא מונעים מהישראלים לעשות כנס, מקשים רק על הגעת אורחים מבחוץ. ובכל אופן קשה לקבל את הלגיטימיות של התעמרות ביורוקרטית מטעמים פוליטיים. אוי לנו מעריצותו של בג"ץ, אבל לא פחות מזה אוי לנו מעריצותם של מתנגדיו.

הגנה על מיעוט וזכויותיו, כאשר פעולתו אינה יוצרת שום נזק ממשי לרוב, אלא רק "פוגעת ברגשותיו", היא בלב אחריותו של בית המשפט העליון. לא משנה כמה פסקאות התגברות יחוקקו, קשה להאמין שהוא יוותר על האחריות הזו, כל עוד המדינה היא מדינה דמוקרטית.

אלמלא אוסלו

בכל מה שקשור להערכת התוצאות של הסכם אוסלו וההתנתקות, הדיון הציבורי שטחי להחריד, פבלובי בתגובותיו ומלא בפרדוקסים. אלו שהתנגדו לאוסלו בתוקף רוצים להנציח אותו. זה הרי היה פתרון הקבע של בנט ושקד – סיפוח שטחי סי והותרת שטחי אי ובי לרשות ורצועת עזה לחמאס. אלו שתמכו באוסלו בהתלהבות עסוקים בהפחדות על כך שהסיטואציה שהתקבעה באוסלו בעצם הופכת אותנו למדינה דו לאומית.

באופן דומה לגבי ההתנתקות, מי שתמך בה עדיין חושש שעזה תתרום להפיכתנו למדינה דו לאומית. דווקא מי שהתנגד לה משוכנע בעצם שזה היה מהלך אפקטיבי ומציע לשקול את סיפוח יהודה ושומרון, כי הרי כבר אין סכנה דמוגרפית עזתית.

שיא ההתלקחות הנוכחית בעזה מזמין הערכה מחודשת של תוצאות הסכמי אוסלו וההתנתקות ושל המצב שיצרו ברצועה. בטרם הסכמי אוסלו ישראל שלטה בעזה והקימה בה התנחלויות, אבל האינתיפאדה הראשונה גבתה מחיר. 29 ישראלים נהרגו בעזה עצמה ועוד אחרים נהרגו בפיגועים שבוצעו בידי עזתים בתוך ישראל, ביניהם הנערה הלנה ראפ שרציחתה בבת ים זעזעה את ישראל ערב בחירות 1992. עזה אז הכילה כמחצית האוכלוסיה שהיא מכילה היום, ואם ישראל הייתה ממשיכה לשלוט בעזה באותו אופן ששלטה בה בטרם הסכמי אוסלו, יש להניח שמחיר הדמים היה עולה. להמשך שליטת ישראל בעזה היו גם עלויות כספיות ותדמיתיות כבדות וכמובן בסופו של דבר היא הייתה מקרבת אותנו אל חזון המדינה האחת, הסיוט הדמוגרפי הגדול מכולם.

המצב הנוכחי בעזה אינו גובה מחיר דמים נורא. בין מבצע למבצע מספר ההרוגים בצד הישראלי מצומצם, האזעקות מציקות אך כשמגיעה רגיעה כולם חוזרים לשגרה כאילו לא היה דבר. מצד שני, במבצע האחרון נהרגו כ-73 ישראלים. דור שלם של ילדים ישראלים גדל בטראומה בדרום הארץ, וכפי שמראה הסיטואציה הנוכחית ארגוני הטרור העזתים מחזיקים את ישראל באזור רגיש, ערב אירוע בינלאומי כמו האירוויזיון וערב חגיגות יום העצמאות. לפעילות צה"ל בגבול עזה בשנים האחרונות יש גם מחיר לא פשוט בחזית הבינלאומית. הסנאטור סאנדרס כזכור החליט שצה"ל הרג רבבת עזתים.

בניגוד לסיטאוציה שהייתה ערב אוסלו וגם ערב ההתנתקות, כיום אפשר לפחות לדמיין פיתרון למצב העזתי: הרמת המצור מעל עזה תמורת הודנה ארוכה. הממשלה מתקדמת רק בעצלתיים לעבר הפיתרון הזה, אבל הוא עדיין נראה התרחיש הסביר לעתיד. גם אין תחושה שמיליוני העזתים הם באחריות הומניטרית ישירה של ישראל. חיילי צה"ל כבר אינם מסתובבים בקסבות שם. למלחמת האחים הפלסטינית שפרצה בעזה יש השלכות ארוכות טווח, חיוביות מאוד מבחינת ישראל, על לכידותה של החברה הפלסטינית, ואלו מקשות עליה להתמיד במאבק אלים נגד ישראל ביו"ש. ישראל רק הרוויחה מכך שפטורה מלהגן על התנחלויות בודדות וחסרות תועלת ועל הצירים שמובילים אליהן. אין אפילו בעיית הברחות גדולה בציר פילדלפי כי פעולות א-סיסי שם אפקטיביות מאוד, מעבר למה שניתן היה לצפות ובלי בג"ץ ובלי בצלם. גם בעיית מנהרות התקיפה לא נראית קריטית כרגע.

אם ישראל תיסחף למבצע שיכריח אותה לכבוש את עזה, כל המשוואה תשתנה. מספר ההרוגים בצד שלנו יהיה ככל הנראה גבוה. הסכמי אוסלו יראו רע מאוד. לעומת זאת, אם כן תחול התקדמות לקראת הסדרה סבירה בחזית העזתית – הסרת המצור תמורת שקט בדרום, אז גישתם של רבין ופרס בגזרה זו תקבל הצדקה רטרואקטיבית, אף שמעריציהם מהעבר יתקשו לחגוג – הדרך לשקט הביטחוני לא תעבור במשעולי המזרח התיכון החדש שדמיינו.

יאיר נתניהו בחשבון הטוויטר שלו, כמו גם אחרים בימין, מלינים על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות ועל השלכותיהם הרעות על המצב בעזה. האמת היא שנכון לעכשיו ועד כמה שניתן לדמיין ולשער, בכל יקום מקביל שהוא ובכל פיתרון שלא היה נבחר, עזה הייתה מחוללת כמות דומה למדי של צרות, אם לא יותר. בהעדר הפרדה בינינו לעזתים אולי היו פחות קסאמים, אבל יותר סכינים וחגורות נפץ או סתם לבנים שמושלכות על ראשיהם של חיילים בסמטאות צרות.

משחקי הכס

קרב גורלי אחד כבר עברנו, והניצחון בו היה חד משמעי, אבל הקרבות הבאים, בפרקים הבאים בעלילה שישודרו ממש בקרוב, הם שיכריעו את עתיד הממלכה ויקבעו מי ישלוט בה. יהיה זה זמן מבחן גורלי שלא היה כמוהו, ומשמעויותיו יהיו היסטוריות. לא, אין מדובר בתיאור המצב הנוכחי של עונת "משחקי הכס", אלא בסיפור אחר לגמרי – הקרב של בנימין נתניהו לשמור על שלטונו ועוד יותר מזה, על חירותו האישית.

קואליציית נתניהו – סמוטריץ' מתכננת חוק חסינות שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לראש הממשלה, ועל פי כל הסימנים היא תצליח בכך. כחלון כבר לא מתנגד, החרדים כהרגלם מצחקקים בלעג למשמע הביטוי "שלטון החוק", גדעון סער אינו אמיץ מספיק כדי למרוד ולהפוך את הקערה לבדו.

ברם, כבר שנים שהכנסת או הקואליציה אינן הפוסקות האחרונות במדינה. בחלק מהמובנים אנו חיים למעשה בשלטון הפילוסופים שאליו התאוו סוקרטס ואפלטון, והגורם המכריע בו הוא בית המשפט העליון. בית המשפט העליון מצויד בתקופה האחרונה בדוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי מבית מדרשו של חוקר המשפט יניב רוזנאי. בעזרתה הוא יכול להפוך עצמו לאסיפה מכוננת ולהכריע שהחלטות הכנסת, חוקי הכנסת ואף חוקי היסוד שלה אינם תקפים. צריך גם להגיד שלבית המשפט יש קייס במקרה זה: חבלה בשלטון החוק שמטרתה הברורה היא להציל אדם אחד בתיק משפטי ספציפי, ואפילו הוא ראש ממשלה פופולארי, אמורה להיות מעבר לסמכויותיו של בית נבחרים. כבר היה הגיוני בהרבה שהכנסת פשוט הייתה קובעת שקבלת טובת הנאה בדיווח עיתונאי אינה נכנסת לגדר עבירת השוחד. כך היה נחקק חוק לכולם בסוגיה עקרונית, אך הוא לא היה מציל את נתניהו מכל הפרשיות.

העובדה שראש הממשלה נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול לחלק טובות הנאה אישיות וקואליציוניות תמורת הבטחת חסינות לו היא כשלעצמה נראית השחתה מוחלטת של החיים הציבוריים בישראל. ממש משהו שעוד לא היה כדוגמתו. התוצאה גם יכולה להיות אירונית להחריד. הפרשיות שנועדו להפיל את נתניהו יקבעו את שליטתו במדינה כל עוד הוא מתפקד ולא סיעודי (ולהזכירכם, אביו הלך לעולמו צלול ואחרי גיל מאה). הרי ברגע שיפרוש תפוג החסינות, הוא יהיה חשוף למשפט פלילי ולמאסר כמעט בטוח, ואיזה פוליטיקאי ירצה לפרוש במצב כזה. לכן ימשיך לשלוט, וייתכן שהדמוגרפיה במדינה הנוטה ימינה תאפשר לו ניצחונות בעוד ועוד מערכות בחירות. תמיד יצטרך להקים קואליציה עם הכוחות הקיצוניים והחרדים שיגבו את חסינותו ולא עם הכוחות המרכזיים במפה הפוליטית שיסרבו למתן החסינות.

כל זה בלתי קביל ולכן בית המשפט העליון יצטרך לעמוד בפרץ ולחסום את קונספט החסינות. אבל לנתניהו יהיה תמריץ לכופף את בית המשפט העליון בכל דרך, ולחוקק חוקים שכנגד. כתוצאה מכך יפרוץ משבר חוקתי חריף, שבו קציני המשטרה יצטרכו פשוט להכריע האם לציית לבית המשפט או לממשלה. בפועל בית המשפט העליון נמצא בעמדה טובה הרבה יותר לנצח. הוא לא אדם אחד, אלא מוסד, ויש לו גיבוי מוחלט מכל האליטה הישראלית והבינלאומית.

מצד שני, גופים צריכים לברור את הקרבות שלהם, ובכל מלחמה יש סיכונים מיותרים והסתבכויות לא ברורות. גם מערכת שלטון החוק מבינה זאת. הפיתרון הסביר, ההגיוני, המוצדק, הברור מאליו היה ונותר אחד. נתניהו יפרוש תמורת עסקת טיעון מקלה ביותר או אפילו חנינה. אחרי שנחל ניצחון גדול בבחירות – נבחרו 61 ח"כים ממפלגות שמוכנות לתת לו חסינות, אחרי שיתקבע לדורות כראש הממשלה שכיהן הכי הרבה, אחרי שנחל הישגים מדיניים ובטחוניים מדהימים בתקופת טראמפ, הוא בעמדה נוחה לעבור לתפקיד הבא: מתן הרצאות בצפון אמריקה באנגלית משובחת תמורת הון עתק.

תיאוריית כורסה על ההבדל בין תיאוריה לכורסה

תיאוריות פסיכולוגיות הן ההיפך מכורסה. כאשר כורסה נוחה מאוד, צריך לקנות אותה. כאשר תיאוריה פסיכולוגית נוחה מאוד, צריך לזרוק אותה. או לפחות כך תמיד חשדתי.

מדוע בנות מצליחות פחות מבנים במבחנים במתמטיקה? שאלה שאפשר להרחיב אותה גם לפערי הצלחה בין קבוצות אחרות כמו שחורים ולבנים. יש תשובות לשאלה זו שמדעני הפסיכולוגיה יאטמו אוזניהם וישירו "לה לה לה" כדי לא לשמוע בת קול שלהן לעולם. אבל יש תשובה אחת אפשרית שהיא נוחה מאוד לפסיכולוגים ליברלים שוחרי טוב וצדק מגדרי : תיאוריית איום הסטריאוטיפ. התיאוריה הזו גורסת שבנות אשר עמלות על פיתרון תרגילים במתמטיקה עומדות בסיטואציית חרדה קיצונית. במוח מהדהד להן הסטריאוטיפ שלפיו הן שוות פחות. החברה חלחלה להן אותו במגוון דרכים. החרדה מכה בהן, משתקת את ידן האוחזת בעיפרון ואת מוחן המחשב חישובים והישגיהן נפגעים.

במרוצת השנים הצטבר גוף מחקר יפה בתחום. ולעתים היה נדמה שהנה התיאוריה מאוששת מעבר לספק סביר: הבלטת סטריאוטיפים אכן פוגעת בהישגים אקדמיים. המסקנה המתבקשת הייתה שאם תודבר המיזוגניה, שלמרבה הצער מתרגמת לחרדה אשר מקננת בסתר במוחן של בנות, יחול זינוק מרשים בהישגים שלהן.
קשה לי לפקפק במאמרים מחקריים אשר מתפרסמים בג'ורנלים נחשבים ומצוידים בכל המבחנים הסטטיסטיים הנדרשים. ובכל אופן תמיד כל זה נראה לי מעורר חשד.. התיאוריה פשוט נוחה מדי.
יש מגוון כלים שיכולים לגרום לתיאוריה מדעית לצבור תאוצה ופרסומים אף שאינה אמת. אחד הפשוטים בהם הוא הטיית פרסום. חלק מהמחקרים מוצאים עדויות לתיאוריה. חלק לא. רק המחקרים התומכים בתיאוריה זוכים להתפרסם. כנגד זה החלה להתבסס במדעי החברה גישה חדשה: רישום מראש. עורכי המחקר רושמים אותו לפני ביצועו בפועל וכך עריכתו ותוצאותיו לא יחמקו מעין הקהילה המדעית, יהיו אשר יהיו.

ואכן לאחרונה נודע כי מחקר מקיף ששותפו בו אלפיים תלמידים, שנרשם מראש בהתאם לגישה החדשה, נערך בהולנד ועסק השפעות איום סטריאוטיפ על הבדלים בין המינים בהישגים. מחקר זה לא מצא שום תוצאה. מה שמחזק את החשד שכבר הובע מזמן שהטיות פירסום הביאו לעליית תיאוריית איום הסטריאוטיפ או לפחות לניפוח האפקט שלה.
הוויכוח על התיאוריה הזו לא תם ולא הושלם. אבל בינתיים אני מתחזק בתיאוריית הכורסה שלי על ההבדל בין כורסה לבין תיאוריה. תיאוריה לא אמורה להיות נוחה מדי.