תמריצים נגד פסקל

הבלוגר האמריקני סקוט אלכסנדר הוא חכם להפליא. תענוג לקרוא. בפוסט האחרון שלו הוא מעלה שאלה מעניינת.  כידוע בלייז פסקל העלה טיעון מנצח מדוע כדאי לאדם להיות ירא שמיים. אם אתה מכלה חייך על אמונה שאיננה אמונת אמת, זהו הפסד, אבל לא הפסד אינסופי. לעומת זאת, אם אתה מפספס את אלוהי האמת ובשל כך תעביר חיי נצח בגיהנום, ההפסד שלך אינסופי. כדאי לך לעבוד אלוהים, אפילו אם אתה מעריך את סבירות קיומו כנמוכה, כי סיכוי נמוך כפול אינסוף עדיין נושא ערך אינסופי.

הבלוגר אלכסנדר מציע להעביר חשיבה מסוג זה לתחום הרפואה. יש כל מיני תרופות אליל לקוביד, בולטת ביניהם התרופה איברמקטין. כנראה איברמקטין לא באמת עוזרת הרבה לחולי הקוביד, אבל פורסמו כמה מחקרים שכן מעידים על אפקטיביות מה. אלכסנדר מעריך שהסיכוי שהיא עוזרת לחולים הוא עשרה אחוזים. גם חומרים אחרים, למשל תוספי ויטמין די, תוארו כתורמים לחולי הקוביד. יש כמה מחקרים שאפילו תומכים בכך, גם אם הם רחוקים מלעמוד בסטנדרט הזהב הרפואי.

אם כך, שואל אלכסנדר, מדוע שלא ניתן לכל חולה קוביד עשרות חומרים, בתנאי שאינם ידועים כבעלי תופעות לוואי איומות ובתנאי שאינם יקרים להחריד. קרוב לוודאי שאין בדבר הרבה תועלת, אבל גם לא נזק. ולפי ההיגיון של פסקל, סיכוי קטן לתועלת עצומה (ואולי אפילו אינסופית, החיים עצמם) גובר על סיכוי גדול לחוסר תועלת.

כדאי לקרוא את הפוסט כדי לראות איך אלכסנדר מתמודד עם השאלה הזו. בין היתר הוא מציין שגם לאיברמקטין יכולות להיות תופעות לוואי קשות, ואפילו תמותה עודפת נקשרה בשמה של התרופה, אם כי כנראה שלא בצדק. הדבר הזה מעיב על תמונת הסיכויים הפסקליאנית. אין מדובר בסיכוי קטן לרווח אינסופי מול סיכוי גדול להפסד קטן. גם ההפסד יכול להיות, בסיכוי קטן, אינסופי.

ברם, הטיעון המנצח בעיניי הוא מתחום התמריץ. אם אדם אחד או שניים ינהגו לפי הרפואה הפסקליאנית ניחא. אבל אם המון אנשים יתחילו לצרוך כל תוסף שמישהו טען פעם שיש לו איזשהו ערך, הדבר ימשוך את תשומת לבם של נוכלים ושרלטנים, והם יקדמו מחקרי כזב, עלובים במדגם ובשיטות המחקר, שיפתו את התמימים להכליל את תרופת הפלא שהם משווקים בין רכיבי הרפואה הפסקליאנית שלהם. לפי זה, בצריכת איברמקטין ותרופות שקר דומות יש אלמנט לא מוסרי סמוי (איברמקטין היא תרופת שקר רק בהקשר של הקוביד כמובן. על הצלחתה במטרתה המקורית נגד תולעים ניתן למפתחה פרס נובל). הצרכנים מעודדים בכך רפואת כזב.  לפעמים משתלם ליחיד לעשות משהו שלא היה רוצה שהכלל כולו יעשה, אבל מההיבט הציבורי הרחב זו טעות איומה לנהוג כך.

בכך גם נפתרת הבעיה המקורית שהציג הפילוסוף פסקל. ברור שלא ניתן לקבל על עצמך לסגוד לאלוהים שאתה נותן רק סיכוי קטן לקיומו, מאחר שאם תבחר לסגוד לו בשם הסיכוי הקטן, אתה תתמרץ בכך נביאי שקר לבוא ולמכור לך וליתר האנושות אלוהים כוזבים מכל הסוגים, בשם הסיכוי המזערי שאולי הם נושאים בפיהם אמת.

הצעת חוק מביכה

הממשלה מגישה הצעת חוק חשובה מאוד – הגבלת כהונה של ראש ממשלה לשמונה שנים בלבד. הדבר אמור למנוע תופעות של פולחן אישיות סביב אדם אחד, כפי שקרה סביב בנימין נתניהו. מרגע שגילינו שהפסיכולוגיה הפוליטית של ציבור רחב בישראל מובילה לכך שתופיע בקרבו אמונה שלפיה המדינה אמורה לשרת אדם אחד ומשפחתו במקום שאותו אדם ומשפחתו ישרתו את המדינה – אין מנוס מלקבוע חוקי הגבלת כהונה כאלו, גם אם לרוב הם אינם מקובלים בדמוקרטיה פרלמנטרית.

ייאמר לזכותה של הצעה זו שגם המרכיב הפרסונלי נוטרל ממנה כליל. היא חלה רק מעתה והלאה ולא רלוונטית לבנימין נתניהו. אלא שהממשלה הפכה את ההצעה הזו לבדיחה. במקום לקבוע שראש ממשלה שכיהן תקופה ארוכה לא יוכל לכהן עוד מעתה ועד עולם, כפי שמקובל בארה"ב, היא הכניסה תקופת צינון קצרה עד גיחוך, בת שלוש שנים. קל לראות איך נתניהו עתידי ימצא לו פוליטיקאי דרג ב' שישמש כבובת קש שלו עד שיחלפו שלוש שנים, והוא יוכל לשוב לכהונה מלאה. כך עשה פוטין בזמנו עם מדבדב.

במקום זאת חוק ראוי היה שונה בשלושה רכיבים.

  • תקופת הכהונה הרצופה הקצובה בחוק היא קצרה מדי. 8 שנים הם הרבה מאוד זמן, אבל אם הציבור הישראלי מאוד רוצה בשלטונה של אישיות מסוימת, לגיטימי להעניק לה 10 או אפילו 12 שנה בשלטון. הדבר העיקרי הוא שיהיה אופק ברור לעולם שבו אותה אישיות כבר לא תשלוט, ולפיכך יווצר צורך טבעי לסמן לה ממשיכי דרך ותסולק מהתפיסה הציבורית המחשבה החולנית שהמדינה תלויה באדם אחד, מוכשר ככל שיהיה. את פארסת נתניהו הנוכחית אפשר היה למנוע אפילו אם היינו קובעים הגבלת כהונה קיצונית באורכה, בת 15 שנה.
  • תקופת צינון של שלוש שנים הופכת לבדיחה את הקונספט. זו תקופה קצרה וכמעט חסרת משמעות במונחים פוליטיים. או שתקופת הצינון תימשך עשור, או שבכלל לא יהיה צינון וכמו בארה"ב, הגבלת הכהונה תהיה תקפה לכל החיים. אחרת בארה"ב היינו רואים את ביל קלינטון מתמודד ב-2024 מול ג'ורג' בוש.
  •  החוק מאפשר לראש הממשלה לכהן בכל תפקיד אחר, אחרי שמיצה את הגבלת תקופות הכהונה. קל לראות איך פוליטיקאי שלא מוכן לפרוש יוכל להתיישב בשלל תפקידים אחרים בממשלה או אולי לפעול מתוך הכנסת לשינוי חוק היסוד ולכך שיוכל להיבחר שוב. צריך לקבוע שראש ממשלה שמיצה את כהונתו לא יוכל עוד להיבחר לכנסת או להתמנות לשר.

כשהנפגעות סיפרו על עצמן

באתר הארץ ניתנת הכותרת הראשית לכך שיתד נאמן לא יפרסם מחר את טורו של חיים ולדר, וזו אכן כותרת מרעישה ומוצדקת. הארץ מפרסם ידיעה על כך שחיים ולדר, סופר חרדי נערץ, פגע מינית, ויתד נאמן מגיב בכך שמסלק את ולדר משורת כותביו – זהו רצף עניינים מפתיע ולא טבעי. אני מנחש, בלי לדעת בוודאות, שביתד נאמן קיבלו את ההחלטה מאחר שיש להם סימנים כלשהם לכך שההאשמות נגד ולדר רציניות ומבוססות. החברה החרדית היא חברה היררכית שבה מוכנים להעניק לחברים הנאמנים בקהילה שכפ״ץ הגנה כשהם מואשמים בידי אחרים, חלשים יותר. האינטואיציה הבסיסית של אדם חילוני מערבי ליברלי היא ״החלש תמיד צודק״. אצל החרדים האינטואיציה היא כמעט הפוכה: ״הגבוה בהיררכיה הקהילתית שלי תמיד צודק״.

והנה כאילו יתד נאמן מכפיף עצמו לסולם הערכים של עיתון הארץ. אבל אם מאמינים להאשמות נגד ולדר, זה בלתי נמנע. ההאשמות נגד הסופר הן מזעזעות ולא ניתן ללמד עליהן זכות שניתן לעתים ללמד על נאשמי מי טו, כאילו לא הבינו את שינוי הכללים שחל בחברה או שהתנהגו מתוך חוסר הבנה של הרמזים של הצד השני. סופר מבוגר שקנה את שמו על הבנת עולמם של ילדים מקיים יחסי מין עם בת 13. זה מחריד גם חרדים.

זהו רגע חשוב בתולדות ״מי טו״ בישראל, בתולדות החברה החרדית ואפילו רגע לרשום בתהליך הציביליזציה שמתניע את ההיסטוריה המערבית מאז תום מלחמת העולם השנייה. המוסד החשוב ביותר בחברה החרדית מקבל את הכללים החדשים החלים לגבי כבודם של נפגעים מינית.

מצער שולדר הוא זה שנחשף בקלונו כי לזכותו ייאמר שגם הוא תרם לתהליך הציביליזציה החרדי כמי שהאיר את הילד ונפשו. כשאני למדתי בחינוך החרדי המיינסטרימי ספגתי מכות קשות באופן קבוע. למיטב ידיעתי דברים כאלו לא קורים יותר כי לזכויות הילד כבר קיימת מודעות גם שם. הגילויים על ולדר מותירים טעם מר מאוד ומעלים את השאלה האם בעצם לא ניתן לתת אמון באיש.

אנשים מספרים על עצמם ועל האחרים שחשובים להם

יש ז'אנר ספרים שאני מאוד אוהב – אנשים מספרים על עצמם, על עולמם הפנימי, על רגשותיהם ועל חוויותיהם. במילותיהם שלהם, בלי מסכות ובלי מגננות, אם כי לעתים קרובות בשם בדוי. בני אדם הם בעיניי היצירה המפוארת ביותר של הטבע, ולהתוודע למי שהם מבפנים באופן הכי אותנטי תמיד נראה לי חוויה שהיא פשוט נשגבת. לכן אף פעם לא זלזלתי בביקור אצל רופא שיניים שבו אפשר לקרוא "לאישה" בחדר ההמתנה. עיתוני נשים רצופים בכתבות כאלו, אבל ישנם גם ספרים מסגנון זה ואפילו ממש איכותיים.

רק חיבוק

חלוצת הגישה בארץ ומי שכתבה ספרים רבים בסגנון זה היא עמיה ליבליך, שהיא פרופסור לפסיכולוגיה ומהחוקרות המובילות בעולם במחקר האיכותני, שלא מודד אנשים כמותית אלא נותן להם לגולל את סיפוריהם. לאחרונה קראתי את ספרה האחרון של ליבליך, "רק חיבוק" שעוסק באהבה רומנטית בגיל מבוגר. כשאנשים מדברים על הקשרים הבין אישיים המשמעותיים שלהם הם מדברים על אחד הדברים החשובים בחייהם, אם לא החשוב ביותר – וזה נוגע בליבת מי שהם וגם תמיד מעניין, נוגע ומשמעותי לי כקורא.

ליבליך כתבה את הספר על רקע מגפת הקורונה, ויש חשיבות מיוחדת ללמוד על חייהם של מבוגרים בתקופת המגפה. הבחירות שהחברה המערבית ברוב המדינות לקחה בתקופת המגפה, להטיל סגרים והגבלות קשות ולעודד חיסונים, זכו לזלזול ולביקורת כי הרי המגפה הורגת מעט צעירים יחסית. אבל גם לחייהם של זקנים יש ערך. הם יוצרים, והם אוהבים והם שמחים והם חווים רגעים נפלאים גם בגילם, והספר יכול לשכנע את מי שיעלה על דעתו לפקפק בכך. למרות ששמו של הספר רומז אחרת, הרבה מהמרואיינים מדווחים שהם אינם מסתפקים בחיבוקים ויש להם חיי מין פעילים. אחת המרואיינות אפילו אמרה שהרשתה לעצמה בשנות השבעים לחייה לבטא את צרכיה הפיזיים בזוגיות פרק ב' כפי שלא העזה מעולם.

מהספר אפשר ללמוד על דינמיקות מעניינות של זוגיות מבוגרת. כמובן הכימיה עם הילדים חשובה. אישה אחת עזבה את הגבר שמצאה כי נכנס עם הבן שלה לוויכוח פוליטי שעבר לפסים אלימים בזמן "צוק איתן". מנגד, הבן שלה היה זה שחיפש עבורה שידוך חדש, במין היפוך תפקידים לעומת מה שמקובל בחברות מסורתיות שבהן ההורה מחפש עבור הילד את זיווגו. מההיבט הכלכלי – יש חשדנות של הילדים כלפי ההיבט הכספי, והסכמי ממון וצוואות הם חלק בלתי נפרד מההסדרים.

ישנם זוגות שבוחרים להישאר לגור בגפם, ולא חושבים שחיים יחד מתאימים לחייהם בשלב זה. בכלל הגמישות של זוגיות מבוגרת היא עצומה. ותמיד מרחף החשש הבריאותי, כי בקלות בן זוג יכול להפוך לסוג של מטפל.

ישנה הדינמיקה של בתי אבות. הגברים מבוקשים בהרבה מהנשים, כי הדמוגרפיה אומרת שלנשים יש תוחלת חיים ארוכה יותר. מכאן שהגברים ששרדו והם במצב בריאותי טוב הם מבוקשים במיוחד. "נשים היו תמיד הרוב. כשהגיע גבר בודד, מייד הייתה עליו התנפלות שלא תיאמן". הפועל "להתנפל" נשנה בספר, כשהוא מתאר את גישתן של נשים מבוגרות כשהן נתקלות בגבר פנוי בן גילן.

מצאתי עניין בדעת מיעוט של מרואיינת אחת שפסלה את כל קונספט האהבה בגיל מבוגר.

יש מחיר לזוגיות המאוחרת הזאת שאת כותבת עליה. זה שונה אם זה בעלך 50 שנה ואתם מזדקנים יחד. אבל להתאהב בגיל כזה – הרי אי אפשר להפריד את הגוף מהנפש… לדעתי זה בלתי אפשרי להתאהב באיש חדש בגילנו. אולי אפשר להידלק, להתאהב ככה בסערה, אבל זה לא יחזיק. אני ממשיכה לחלום על חתיך צעיר, בן 50 לכל היותר, חטוב וחזק. אם אפשר – שגם יודע לתקן כל דבר בבית, אבל חתיך שכזה לא ירצה מציאה שכמוני.

הייתי מצפה לשמוע דעה כזו ממרואיין גבר, כי הפיזיות הבריאה והיפה של בת זוג נתפסת חשובה במיוחד אבולוציונית לגברים, והיה מעניין שדווקא אישה צוטטה כבעלת גישה זאת. בספר היה נראה שדעתה של אותה מרואיינת היא היוצא מהכלל. גברים ונשים בגילאים מבוגרים עדיין מסוגלים למצוא עניין זה בזו ואולי זה באמת פלא אבולוציוני.

איפה החברות שלנו

ספר נוסף שקראתי לאחרונה שעוסק בקשרים בין אישיים החיוניים כל כך לאושר שלנו ורצוף מונולוגים של נשים, מעניין לא פחות ואפילו חדשני, הוא "איפה החברות שלנו" של חני לרמן. לרמן היא אמא לילדים ונשואה לבעל אוהב. יש לה אפילו אחות שהיא קרובה אליה מאוד, ובכל אופן חשה חסך עצום בחייה כאשר החברות שלה התרחקו. התנתקות של חברה אחת שחשבה לקרובה הייתה שבר ענק, קשה מפרידות זוגיות שהיא חוותה. היא עשתה מאמץ נואש למצוא חברות חדשות בשלל דרכים והגיעה למסקנה שזה דבר קשה ביותר. אבל הקושי הגדול ביותר שלה היה נעוץ בתחושה שהחברה נתנה לה שלהתעסק בצער על העדר חברות עם נשים אחרות זהו דבר הזוי, מופרך ולא מקובל חברתית. היא תולה זאת בהסבר מעניין מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית – בני אדם נותנים העדפה לדברים הבסיסיים ההכרחיים לקיום ולהישרדות – התפרנסות, בן זוג להקים איתו משפחה, ילדים. דברים גבוהים יותר בפירמידת הצרכים של מאסלו נדחקים הצידה, אבל גם הם יכולים להיות חיוניים לאושר. בסופו של דבר הקימה מיזם של קבוצות שאליהן נשים באות במוצהר כדי למצוא חברות חדשות, וההיענות הדהימה אותה ופוגגה את תחושותיה שהיא הזויה ושתזכה לבוז על תוכניותיה.

יש לי סימפתיה עמוקה למי שמתגבר על התחושה שהוא אדם הזוי שראוי ללעג ועושה בעולם דברים פורצי דרך ובכלל הספר מעניין ביותר ורצוף תובנות מרתקות. למשל שאחרי גיל האוניברסיטה (ואולי עד הדיור המוגן) אין כל כך דרכים מקובלות חברתית למצוא חברות עמוקה. מביך לנסות זאת, והפחד מדחייה ומלהיתפס מוזר, כמו תמיד, משתק אנשים. תובנה קריטית אחרת היא על האופן שבו גירושים ואובדן הורסים גם חברויות, וכך אישה מאבדת את סביבת התמיכה שלה דווקא ברגע שבו היא נזקקת לה יותר מכול. למשל, כשנשים מתחילות לחשוש שחברתן הגרושה תפתה את הבעל.

חברות קריטית בכל גיל, אבל כמו בספר של ליבליך, אפשר למצוא בספר חומר מרתק וחשוב על הקריטיות של הקשרים הבין אישיים בקרב נשים בגיל המבוגר, נושא שחשוב גם מפרספקטיבה דמוגרפית וכפי שציינתי לעיל, נשים מטבען מאריכות חיים יותר מגברים ועלולות למצוא עצמן לבד. למשל במונולוג היפה הבא מפי אישה בת 71:

כל חברותיי בעיר החדשה אלמנות או גרושות וחיות לבדן. זה מרכיב חשוב בקשר. אנחנו ערות מאוד אחת לצרכים של השנייה, מתעניינות זו בזו בחגים ובשבתות, בודקות שאף אחת לא נשארת לבד. אפילו הגדרנו בינינו שאנחנו רואות את עצמנו כסוג של משפחה. את חולה? תרימי טלפון שנבוא לעזור לך. אנחנו נותנות גיבוי, קרבה ומענה למצבי לחץ אחת לשנייה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית לגמרי. הן כל כך מרכזיות בחיים שלי, שכשהבנתי שאחת מהן עוברת לעיר אחרת, היה לי ממש שבוע של כעס ואבל.

חשוב מאוד להגיד שאנחנו ישירות לגמרי זו עם זו. אף אחת לא משחקת משחקים, וזה לא מובן מאליו. לא מתחשק לי לצאת לסרט? אני אגיד "לא מתחשק לי" לזו שיוזמת. יש לי סבלנות לדבר? יופי, בואי! ואם התעייפתי אני אומרת "אני צריכה את הלבד שלי", וזה מאוד עוזר.

ברית עם מפלגה אחת

אירן נחושה ככל הנראה להתקדם לגרעין ולצפצף על ממשל ביידן. ממשל ביידן מנגד אימפוטנטי וחסר אונים בחזית האיראנית בצורה שקשה להאמין. ישראל נראית חלשה כרגע מכדי להשפיע מלבד בתקיפות סייבר חסרות משמעות שמקבלות תגובת סייבר מהירה וכואבת מצד אירן כפי שאירע בחשיפת האתר אטרף.

ייתכן שהדבר מסמן שינוי היסטורי במזרח התיכון, שכבר מזה זמן היה באוויר – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב לא באמת מחויבת עוד לביטחון ישראל. הדבר היה באוויר מזה זמן, כי רבים מפעיליה של המפלגה ממש לא סובלים את ישראל, שעצם קיומה מנוגד לאג'נדה הפרוגרסיבית ולתנועת הנעורות, שלפיה כל דבר טוב מקורו באנשים לא לבנים ובעולם השלישי וכל דבר רע מקורו באנשים לבנים. הייתה ציפיה שהעובדה שביידן ניצח בפריימריז הדמוקרטים, ולא סאנדרס, תוביל את הדמוקרטים למדינות חוץ מיינסטרימית. לעת עתה, נראה שבחזית האיראנית תקווה זו לא התממשה. זו אכזבה ענקית.

אמנם היה מתח גדול בין ישראל לארה"ב על הסכם הגרעין כבר בתקופת אובמה, אבל בהסכם הגרעין יכלו גם חלק באנשי הממסד הביטחוני פה לצדד. במדיניות ההבלגה המוזרה של ארה"ב מול אירן תחת ממשל ביידן אין מי שיצדד.

לישראל יש עדיין נכס גדול. מפלגה אחרת, שצפויה לשלוט באמריקה חצי מהזמן בטווח הארוך, עדיין מחויבת לביטחון ישראל – המפלגה הרפובליקנית. קשה לדעת אם הרפובליקנים יחזרו לשלטון ב-2024, ואם כן אז לכמה שנים. הסיכויים הם בערך פיפטי פיפטי, כמו תמיד באמריקה מדי ארבע שנים. אמנם גם אצל הרפובליקנים יש אגף בדלני, אבל כרגע נראה שההשפעה האוונגליסטית הרבה יותר משמעותית, ומנהיגי המפלגה מחויבים לחלוטין לישראל.

לכן, כל מי שרוצה שהוא ומשפחתו יוכלו לחיות בישראל לאורך שנים בשגשוג ובביטחון ולהדחיק את זוועת המחשבה על האפשרות של שואה שניה שתגיע כשלאויבי ישראל יהיה את הכוח הצבאי להשמידה, צריך להתעלם מדעות פרוגרסיביות, אם יש לו, בנושאים כמו הגירה, הפלות, זכויות מיעוטים, מדיניות רווחה. לסבול אפילו את פולחן טראמפ ואת שקריו וגסות רוחו ולייחל לניצחון ולהתחזקות של המפלגה הרפובליקנית בכל זירה, כפי שאירע בבחירות החשובות למושל בוירג'יניה וכפי שניכר בהמשך ההתחזקות של הרפובליקנים בקרב ההיספנים בטקסס.

אני בנטיסט גאה

לפי סקרי "דיירקט פולס", ראש הממשלה הנוכחי בכלל היה אמור להיות בנימין נתניהו.  לכן יש להתייחס בחשדנות מה לסקר האחרון של מכון זה לפיו נפתלי בנט לא עובר את אחוז החסימה. עם זאת, הממצאים גם לא לחלוטין מופרכים. הבייס הדתי לאומי התרחק ברובו מבנט. שופרי ביבי מצליחים לשכנע מצביעים ימניים כשהם מקשקשים על זוועת השותפות עם רע"מ, כאילו לא כל הח"כים של הימין הסכימו לקונספט אחרי הבחירות פרט לאחד ויחיד, בצלאל סמוטריץ'. מי שהאזין לראיונות עם כל ח"כ ימני אחר בימים שבהם נתניהו ניסה בקדחתנות להקים קואליציה, הבין היטב שאנשי הימין מוכנים לסבול שותפות עם רע"מ למען הקמת ממשלת ימין. ואגב, אם באמת בנט הוא אסון ונתניהו הוא גואל ישראל, הסירוב של סמוטריץ' לאפשר לביבי להקים ממשלה עם עבאס היה חוסר אחריות מוחלט.

אני כיום בנטיסט גאה ובר מזל לא קטן. יש לי מזל לחיות הרבה שנים במדינה שבה אני אוהב, ואפילו מעריץ, את ראש הממשלה. כך בתקופה האחרונה בה נפתלי בנט ראש הממשלה. כך היה בתקופת נתניהו. כל עוד תפקד באופן שפוי ולא גרר את המדינה לסבבי בחירות אינסופיים וללא תקציב, שמחתי בו וסמכתי עליו. התרשמתי מהכלכלה הרותחת, מנתוני דיכוי הטרור המרשימים, מההישגים בזירה הבינלאומית, מהסלידה מהרפתקנות צבאית ומנחישותו מול אירן. נדמה לי שהפוסט שבו אני מראה את הישגיו המדהימים של נתניהו בעצירת טרור הוא הנצפה בתולדות הבלוג (אולי לצד הציטטות שאיינשטיין אמר ושלא אמר).

אבל בשלב מסוים הנושאים האלו ירדו לעדיפות שנייה מבחינת ביבי. העדיפות הראשונה הייתה להוליך את העם שוב ושוב לקלפיות כדי שמתישהו איכשהו יקבל סוף סוף 61 מנדטים שיאפשרו לו לבטל את משפטו ולהשתלט על מערכת המשפט. זה לא קרה. אין לכך רוב בציבור, בפרט לא כאשר סמוטריץ' מסרב לשבת עם רע"מ.

אלמלא אומץ לבו של אדם אחד (שגם, בל נכחיש, ראה הזדמנות פוליטית אישית לפתחו) היינו עוד תקועים בלופ המטורף. אשרינו שנפתלי בנט נכנס לפוליטיקה והיה שם בזמן הנכון כדי לעצור את הטירוף. ובכלל חשוב שמחנה אידיאולוגי יכיל קולות מגוונים ולא יתמסר לפולחן אישיות של אדם אחד כפי שקורה בשיגיון הביביסטי.

התנהלותו של בנט במגפת הדלתא הייתה ללא רבב. הוא הבין שהמדיניות הקודמת לה הטיף, בדיקות וסגרים מקומיים, אינה רלוונטית כלל מול הנגיף. שינה כיוון במהירות. התעקש לא להיגרר לסגר מיותר וחסר שחר וזיהה שהחיסונים הם המשחק היחיד בעיר.

יש ספקות רבים כיום האם נתניחו פעל נכון בנושא העיקרי שהתמסר לו – עצירת המירוץ של אירן לפצצה האטומית. נתניהו כה מזוהה עם הנושא שהציבור נתן בו אמון אוטומטי לגביו. אבל דומה שנתניהו לא העריך עד כמה המפלגה הדמוקרטית מתקדמת בכיוון הפרוגרסיבי, ובאור זה אולי ביטול עסקת הגרעין עם אירן היה טעות. היא הייתה הרע במיעוטו כי ממשל דמוקרטי לא יעשה יותר ממנה כדי לעצור את המירוץ האירני לפצצה. מנגד, אם רפובליקני נחוש יחזור לשלטון עוד שלוש שנים וירסק את שלטון האייתולות, אולי עוד גישתו של נתניהו תוצדק. בכל אופן אין סיבה הגיונית לכך שלא נעשתה הכנה מספקת לשימור האופציה הצבאית מול אירן, דבר שהממשלה הנוכחית מתקנת בתקציב הנוכחי.

תקציב המדינה שצפוי לעבור השבוע מכיל גם רפורמות כלכליות חיוניות ומשמעותיות. הוא יוציא המון פרויקטים ממשלתיים מהקיפאון ובעיקר הוא יביא לקיצה סיטואציה חולנית וחצופה מאין כמוה שבה אינטרסים של כמעט עשרה מיליוני אזרחים משועבדים לאינטרס של אדם יחיד. כל זה לא היה קורה אלמלא נפתלי בנט, ועל כן אני מעריץ את התנהלותו ואת אומץ לבו ומגדיר את עצמי – בנטיסט גאה.

שכחו מה זה להיות יצירי האבולוציה

יש תופעת לוואי מחרידה לנגיף החצבת, כאשר הוא פוגע באלו שלא חוסנו מפניו. הוא מבטל את הזיכרון החיסוני. מי שנפגע בחצבת לא רק שצריך להתמודד עם המחלה הזו עצמה. הוא צריך להתמודד לאחר מכן עם מחלות אחרות שהגוף שלו כבר ידע פעם למגר אותן אבל אינו יודע עוד. הזיכרון החיסוני נמחק.

נראה שאפקט דומה יש לתנועת ההשכלה והנאורות. מרגע עלייתה על בימת ההיסטוריה היו לה הישגים מרהיבים שכולנו אסירי תודה עליהם ושמעצבים את חיינו הטובים והנוחים במדינה דמוקרטית. אבל גם חיסרון מזעזע – היא מוחקת זיכרון חיסוני.

במשך מיליוני שנים האדם התעצב בסביבה אבולוציונית שבה רכש אינסטינקטים בסיסיים אלמנטריים שהגנו עליו ואפשרו לו לשרוד ולהעביר את הגנים הלאה. למשל, לחשוד באנשים זרים שמא הם באים במטרה רעה. או לכבד היררכיה ולחוש שחברה לא יכולה לתפקד בלעדיה.

תנועת ההשכלה קראה תגר על התנהלות שמבוססת על אינסטינקטים וניסתה להחליף אותה בהתנהלות מבוססת שכל. אבל השכל, על כל כוחו ויופיו שהובילו את האנושות בתקופת ההשכלה להישגים מדהימים, אינו יכול להחליף לחלוטין את חוכמת הניסיון שנצברה בדורות של מלחמת קיום. מי שנדבק בנגיף ההשכלה, כמוהו כנדבק בחצבת – הוא מאבד זיכרון חיסוני עתיק.

לפעמים מדהים לראות איזה שטויות יוצאות מהפה של אנשים משכילים מאוד, למשל כלת פרס הנובל עדה יונת שתהתה מדוע ישראל בכלל כולאת מחבלים. או המוני האינטלקטואלים שעדיין מאמינים בזיהום השכל המרקסיסטי – זה שניסה לשווק עולם של שוויון לא היררכי שהפך במבחן המציאות לעולם של זוועה קומוניסטית.

השאלה היא לא מדוע אנשים חכמים פולטים שטויות. לכולם זה קורה. אלא מדוע יש שטויות שאתה יודע שתשמע בעיקר מחילונים משכילים ולא מקהלים לא משכילים או מקהלים דתיים, שתי קבוצות שחסינות יחסית לערכי תנועת ההשכלה. גם ישראל אומן זכה בנובל וגם הוא חכם בטירוף, אבל הוא דתי ולכן לא ידבר כמו עדה יונת.

קחו למשל את פרשיית הצוללות שמנסים עכשיו לעורר אותה. האשכנזים החילונים במדינה עסוקים באובססיה בשאלה האם הייתה שם איזושהי שחיתות. שחיתות היא בוודאי רעה ומסוכנת אבל היא לא סכנה קיומית. ועובדה: האנושות התקיימה דורות רבים בתרבות שבה הגבוהים בהיררכיה לוקחים לעצמם קצת יותר מהעוגה.

לעומת זאת, האיום האסטרטגי שהצוללות נועדו להגן מפניו ויכולת המכה השנייה שבאו לשמר הם בהחלט איום קיומי. היית מצפה שאשכנזים חילונים, אולי אפילו יותר ממזרחים שלא חוו ברובם את השואה, יוטרדו מאיומים קיומיים יותר מאשר מעניינים של טוהר המידות. ישאלו למה קונים פחות מדי צוללות ולא למה קונים יותר מדי. ובכלל הדברים שהאלוף יצחק בריק מדבר עליהם ונוגעים למוכנות צה״ל למלחמה הבאה מזעזעים פי אלף מפרשת הצוללות.

אבל זה לא עובד ככה. חשיבתנו מונחית על ידי אינסטינקטים אבולוציוניים או על ידי הנגיף שעובד כמו חצבת, שמחק אותם. באור זה גם יש להבין את המשפט העתיק של נתניהו לרב כדורי על כך שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים. אמר והתכוון לכך שיהודים צריכים לעמוד עם חרבם, והשמאלנים שכחו זאת. נתניהו אוכל השרצים לא ביטא את דאגתו מאובדן זכר המסורת ההלכתית היהודית אלא מאובדן האינסטינקטים הקיומיים הבסיסיים שבימים עברו בני האדם כולם, וגם היהודים שבהם, ניחנו בהם. הוא התחנף לרב כדורי הישיש, ולכן דיבר בשפת היהדות. אבל הבעיה האמיתית שעליה הצביע אז בחוכמה היא כזו שהיה יכול לבטא באופן רהוט יותר באוזני ענק רוחני אחר, צ׳ארלס דארווין. הבעיה האמיתית היא שכחת האינסטינקטים האבולוציוניים.

על לוקשים ולוקשנקו

כאשר מעדיפים הומניזם, ועוד מהסוג הצבוע והמתחסד, על פני חוקים, נוצרים תמריצים מעוותים לגמרי. ממליץ לכולם לקרוא את הכתבה בישראל היום (תודה למשה על ההפניה) על השימוש הציני אך גאוני שעושה שליט בלארוס לוקשנקו במדיניות מבקשי המקלט של האיחוד. למה שרק ארדואן יהנה – גם לוקשנקו רוצה ליהנות מכח הלחץ שיש למי שמחזיק בשסתום זרם הפליטים. הוא קורא לאומללי ארצות האיסלאם להגיע לארצו ומבטיח להם שמשם יוכלו להגר לאירופה. ככה נוצרת תסבוכת שלמה שנותנת לאנשים שהאיחוד האירופי הכי מתעב כוח לחץ עצום. הקושי של האיחוד להתמודד עם הצורך שלו באנרגיה מרוסיה הוא עובדת מציאות, ואולי בעתיד טכנולוגיות מדהימות של שמש, רוח, גרעין וגיאותרמיות יצליחו לנצח את פוטין ויורשיו. אבל שום טכנולוגיה לא תגאל את האיחוד מהתמריצים האיומים שיוצרות התחסדות וצביעות. כל עוד ימשיכו לשתף פעולה עם ההונאה לפיה מהגרים הם פליטים, או להלל אג׳נדה שלפיה יש באחריותו וביכולתו של העולם הראשון לקלוט את העולם השלישי, הם יצטרכו להתמודד עם ההשלכות.

זמן הימין הכלכלי

מה יקרה כשסוף סוף הבנקים המרכזיים ידפיסו מספיק כסף? שאלה שחיכתה במשך עשור לתשובה, והנה התשובה מגיעה. הכסף מתחיל לרדוף נואשות אחרי עובדים. בארצנו ישנו ביקוש היסטרי נואש לעובדים בתעשיית ההייטק ובארה״ב מדווחים על תופעה היסטורית שזכתה כבר לשם: ״ההתפטרות הגדולה״. המון עובדים שמאסו בתנאים של עבודתם הנוכחית, ברודנות של הבוסים או בשכר הנמוך, פשוט מתפטרים ויודעים שימצאו בנקל עבודה חדשה.

אבל גם אי אלו סממנים שליליים מתחילים להופיע. האינפלציה גואה, בפרט על רקע משבר האנרגיה באירופה והגרמנים נזכרים בחרדת האינפלציה הישנה שלהם. איגודי העובדים שם מתחילים לדרוש העלאות שכר שבוודאי יתרמו גם הן לאינפלציה כבמעגל שוטה.

המאבק בהתחממות הגלובאלית סופג מכה קשה בימים אלו מאחר שהאירופאים מאבדים אמון בטכנולוגיות הירוקות לאור משבר האנרגיה שלהם. זהו מאפיין של התקופה החדשה. עד עכשיו חיינו במשך יותר מעשור בעולם שבו השמאל צדק בו. לא הדפיסו מספיק כסף והפיתרון האופטימלי היה לחלק מספיק כסף לכולם ולהשקיע השקעות עתק בטכנולוגיות ירוקות. זה פיתרון שהשמאל קידם, והימין התחלחל ממנו (לפחות בטרם הופעת טראמפ שידו הייתה קלה על המדפסת). עכשיו מספיק כסף הודפס וצריך לייעל את הכלכלה כדי שלא תהיה אינפלציה. כאן לימניים יש הרבה יותר מה להציע. וגם: שני האיומים הקשים ביותר על הכלכלה העולמית, בעלי פוטנציאל קטסטרופלי: מלחמה עם אירן שתחסום את תעבורת הנפט ומלחמה בטאיוואן שתחריב את תעשיית השבבים ואת הסחר העולמי, שניהם נובעים מסכנות הפייסנות שמקדם השמאל.

מוקדם לדעת איך יתגלגלו הדברים כי המגמות האנטי אינפלציוניות לטווח הארוך הן חזקות מאוד. נשים מולידות מעט ילדים, הטכנולוגיות משתכללות, משבר האנרגיה יוחלף בשלב מסוים בעודף היצע. הריבית ארוכת טווח על האג״ח האמריקני היא זעומה (2 אחוז). את העתיד קשה לנבא אבל בהווה נראה שמתעצבת כלכלה שבה ימניים צודקים ולו לכמה רגעים.

כשסין תכבוש את טאיוואן

אדם לא הופך למנהיג טוטאליטארי של אומה כדי לשבת בבית ולצפות בנטפליקס. אחרי ששי ג'ינפינג ביצר את שלטונו וביטל את הגבלת תקופת כהונתו מצטברים סימנים רבים לכך שהוא עלול להיות מעוניין בהותרת חותם לדורות בתור המנהיג שאיחד את סין וכבש את טאיוואן.

סין מדינה ענקית, אך כפי שהעולם המוסלמי לא מסוגל להתאושש מכך שבישראל הזעירה קיימת ריבונות לא מוסלמית, ככה סין הקומוניסטית לא מסוגלת לשאת את קיומו של האי הטאיוואני הקטן הלא קומוניסטי. אם ארה״ב הייתה מחויבת חוזית להגן על טאיוואן, הסינים היו נרתעים ממלחמת עולם סביב האי. אבל הנשיא קרטר ביטל ב-1979 את חוזה ההגנה בין ארה״ב לטאיוואן. אם תפרוץ מלחמה גדולה סביב טאיוואן, אפשר יהיה לראות זאת כפיסת המורשת האחרונה של מדיניות החוץ של ממשל קרטר שהביאה לנו גם את שלטון האייתולות (אך אם להיות הוגנים, גם את השלום עם מצרים).

טאיוואן לא הצטיידה בנשק גרעיני, כך שיכולת ההרתעה שלה מוגבלת, ולמרות שגיאוגרפית למגני אי יש יתרונות ניכרים, ספק עד כמה הדבר יהיה אפקטיבי מול מעצמה עם משאבים בלתי נדלים.

אומרים שבישראל הילודה גבוהה כי האומה מתכוננת לסכנה הקיומית שהיא ניצבת בפניה. מנגנון נפשי דומה בהחלט לא קיים בטאיוואן שבה הילודה הממוצעת היא הנמוכה בעולם (כיום 0.82 ילדים לאישה). הדמוגרפיה מחבלת ביכולת הטאיוואנית להעמיד צבא שיוכל לאתגר מעצמת על. והדבר רק ייעשה גרוע יותר עם השנים.

החולשה שמפגין ממשל ביידן-האריס יכולה לפתות את סין. הם אינם יודעים מול מי יעמדו בעוד שלוש שנים, אבל הם יודעים מי ניצב בפניהם בהווה. מדינה חלשה עד גיחוך מול אמריקה כמו אירן מתחצפת כרגע בהעשרת אורניום ולא נענשת. מה יעשה ממשל ביידן מול מעצמה אמיתית?

לצד טאיוואן עומד שיקול אחד. מלחמת כיבוש תהווה קטסטרופה כלכלית עולמית. הפרשנים סבורים שהיא תביא בוודאות להשבתה ממושכת של תעשיית השבבים העולמית ולמחסור קיצוני במוצרים אלקטרוניים מתקדמים. בנוסף המערב יצטרך להטיל סנקציות על סין. אלו יהיו סנקציות חסרות תוחלת כי שטח משוחרר כבר לא יוחזר, אבל לא יהיה מנוס מלהטיל אותן כדי לעשות משהו בתגובה, גם אם בכך לפגוע בסחר החופשי בעולם. האם החשש הכלכלי ירתיע את סין מלפעול? אולי, אין לדעת, לא בטוח.

מלחמת טאיוואן תפצל את הגלובוס לשני מחנות, ישראל תהיה עם ארה״ב. אירן תהיה עם סין. קרוב לוודאי שהמלחמה תקרב בין אירן לסין ותקשה עוד יותר על עצירת השאפתנות האיראנית. המלחמה תפגע בזרימה החופשית של המוצרים הזולים מהמזרח, תזעזע את כלכלת העולם, אולי אף יותר משהקוביד זעזע, ותמחיש את חולשתו של המערב מול המעצמות הלא דמוקרטיות. יהיה זה יום חג לסוחרי הנשק (שרבים מהם חיים כאן). אם הסדר העולמי ייהרס בזמן ממשל דמוקרטי, נרוויח לכל הפחות שחיקה ביוקרתה של הפייסנות שמקדמים הדמוקרטים, ואולי על כך תהיה נחמתנו. הצעירים באמריקה יחדלו לרגע לעסוק בעוולות גזעיות מדומות וישימו לב לסכנות גיאופוליטיות של ממש. גם בישראל יעלה אובדן טאיוואן מחשבות קשות על מידת החוכמה שבהסתמכות על הגנה אמריקנית.