בוויכוחי רשתות חברתיות למיניהם אני תמיד רואה את אלו המטיחים בחרדים את היותם חידוש מודרני, זאת בניגוד ליומרה החרדית לשקף מסורת יהודית בת 3,000 שנה. הטענה הזו היא בעיניי גם אמיתית, אבל בעיקר שקרית. היא אמיתית במובן זה שכל יצור שורד חייב להתאים את עצמו לסביבה כל הזמן כדי להמשיך לשרוד. החרדים עשו שינויים משמעותיים ביהדות כדי לשרוד – הם הפחיתו בערך הפרנסה ובעבודת הכפיים; חלקם מעבירים את נטל הפרנסה לנשים, דבר מוזר וחריג בהיסטוריה היהודית; חוסר העניין שלהם להשתתף בנטל ההגנה על הקיבוץ היהודי אף הוא משונה בפרספקטיבה היסטורית. גם כל מיני גינונים שטחיים שלהם, למשל הלבוש המזרח אירופי בארץ ישראל החמה, אינם באמת מתכתבים עם היהדות לדורותיה. לדברים אחרים שמאפיינים את החרדים, כמו חוסר העניין בידע המדעי של דורם, יש דמיון בהתנהגות יהודים בימים עברו, אבל גם כאן – חוסר העניין במדע בוודאי לא אפיין את היהדות בכל הדורות, ורבים מחכמי ישראל עסקו במדע, וכמובן אפשר להזכיר את הרמב"ם בהקשר זה, כמו גם רבים אחרים.
ברם, הטענה שהחרדיות היא חידוש מודרני, היא בעיקר שקרית, כי אלו שאומרים זאת באים לרוב מפרספקטיבה שנטשה את הדת לטובת ערכים שהם בעיקרם אוניברסליים והומניסטיים. הם באים לומר שכפי שהם אינם מחוברים לדרך החיים היהודית המסורתית, כך גם החרדים אינם מחוברים אליה, ולפיכך אין לחרדים עליונות עליהם בוויכוח על מורשת היהדות. אבל זו אמירה קלושה. המוטיבציה האולטימטיבית של החרדיות היא לשמור על גרעין הקיום היהודי – שימור עם ישראל והמסורות שלו. השינויים שהחרדים עשו ביהדות הם שינויים אבולוציוניים, שמטרתם לשמור על הקיום. זאת בעוד שהשינויים החילוניים ביהדות משקפים מוטיביציה אוניברסלית קוסמופוליטית, שבסופו של דבר כמעט אין מנוס מכך שתביא לזניחה גורפת של הערכים הייחודיים ליהדות ולהתבוללות כוללת.
ליהודים החילונים היו הישגים מדהימים בדמות הקמת היישוב העברי בארץ ישראל וחילוץ חלק מהיהודים מזוועות השואה, בניגוד לעצתם הגרועה של הרבנים החרדים שקראו לצאן מרעיתם להישאר באירופה. אבל הישגים אלו, והקמת המדינה וביסוסה לאחר מכן, היו סינתזה בין המורשת היהודית של אבותיהם לבין הגישה החילונית הרציונלית החדשה שאימצו הם עצמם. בהיעדר סינתזה יש סימן שאלה אמיתי על קיומם של החילונים. הרצל היה חילוני גמור, אבל סבו היה שמש בית הכנסת. האם תיתכן יהדות חילונית שבה גם הסבא חילוני וגם הסבא של הסבא חילוני? שבה אין סינתזה בין חילוניות ליהדות, כי היהדות נשכחה והפכה לחסרת משמעות? נראה לי שלשאלות אלו התכוון החזון איש בתשובתו המפורסמת לדוד בן גוריון על עגלה ריקה מול עגלה מלאה. אלו באמת שאלות קשות, כי אם החילוניות היהודית היא בסופו של דבר עפר ואבק, הדבר מקטין את המוטיבציה להיאבק למענה ולהקריב למענה קורבנות, שחיוניים כדי שתמשיך להתקיים.
לכאורה נראה ששאלות אלו צריכות להטריד את החילונים, אבל למה שיטרידו? מה כל כך נורא לאדם קוסמפוליטי לשמוע שעתיד הדורות שאחריו הוא קוסמופוליטי? בתקופה שבה ההפיכה המשטרית עמדה על הפרק ראיתי בקרב מכריי החילוניים פאניקה כוללת בהיקפים מדהימים, שמא חייהם פה בישראל לא יהיו אפשריים עוד, ועליהם להתכונן למעבר לארץ אחרת. חשבתי לעצמי שהפאניקה צריכה להיות דווקא נחלת החרדים, הדתיים, המסורתיים. לאדם חילוני משכיל שבוחר בחיים קוסמופוליטיים יש הרבה ארצות שישמחו לארח אותו ואת צאצאיו, בוודאי בעידן זה של הגירה המונית וילודה נמוכה. הגירה אינה קלה, אבל היא אפשרית לחלק מהאנשים, ולפעמים מגלים שהדשא של השכן ירוק יותר. ברם, למי שזהותו כרוכה ללא הפרד בדת ובלאומיות, מדינת ישראל יקרה מכול. שימורה של מדינת ישראל מצריך את שימורם של החילונים, שבלעדיהם יושבת המנוע הביטחוני, הכלכלי והמדעי שמבסס את קיום האומה.
תמריץ 