כדאי לסיים כבר

ראיתי הערב את אהוד יערי אומר שבכירי הפרשנים בעולם הערבי מציינים שישראל היא לא מה שחשבו. היא הרבה יותר חלשה. זה היה הקול היחיד ששידר אמת בערב של חנופה לצה"ל. ההישגים של צה"ל במודיעין וביכולת הגנתית אכן מרשימים. בפרט שעכשיו מוכח שצה"ל אכן הצליח להוציא מפעולה את מנהרות החמאס. אבל הישגים לא כאלו מעניינים אם הם אינם מניבים תוצאה מכריעה, והתוצאה של המערכה אינה מכריעה. ואולי זו לשון המעטה. תוצאת המערכה מראה שבידי החמאס יכולת לשתק את ישראל מתי שיתחשק לו, להסעיר את ערביי ישראל על הדרך ולקבל תגובה פושרת שאינה מייצרת הרתעה של ממש. תגובה שאולי הייתה מרתיעה אנשים שפויים בני המערב, אבל לא ג'יהדיסטים שתשוקתם היא שהידיות וגן עדן עם בתולות.

ארגון טרור הולך ומתעצם, יכולות הדיוק של הטילים שלו משתפרות. הוא מפגיז את גוש דן כמו שאף מדינה ערבית לא העזה מעולם. מוכיח אסטרטגית לערביי יו"ש שהוא מסוגל לבוא להילחם למען הקדוש להם מכול, והמחיר שהוא משלם הוא מעורר גיחוך במונחים של שווי חיי אדם בעזה.

כתגובה ראויה בעזה לפני ישראל עומדות שתי אפשרויות – הרס עצום של תשתיות אזרחיות ("דוקטרינת הדאחיה"), דבר שיקומם עליה את ממשל ביידן ואת בית הדין בהאג, אך יבהיר לחמאס שניהול מדינה בעזה והפגזת גוש דן פשוט אינם הולכים יחד. או כניסה קרקעית שתגבה מחיר כבד מאוד מהעזתים, ובעטיה גם נקומם עלינו את ביידן ואת בית הדין בהאג (עיין ערך "יום שישי ברפיח") וגם נאבד חיילים רבים.

ההשוואה הפשוטה אומרת שהאופציה השנייה בוודאי לא סבירה – גם לשלם מחיר כבד בהרבה וגם לקבל את אותה תוצאה, אבל יש לה יתרון מוזר אך מכריע – היא זורמת באופן טבעי יותר לפרקליטות בצה"ל האמונה על דיני הלוחמה והמידתיות. אנשיה יאשרו במסגרת כניסה קרקעית פעולות יוצרות הרס קיצוני שלא יאשרו במסגרת לוחמה אווירית.

ביבי השיג מהמבצע את התוצאה הפוליטית הרצויה בדמות קריסת גוש השינוי (איני אומר חלילה שלשם כך יצאנו למבצע. זו תהיה עלילת דם. אבל אדם ערמומי כביבי ודאי אינו עיוור לתופעת הלוואי), ונראה שאינו מסוגל לקדם הכרעה ברורה. עדיף לסיים. אם נסיים מהר אפשר יהיה אולי איכשהו למסגר את האירוע כעוד מבצע חולף ונשכח, ולא ככושלת במערכות ישראל. כמה שקט אפשר יהיה להשיג מהמבצע הנוכחי? אולי כמה חודשים.

איך מנצחים מלחמה

ציוץ של שמרית מאיר מסביר הכול על האופן שבו ישראל באמת מסוגלת לנצח את המערכה הזו.

על הרגישות של חמאס למגדלים: בכל מגדל נגיד 17 קומות, כל קומה 4 משפחות, כל משפחה, נאמר 8 נפשות. כלומר פלוס מינוס 500 הומלסים חדשים פר בנין. אם מדובר בבנין ברימאל, האליטה של עזה, זה קשה עד בלתי נסבל לחמאס להתמודד עם זה

יש רק דוקטרינה אחת שעובדת, דוקטרינת הדאחיה. הרס מוחלט של התשתיות במקום שבו חיים האזרחים שהם התומכים הנלהבים של האויב. אם האויב מקים לעצמו מדינה, הוא הופך עצמו לפגיע ולחסר ישע. כי יש לו אחריות על תשתיות חיוניות שחיל האוויר יכול להשמיד בדקות. זה היתרון הגדול של ישראל במערכה, ואולי היחיד שלה. בשאר הדברים היא בנחיתות.

נכון שמבחינת דיני המלחמה ישראל אינה יכולה לפגוע במכוון בדברים אזרחיים טהורים. אבל הכול עניין של פרשנות. אם לנתניהו יש משפטנים שוטים שיכולים להסביר אפילו מדוע הוא יכול להכריע חד צדדית בממשלה שחוק יסוד מגדיר פריטטית, שישלח אותם לעשות מילואים במערך המשפטי בצבא. אין סיבה למשל שבניין של עשר קומות שבאחת מקומותיו גר פעיל הזרוע הצבאית לא יוגדר כמיועד להריסה מלאה. זו לא פעילות שוטפת ביו״ש שבה תקפות הגדרותיו המצמצמות של בג״ץ להרס מבנים ששימשו לטרור. זו מלחמה.

כל מדינה, אפילו מדינת טרור כמו זו העזתית, צריכה מידה של תמריצים נורמליים בחיים האזרחיים כדי לתפקד. התמריץ הטבעי והפשוט הוא השגת רכוש, והרכוש שכמעט כל החיים מוקדשים להשגתו הוא דירה. השמדה המונית של דירות מחסלת את היכולת לנהל חיים במדינת טרור בטווח הארוך ואת הבסיס לפעילות הכלכלית השוטפת בה ולכן היא כלי האנטי טרור המרכזי שיש. מכיוון שבמדינת טרור המגורים לשם ניהול חיים כרוכים במגורים לשם ניהול טרור, אין בעיה משפטית עם סילוק בנייני הדירות בהמוניהם.

אם צה״ל יפיל מאתיים מגדלים בתום המערכה ולא שלושה או ארבעה, יהיה לנו שקט לעוד שבע שנים טובות. בסוף יצטרכו לפעול כך כי זה הדבר היחיד שיעבוד. חבל לחכות.

השד הציוני לא כל כך נורא

המחיר שנגבה לעת עתה גם מעזה וגם מערביי ישראל על ההתקפות על לב המדינה הוא מגוחך בעליבותו. מספר ההרוגים בצד העזתי לא חצה לעת עתה אפילו את מספר ההרוגים באסון מירון שלנו. זה לא קורבן שהצד העזתי יתקשה לקבל עבור הגנה על אל אקצה. העזתים יהיו נכונים להגן על המסגד הקדוש ביתר התלהבות גם מול האיום המדומיין הבא, שיהיה קרוב מאוד. אם המבצע ימשיך להתנהל כעוד מאותו דבר, מדיניות ההרתעה של ישראל תהיה אכולת געגועים לאהוד אולמרט, דן חלוץ, אליק רון (ממהומות אוקטובר 2000), אהוד ברק (שכשר ביטחון פתח יפה ב-2009 את מבצע עופרת יצוקה בהרג המוני בקורס שוטרים) ועוד שמות שנשכחו במהלך דרך החתחתים רבת השנים – הניסיון לתת תמריץ לשכנינו במזרח התיכון לסבול את קיומנו בו.

להראות לערבים שהשד הציוני לא נורא כל כך זהו עוול גדול לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הערבים עצמם. הם יכולים למצוא מרגוע לנפשם בהבנה שהציונים חזקים ולכן זו טעות להסתבך איתם. אם מראים להם שהציונים חלשים, קולעים אותם לסערה נפשית קולקטיבית של תחושת השפלה על מצבם מול ישראל, סערה שתהיה חייבת לבוא לידי ביטוי בזעם ובאלימות עצומה.

הברית הישנה

ב-2005 בעיצומה של ההתנתקות ראיין עיתון הארץ את חנן בן יעקב, אדם שכיהן כמזכ״ל בני עקיבא, לחשבון נפש על דרכה של הציונות הדתית, וכך צוטט בן יעקב: שגינו כשהרסנו את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה ותרמנו לדחיקתו של מחנה פוליטי מרכזי מהמגרש. היינו צריכים להתעקש על הרעיון של ממשלת אחדות, גם לאורך זמן. זו טעות שהובילה גם ליצר נקמה מצד אותו מחנה. כמו שעמוס עוד אמר בביקורו המפורסם בעפרה – ״גזלתם מאיתנו את הכתר ולא נסלח לכם״.

בראיון עצמו לא קרא בן יעקב להתקרבות מחודשת לתנועת העבודה. הזעם על השמאל באותה עת היה גדול מדי. הוא ציין דווקא את הגישה החרדית כקונספט שיכול להנחות את הדתיים הלאומיים מעתה ואילך. ברם, שש עשרה שנה לאחר מכן, המגעים להקמת ממשלת אחדות בראשות בנט מסמלים את שובה האפשרי של ברית ישנה. לא בין כל הציבור הדתי לאומי למרכז-שמאל, אלא בין הפלג הבורגני שלו אשר אוהד את נפתלי בנט ומוכן ללכת איתו להרפתקה הנועזת הזו, אם תשרוד את השלב הראשוני ואת המהומות הנוכחיות בירושלים.

מאחד בין הדתיים לבין השמאל בעת הזו האופי הממלכתי המשכיל האליטיסטי של הציבור הדתי לאומי הבורגני, מה שאבישי בן חיים קורא לו: ״ישראל הראשונה״ ומאפיין את מי שהתרבות שאותה הוא חי ספוגה בערכים שהפיצה בעולם תנועת ההשכלה האירופית. ההתנהגות של משפחת נתניהו, עם האלמנטים המלוכניים הגסים ומטומטמי החצר שמשרתים אותה, היא מעיקה ובלתי נסבלת למי שאלו ערכיו.

אבל זהו דבק חלש שאינו יכול לגשר על הפער בין הקוסמופוליטיות של השמאל לזהות היהודית החזקה של בנט, שקד ומצביעיהם. עבור רוב מי שנמשך לערכי ההשכלה, הקוסמופוליטיות היא הבחירה הטבעית. זהו שורש הפער בין הדור הראשון של מנהיגי תנועת החירות האשכנזים לבין צאצאיהם. עבור הצאצאים המשיכה שמאלה חזקה וברוטלית, אלא אם הזהות הדתית נותנת קונטרה.

ברית רומנטית דורשת אהבה משותפת זה לזו. ברית פוליטית דורשת שנאה משותפת לגורם שלישי. השבוע יכולה לקום ממשלת בנט-לפיד בהתבסס על השנאה לביבי ובמידת מה גם לתומכיו אשר ממררים לבנט ולשקד את החיים בימים אלו ומן הסתם רק מעצימים את נחישותם להתריס נגד המדמנה הביביסטית. אבל לאורך זמן אין אויב משותף שיוכל להחזיק את הברית הזו בחיים. אלא אם ביבי יבחר להמשיך להישאר בפוליטיקה עוד ועוד..

כל זה בהווה. בעתיד הרחוק הברית אכן תתחדש. איך אנו יודעים? כי כל מה שקורה היום בירושלים יקרה מחרתיים בכל המדינה. הברית בין השמאל-מרכז והדתיים הבורגנים נגד החרדים תופיע בפוליטיקה הארצית כפי שהופיעה בפוליטיקה הירושלמית. אבל יידרש עוד דור כדי שהחרדים יהוו איום בעוצמה המצדיקה התלכדות כזו.

הפלוסים והמינוסים של ממשלת בנט לפיד

תמונת התמריצים משתפרת

  • נתניהו שבחר למגר כל תחרות בליכוד ולהיעזר רק בגמדים נהרס על ידי חיבור בין כל אלו שבחר להקטין ולהרוס. לקח לכל מנהיג שירצה לפעול באופן דומה. היה זה מסוכן אם מי שבחר לרומם את אוחנה ורגב על חשבון ראויים מהם לא היה משלם על כך שום מחיר.
  • יובהר לאור משפט נתניהו שראש ממשלה אינו מעל לחוק והוא צריך לכבדו.
  • הפרת הסכם הרוטציה עם גנץ הרסה את האמינות של נתניהו עד כדי כך שאפילו מסרבים לקבל ממנו תפקיד ראש ממשלה ראשון ברוטציה. לקח לנוכלים הפוליטיים באשר הם.
  • יש אופציה לשיתוף פעולה בין ימין למרכז שמאל, דבר שמפחית את הנהירה לקיצוניות בפוליטיקה הישראלית ואת הסחטנות החרדית. נתניהו בחר לאורך השנים (פרט לרגע זוהר ב-2003) בכניעה מוחלטת ושיטתית לחרדים.
  • סוף כל סוף ממשלה! תקציב! שרים מכהנים בעלי יכולת ורצון לפעול ולקדם דברים!

תמונת התמריצים נפגמת

  • מנהיגי מפלגות קטנות מקבלים לגיטימציה לחשוק בתפקיד ראש הממשלה. דבר שיכול לפגוע ביציבות הפוליטית. אם כי במקרה הנוכחי הוא מה שיכול להצילה.
  • האימה שמטילים אנשי הפרקליטות על הפוליטיקאים גדלה. הנה אפילו נתניהו נופל בסוף. ברם, לדעתי הקייס לפיו מדובר ברדיפת שווא נחלש משמעותית אחרי שנחשף ששמעון ריקלין, מכל האנשים, תיאר בזמן אמת היטב את הקונספירציה הפלילית מאחורי תיק 4000 שהכיר דרך ידיד הנפש ינון מגל. זה כבר לא נראה לי כזה גבולי.
  • הערבים מריחים חולשה, בקיעים וסדקים. ממשלה שצריכה את רע"מ ובימים קשים גם את המשותפת היא ממשלה שתתקשה להגיב כמו שצריך בעזה (אולי גם בלבנון?). ואפילו אם תגיב בחוכמה, תגובתה עדיין תהיה חשודה ברפיסות בגלל התלות בערבים. הרי גם את התנהלותו ההססנית של נתניהו לגבי עזה היו תולים בצורך בתמיכת הערבים, אם באמת היה צורך כזה באותם זמנים.
  • מעבר לתמריצים הבעיה האמיתית היא ההחלפה של אסטרטג גדול כנתניהו באסטרטג קטן כיאיר לפיד (את בנט אני מחבב ומעריך את תבונתו ואת האומץ הבלתי רגיל והנדיר שלו). מצד שני, נתניהו עצמו העביר את חצי המלכות לבני גנץ, שלא ברור אם עולה על לפיד בהרבה, וכך או כך יישאר שר הביטחון בממשלה החדשה. השאלה האסטרטגית משמעותית במיוחד לנושא הגרעין האיראני, אם יידרשו בו החלטות קשות.

איך מונעים שידור חוזר?

אינשאללה תקום ממשלה חדשה בישראל סוף סוף שתגאל אותנו מסאגת הבחירות הבלתי פוסקות. ביום שאחרי יש לקוות שתעלה השאלה איך מונעים שידור חוזר של המשבר הפוליטי 2019-2021. איזה שינויים מבניים ניתן להכניס לשיטת השלטון, לא באופן שתפור לרווחת פוליטיקאי כזה או אחר בהווה, אלא מתוך ראיה למרחוק, כך שניתן יהיה להניח שמעגל שוטה כזה של בחירות אחר בחירות לא ישוב עוד. כדאי לממשלת בנט – לפיד, אם באמת תקום, לעסוק בשאלה הזו כי ניתן להתמודד איתה בלי ליפול למלכודת הקוטביות ימין – שמאל.

החזרת הבחירה הישירה – רעיון טוב, אבל משרת בעת הזו את נתניהו, ולכן חסר סיכוי כרגע, כל עוד התמונה הפרלמנטרית היא נגדו. אין הכוונה להחזיר זאת אד-הוק כפי שהציע ביבי לאחרונה, אלא באופן מלא לצד הבחירות לכנסת. אפשר לשקול גם לתת מושבי בונוס בכנסת לרשימה של המנצח בבחירות הישירות.

ענישת חברי כנסת שהתפזרה בשנתה הראשונה – אפשר לקבוע למשל שחברי כנסת שהתפזרה בשנתה הראשונה לא ירוצו במקום זוגי ברשימה לכנסת שלאחר מכן. המשמעות: כ-50% מהח"כים יאבדו את מקומם בבחירות אחר בחירות. כך יגדל התמריץ שלא לצאת לסבבי בחירות מופקרים. סביר להניח שחוק כזה ימנע את התופעה המביכה והמסורבלת שבה צריך לציין בחירות גם על ידי שנה וגם על ידי אות מהא"ב.

העדר ממשלה ותקציב אינם מביאים לפיזור הכנסת – כך היה בימים עברו. הכנסת הייתה עומדת על מכונה, גם בשעה שאין ממשלה (לפני 2003) וגם בשעה שאין תקציב (לפני 1996). אין בכך פיתרון לשיתוק הפוליטי, אבל יש בכך הודאה שקיבלנו מהשנתיים האחרונות הוכחה ברורה שסבבי בחירות אינסופיים אינם משפרים דבר. ביקום אלטרנטיבי עדיף כבר היה שהכנסת ה-21 הייתה מסתדרת עם עצמה. ממשלת המעבר הייתה ממשיכה לכהן עד שבסוף ביבי היה רוקח איזה דיל עם אבי גבאי שהיה הופך לשר האוצר שלו (או לראש הממשלה החליפי.. הנה אנו יודעים שאפשר להשיג זאת עם 6 מנדטים, ובזמנו ה-6 של גבאי נחשבו כישלון נורא). הביטו רחוק לכוכבים. אי שם מעבר להם יש יקום מקביל שבו זה מה שקורה כרגע.

הגבלת כהונה לראש ממשלה  – הגבלת כהונה יכולה למנוע מראש ממשלה להפוך לשליט אבסולוטי מלוכני שמסוגל לשגע את המדינה כולה על בסיס האינטרסים האישיים שלו. באופן מתוחכם יותר, הגבלת כהונה שפוקעת אחרי זמן יכולה לעודד מנהיגים לפרוש מתוך הבנה שפסק זמן יאפשר להם לשוב בהמשך לכהונה ממושכת. למשל, אם החוק היה קובע שאחרי ארבע שנות הפסקה הגבלת הכהונה מתאפסת, אז לביבי היה אינטרס לפרוש לענייניו מתוך כוונה לשוב בהמשך. 

הורדת אחוז החסימה לאחוז בודד – במקום מפלגות גדולות שכל חבריהן צייתנים וממושמעים, נקבל רסיסי מפלגות שישאו ויתנו עם המרבה במחיר. הדבר יכול לחולל נזק. הזויים ייכנסו לכנסת. למשל נראה את מפלגת מתנגדי החיסונים מאפשרת להקים ממשלה תמורת ביטול החוזה עם פייזר. עלה ירוק תתפוס מושב או שניים. אבל יהיה קל יותר למקים הקואליציה לתמרן בין הרסיסים. השיטה הזו עבדה יפה מאוד עד התרגיל המסריח. ובמבט לאחור התרגיל המסריח נראה כאין וכאפס לעומת מה שאנו חווים בשנתיים האחרונות.

השיטה הנורבגית – הפרלמנט אינו בר פיזור – בנורבגיה מקובל שהפרלמנט מכהן את מלוא הזמן מבלי שתהיה אפשרות לפזרו. זאת בדומה לקונגרס האמריקאי שמועדי הבחירות לו קבועים. אבל בנורבגיה המשטר פלמנטרי ולא נשיאותי ועל כן הדבר חריג ביותר. מי שמסתכל בערך הוויקיפדיה על הפרלמנט הנורבגי נפעם מהסדרה החשבונית המושלמת. מדי ארבע שנים בספטמבר יש בחירות בנורבגיה. יש משהו מפתה בכלל קשוח כזה אחרי מה שעברנו בשנתיים האחרונות, אבל זו קפיצה לקיצוניות השנייה. ייתכן מצב שבו הפרלמנט הגיע למבוי סתום, אין מנוס מבחירות ואין להאריך את גסיסתו הממושכת של הפרלמנט הישן. התפנית בפוליטיקה הישראלית באוקטובר 2000 היא עדות לבעייתיות שבדבר. כנסת שנבחרה על גלי התקווה הלבנה הגדולה שהביא אהוד ברק הייתה צריכה להמשיך ולכהן במאורעות הדמים של אינתיפאדת אל אקצה ולייצג עם ששינה לחלוטין את השקפותיו. 

מול הקרטל החונק

דבר אחד מני רבים משותף לנפתלי בנט ולבנימין נתניהו: הם קפיטליסטים אדוקים. קפיטליסטים אמורים לתעב קרטלים חונקים ולהאמין בתחרות שכל הזמן מאתגרת ומחייבת שיפור ושינוי. אבל רק בנט מקיים את הצו בפועל בימים אלו. הוא מנסה לפרוץ את הכוח הקרטלי שצבר ביבי ושמאפשר לו לשלוט ללא מיצרים בימניות. ביבי עשה המון דברים טובים שאפשרו לו לצבור את הכוח הקרטלי אבל כך גם מיקרוסופט ובכל אופן נענשה בזמנו על התנהגותו המונופליסטית. וכך גם אפל ובכל אופן התנהלותה אשר מנסה לחנוק כל תחרות נמצאת תחת העין הבוחנת של הרגולטור בימים אלו.

מי שמאמין בחופש כלכלי ובכוחות השוק יודע שהבשורה האמיתית לא באה מאדם מסוים, ואפילו יהיה גאון כאלון מאסק, ביל גייטס, טים קוק וסטיב ג׳ובס גם יחד. הבשורה באה מהשיטה שמעודדת תחרות ומונעת קפיאה על השמרים ושכשוך במי אפסים. השליטה המונופוליסטית של ביבי בימין תוקעת אותנו מזה שנתיים במשבר פוליטי ללא מוצא בעוד שהוא, רעייתו ובנו נאחזים בקרנות המזבח. זו העת של נפתלי בנט לשבור את הקרטל הביביסטי ולהוציא את המדינה מהשיתוק פן נגיע לבחירות החמישיות, השישיות והשביעיות. סוגדי דת ביבי מהלכים אימים על בנט כאילו הוא מבצע אקט בגידה שלא היו כמוהו, אבל כל מנהיגי הימין לדורותיהם, ובכללם ביבי עצמו, הקימו ממשלות יחד עם המרכז-שמאל. ומי לנו ימני מיצחק שמיר שגאולה כהן, ימנית מוחלטת אחרת, היללה את נחישותו להקים תמיד ממשלת אחדות, נחישות שנקטעה רק בידי התככים של פרס בתרגיל המסריח. מותר לבנט לנסות להוציא את המדינה מהבוץ ובלי ביבי. עכשיו הזמן לתחרות, גם בפוליטיקה.

המרחק בין לונדון למירון

ירון לונדון סיכם תחושותיו כלפי אסון מירון:

בינתיים אני מביע צער לשם נימוס, חש בערך כפי שחשתי בספטמבר 2015 , כאשר 2411 אנשים נמחצו למוות בעת העלייה לרגל בחג' במכה, מין "אוי" קלוש שכזה. אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, במקום שיהיה מצוות אנשים מלומדה, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום.

מעניין להשוות בין היחס של ירון לונדון כלפי אסון החרדים, לבין היחס של החרדים כלפי אסונות החילוניים. היחס של לונדון כלפי החרדים הוא ניטרלי, לפחות כביכול.

אני נזכר בדמות אשר הופיעה במהדורת החדשות ששודרה לפני פרוץ המהומה הקטלנית. האיש התפאר בדבקותו במסורת: "לא החמצתי אף הילולה זה עשרות שנים". בליבי רציתי לשאול אותו "ומה הטעם בהתמדה הזאת", אבל מיד השתקתי את השאלה שהונעה ע"י שיפוטיות ראויה לגינוי. לכל אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו.

ובכן: "לכל אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו", זה משפט שחרדי לא צפוי לומר. היחס של לונדון לאנשים שונים ממנו הוא קר. גם במובן הטוב. הוא לא שופט אותם בזעם על מי שהם. גם במובן הרע, מותם במחנק באמצע הלילה על הר מירון אינו מזעזע אותו עד עומק נשמתו.

שוחחתי רבות עם חרדים ועד כמה שאני זוכר, לא נתקלתי בגישה לונדונית מצידם כלפי אסונות של חילונים. הם באמת דאבו אותם מעומק הלב, לפחות כל עוד מדובר באסונות שאינם מזוהים מבחינה פוליטית עם השמאל (את רצח רבין שהוציא מהחרדים ביטויי זלזול איני כולל). לא משום שהם נייטרלים כלפי חילוניותם. אדרבה, השלילה של החרדים את החילוניות והסלידה מהחילוניות היא טוטאלית, ללא מאפייני הנייטרליות שמפגין לונדון, לפחות במאמץ, כלפי אנשים שאורח חייהם שונה מאוד משלו. אבל בצד השני של המטבע: יש לחרדים יכולת לייחס ערך מיוחד לחייהם של החילונים בשל היותם יהודים. דבר שמבחינת לונדון הוא כמעט חסר משמעות. ביהודי החילוני יש מבחינת החרדי פלוס ומינוס, וברגעי אסון כאלו ההתייחסות האוהדת תהיה אל הפלוס שבו. לעומת זאת, היהודי החרדי אינו מעורר בלונדון שום רגש של חיוב. אך כאדם נאור ולא שיפוטי הוא גם לא יפליג בתחושת השלילה שעולה בו כלפיו.

שתי הגישות מציבות אתגרים קשים ללאומיות הישראלית. הגישה החרדית העוינת לחילונים הופכת לבעיה קשה יותר ויותר ככל שהציבור החרדי גדל ונדרש לשותפות במדינה. שותפות שהוא ממאן למלא בה את חלקו. הגישה הלונדונית האדישה למשמעותו של קשר הדם היהודי היא סניף ישראלי של הקוסמופוליטיות הליברלית הנאורה שלא תותיר אבן על אבן משום תחושה של זהות לאומית המבוססת על קשרי דם עתיקים. ואנו יודעים כמה טוב הקוסמופוליטיות הזו עובדת במדינות המערב.

מסקנות מניסיון הפיכה

השבוע ביבי ניסה לבצע הפיכה במדינה. להשתלט על השלטון בשעה שלפי לשון חוק היסוד המפורשת הוא אוחז רק בחצי שלטון. ניסיון ההפיכה דוכא וביבי התקפל בצורה שהביכה אפילו את נאמניו. המעשה רק הזיק לו. אפילו כאלו שמעריכים את ביבי ואת הישגיו הרבים ב-15 שנות שלטון מתחילים להרגיש שהמחיר של פולחן ביבי מתחיל להיות כבד מדי.

בחזית המשפטית אפשר לשמוע משופרות ימין כל מיני הצדקות ופלפולים לכך שבניגוד ללשון החוק המפורשת הפריטטיות לא מחייבת ותכסיסיו הנכלוליים של ביבי יכולים לעלות יפה. הדבר מזכיר את החלטתו של השופט אדמונד לוי בזמנו שההתנתקות לא חוקית. בדעת המיעוט שלו הוא שירת את עקרונות האמונה של הימין, אך הראה עד כמה צבועה ההתנגדות הימנית לאקטיביזם שיפוטי. הימניים מתנגדים רק לאקטיביזם שיפוטי שלא משרת אותם. אבל איזו טיפשות זו מצד ימין. זו טעות מצד הימניים לחרוג מהאמונה ששופטים (או יועצים משפטיים) צריכים להיצמד לטקסט הכתוב בהבנתו הפשוטה. שופטים תמיד יהיו בעלי חשיבה מופשטת ואליטיסטית יותר מאשר המון העם ולכן ייטו יותר שמאלה. אם כך מוטב לימין לקוות שלפחות הטקסט יגביל אותם. הנה החוק אומר מפורשות שראש ממשלה יכול לכהן תחת כתב אישום, והימין הזדעק כשהיה נדמה שבית המשפט שוקל לחתור תחת לשון החוק.

בארה״ב השמאל מתעב את בית המשפט העליון הנוכחי בעל האוריינצטיה הימנית-שמרנית ותומך במינוי שופטים נוספים לבית המשפט העליון על ידי הנשיא המכהן. רעיון שאם יתממש יחסל בצורה ברוטלית את העצמאות השיפוטית באמריקה. וגם כאן איזה קוצר ראות הוא זה. האם חכם מצד השמאל לחרוג מאמונתו בעליונות המשפט רק בשל נסיבות זמניות? הרפובליקנים הרי יוכלו לעשות אותו דבר בהמשך הדרך.

נראה אם כך שהמחלוקת על אקטיביזם שיפוטי לא מעניינת כמעט אף אחד. המחלוקת היא על כוח. התמיכה באקטיביזם שיפוטי או הסלידה ממנו הם רק תירוצים. אציין עם זאת שלפי הפסיכולוגים הפוליטיים יש בדבר יותר מכך. מחקרים הראו שהימניים מטבעם מתעבים ערפול וחוסר קונקרטיות, בעוד ששמאלנים יותר מתחברים לכך. מחקר יפה הראה שסלידה מאמנות מופשטת קשורה לימניות. אם כך הרעיון שאפשר לחתור תחת כל משפט כתוב ולהפוך אותו על פניו אמור לעורר סלידה אינסטנקטיבית בנפש הימנית יותר מאשר בנפשו של שמאלן.

אם ימוסו עשירי אמריקה

מיסוי עשירים הוא רעיון רע, בפרט כשמדובר בהעלאת המס על השקעות. הוא מפחית את התמריצים ליזמות ולסיכון. הוא מגביר את התמריצים לעשות עיקופי מס ומחולל מפלצות מסורבלות ולא יעילות להחריד שבוקעות מתוך סיוטיהם של רואי חשבון אל לשכות המס. הוא מבריח אנשים טובים למקומות אחרים. אבל החשוב מכל: הוא לא מועיל כלום. כל מה שאפשר להרוויח ממיסוי עשירים, אפשר היה להרוויח מהדפסת כסף באותה מידה. המטרה של מיסוי היא להפחית לחצים אינפלציוניים. לכן יש טעם במיסוי מעמד הביניים, כדי להפחית את הלחצים האינפלציוניים על דירות, מכוניות ועגבניות. אבל עשירים פשוט לא מפעילים לחצים אינפלציוניים על דברים מעניינים, רק על מטוסים פרטיים ועל ציורים של פיקאסו, ולכן ריסון כמות הכסף שלהם אינו דבר חשוב.

כלכלני MMT, האסכולה שמזלזלת בחשיבות הגרעון, מבינים זאת. על כן למרות שהם לרוב הסמן השמאלי הקיצוני של הדיון הכלכלי, החכמים שבהם מאוד סקפטיים לגבי התועלת שבמיסוי עשירים.

ספק אם ג'ו ביידן יצליח לממש את תוכניתו האמביציוזית למיסוי עשירי אמריקה. השליטה שלו בסנאט ובבית הנבחרים מוגבלת, וחלק מחברי הקונגרס הדמוקרטיים מחובר לתורמים עשירים. אבל אם הוא כן יצליח, האם ניתן לצפות לקטסטרופה כלכלית כלשהי?

קשה להאמין. בכל מדינה אחרת שהייתה פועלת כמו ארה"ב, למשל צרפת כמו שתכננה לעשות תחת הנשיא הנשכח פרנסואה הולנד, מיסוי קשה של עשירים היה מוליד קטסטרופה. הם פשוט היו בורחים. ארה"ב היא שונה. היא ממסה על בסיס אזרחות ולא רק תושבות, קשה להיפטר מהאזרחות שלה, והיא מציעה הזדמנויות כלכליות כל כך גדולות לעומת כל מקום אחר – שגם לא משתלם לעשות זאת. אז נכון, אם יש אמריקנים שהשתקעו בישראל או יורדים ששקלו לחזור, הצעד של ביידן יתן להם בעיטה נמרצת בישבן. ככה גם לעוד כמה אמריקנים עשירים שמתלבטים בין ארצות הברית לארץ אחרת. נזק מסוים. אבל האם מדובר בנזק רחב היקף? לא.

מצד שני מיסוי עשירים נרחב יכול להועיל מאוד לכלכלה כי יתן לגיטימציה לממשל ביידן להוציא סכומי עתק על דברים מועילים כמו תשתיות או סיוע למשפחות. הוא לא באמת צריך את הכסף של העשירים כדי לעשות זאת, אבל הוא משלה את עצמו שהוא צריך. אז שיהיה.

ייתכן שיבוא יום שבו ארה"ב תצטרך להיאבק בשדים אינפלציוניים, כאילו היינו בשנות השבעים והשמונים. במקרה זה האשליה של מיסוי העשירים היא אסונית. היא גורמת לממשלה לדמות ששאבה מהעשירים מספיק מיסים כדי לממן תקציבים ציבוריים, בזמן שמה שהיא באמת שאבה מהמשק זה את התמריצים הטובים. תקופות האינפלציה הגדולות קראו לפעולות מהסוג שעשה שר האוצר בנימין נתניהו, שחתך בו זמנית במסי החברות ובקצבאות. אבל כל כך התקדמנו מאז אותן תקופות ביכולת לפתור מחסור ולשכפל מוצרים ללא גבול, שאני סקפטי אם זהו באמת התסריט הצפוי בעקבות התוכניות של ביידן.