מתיקון עולם ועד חוק הלאום

אני קורא בימים אלו את ספרו של ג'ונתן נוימן על קונספט "תיקון עולם" שהשמאל היהודי האמריקני הפך לבסיס יהדותו. תיקון עולם, מושג שנלקח מ"עלינו לשבח", תפילה שנאמרת שלוש פעמים ביום, פורש בידי יהדות אמריקה הליברלית כציווי לפעול נגד אפליה, גזענות, קפיטליזם חזירי, הרס הסביבה ועוד ועוד.

כיצד המורשת היהודית שגדושה, אם להודות באמת, באפליה, לעתים קיצונית, בין גברים לנשים, יהודים ללא יהודים, סטרייטים ללהט"ב, וגם אינה בדיוק סוציאליסטית מרקסיסטית, הפכה לבסיס לתנועת שמאל רדיקלי? את השאלה המתמיהה הזו מנסה ניומן לפצח, מצויד במידה לא מבוטלת של לעג מוצדק למושאי כתיבתו, אנשי השמאל היהודי.

ולי יש תשובה: אל תסתכל בטקסט אלא במי שמפרש אותו. התורה מצווה על "תיקון עולם" נוסח שמאל באותה מידה שבה החוקה האמריקנית מהמאה ה-19 מורה על היתר הפלות. אבל פרשנות של טקסטים דתיים או משפטיים כמוה כהתבוננות בכתם רורשאך. כל אחד רואה בהם את מה שקרוב ללבו.

באופן דומה אגב מטופש לדעתי לחשוב שבאיסלאם יש יסודות תיאולוגיים בעייתיים ייחודיים שהופכים אותו לבסיס הג'יהאדיזם המודרני. הבעיה היא בפרימיטיביות של פרשני האיסלאם הנוכחיים. לא בדת עצמה.

מכאן לחוק הלאום. משלה עצמו מי שסובר שחוק כזה המצהיר על עקרונות כלליים ומופשטים יכול להביא את פרשניו, שופטי בג"ץ, להטות את פסיקתם מהנתיב שלבם מורה להם. ואולי להיפך: עוד חוק יסוד עמוס במילים עמומות הוא עוד עיסה משפטית שהשופטים יכולים ללוש אותה כרצונם.

מודעות פרסומת

ארדואן והמבצע הבא בעזה

היחסים בין ישראל לטורקיה במצב מזעזע בתקופת שלטונו של הנשיא ארדואן. אבל מקור המתח הוא ברובו מילים משתלחות אך ריקות מצידו של הנשיא הטורקי. אין מעשים. וככל שניתן להעריך, גם לא יהיו. אפילו אם יידרש מבצע חדש וברוטלי בעזה. ארדואן לא יעשה שום דבר שעלול לסכן את הסחר בין ישראל לטורקיה.

מאזן הסחר מסביר מדוע. ישראל היא אחת הארצות החשובות ביותר לייצוא הטורקי. היא מייבאת ממנה ב-3.5 מיליארד דולר. היא מייצאת רק ב-1.5 מיליארד דולר. סכומים כאלו אינם דבר של מה בכך גם עבור הסולטן הטורקי. לשם השוואה, עצירת פליטים מסוריה, אחד מענפי היצוא המשגשגים ביותר של טורקיה, נעשית תמורת 7 מיליארד דולר מהאיחוד האירופי אשר מתפרסים על פני כמה שנים.

כלכלת טורקיה מצויה כיום דקות מאסון לאור הצניחה המתמשכת של הלירה. התסריט כבר נכתב בעבר עבור ארגנטינה. הטורקים חייבים להחזיר חובות גדולים שנקובים בדולרים ובאירו. כל ירידה בערך הלירה הטורקית פוגעת ביכולתם לעשות זאת ומגדילה את הסיכוי למעגל קסמים אכזרי – צניחת המטבע מקשה להחזיר חוב זר ומגבירה חששות המשקיעים מפשיטת רגל; חששות אלו מצידם תורמים עוד להתרסקות המטבע. הוושינגטון פוסט אכן חזה אתמול שכלכלת טורקיה מועדת להתרסקות גדולה. נקודה מעניינת היא שהטורקים לקחו ברצינות את עצתו הישנה של אורי רדלר ומחזיקים הרבה מיתרות המט"ח שלהם בזהב. מחירו, אם כך, יכול לשחק תפקיד מעניין לטובה או לרעה במשבר הטורקי. לכאורה העלאות הריבית בארה"ב יכולות לפגוע במחיר הזהב, שכמו כל נכס נהנה מסביבת ריבית נמוכה.

לבעיות של טורקיה תורמת גם התעקשותו של ארדואן לפגוע בעצמאות הבנק המרכזי ולהכריחו לשמור על ריבית נמוכה מרצוי. התנהגות זו, אם תתמיד, עלולה לשחוק את המטבע הטורקי כל הדרך אל ההיפר אינפלציה. אז המטבע הטורקי בכלל יהפוך ללא בר שימוש והתלות בהלוואות זרות תהיה מוחלטת.

ארדואן כאמור לא מתנהל בצורה הכי הגיונית, ובכל אופן פגיעה ביחסים הכלכליים עם ישראל נראית שיגעון אחד יותר מדי. התנהגות כזו יכולה גם לפגוע עוד יותר במעמדה של טורקיה בשווקים הבינלאומיים, כי המשקיעים יחושו פלצות לראות את ממשלתה בועטת בדלי מלא מט"ח בתקופה קשה. בבוא היום עלולה טורקיה להיזדקק לחילוץ מקרן המטבע הבינלאומית וכדי שהדבר יתאפשר מוטב לה לשמור על יחסיה עם הנשיא טראמפ.  לטראמפ כבר הוכיח שאין לו בעיה עם שליטים חזקים, כל עוד הם ידידותיים לישראל.

אסטרטגיית התקף הזעם

כיצד יש להבין את התנהגות ממשל טראמפ שפותח במלחמת סחר עם העולם כולו? (אפילו איתנו!)

מדובר באקט שמחבל בכלכלה ומאיים על הישגו הגדול ביותר של טראמפ – השגשוג הכלכלי באמריקה. אם כולם היו יודעים שמכסי המגן יהיו לנצח, לפחות היה בכך עידוד להשקעה בייצור באמריקה. ייתכן שהאמריקנים בכללותם היו משלמים יותר על מוצרים, אבל ציבור גדול שתומך בטראמפ במקומות עניים ווייט טרשיים היה נהנה מתוספת מקומות עבודה בענף הייצור.

אלא שברור לכול שמכסי המגן נועדו לביטול. אם בידי טראמפ עצמו במסגרת הסכמה שתושג לבסוף או כשיחטוף רגליים קרות. אם בידי הממשל הבא. בנסיבות אלו הם רק מייקרים את החיים באמריקה, מהווים תוספת מס ונטולי השפעה מיטיבה גדולה על הייצור באמריקה. אף אחד לא ילך להוציא מיליונים על מפעלים חדשים שיתבססו על ההנחה שהמכסים יימשכו כשברור שהוא לא. משקיעים צריכים יציבות.

אולי יש להבין את התנהלות ממשל טראמפ בנושא זה כהחלטה אסטרטגית לביים התקף זעם על ניצולה של אמריקה בידי ארצות אחרות שמתייחסות אליה כפראיירית. בראש ובראשונה סין.

מי שמוכן להפגין זעם ממושך משלם על כך מחיר. אבל זהו בדיוק העניין – אין דבר מרתיע יותר מהנכונות להוציא לעצמך עין כדי להוציא ליריבך שתיים. התנהגותו של ממשל טראמפ מאותתת לכולם שזה החומר הזועם ממנו הוא עשוי. זעם יוצר הרתעה ובפרט כשהזועם הוא הבריון החזק בשכונה. גם לפסגת נאט"ו היום נראה שטראמפ הגיע באותה רוח.

טראמפ לא לעולם יהיה נשיא ארה"ב, והשאלה הגדולה שאיננו יודעים את התשובה עליה היא כיצד תיתפס תקופתו בדיעבד – כהוכחה שאין לנצל את אמריקה כי מתישהו יעלה שם משוגע שידע לגבות מחיר על כך או לחילופין כהוכחה שאל לאמריקה להתריס נגד כאלו שמנצלים אותה כי דבר זה יהרוס את הנשיא שיעשה כך.

מדברים על סיפוח

לשי שפירא יש בלוג מאוד מאוד מעניין ואינטליגנטי. דעותיו על הפוטנציאל החיובי של סיפוח יהודה ושומרון לישראל, לעומת זאת, לא אכחד, מעוררות בי חלחלה. שי אירח אותי לדיון בבלוגו בנושא ולדעתי הדיון מעניין ומצדיק את זמנם של הקוראים.

האדם החזק בעולם בוחר את האדם החזק באמריקה

ארצות הברית רוגשת ונרגשת סביב פרישתו של אנתוני קנדי, השופט בן ה-82 שהיה הקול הצף בבית המשפט העליון שלה. שמרן מבחינות מסוימות, איש מרכז ליברלי מבחינות אחרות. קנדי היה זה שקולו אפשר את הנהגת הנישואים החד מיניים באמריקה והגן על זכות הנשים להפלה.  הנשיא טראמפ עתיד למנות בקרוב מחליף לקנדי. האדם החזק בעולם ימנה את מי שיוכל להיות האדם החזק באמריקה במשך עשורים. זה לא יהיה פשוט כי טראמפ ירצה למנות שמרן מובהק ואילו בסנאט יהיה קשה למצוא רוב לאישור מועמד שמתנגד להפלות.

מאמר בוושינגטון פוסט מהיום מעלה נקודה שצריכה להיות מוכרת היטב לישראלים. הדמוקרטיה האמריקנית מתקרבת במהירות למצב שבו כל הדברים המהותיים באמת לא יוכרעו בבחירות, אלא בבית המשפט העליון. זאת בראש ובראשונה כי אנשים אינם מסוגלים לערוך הבחנה בין היותו של חוק חוקתי לבין היותו צודק או נכון. למצוא מישהו שיסכים שחוק מסוים שהוא מתנגד לו הוא חוקתי זה כמו למצוא מישהו שיגיד שטבח המונים הוא מצחיק, כותבת הפובליציסטית מחברת המאמר. אין זה סביר למצוא היום מישהו שיתמוך בהפלות או בנישואים גאים או דווקא בזכות לשאת נשק או לקבלת מימון בבחירות ללא הגבלה אבל יכיר בכך שחוקה שרובה נכתבה במאה ה-18 לא עיגנה את הזכויות האלו חוקתית. המציאות הישראלית הראתה עד כמה ההבחנה הזו נכונה. רבים מאלו שמתעבים את האקטיביזם השיפוטי השמאלני, חושבים באמת שבג"ץ היה צריך לפסול את ההתנתקות, כפי שהציע בזמנו בדעת יחיד השופט אדמונד לוי, "צדיק יחיד בסדום" מבחינת אתרי הימין. השאלה המופשטת והאינטלקטואלית של מידת האקטיביזם השיפוטי הרצויה הרי מעניינת אנשים כקליפת השום. מה שמעניין אותם הוא האם דעותיהם שלהם יושלטו או לא.

משטר פוליטי אמריקני שבו כל דבר משמעותי מוכרע בבית המשפט העליון הוא עדיין דמוקרטי, כי הרכב בית המשפט העליון נקבע באופן דמוקרטי. השופטים ממונים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אבל זו דמוקרטיה עם כללים מעוותים, שבה הנבחרים מתמנים לכל החיים, כך שהמציאות הפוליטית בהווה נקבעת על ידי החלטות דמוקרטיות שהתקבלו עשורים קודם לכן ושבה ההכרעות בשאלות הפוליטיות הקריטיות קשורות באופן שרירותי למצב בריאותם של קשישים מופלגים המכהנים בתור שופטים.

אצלנו, לעומת זאת, בחירת השופטים אינה דמוקרטית, ולכן הפיכתה של ישראל לדיקטטורה שיפוטית לא תוכל להיחשב לסוג, אפילו אם מעוות, של דמוקרטיה. גם התהליך שבו בוחנים את השקפותיו הפוליטיות של המועמד למשרה שיפוטית הוא שיטתי ומסודר בהרבה באמריקה.

יש יתרונות בהעברת הסמכויות הפוליטיות לבית המשפט העליון. משחקי קואליציה אינם רלוונטיים שם ולכן בג"ץ למשל כה מסוכן לחרדים. הם אינם יכולים להשתמש בסחטנות פוליטית כדי להשיג בו את רצונותיהם. מצד שני מערכת התמריצים הפוליטית הסבירה נפגעת. התמריץ הכי קריטי לפוליטיקאים בכירים – העובדה שישלמו מחיר אישי אם החלטה שלהם תתברר כלא פופולארית, אינו רלוונטי עבור שופטים עליונים. הם ישארו בתפקידם ללא קשר למה שיניבו החלטותיהם. העובדה שהחלטותיהם קבוצתיות גם מקלה עליהם להסיר אחריות אישית.

באופן כללי בית משפט עליון חזק טוב לבעלי דעה ליברלית. בבית משפט עליון יושבים אנשים חכמים מאוד, ואנשים חכמים מאוד נוטים להיות ליברלים בדעותיהם. עם זאת המקרה האמריקני יכול להסתמן כמורכב יותר. הרבה בשל חשיבותו של הסנאט בהליך האישור של המועמדים לשיפוט. בסנאט יש ייצוג שווה למדינות, אלסקה הדלילה שקולה לקליפורניה הגדושה באוכלוסיה. הוראת הייצוג השווה בסנאט היא אגב סעיף בחוקה האמריקנית שנקבע אי אפשר לשנות לעולם, בכל רוב שהוא. הרפובליקנים הם מיעוט באמריקה המשתנה דמוגרפית, אך הם שולטים ברוב המדינות הקטנות של ארצות הברית ולכן יש להם יתרון ברור בסנאט. הם השתמשו ביתרון זה כדי לסכל את המינוי האחרון של ברק אובמה, וצפויים לנצל את שליטתם הנוכחית בסנאט כדי לאשר שני מינויים של דונלד טראמפ לבית המשפט העליון בתוך שנתיים.

צריך משרד תיירות

בטוויטר התגלע ויכוח בין תומר פרסיקו, כנציג התומכים במעורבות ממשלתית, לבין הלל גרשוני ואורי כץ, כנציגי הליברטריאניות, האם יש צורך במשרד ממשלתי לעיסוק בנושאי תיירות.

אני לא חסיד גדול של ויכוחים עקרוניים כאלו – הפודינג ייבחן באכילתו. אוזן קשובה יודעת למשל לשמוע אמירות מהלובי של מורי הדרך ולזהות מייד שמדובר בזמזום המוכר של גוף שמנסה להשתמש בממשלה ובמשרד התיירות כדי להנציח את המונופול החונק שלו ובנימה צפויה עד גיחוך המגייסת את הציונות עצמה לצרכיה:

שר התיירות אומר כמה חשוב לו המוצר התיירותי, אבל ברגע שהוא יסכים לתת לזרים להדריך בישראל – המוצר ייהרס, מכיוון שישראל היא אינה שווייץ, וצריך פה תיווך. יש פה סיפור של הציונות, העם וההיסטוריה, ואם לא יתווכו זאת כראוי – זה פשוט ייראה כמו אבנים נטושות. לטייל בישראל שונה מפריחת הדובדבן ביפן או נופים בשווייץ.

אם משרד התיירות ייענה ללחץ ויקדם חוקים שמגבילים את העיסוק בהדרכת תיירים – עדיף בלעדיו. אם, כפי שעושה שר התיירות הנוכחי, יריב לוין, הוא דווקא ינסה לצמצם רגולציה בתחום, הרי זה מבורך. היום, בעידן טריפ אדוויזר והביקורות באינטרנט, אין אפילו את נימוק פערי הידע בין קונה שירות תיירותי למוכר שלו, שבעבר יכול היה להצדיק אסדרה.

במישור העקרוני – יש הגיון במעורבות ממשלתית בנושא הבאת תיירים לארץ. הסיבה הראשית היא פשוטה: המון גופים נהנים מתיירות זרה – מלונות, מסעדות, משכירי דירות באיר בי אן בי, מדריכי תיירים, מוזיאונים, נהגי מונית, מפעילי אטרקציות אקסטרים ועוד ועוד. אבל לאף אחד לא משתלם לקחת על עצמו את עול הפרסום והקידום של המדינה כאטרקציה תיירותית, כי אותו גוף יצטרך לשלם על כך כסף וכל שאר הגופים שתלויים בתיירות יהנו מפעילותו בחינם. זו הבעיה הקלאסית שמצריכה מעורבות ממשלתית – מצב שבו גופים פרטיים אינם מסוגלים לתאם פעולה שתיטיב עם כולם, ולכן הם ניצבים בפני ברירה: או שכולם יפסידו או שחלק אחד יהיה טפיל על חשבונו של חלק אחר. זו גם הסיבה שבגללה צבא לא יכול להיות פרטי. לא ייתכן שחלק מהאזרחים יקח על עצמו את עול השירות וחלק אחר יהנה מכך באופן טפילי. אמנם איכשהו במקרה שלנו בישראל גם אופיו הממשלתי של הצבא לא מונע מחלק אחד מהאזרחים להיות טפיל לעניין זה על חשבון האחרים, אבל זה נושא אחר.

סיבה נוספת להגיון בקיום משרד תיירות ממשלתי היא שהרבה מאוד פעולות שנחוצות להבאת תיירות לארץ כרוכות בשינויים שרק ממשלה יכולה לעשות – תוכניות בינוי, השקעה בנמלי תעופה, הובלת פרויקטים בתחבורה הציבורית ולכן כדאי שיהיה גורם בעל כוח ומוטיבציה בממשלה שיוכל להתניען. בישראל מצטרף לכך גם הצורך לקדם במקרה הצורך סיוע לעסקי תיירות בשל החרפה פתאומית במצב הביטחוני, שפה כמובן יכולה להתרחש בין לילה.

הגירה? ההמונים יודעים את האמת

הנשיא טראמפ לאחרונה טען שהפשיעה בגרמניה עלתה בעקבות גל ההגירה המוסלמי למדינה והותקף בידי העיתונות הליברלית ואנשי האקדמיה שטענו שלא הייתה עלייה כזו. בפועל העלייה בפשיעה היא לא בהכרח גדולה כמו שמדמים אנשי הימין מתנגדי ההגירה, אבל האמת הפשוטה והאינטואיטיבית היא שהגירה מארצות מוסלמיות אכן גורמת לעליה בפשיעה. ברם, כפי שאמר ג'ורג' אורוול:"נדרש מאמץ מתמיד לראות את מה שמתחת לאף".  אפשר לעצב שאלות סטטיסטיות כך שיספקו את התשובה הרצויה, גם אם היא לא משקפת אמת. מדגימים זאת  הנתונים שדווחו פעם לפיהם האריתראים בדרום תל אביב מבצעים פחות פשעים מהממוצע. נתונים אלו אפילו צוטטו, אמנם במידה של הסתייגות, בפסיקת בית המשפט העליון בנושא המסתננים. כל אחד שלא סונוור לחלוטין בידי תקינות פוליטית מבין שאלו נתוני שווא שקריים, אבל לאקדמאים בעלי נטייה ליברלית יש דרכים להגיע לנתונים הרצויים להם, לפחות בהקשרים מסוימים ועל בסיס סט נתונים מוגבל ובפרט כאשר האוכלוסיה הנחשדת כגורמת פשיעה או צרות אחרות מהווה עדיין אחוז קטן מהאוכלוסיה בכללותה, כך שקשה לאסוף לגביה נתונים מהימנים ויציבים.

ישנו תת זרם באקדמיה, קטן במספר אנשיו ובתהודה התקשורתית שהוא מקבל, אך משמעותי מבחינת יכולתו לספק נתונים מעניינים המבוססים על סטטיסטיקות אמינות, שעורך מחקרים דווקא כדי להוכיח שהאינטואיציות הבסיסיות שיש לאנשים והסטריאוטיפים שהם מגבשים אינם רחוקים מהאמת. לקבוצה זו שייך מחקר מדנמרק, שהראה ממצא מעניין – שילוב של כוחם של סטריאוטיפים ושל חוכמת ההמונים. אנשים מנבאים יפה על סמך סטריאוטיפים מאילו ארצות יבואו מהגרים שיהיו נתמכי סעד ומאיזה ארצות יבואו מהגרים שלא. לדנים שהשתתפו במחקר היה ברור שסומלים, אפגנים ועיראקים יככבו בצמרת נתמכי הסעד בארצם, והם צדקו. ניבויים של יחידים לא היו מדויקים במיוחד, אבל הממוצע המשוקלל של הניבויים היה ממש מדויק ברמה יפה, "חוכמת ההמונים". פה ושם היו טעויות. העריכו יותר מדי ישראלים (בפועל יורדים מישראל כן שותים את הרווחה הדנית, ברמה אחת עם האתיופים, הפקיסטנים ואלו מאוגנדה). המעיטו בערך המהגרים ההודים (כנראה השגיאה הרגילה לגביהם – הודו הרי כל כך ענייה והמהגרים ממנה כל כך לא).

בני אדם מחונכים לתעב סטריאוטיפים, אבל מפרספקטיבה אבולוציונית תיעוב סטריאוטיפים הגיוני כמו לתעב את תפקודו של עמוד השדרה. האחד קוגניטיבי והשני פיזיולוגי, אבל שניהם מנגנונים שיוצרו בידי מנגנון הברירה האבולוציוני כדי לתת לבני אדם כלים לשרוד טוב יותר.

על פי המחקר הדני, השקפה שמרנית ולאומית עזרה לאנשים לדייק יותר בהערכותיהם בשאלה איזה מהגרים מאילו ארצות יהפכו לנתמכי סעד, אבל במידה מסוימת. החל מרמה מסוימת האיבה למוסלמים עיוותה את ההערכות והביאה להגזמה. לכן נראה שתומכי מפלגת הימין צדקו יותר מתומכי השמאל, אבל צדקו גם יותר מתומכי מפלגת הימין הקיצוני. אני חושב שהממצאים האלו משקפים יפה את העובדה שנתוני אמת לגבי ההשלכות של הגירה מהעולם המוסלמי ומאפריקה נמצאים בדרך כלל באמצע בין הגזמות גרוטסקיות מצד ימין (אף שלעתים האמת כן נדמית כמו הגזמה גרוטסקית) לבין גישת "לא אירא רע" של ליברלים הטומנים ראשם בחול.