ממשלה טובה לביטחון

הממשלה החדשה תהיה טובה לביטחון ישראל? אין לדעת. ימים יגידו. אבל אפשר להעלות לפחות נימוק מהותי אחד לכך שכך יהיה. בעצם שניים. הנימוק האחד הוא שהיחסים עם ארה"ב ישתפרו, וביבי שאורב בפינה הוא בבחינת "השוטר הרע", שיכול לשכנע את האמריקנים להרעיף תופינים על השוטר הטוב, ממשלת בנט-לפיד. בצדק בנט-לפיד מותקפים על כך שהם כפופים לאג'נדה האמריקנית ולא יוכלו להתקומם מולה. אבל נתניהו יכול למלא את תפקיד ההרתעה מול ממשל ביידן. החשש לחזרתו יכול להצדיק התחשבות יתרה של הממשל באינטרסים של ישראל. זהו תפקיד כפוי טובה מבחינת נתניהו, שהיה רוצה לאייש תפקידים מהנים יותר מאשר תפקיד הדחליל לאמריקנים מספסלי האופוזיציה. אבל אפשר לשרת את העם גם משם. במידה מסוימת זה פיתרון נפלא לפרדוקס קשה ביחסינו עם ארצות הברית. אלו יחסים שמבוססים על הבנה, ערכים משותפים, אכפתיות עמוקה. איך אפשר להכניס למערכת יחסים קסומה כזו מקלות מחד ומצד שני איזו מערכת תמריצים יכולה לתפקד בלי מקלות. נמצא הפיתרון בדמות דחליל ביבי שישמש כמקל מהאופוזיציה.

הנימוק השני לטובת הממשלה החדשה הוא שקל בהרבה להתקיף את בנט-לפיד על שאננות מול החיזבאללה או הגרעין האיראני מאשר להתקיף את ביבי על כך, שהרי זו אובססיית חייו והוא בעל כישורים מוכחים נפלאים בתחום הביטחון. אבל בשורה התחתונה חיזבאללה מצטייד באינספור טילים מדויקים ואירן מעשירה בימים אלו אורניום באחוזים המאפשרים לה להגיע לפצצת אטום. מאחר שאנו רק ביום השלישי לכהונת נפתלי בנט, מוקדם מדי להאשים אותו בכך. זה ביבי שנכשל במבחן התוצאה, אבל קשה לבוא איתו חשבון על כך מאחר שאין ספק שהוא כל כך ניסה ומאחר שרבים מאמינים בפנאטיות בכשירותו העילאית להגן על ביטחון ישראל. עם בנט ולפיד לא יהיה קשה לבוא חשבון. אדרבה כישלונם בסוגיות האסטרטגיות העמוקות יאושש חשדות שיש לרבים בעם, אולי רוב העם, לגבי חוסר כשירותם בתחומים אלו. ולכן הם יצטרכו להוכיח את עצמם מעל ומעבר. כמו אהוד אולמרט ועמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה. לגביהם, בטווח של חמש עשרה שנות שקט בלבנון, אפשר להגיד שהמוטיבציה הגבוהה שהייתה להם להוכחת יכולת שמעטים חשבו שיש להם, ניהול מלחמה, חיפתה על הניהול הטקטי הגרוע של המערכה ההיא. בסופו של דבר החלטתם לפתוח במלחמה התבררה כנכונה.

שתי מחשבות עם הקמת הממשלה החדשה

ה-13 ביוני, יום השבעת הממשלה ה-36, צריך להיות מצוין בישראל וגם ברחבי העולם כיום האירוניה. נפתלי בנט הגיע לרגע המדהים הזה שבו הוא הופך לראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל רק מאחר שלא עבר את אחוז החסימה בבחירות הראשונות בשנת 2019 ולא הצליח לקושש 1,800 קולות חסרים במרתפי ועדת הבחירות. כמו ההתנקשות בארכי דוכס לפני מאה, כישלון הימין החדש פתח סדרה מסחררת ובלתי סבירה של אירועים שפסגתם השבעת הממשלה הצפויה שבה מי שלא עבר את אחוז החסימה הופך לראש הממשלה. רק אדם נועז כמו בנט יכול היה להחזיק כך בהשתלשלות האירועים בקרניה ולהישאר רכוב. על השלכותיו ההיסטוריות של המהפך השלטוני בישראל מוקדם עדיין לעמוד. אולי מדובר באפיזודה ארעית שתושלך לפח של ההיסטוריה, ואולי כמו מהפכי 77׳, 92׳ וחזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 יהיה זה אירוע שיעצב דורות.

השבעת הממשלה החדשה היא גם הזדמנות לשמאלנים לעשות משהו שאינם מיטיבים לעשות – להיכנס לנעלי הזולת המזרח תיכוני ולהבין ערבים. שנאה בעוצמה מטורפת, חייתית, קדמונית ולא רציונלית שמנחה כל החלטה פוליטית, ועומדת מעבר לכל אינטרס אישי, אינה דבר ששמאלנים מסוגלים כל כך להבין. לכן הם ממעיטים במשמעותה של שנאת ישראל בקרב אויבינו. והנה עתה עליהם להתבונן ברגשותיהם שלהם עצמם ולהבין את עוצמותיה של שנאה כזו אשר הם הפנו במשך שנים לראש הממשלה נתניהו. זאת על אף הישגיו של נתניהו בהפחתת קורבנות טרור, בכינון יחסי שלום, בחיזוק הכלכלה וכמובן בגאולת המדינה מהקורונה. שמאלנים יקרים, חשבו על שנאתכם לנתניהו והבינו את הסכנה האיומה ששנאת הערבים מעמידה אותנו בה במזרח התיכון.

קצין המודיעין לא חוסל

המדינה סוערת בגלל הסיפור המוזר על קצין המודיעין שמת בתאו אחרי שנכלא בשל אישומים ביטחוניים לא ידועים. אחת הספקולציות הרווחות היא שלא מדובר בהתאבדות, אלא בחיסול. מדוע חיסול? "הוא ידע יותר מדי", לכן למדינה היה אינטרס להביא למותו. זו טענה מאוד לא סבירה. היא לא סבירה בגלל שהיא אינה הולמת את האופן שבו עובדים תמריצים.

נניח שאיש צבא מסוים מתגלה כחסר אחריות, הוא יודע יותר מדי. לא ניתן להסתפק בעונש מאסר, כי עדיין יש חשש שייצאו ממנו סודות מדינה.  בדרגים הגבוהים מתגבשת הדעה שטובת המדינה דורשת שיחוסל. נניח שהדרגים הגבוהים יודעים מה הם מדברים. עדיין אין כמעט סיכוי שהאדם הזה אכן ימצא את מותו, משום שאולי למדינה יש תמריץ במותו. אבל מדינה היא יציר של הדמיון. רק בני אדם קיימים באמת. לא צריך מדינה שיהיה לה תמריץ לחסל. צריך בן אדם שיהיה לו תמריץ לבצע את פעולת החיסול, אך בן אדם כזה אינו בנמצא. למי יש אינטרס לבצע פעולה לטובת המדינה שאם תיחשף, המדינה לא תכיר לו טובה עליה, אלא להיפך תענישו בחומרה? אכן יש אנשים שמסוגלים לבצע פעולות לטובת העם כפי שהם מבינים אותה, אפילו שהעם יענישם עליהן בחומרה. יגאל עמיר היה כזה. במוחו המעוות הוא משוכנע עד היום שהציל את עם ישראל, אף שעם ישראל עצמו גמל לו במאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. אבל יגאל עמיר הוא בריה נדירה, הפציע מתוך אלפים רבים של אנשי ימין שהיו יכולים להיות מתנקשים פוטנציאליים. בחוג הזעיר שהיה מודע למעשי קצין המודיעין ובעל יכולת להביא למותו, הסיכוי שיימצא יגאל עמיר הוא אפס.

אם קצין המודיעין לא סיכן את המדינה בכללותה, אלא גורמי כוח ספציפיים, האפשרות שיחוסל נעשית כמובן סבירה יותר, כפי שחוסל האסיר יוני אלזם שאיים על גורם פשע כזה או אחר. אם זו האמת, נמחק הפער בין העובדה שהתמריץ קיים עבור גוף דמיוני לבין כך שהפעולה צריכה להתבצע בידי אדם ממשי. עם זאת, השערה כזו דורשת שנאמין בהתרחשויות אפלות אי שם במסדרונות שירותי המודיעין, שאי אלו גורמים נסתרים נחושים להסתיר אותן פן ישלמו עליהן את המחיר. אני סבור שמאז עסק הביש בשנות החמישים פסו הקונספירציות משירותי המודיעין שלנו.

טקסס אדומה גם כשהיא חומה

בשורות מאוד מעודדות למי שקמטים של דאגה נחרשים במצחו בימים אלו לאור הקמת ה״הממשלה הפרוגרסיבית״, כפי שמכנה גיא בכור את הממשלה החדשה בראשות מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר. הדברים החשובים באמת לעתיד ישראל קורים מעבר לאוקיינוס. שם יקבע האם יקומו לנו נשיאים כטראמפ או כאוקסיו קורטז. והרי גם ימני קיצוני אך שפוי יעדיף את מירב מיכאלי כראש ממשלה תחת טראמפ מאשר את ביבי כראש ממשלה תחת אוקסיו קורטז.

במשך שנים כולם ידעו להגיד מתי תסתיים לנצח שליטת הרפובליקנים באמריקה – כשההיספנים יהפכו לרוב פוליטי בטקסס. זה אמור היה לקרות בעשור הקרוב. ובכן, בשורה של מערכות בחירות מקומיות שהתקיימו בשבוע האחרון השיגו רפובליקנים ניצחונות ברורים באזורים היספניים לחלוטין. הדבר מתווסף להישגים המדהימים של טראמפ באזורים היספניים בבחירות 2020. אין דבר רחוק יותר ממעמד הצווארון הכחול ההיספני מאשר טירופי תנועת הנעורות (הווקנס בלעז) או הקריאה לביטולה של המשטרה. מתברר שהיספנים גם לא משתגעים על גבול פרוץ לחלוטין שאלפי מהגרים חסרי כול חוצים אותו מדי יום, וזהו מצב הגבול הדרומי בתקופת ביידן. וכך טקסס נשארת אדומה גם כשהיא נעשית חומה.

יש פער הולך וגדל בין המצביעים הלבנים של המפלגה הדמוקרטית לבין מצביעיה השחורים וההיספנים. הרוב הגדול של הלבנים לא מצביע לדמוקרטים. אלו שכן עושים זאת הם ליברלים בצורה חריגה בהשקפת עולמם. שונים הדברים ביחס לשחורים ולהיספנים. אלו מצביעים בהמוניהם באופן טבעי למפלגה הדמוקרטית שנתפסת כיום כביתה של אמריקה הלא לבנה. אבל אין מדובר במצביעים בעלי השקפת עולם ליברלית או פרוגרסיבית במיוחד ואין להם עניין בהקצנה הליברלית. הרי אלמלא השחורים ג׳ו ביידן היה מקבל אחוזים בודדים בפריימריז, והיינו צריכים להתמודד היום עם הנשיא ברני סאנדרס.

המפלגה הדמוקרטית הולכת הרחק שמאלה וכך מעוררת סלידה במצביעים הלא פרוגרסיביים. חלקם עורק, כפי שקרה בטקסס. החלום או הסיוט של הגמוניה פרוגרסיבית באמריקה, ואז בעולם כולו, אינו נראה עוד בלתי נמנע.

יש עוד חיות בגן מלבד שפנים

נדב שנרב תוהה על הרציונליות של הקולאיציה החדשה, מזווית הראיה של תורת המשחקים:

ובכן, איזה משחק ישחקו מהיום כהנא ומרענה, שקד ופריג', גדעון סער וניצן הורביץ? האם מדובר בדילמת אסיר, במשחק צ'יקן או במשהו אחר? מה שהופך את מצבה של קואליצית השינוי למעניין הוא שלא מדובר כאן רק במשחק של שני שחקנים, אלא בהתמודדות של 61 חברי כנסת או לפחות של שמונה מפלגות, כל אחד ואחת עם מפת האינטרסים, האיומים, התגמולים והחששות שלו או שלה. זוכרים את סצינת הסיום של "הטוב הרע והמכוער", התלת קרב בין בלונדי, עיני מלאך וטוקו? – אותו דבר רק עם פי עשרים משתתפים, כשאיש אינו יודע באיזה אקדח יש כדורים ובאיזה אין. בלי עבודה מאסיבית של יאיר גולן שיזהה להם מראש את התהליכים, קשה לי להאמין שהעסק ישרוד זמן ממושך.

אני מאמין בתמריצים. נראה לי שלשני הצדדים יש תמריצים חזקים מאוד בהצלחתה של האופרציה הזו, לפחות בטווח הנראה לעין. קשה לראות למי ממשתתפיה יש רצון להכשיל אותה. השמאל רוצה לזכות בנתח נדיר מהשלטון, ועוד בכנסת שבה יש רוב ברור לימין. לכן הוא חייב לנסות להיות שותף נוח. גם יש את פיתוי ראשות הממשלה ליאיר לפיד איש המרכז-שמאל בהמשך הדרך. בנט מצידו חייב לבנות את עצמו, כי אם עכשיו המדינה תצא לבחירות לא בטוח שיעבור את אחוז החסימה. בקיץ 2023 כאשר יהיה עליו להעביר את השרביט ללפיד אולי כבר יאבד עניין בהמשך קיום הממשלה, אבל הוא יהיה אז רק בן 51 ולא יוכל להוציא לעצמו מוניטין של נוכל שיעיב על המשך דרכו הפוליטית. אדרבה, יהיה לו עניין לבנות את עצמו כפרטנר ימני שהשמאל יכול לעבוד איתו. זו נישה מבטיחה בפוליטיקה הישראלית וכזו שהייתה מאוד חסרה בעשור האחרון. מנסור עבאס רוצה כמובן לשלוט בתקציבי העתק שישוגרו למגזר, כמו חתול שיושב על סיר החלב.

האידיאלוגיה השונה באמת יכולה להפוך את המשך קיום הממשלה לאורך זמן לבלתי אפשרי. בפרט חוסר היכולת להסתמך על תמיכת הערבים כשיידרש מבצע צבאי בעזה או בלבנון. זה גדול ממנסור עבאס – הוא לא יכול לראות את עזה או אפילו את ביירות נחרבת, אחיו הערבים מתים, והוא יושב בממשלה שמחוללת את כל זה. מצד שני אין זה כל כך פשוט להפיל ממשלה. ייתכן שהממשלה תאבד רוב, אבל המבצע יסתיים, יעברו שבוע או שבועיים, ירגעו הרוחות ועבאס יוכל להרשות לעצמו שוב שיתוף פעולה, הרבה לפני שכל מהלך פרלמנטרי שינצל את קריסת הקואליציה יושלם. בסופו של דבר אני נוטה להיות אופטימי בהערכת סיכויי הישרדותה של ממשלת השינוי, בוודאי בשנתיים הראשונות תחת נפתלי בנט. אחר כך יהיה קשה לפתות את איילת שקד להישאר.

כך או כך, אם נחזור לתורת המשחקים, צריך לייחל להצלחתו של בנט. להקמת ממשלת השינוי יש ערך גדול כלקח עתידי. היא מציבה גבול בפני טירוף שלטוני מהסוג שביבי חולל. יידע כל שליט שאם יתנהל באופן כזה תהיה לו אלטרנטיבה. לאף פוליטיקאי אין ולא צריך להיות כוח קרטליסטי על המחנה האידיאולוגי שלו. אם פוליטיקאי מתנהל באופן שערורייתי, הציבור צריך לגבות ממנו מחיר. הלקח לדורות שרצוי שפוליטיקאים יקחו מנפתלי בנט צריך להיות: הוא היה אמיץ, הוא עצר מעגל של טירוף והוא הרוויח מזה; אם תתנהג כמו מטורף, גם בקריירה שלך יופיע נפתלי בנט שיגבה ממך מחיר. לא משנה כמה תתאמץ להקיף את עצמך בשפני הסלע, עדיין תגלה שהטבע מכיל גם חיות אחרות.

לנתץ את הפסלים

ממשלת השינוי מעוררת הרבה התלבטות. מצד אחד היא יכולה להוציא את המדינה סוף סוף מהשיתוק הפוליטי, להעביר תקציב, לשים שרים ראויים, רעבים להצלחה וחדורי מוטיבציה במשרדי הממשלה (גם מצד שמאל מיכאלי בתחבורה והורוביץ בבריאות יכולים להיות שרים מצוינים). מצד שני, יאיר לפיד כראש ממשלה? לא בשביל זה הצבעתי לבנט. ישראל לא מדינה עם מרחב טעות גדול. דילמה לא פשוטה.

ואולי זה המקום לפנות אל המקור האולטימטיבי, כפי שמפנה אליו המחוקק: ״עקרונות החירות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל״. כמובן זו הגדרה עמומה שכל אחד יכול למצוא בה את מה שירצה. אבל דומה שכולם יסכימו שהשנאה העמוקה ביותר של מורשת ישראל היא, מעבר לכל דבר אחר, לעבודה זרה. הדבר הקרוב ביותר לכך שחזיתי בו בימי חיי במקומותינו הוא פולחן הביבי. מבחינת מעריציו ותומכיו, הכול כשר אצלו. כל שקר, כל נוכלות. כל תרמית. וכל התעקשות לגרור את המדינה לשנים של חוסר יציבות במקום לפרוש ולהניח לאחר ליטול את המושכות. זאת אחרי ארבע מערכות בחירות שהביא בהן את הגוש שלו להפסד ואת המדינה לשיתוק.

אפשר היה להגיד משהו דומה גם על טירופם של האנטי ביביסטים. ובפרט שבאופן אובייקטיבי ועם כל מגבלותיו האישיות החמורות ביבי היה ראש ממשלה מצוין. אבל מרגע שביבי בחר להפר את הסכם הרוטציה ולהשפיל את בני גנץ שקודם לכן שבר באומץ את הלחש האנטי ביביסטי ששבה חצי מדינה – הוא איבד את היכולת למצוא פשרה עם הפלג היותר שפוי בקרב האנטי ביביסטים. כך נותר פולחן הביביזם לבדו פולחן העבודה הזרה שיש למגר, וזו העת עבור בנט ושקד לעשות מה שבזמנו עשה אבינו הקדמון אברהם ולנתץ את הפסלים.

כדור הארץ צריך תינוקות של קוראי הארץ

עיתון הארץ, כמה אופייני, קורא להפחית ילודה למען כדור הארץ. הכול במטרה להפחית זיהום ופליטות גזי חממה. אבל הקונספט שגוי וקצר רואי. יש בכדור הארץ שתי שכבות אוכלוסיה: האחת היא משכילה ואכפתית, מודעת לנושאים של איכות סביבה. השנייה היא ענייה ונחשלת. מהשכבה הראשונה יוצאים בני אדם שהם מזהמים גדולים, שטסים הרבה, צורכים הרבה, חיים כמו בני אדם מודרניים. אבל מהשכבה הזו יוצאים גם הממציאים, היזמים, בעלי הרעיונות שמוצאים דרכים לספק את צרכיהם של בני אדם רבים ואף להגן על הטבע תוך כדי. אם אמא מודרנית מהמערב תשתכנע, בשם הדאגה לכדור הארץ, להסתפק בילד אחד ולא בשניים, או בשניים ולא בשלושה – מי אמר לה שהילד או הילדה שעליהם ויתרה לא יהיה בדיוק אותו הילד שתועלתו לכדור הארץ תעלה עשרת מונים על נזקו. ואין מדובר רק בפנטזיה או בספקולציה. יש סיבה לכך שכדור הארץ הצליח לעמוד בהתפוצצות האוכלוסיה האנושית שבעקבות המהפכה התעשייתית ועד עתה מבלי שנגיע לרעב המוני. בהתפוצצות האוכלוסיה הזו עצמה נולדו מדענים חכמים שגדלו ומצאו את הדרך לספק את צרכי האוכלוסיה. עכשיו, עם עליית המודעות הסביבתית, אותם המדענים גם עמלים על דרכים להגן על כדור הארץ.

החישוב הזה לא באמת תקף למדינות ולאוכלוסיות שמהן לא יוצאים יזמים וממציאים, מהן אי אפשר לצפות להועיל משהו לכדור. מבחינת כדור הארץ, ילודה שלהן היא נזק נטו. אבל הציבורים הנחשלים האלו הם ממילא לא הציבורים שישמעו לקריאות להפחתת ילודה.

ציבור קוראי הארץ הוא, לצד ציבור קוראי עיתוני האיכות בסינגפור ובשוויץ, הציבור שבו היחס בין מספר הנפשות לפרסומים מדעיים גאוניים הוא אופטימלי. לכן הארץ הוא העיתון האחרון שצריך לפרסם קריאה להפחתת ילודה.

החרדים, סמוטריץ' וישראל השנייה

תיאוריית "ישראל הראשונה וישראל השנייה" של אבישי בן חיים היא בעלת כוח הסבר עצום. כמעט כל דבר שקורה במדינה אפשר להסביר באמצעותה. ישראל הראשונה היא הגמונית, חזקה, כופה את ערכיה באמצעות שליטתה במערכת המשפט ובשאר המוסדות האליטיסטיים והיא כמובן ההגמוניה שמכחישה את הגמוניותה. אבישי אמנם נמנע מלהסביר עד הסוף, או לפחות לא נתקלתי בהסבר ברור מצידו, מה מייחד את ישראל השנייה לעומת הראשונה, פרט לדנ"א האנושי שמקושר ליהדות הלא אשכנזית. ויש לנו מקרה מבחן מעניין: החרדים שהם ברובם (שני שלישים) אשכנזים, ובכל אופן הם התגלמות מובהקת של ישראל השנייה.

אתרום את חלקי. הסיבה לכך שהחרדים הם ישראל השנייה היא שהם דוחים את ערכי ההשכלה והנאורות. במובן זה הם יותר ישראל השנייה מהציבור המסורתי העממי. הציבור המסורתי אינו מחויב לערכים אלו מתוך חוסר היכרות וחוסר השכלה, אבל כמו כל ציבור בעולם המערבי, עובר את התהליך הפינקריאני שבו הערכים האלו מתחזקים בקרבו. כמו שבארה"ב בקרב הצעירים יש הרבה פחות מצביעי טראמפ מאשר בקרב המבוגרים, כך אפשר לצפות שיקרה גם אצל המזרחים. ספק אם הנוער שבא מבתים מזרחיים יצביע לש"ס באותם שיעורים כמו הוריו עם חלוף השנים. ואכן רואים בסקרי הלמ"ס שההגדרה "מסורתי" דועכת עם השנתונים.

החרדים לעומת זאת דוחים באופן אקטיבי את הערכים הבסיסיים המזוהים עם ההשכלה והנאורות. לכן הם פחות חשופים לשחיקה פינקריאנית. החרדיות היא תנועה שיוצאת נגד ערכי ההשכלה והנאורות ומצאה את הכלי האפקטיבי ביותר מולם: הסתגרות. והנה אנו רואים זאת היום בהתנגדותם של הח"כים החרדים לוועדת חקירה לאסון מירון. ועדת חקירה היא ההיפך מפטאליזם – היא אמונה שהקדמה המדעית והמשפטית מסוגלת להציל את האדם משרירות הגורל, לא רק תפילות. מיגור השחיתויות שוועדת חקירה עלולה לחשוף ולבער בהקשר של מירון הוא ההיפך מהערכים של הנפוטיזם, העדפת המקורבים והזלזול במנהל תקין שמאפיינים את החרדים ודומים להתנהלות הכנסיה בימי הרנסנס.

באמצע נמצא בצלאל סמוטריץ', שמציע לבוחרים החרדים אלטרנטיבה שמרנית קיצונית, אבל עדיין כזו שמוכנה לקחת מערכי המודרנה את מה שטוב ויכול לשרת אותם. הוא הציע היום להקים ועדת חקירה, אבל בלי שופטים פרוגרסיביים. לא סתם "ישראל השנייה", שמיוצגת כיום בידי חבר הביביסטים ברשתות החברתיות, חשדנית קצת לגבי סמוטריץ' והקהל שלו. פה ושם החיבור הדתי-לאומי לערכים מודרניים יכול לחולל צרות ובעיות.

היידה בג"ץ

בג"ץ השיב בפסיקתו היום את הכבוד האבוד של חוקי היסוד במדינת ישראל עם הפסיקה שלא ניתן היה לשנות את חוקי היסוד כדי להעביר את פשרת האוזר ולאפשר לממשלת החילופים לדדות עוד קצת. היה נדמה בשנתיים האחרונות שהמשחק הפוליטי משתבש ואיתו גם נעלם כל כבוד לחוקי המשחק. חוקי יסוד שונו במהירות ובקלילות שבהן פעם היו משנים תקנות למשחקי כדורגל. בג"ץ עשה קצת סדר בעניינים. ואל תקשיבו לעמית סגל ולאדם גולד הפעם. אין הרבה קשר בין הפסיקה לאקטיביזם שיפוטי. גם השמרנים שבשופטים אינם אמורים להתעלם מההבדל שבין חוקי יסוד המגדירים את כללי המשחק לבין החקיקה הפוליטית השוטפת שהיא המשחק עצמו ואמורה להתנהל במסגרת הכללים. אמרתי "כמו לשנות תקנות למשחקי כדורגל"? גרוע בהרבה בעצם. דמיינו לעצמכם משחק כדורגל שבו נדמה לשחקנים שחוקי הנבדל מעיקים עליהם מדי, והם מחליטים לבטל אותם לעשרים הדקות האחרונות ונדהמים כשהשופט מסרב ליישר קו. גם בכדורגל היה ברור שהדבר לא עולה על הדעת.

כרגיל הכי כיף לקרוא את השופט יצחק עמית:

גם מפסק דין זה לא ניתן ללמוד על הסיבה שבגינה לא הועבר התקציב במועד. על מנת שדברי הימים לא יהיו חסרים, נספר אפוא לקורא כי לתקציב השנתי יש קשר ישיר לרוטציה בממשלת החילופים, רוטציה שהיא נשוא ההסכם הפוליטי שנחתם ביום 20.4.2020 בין סיעת כחול לבן וסיעת הליכוד, הסכם פוליטי אשר "נולד מתוך חוסר אמון הדדי, כקיפודים המתנים אהבים – בחשדנות ובזהירות של האחד מפני קוציו של משנהו" – ואידך זיל גמור.  

במהלך המשבר הפוליטי העמוק שבו נמצאת המדינה מזה זמן, חקיקת היסוד הפכה לחומר ביד היוצר, כמעין פלסטלינה שהמחוקק לש לצרכים ולאינטרסים פוליטיים מיידיים וקצרי טווח, שבינם לבין נורמה חוקתית המשקפת הכרעה חברתית-משטרית "יסודית", יציבה, כללית ועל-זמנית, אין ולא כלום. הקלות הבלתי נסבלת של התיקונים החוקתיים מתאפשרת במצב החוקתי השורר כיום[…] בהיעדר "כללי משחק" ובהיעדר מערכת איזונים ובלמים לכוחה הרב של הרשות המבצעת בישראל על פני הרשות המחוקקת והמכוננת, ראוי ורצוי להכיר בכך שניתן להציב גבולות בנוגע לשימוש והפעלת הסמכות המכוננת. 

בית משפט זה אינו ממהר לפסול חוק של הכנסת. על אחת כמה וכמה, מחויב בית המשפט לריסון שיפוטי מקום שבו מדובר בחוק יסוד. ברם, גם על הכנסת לפעול בריסון בהפעלת סמכותה כרשות מכוננת ולהצביע על חוקי יסוד ב"יד רועדת", תוך מודעות והכרה בחשיבות הרגע וגודל השעה. שהרי לא בחוק רגיל עסקינן, אלא בחוק יסוד, שבעצם היותו חוק יסוד הוא אמור להיות בעל השלכות ארוכות טווח על משפטה ועל אופיה של המדינה והחברה. יום חקיקתו של חוק יסוד או תיקון לחוק יסוד אמור להיות יום חגיגי שבו הכנסת לובשת לבן ומצטחצחת בהתרגשות לקראת המאורע ולא יום קטנות פוליטי. האומנם? קצרים היו ימי שני חייה של הכנסת ה-23, משך כתשעה חודשים בלבד, אך במהלך תקופה קצרה זו תוקנו חוקי היסוד 13 פעמים (!!!) בהוראת שעה, בגדר שיא אולימפי בתיקוני חוקה למרחקים קצרים (לשם השוואה, החוקה בארצות הברית התקבלה בשנת 1787 ומאז, בחלוף למעלה ממאתיים ושלושים שנה, התקבלו 27 תיקונים לחוקה).

כמדומני שפסיקת בג"ץ קוברת באיבה את האפשרות להכריז על בחירות ישירות לראש ממשלה רק בכנסת הזו, עוד הזנייה פוטנציאלית של חוקי היסוד (ובמילא לא ברור אם לרע"מ יש תיאבון כרגע לשיתוף פעולה עם הימין בעניין זה).

הקונספציה הנשכחת מ-2002

מי לא שמע על הקונספציה הכושלת שהולידה את הפתעת יום הכיפורים. אבל יש קונספציה אחרת שהמיטה אסון במימדים לא שונים בהרבה ובזמן קרוב יותר לזמננו. התקשורת ממעטת לדבר עליה ולהזכיר אותה, ואין זה פלא. זו קונספציה שהתפוגגותה היטיבה עם הימניים ועל כן מוטב לה להישכח. מדובר בקונספציה ששררה בשנים 2000, 2001 ו-2002 לפיה אין פיתרון צבאי לטרור המתאבדים, שהקריאות "תנו לצה"ל לנצח" הן התלהמות נבובה ושהרעיון הריאלי היחיד הוא לפתות את ערפאת וחבר מרעיו בעוד ועוד ויתורים מדיניים.

בשיא התבערה במרץ 2002, מול קטל המוני של אזרחים שיצאו לחיי השגרה ופגשו את מלאך המוות עם חגורת הנפץ (או שרק הפכו לנכים קשים לשארית חייהם), כתב עמוס הראל בעיתון הארץ אחרי עוד פיגוע בירושלים: "ירושלים הופכת למהדורה מזרח תיכונית של בלפסט בשנות השבעים… רק שלושה הרוגים כשמהדיווחים הראשונים היה נדמה שמדובר בטבח המוני? התגובה השכיחה אמש הייתה: יצאנו בזול". חוסר הביטחון היה כה גדול שאפילו תחקירן "בצלם" שנסע ברכב בשטחים נפגע מכדורים פלסטיניים. פציעתו הקשה בידי האנשים שלמענם הוא פועל אילצה את בני משפחתו להתמודד עם שאלות קשות במיוחד. "הם חייבים להימנע מלירות בכלי רכב אזרחיים", אמרה אשתו, אך הוסיפה שהאשם במצב כולו הוא הכיבוש.

אז מה הפתרון? פובליציסט הארץ עקיבא אלדר ציטט באותם ימים בהסכמה פלסטינית שכתבה לו:"הגיעה השעה שתבינו כי השימוש הפראי בכוח מחריף את המצב. המוצא היחיד הוא להעניק לפלשתינאים את זכויותיהם הלגיטימיות, בלי שום תירוצים".

יואל מרקוס קיווה לשינוי אסטרטגי בחשיבתו של שרון שיוביל להבנתו ש"אין בכוחו של צה"ל לחסל את הטרור ושככל שיגדיל את היקף הפעולות בשטחי הרשות, כך יגדיל את המוטיווציה לפיגועי התאבדות בלב ישראל".

הפרשן הצבאי זאב שיף כתב:"המסקנה האסטרטגית היא כי בנסיבות המדיניות הנוכחיות לא די בכוח צבאי כדי להדביר כליל את הטרור הפלשתיני. בנוסף לעוצמה הצבאית יש צורך לנסות במקביל מהלכים מדיניים מרכזיים". מאמר המערכת של הארץ סיכם:"הנתיב המדיני היה ונותר האמצעי היחיד שיוכל להוליך לפיתרון כלשהו הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, על ידי הצגת האופק המדיני כהמשך למו"מ הצבאי".

באל-איאם כתב אחד העיתונאים הערבים:

נוכח תבוסת הצבא הישראלי החמוש בנשק ובתחמושת, נוכח התנועה הלאומית הפלשתינאית, נוכח קריסת תיאוריית ההכרעה הישראלית, נוכח העובדה כי הצד הישראלי מסתמן כצד המפסיד מדינית ומורלית, שבה ועולה החשיבות בהדגשת עמדות היסוד הפלשתיניות… נסיגה כוללת, גמורה ומוחלטת מהאדמות הפלשתיניות כולן, וללא חזרה.

הציבור הישראלי היה שותף לתחושת העדר המוצא. בסקר שפרסם עיתון הארץ התברר שרק כרבע מהציבור היהודי בישראל מאמין שאפשר להיחלץ מהמצב הנוכחי באמצעות הפעלת כוח צבאי בעוצמה רבה יותר. בני ציפר, לימים טרול החצר של ביבי מלך ישראל, הילל באותם הימים נאום של אם שכולה, רובי דמלין, שהיה "קול צלול בעד היפרדות חד וחלק מן ההתנחלויות, ומן האתוס של השנאה והאי-מוסר העומד בבסיסן, שבכל שנות קיומן לא היו אלא מין פרובוקציה מתמשכת ולא ניסו לתרום דבר לדו קיום עם האוכלוסיה הפלשתינית".

גם במערכת הביטחון פקפקו ביכולת ההכרעה שתניב אפילו כניסה ללב הערים ביו"ש: "אני חושש מאוד שבסופו של דבר העולם יגרש אותנו מהערים הפלשתיניות בלי שנשיג דבר, ועראפת יקצור עוד הישג. מכאן כבר קצרה הדרך להצבתו של כוח משימה בינלאומי", צוטט אחד מהקצינים הבכירים. עיתון הארץ החרה החזיק: "לפעולה צבאית אין קיום משל עצמה, אם לא עומד מאחוריה, ויותר מזה בבסיסה, אופק מדיני".

מדברים הרבה על התקררות יחסיה של ישראל עם ארה"ב לעומת ימי העבר שבהן הייתה קונצנזוס, אבל הסתכלות במאורעות אותם ימים חושפת תמונה מעט שונה. ישראל הייתה נתונה למתקפה רצחנית מטורפת ובלתי פוסקת ועדיין הייתה מנועה מבחינת האמריקנים מלהיכנס ללב הערים הפלסטיניות. זאת למרות שבארה"ב שלט ממשל רפובליקני שונא טרור מובהק. קשה לדמיין היום את ממשל טראמפ או ממשל בראשות מושל פלורידה הפופולארי, רון דה סאנטיס, או ממשל ניקי היילי מונע מישראל להגן על עצמה. ואולי גם אז לא באמת היה לחץ אמריקני אלא רק היסוסים של אריאל שרון למוד טראומת מלחמת לבנון הראשונה.

הרב אבי גיסר מעפרה טען באותם ימים:"אנחנו יכולים לחסוך לעצמנו הרבה, אם נבין שאין מנוס מהכרעה צבאית, חיסול הרשות, כיבוש מחנות פליטים, שליטה מלאה בכל שטחי A.. רק כך כשהפלשתינאים יהיו בעמדת חולשה מוחלטת ולא יעזו יותר להרים את אפם, אפשר יהיה להציע להם אוטונומיה".  המציאות שאחרי טבח ליל הסדר במלון פארק והפעילות הצבאית הנמרצת שישראל נקטה בעקבותיו, תחילה ב"חומת מגן", ואז ב"דרך נחושה" ומבצעי ההמשך שהחזירו נוכחות צבאית מלאה של ישראל לתוך שטחי הרשות, הפריכו את ניבויי הכותבים מהשמאל. הן הוכיחו בסופו של דבר את צדקת דברי הרב, שעיתון הארץ הגדיר אז "מונולוג מתנשא". רק החדירה למחנות הפליטים וההשתלטות על מעוזי הטרור עצרה את פיגועי ההתאבדות. ישראל עשתה משהו חכם יותר מפירוק הרשות כפי שהציע הרב גיסר. היא הותירה אותה על כנה, אבל חלשה ונטולת יכולת להגן על מחבליה.

היטיב לסכם את התגלגלות העניינים משה ארנס המנוח, ששימש כמעין ברברה טוכמן של אותם ימים:

ההצהרות הישראליות כי האיפוק הוא עדות לעוצמה לא הרשימו את ערפאת ותומכיו. הקולות הרבים שנשמעו בישראל בטענה שאין מענה צבאי יעיל למסע האלימות הפלשתיני רק הגבירו את אמונתם של הפלשתינאים שהם צועדים בדרך אל הניצחון… איך אפשר להסביר את אי היכולת, או שמא הסירוב של שרי הממשלה לראות את המציאות נכוחה במשך חודשי הדמים הללו? ראשית, הייתה השאיפה להביא להפסקת אש. העובדה שערפאת הצליח לזרות חול בעיני פוליטיקאים כה רבים, מנוסים ונבונים כביכול, מעוררת גיחוך. בלהט פנטי כמעט רדפה ממשלת ישראל אחר חזיון השווא של הפסקת אש..

שנית הייתה העמדה המוצהרת של הממשלה, שלפיה נעשה כבר כל מה שאפשר, לצה"ל ניתנה יד חופשית והוא לא הצליח לשים קץ לאלימות. לכך נוספה מקהלת ה"מומחים" שטענו כי אי אפשר לגבור על "תנועת גרילה הנאבקת לעצמאות" וכי כניסת צה"ל לערים פלשתיניות תוביל לקרבות בנוסח סטלינגרד. המסקנה המתבקשת הייתה שהישראלים צריכים להשלים עם גל אינסופי של טרור פלשתיני או להיעתר לדרישותיו חסרות הרסן של ערפאת.

שלישית קיימת הקואליציה. שרון הרכיב את הקואליציה הרחבה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. בסופו של דבר הכשילה קואליציה זו כל יוזמה לפעולה, בעודה מנווטת את הממשלה למסלול של הבלגה.

שימו לב לפסקת הסיום שראויה לתשומת לב מיוחדת, כי פה ושם עדיין מדברים על ממשלת שינוי בעתיד הקרוב, שבמסגרתה יתאחדו ימין ושמאל בשיתוק הדדי. כמו אז.