מי שמאמין לא מפחד

מי שמאמין בשוק החופשי, אינו יכול להיות מודאג מ"הגירעון הקטסטרופלי" כביכול ששר האוצר כחלון אשם בו בגלל ויתוריו לכל מיני גורמי לחץ.

לשוק החופשי יש דרכים שונות ומגוונות לבטא מורת רוח מגרעונות חריפים. הוא יכול להפיל למשל את שער השקל, אבל בפועל שער זה משקף כרגע שהשקל הוא חזק כמעט מאי פעם. אפשר ללכת כמה שנים אחורה באתר בנק ישראל ולהיווכח – השקל היה בעבר חלש בהרבה מול סל המטבעות.

דרך אחרת של השוק החופשי לבטא אי שביעות רצון היא להזניק את הריביות על האג"ח הממשלתי. האם ריביות אלו עלו? אולי קצת אבל עלייתן היא חיובית כי מאפשרת לחוסכים לצבור מעט תשואה נדרשת כל כך. במבט ארוך טווח הריבית הנוכחית על אג"ח ארוך טווח היא עדיין נמוכה בצורה לא סבירה, פחות מ-2.5% על אג"ח לא צמוד לעשור.

אם השוק החופשי באמת כועס על הממשלה, הוא יודע להפגין זעם. במשבר הכלכלי ב-2003 הממשלה נאלצה לשלם 12% ריבית בשנה. השקל היה קרוב ליחס של 5 שקלים לדולר. אין שום סימן שמספרים כאלו הולכים לחזור בקרוב. מי שמאמין – בשוק החופשי – לא מפחד. גם לא מהפחדות הגירעון.

מודעות פרסומת

ביבי הוא הגדול מכולם. מאז בן גוריון.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מוצלח. מדינת ישראל נתונה, בתקופה שבה הוא מנהיג, בתור זהב מתמשך. על שיעור ההרוגים הנמוך מטרור וממלחמות כבר כתבתי. המדדים הכלכליים, ביניהם דירוג ישראל בין המדינות בתוצר לנפש (מעל בריטניה, צרפת ויפן!) או שיעורי האבטלה (הנמוכה בהיסטוריה המודרנית של המדינה) הם פשוט מרהיבים.

עם זאת היה קשה לכתוב על נתניהו בסופרלטיבים כמו "גדול ראשי ממשלות ישראל" מכמה סיבות. ראשית, אין לקפח כבודו של האב המייסד, דוד בן גוריון. שנית, נתניהו שמרן ולא הרפתקן. לא חתם על הסכמי שלום גדולים ולא יצא למלחמות. סגולתו היא ההימנעות העקשנית ממלחמות מיותרות, שעליה אפילו גדעון לוי, לא ייאמן, גמר את ההלל לאחרונה.

מהבעיה הראשונה קל לחמוק. פשוט נגיד שנתניהו הוא גדול ראשי ממשלות ישראל מאז בן גוריון ולא בהכרח מאז בכלל.

את הבעיה השניה פתרה לנו ההיסטוריה העכשווית. נתניהו הוא כן מצביא של מלחמה גדולה ומוצלחת מאוד למעט תאקל אחד חמור. מלחמה נגד אירן בחזית הכלכלית, שבה הוביל את טראמפ לחידוש הסנקציות באופן שהפך את ישראל הקטנה למעצמה של השפעה והובלה שמדינות אירופה הפייסניות חרקו שיניים מולה. מלחמה נגד אירן בחזית הצבאית, שהתנהלה ללא רבב עד נפילת המטוס הרוסי. וגם עתה מוקדם להספידה. ישראל תחת נתניהו לא תשלים עם התבססות אירן בצפון.

על חוכמתה של מלחמה זו מעידה העובדה שבקלות ביבי יכול היה להתפתות ולסטות למלחמה אחרת מיותרת לחלוטין בעזה, אך הוא בחר בחוכמה למקד משאבים בחזית הנכונה.

אבל ביבי הוא דגול גם בגלל שהוא מנהיג של שלום ונרמליזציה. המלחמה באירן פתחה פתח ליחסים ידידותיים חסרי תקדים, ממש צונאמי של נורמליזציה מול עינינו המשתאות, עם אויבותיה של אירן במפרץ. רצח העיתונאי הסעודי שנראה בתחילה כאסון לישראל הפך בחוכמתו של נתניהו לעדות ליכולתה של ישראל להגן על ידידיה, כמו יורש העצר הסעודי, גם כשהם מכניסים עצמם לצרות צרורות.

כולם חזו לישראל בידוד. אבל הדבר האחרון שניתן לומר על ישראל תחת ביבי הוא שהיא מבודדת. אולי האזהרות וההפחדות עוד יתממשו בעתיד. אבל בינתיים אין על ביבי שהביא לנו צמיחה כלכלית, שלום עם מדינות ערב, יוקרה בינלאומית, אסונות לאויבינו המרים בטהרן ולא היה צריך למסור לשם כך שטחים לטרור.

אמריקה חצויה

אמריקה חצויה בין רפובליקנים לדמוקרטים, זו המסקנה הלא מפתיעה כל כך של בחירות האמצע באמריקה. מצד אחד הישגים יפים למפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים. מצד שני הצלחות הרפובליקנים בסנאט היו מעבר לציפיות המוקדמות. הסנאט חשוב יותר בשיטה הפוליטית האמריקנית ונראה כרגע, אמנם בטרם יש תוצאות סופיות מכל מקום, שהצלחות הרפובליקנים גם מקשות מאוד על הדמוקרטים לשוב ולשלוט בו ב-2020. זה דבר בעל חשיבות עצומה. נשיא דמוקרטי שייבחר ב-2020, והסיכוי גבוה שייבחר דמוקרטי אז, לא יוכל להעביר שום חוק פרוגרסיבי משמעותי אם הסנאט יישאר רפובליקני. ספק אם יוכל למנות גם שופטים עליונים. עם איזה הישגים יוכל לבוא לבוחריו בהמשך? זו גם תוצאה טובה לשווקים הפיננסיים שלא ירצו לראות ב-2020 בביטול הקלות המס לתאגידים של הנשיא טראמפ.

טראמפ יצטרך לשקול בשנתיים שנותרו לו אם לקדם חוקים שתואמים את האג'נדה הפופוליסטית שאיתה נבחר, כגון השקעה בתשתיות וקיצוץ מסים למעמד הביניים, בתקווה שיוכל למצוא אוזן קשבת להם אצל הדמוקרטים בבית הנבחרים. אם ימשיך במלחמת הכול מכל הנוכחית נגד הדמוקרטים, הם יכולים להשתמש בשליטתם בבית הנבחרים כדי לקיים לו אימפיצ'מנט, משפט הדחה. אין סיכוי שהוא ייצא מורשע במשפט כזה, הסנאט יתנגד, אך התהליך יפלג את אמריקה ויבזבז את המשאבים של הממשל שלו.

במבט ארוך טווח המגמות עדיין נוטות לטובת המפלגה הדמוקרטית: פלורידה העבירה חוק שמבטל את האיסור על מיליון אסירים משוחררים, רבים מהם שחורים, להצביע. בטקסס ההפרש בין טד קרוז הסנאטור המנצח ליריבו הדמוקרטי השרמנטי לא היה גדול. הרפובליקנים יפסידו את אמריקה אם יאבדו אחת משתי מדינות ענק אלו, שיש אליהן הגירה היספאנית משמעותית.

התפרקות תיאוריית ההתפרקות

אם לעיתונאי מסוים יש תיאוריה, והמציאות טופחת עליה בחוזקה, כיצד יגיב – יודה, או יחזור עליה ביתר שאת? אנשיל פפר ואבישי בן חיים מספקים אחרי הבחירות לרשויות המקומיות תשובות סותרות לשאלה זו.

הבחירות הראו כיצד הציבור החרדי מציית ברובו ציות עיוור למנהיגיו. החרדים הליטאים והמזרחים בירושלים הצביעו בהמוניהם למשה ליאון, שכולם מחשיבים לבובה של דרעי וליברמן חסרי הבושה. הליכוד הצליח להשיג מנדט אחד בבחירות למועצת עיריית בני ברק, שזה נחמד כשלעצמו, אבל רחוק מלהצביע על תנודות מדהימות בנאמנות החרדים למפלגותיהם. הסיפור בבני ברק זועק כי אין שום סיבה מבחינת המצביע החרדי לחשוש ממצב שבו לליכוד יהיו יותר מנדטים – שניים או שלושה. שליטתם הטוטאלית של החרדים בעירם הרי לא תאוים במאומה גם במצב כזה, ובכל אופן הוא בחר לציית לרבניו ולהותיר בעיר יצוג כה דל לחרדים מודרניים יותר.

יהיו שינופפו במקרה בית שמש, שבו עריקים חרדים איפשרו לראש עיר לא חרדית להיבחר. אבל בבית שמש רבים החרדים האמריקנים, והם תמיד היו שונים מעמיתיהם הישראלים וקרובים יותר בהרבה מובנים לדתיות הלאומית.

גם אנשיל פפר וגם אבישי בן חיים מנופפים בתזת התפרקות החרדיות, אבל מבחינה פוליטית התפרקות זו עוד רחוקה. בן חיים הודה במכה שספגה התיאוריה שלו. פפר בחר להמשיך ולדבוק בה.

הבחירות לכנסת הבאה יוכיחו גם הן כשיתרחשו – יהדות התורה קיבלה 210 אלף קולות בבחירות לכנסת העשרים. מאחר שהגידול הדמוגרפי באוכלוסיה החרדית הוא כ-3.5% בשנה לכל הפחות, אז בבחירות הבאות תקבל למעלה מ-240 אלף קולות. ואם לא כך יהיה, אשתדל להיות כנה ולהודות בעצמי שהתפרקה לי התזה.

החרדים יצילו את הגזע הלבן. וגם האמיש.

אריק קאופמן, פרופסור באוניברסיטת לונדון, כנראה חוקר הדמוגרפיה החשוב ביותר של העולם המערבי, הוציא לאור ספר חדש, ממש אתמול, על עתיד הגזע הלבן והעולם המערבי בכלל. יש בו הרבה תובנות ראויות לציון ולא הספקתי לקרוא אלא חלק קטן ממנו. אבל כבר גמעתי פרק שנושאו קרוב ללבי: קאופמן מאמין בספקולציה פראית אך הגיונית שכבר התייחסתי אליה פעמים רבות – עלייתן של קבוצות קטנות, דתיות קנאיות, שבהן שיעורי הריבוי גבוהים, אינה קוריוז אלא עתיד האנושות. הוא דן בשאלה האם הגזע הלבן ישרוד לטווח הארוך, או שמא נישואי תערובת עם מהגרים יביאו להתבוללותו בגזעים אחרים. בתשובתו הוא מראה כיצד במקסיקו משפחות עשירות בעלות גוון עור שחום חתרו להתחתן עם לבנים, אפילו עניים, כדי להפוך את צאצאיהן ליותר ויותר בהירים. לפיכך ניתן להסיק שעם השתפרות הטכנולוגיה והיכולת לערוך ברירה גנטית, בעלי היכולת ימצאו פתרונות שיאפשרו להם להבטיח עור לבן לצאצאים.

אבל יש לו גם עוד תשובה – קיימות קבוצות דתיות קנאיות שהן על טהרת הגזע הלבן. הן מתרבות בקצב מבהיל ואין שום סיבה להניח שיתפוגגו לתוך החילוניות. החיכוך שלהן עם החילונים כבר חיסן אותן מסכנה זו. הוא מדבר על החרדים ומעלה את האפשרות שיגיעו לדומיננטיות דמוגרפית בישראל בתחילת המאה ה-22 ובארה"ב(!) בסוף אותה מאה. על תזת "התפרקות החרדיות" של אבישי בן חיים הוא לא שמע ובצדק. הרי אין התפרקות כזו. כן כן בני הגזע הלבן של המאה ה-23 וה-24 יהיו אולי ברובם ילדי הילדים של אברום ופייגה ממאה שערים.

קאופמן מונה קבוצות נוספות, שעל חלקן אפילו לא שמעתי מעולם, שמתנהלות בצורה מאוד דומה לחרדים. את האמיש אנו מכירים. קבוצה דוברת גרמנית בת 5,000 איש בתחילת המאה ה-20 מונה כיום 300 אלף איש, ולא בגלל המוני מצטרפים חדשים מבחוץ אלא בשל הכוח המעריכי של הולדת הרבה ילדים דור אחר דור. הניגוד בין האמיש לבין כת דתית פרוטסטנטית משפיעה אחרת, השייקרים, זועק. האמיש התנגדו להגבלת פריון, השייקרים התנגדו לפריון. נותרו להם כיום שני חברים שעודם בחיים. דארווין ידע על מה הוא מדבר.

ישנה נשירה בקרב האמיש, אבל הרוב הגדול אינו נושר. הבעיה ארוכת הטווח של האמיש היא אולי התלות שלהם באורח חיים חקלאי, שעלולה להקשות עליהם כשימנו מיליונים. בדומה לאמיש יש גם הוטרים ומנוניטים, קבוצות נוצריות חקלאיות קטנות שלנשותיהן שיעור פריון גבוה ביותר.  במדינת יוטה ישנם המורמונים, ששיעור הילודה בקרבם הוא גבוה עדיין משמעותית יותר מהממוצע האמריקני. עם זאת הקריסה בשיעור הילודה ביוטה בעשור האחרון מלמדת כנראה שהמוני תינוקות מורמונים לא עומדים להפוך לדור העתיד של אמריקה. אף שיותר מחצי מאוכלוסיית יוטה מורמונית, הפריון ביוטה הוא כבר פחות מ-2.5 ילדים לאישה. כלומר הפריון המורמוני הוא לכל היותר באזור ה-3 ילדים לאישה, שזה נאה, אבל לא קיצוני.

שתי אומות מערביות נוספות מכילות אוכלוסיה נוצרית קטנה קנאית ששיעור הילודה בקרבה גבוה משמעותית מזה של כל השאר. בהולנד ישנם קלווניסטים אורתודוקסים, שמונים כ-7% מהאוכלוסיה. עם זאת הפריון לאישה בקרבם לפי מאמר עדכני הוא 3 ילדים לאישה, שזה, כמו בקרב המורמונים, המון במונחי המערב, אבל אינו מבטיח השתלטות דמוגרפית מהירה על כל השאר. בפינלנד מונים הלותרנים הלאסטדינאים חלק קטן מאוכלוסיית המדינה, 2% בלבד. אבל שיעורי הילודה בקרבם גבוהים מאוד. בין 5 ל-6 ילדים לאישה לפי מאמר משנות השמונים. הם מאמינים שעל זוג להוליד כמה ילדים שאלוהים בוחר להעניק לו. לא מצאתי חומר עדכני עליהם בגוגל וגם לא נראה שלקאופמן יש. אם הם אמורים היו להציל את שיעור הילודה בפינלנד, זה לא קורה בינתיים – מספר הלידות השנתי שם רק הולך ומדרדר ובקרוב יהיה רבע מזה שבישראל.

לא כולן ביחד

לפעמים כשאדם מבקש להתריע מהסכנות שבדרך פעולה מסוימת הוא מתפתה לגבב אזהרות. עוד אזהרה ועוד אזהרה. אבל לא כל האזהרות והסכנות משתלבות יפה זו עם זו. רעידת אדמה למשל יכולה להוביל גם לשריפות וגם לשטפונות. אבל כנראה באותו מקום לא יהיו שריפה ושיטפון בעת ובעונה אחת.

משהו דומה עושה דרור מרמור במקור ראשון כאשר הוא מזהיר מהסכנות במדיניות היד הפתוחה שאימץ משרד האוצר בראשות כחלון. הוא מתריע מהחובות ומהגרעונות ואז מציין שהריבית הנמוכה מציבה קושי מיוחד בעת משבר שיווצר בעטיים. אין לאן להוריד אותה כדי לתמרץ את המשק.

ההיפך!

אם החובות והגרעונות יחוללו משבר, יהיה זה משבר אינפלציוני שבו ערך השקל יצנח ובנק ישראל בקושי יצליח להעלות את הריביות כדי להדביק את שעטת האינפלציה. הריבית הנמוכה הנוכחית לא תציב אז קושי כלל. היא תהיה זיכרון עבר מתוק.

אם לעומת זאת דווקא הריבית הנמוכה תהיה צרה, יהיה זה במשבר שבו אנשים לא מוציאים כסף מרוב פאניקה והלחצים הם אנטי אינפלציוניים. ההכנה הראויה למשבר זה היא בשפיכת כסף למשק כאן ועכשיו, בדיוק מה שכחלון עושה למגינת לבו של הכותב.

הריבית הנמוכה היא צרה ובזבוזים חסרי אחריות עלולים להיות צרה בעתיד אבל צרה שתורכב מהשילוב של שניהם? לא נשמע סביר.

משמעותו של תמרור ירוק

בית המשפט העליון התיר זה עתה את כניסתה של לארה אל קאסם לארץ, לשעבר פעילה בארגון שהיה מעורב בקידום החרם על ישראל. הנה כמה הערות מעניינות על פסק הדין.

ראשית, כתב אותו השופט ניל הנדל. מי שמכיר את פועלו של השופט הנדל שהוא אדם דתי ובוגר ישיבה יודע שהוא אחד השופטים היותר שמרנים בבית המשפט העליון, מה שמשתקף בדעת המיעוט שלו בין השאר בנושא המסתננים ועוד. אבל יש הבדל בולט בין בית המשפט העליון בארה"ב לבין בית המשפט העליון בישראל. בבית המשפט העליון בארה"ב אפשר לרוב לנבא מראש מה יפסקו השופטים בהסתמך על זהות הנשיא שמינה אותם. בבית המשפט העליון בישראל ממש לא ניתן לנבא מראש פסיקות. בסופו של דבר כן ישנה תבנית לשופטים. מי יותר ימינה ומי יותר שמאלה. אבל ממש לא ניתן להסיק ממנה דטרמיניסטית איך תהיה ההכרעה בתיק מסוים. יש כמובן יתרונות גדולים להיותו של בית המשפט בארץ פחות פוליטי, אך ככזה גדל הסיכוי שהוא לא ישקף נאמנה את השקפות הרוב הפוליטי. זאת בעוד שבית המשפט העליון בארה"ב משקף כיום רוב פוליטי לפחות בהתאם לשיטה האמריקנית (שנותנת משקל עודף למדינות קטנות, כקבוע בחוקה).

הערה נוספת על הפסיקה. מסתבר שבית המשפט העליון לא בוחל בהטרלות קלילות ונחמדות. חבר הכנסת סמוטריץ' צפוי להביע כמובן שאט נפשו מהפסיקה, אבל חלק מפסק הדין מתבסס על ציטוטים מדברים שאמר סמוטריץ' בוועדה בכנסת שלפיהם הסיק בית המשפט שכוונת החוק אינה כלפי פעילים לשעבר מסוגה של אלקאסם.

שלישית, הדעה המטרידה בעיניי שייכת לשופט ענת ברון, שהרחיבה על חשיבות חופש הביטוי כסיבה להתיר כניסתה של העותרת. זו דעה בעייתית מאוד בעיניי. אני דווקא סבור שקידום חרם על ישראל כלול בחופש הביטוי הפוליטי, כפי שכתבתי בפוסט בעבר. אבל הכנסת זרים לישראל מטעמי חופש ביטוי היא חסרת היגיון כי לכל מדינה הרי זכות רחבה ושרירותית להחליט על בסיס מה להכניס אנשים והיא רשאית לעשות זאת על סמך קריטריונים לא שוויוניים בעליל.  מותר להחליט להכניס למשל את מי שיש לו יותר כסף או את מי שלא הגיע לגיל שבו יהיה עול על המדינה או את מי שקורות חייו מעלים פחות חשד שילך למכור בעגלות בקניונים. לדעתי למדינה שמורה הזכות להחליט להכניס למשל דווקא ג'ינג'ים, שיערם מהווה אטרקציה ברחובות.

המדינה שבה אלקאסם אזרחית צריכה להעניק לה את הזכויות שלה, לא ישראל. ואין למדינת ישראל שום מחויבות לחופש הביטוי שלה. הצגת חופש הביטוי כסיבה להכניס את הסטודנטית ארצה משקפת תופעה בינלאומית שבה זכויות האזרח מתחילות להתפשט לכיוונם של אלו שאינם אזרחים או אפילו תושבים או אפילו תיירים. סתם זרים שבא להם להגיע לפה. גישה כזו מקדמת את תפיסת הגבולות הפתוחים שהיא סכנה גדולה לעולם המערבי.