הסקטור הכי צומח

מה הסקטור שצומח הכי מהר במדינה בשנים האחרונות? מוסלמים? חרדים? דרוזים? בדואים בנגב?

התשובה מתגלה בשנתון הסטטיסטי האחרון של הלמ"ס שפורסם לקראת ראש השנה, והיא ממש מרעישה. מהר מכולם צומח מגזר אלו אשר מכונים "חסרי דת". בכל אחת מהשנים 2017 ו-2018 גדלה אוכלוסיה זו בישראל בכ-5% אחרי שב-2015 וב-2016 הגידול עמד על כ-4% בשנה. העליה המשמעותית מרוסיה ומאוקראינה שנרשמת בשנים האחרונות מביאה איתה בעיקר כאלו שאינם מוגדרים יהודים הלכתיים. סעיף הנכד בחוק השבות מאפשר גם להם להגיע ולהביא איתם משפחה.  והסיפור הזה ממש לא עומד להיגמר. בשנת 2019 המספרים כמובן עוד לא סופיים, אבל לפי כל הסימנים עומדים לעלות משמעותית על אלו של 2017 ו-2018.

האם זה טוב או רע? כל אחד והשקפתו. אם היה חשש גדול לצביונה היהודי של המדינה, ייתכן שזה היה מטריד. אבל לי נראה שמאחר שהתהליך הדמוגרפי המרכזי במדינה הוא דווקא הדתה – הזרמים הדתיים האדוקים מולידים בקצב כה גבוה, זהו דבר חיובי שישנם גם תהליכים דמוגרפיים שנותנים קונטרה ושומרים על נקודת איזון. גם אם זו הגירה לא יהודית, זו הגירה ממדינות עם פוטנציאל גבוה. במבחנים המתמטיים הבינלאומיים לבתי ספר גם תלמידים רוסים וגם אוקראינים משיגים תוצאות האופייניות למדינות האיחוד האירופי, אם כי בתוך קבוצה זו הרוסים בצמרת (מעל אנגליה) והאוקראינים בתחתית (מעל רומניה). סביר להניח שזו אוכלוסיה שתשתלב באוכלוסיית הרוב היהודי ולא תאיים עליו בשום צורה. יש בהלכה היהודית זרם שאותו מייצג כיום הרב חיים אמסלם שקורא לקריטריונים מקלים לגיור מי שנקראים "זרע ישראל", כאלו שיש להם איזה סבא יהודי במגילת היוחסין.

אולי הידיעות על גלי העליה הלא יהודית הגיעו גם לאוזניו של אביגדור ליברמן ומשפיעות על החלטותיו הפוליטיות בימים אלו.  ייתכן שהעליה הזו תרמה למשבר הפוליטי הנוכחי מאחר שחל גידול לא צפוי בכוחו של הציבור שמתנגד בחריפות לכפיה דתית ולברית של הליכוד עם החרדים.

ימי מעוף הדרקון

נדיר לקרוא רשימה אחת שנותנת לך פרספקטיבה חדשה על נושא שחוק וידוע. כזה הוא מאמרה של אשת אקדמיה סינית-אמריקנית, ג'ין פן, על ביקוריה האחרונים במולדת אבותיה.

למי שאין לו חשק לשקוע במאמר ארוך באנגלית, אסכם בקצרה. הכותרת של המאמר היא: "החלום האמריקני קם לתחיה בסין". לטענת הכותבת, התקשורת מבליטה את הפנים המכוערות של סין שבאות לידי ביטוי במחנות המעצר שהוקמו למיעוט המוסלמי במערב המדינה ובדיכוי שמפעילים הסינים בהונג קונג, אבל עבור הסיני מן השורה החיים נעשו נפלאים.

הערים הסיניות הגדולות כבר לא כאוטיות ומלוכלכות. האנשים כבר לא דוחפים בתור אלא מתנהגים בנימוס ובהתחשבות. כשהסיני מזמין משלוחים מחנויות אינטרנט, הם מגיעים בתוך יום והזמנות של אוכל מגיעות בתוך דקות. שכר הלימוד באוניברסיטאות יורד, הפארקים נפתחים לכניסה חופשית והמגמה של הממשלה היא לעודד כלי רכב חשמליים שלא פולטים זיהום. הביטחון האישי גבר – הרי אם גנבו לך משהו ברחוב, אנשי הממשלה יסתכלו במצלמות העירוניות, יגלו מי עשה זאת ויטפלו בעניין. אחד מסמלי הקדמה הוא שבסין כבר לא משלמים במזומן, הכל נעשה דרך אפליקציות התשלום.

לפני עשור כל סיני משכיל חלם על אמריקה. היום סטודנטים סינים בוחרים לשוב מאמריקה למולדת. השינוי מרשים מאוד. בסקרים הסינים מבטאים אמון בממשלתם (ולדברי הכותבת זהו סנטימנט אמיתי שהיא חשה אצל מכריה). הם יודעים שאם יש בעיות, הן יטופלו.

הסבל שעבר העם הסיני במהלך המאה העשרים הוא לא ייאמן. בעוד שאמריקנים זוכרים את תקופתו של הנשיא קנדי כתקופה טובה, אזרחי סין מתו מרעב באותם ימים, פשוטו כמשמעו. אין זה מפתיע, לדעת הכותבת, שהסינים מרוכזים כיום בהשגת עושר חומרי יותר מאשר בערכי החירות והדמוקרטיה. על אף הערצתם לאמריקה הם לא שאבו ממנה את הערכים האלו, הם לקחו ערכים אחרים שהתאימו להם יותר.

כותבת הרשומה עצמה לראשונה חושבת לעצמה שאולי תשתקע בסין. זה לא מקום מתאים למי שעניינו בחיים הוא לבטא דעות שמאתגרות את הסדר הקיים, אבל לאחרים יכול להיות שם נהדר.

כשהיהודים סתמו את הפה

"שהיהודים יהיו בשקט" (The Jews should keep quiet) הוא שמו של ספר היסטוריית שואה  שקראתי לאחרונה. הוא מתאר את חוסר יכולתו של מנהיג יהדות ארה"ב, הרב הרפורמי סטיבן שמואל וייז, לעמוד מול הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט ומול אדישותו לגורל יהודי אירופה בעת השואה. זה לא שווייז, ציוני נלהב, היה רע לב או אדיש למצוקת היהודים באירופה. אבל הוא חשש יותר מכול להרגיז את רוזוולט ידידו ומושא הערצתו או לעורר שדים אנטישמיים בדעת הקהל האמריקנית. הוא הקדיש הרבה מאמץ לדכא קולות אחרים, מיליטנטים יותר, כמו אלו של אבא הלל סילבר והלל קוק.

בשל ההערצה לנשיא הליברלי, גיבור ה"ניו דיל" והסלידה העמוקה מהרפובליקנים ושמרנותם בנושאים חברתיים, וויז, ואיתו יהדות ארה"ב הליברלית כולה, היו שבויים בכיסו של הנשיא, ולא הייתה להם באמת יכולת לאתגר אותו בנושאים שקשורים למצב היהודים באירופה. יש בכך קצת דמיון להערצתם של יהודי ארה"ב לנשיא אובמה. למזלנו לא היינו בעת כהונתו במצוקה שדומה במשהו למצוקתם של היהודים באירופה בשנות הארבעים, אבל אם כן – באיזה צד היו נמצאים היהודים תומכי הדמוקרטים, בצד של הנשיא או בצד שייטיב עם אחיהם מעבר לים? הספר לא מותיר מקום לספק.

אסכם את תוכנו המרתק בכמה ציטוטים.

דרשת יום כיפורים (1942) של הרב וייז אחרי שקיבל ידיעות מהימנות על השואה באירופה

דרשת ערב יום כיפור עסקה בהתאמה בין היהדות לבין האזרחות האמריקנית. וביום כיפור בבוקר הוא דיבר על השמחה באהבה ועל חדוות היום יום. הנושאים שבחר מעוררים תמיהה בהתחשב בכך שלא התמודד מול לחץ מהנהלת בית הכנסת להגביל את הדברים שנשא – וייז ביסס את בית הכנסת שלו על העיקרון שהרב תמיד חופשי לבטא דעתו.

בעל טור ביידיש מציע לקבוע יום צום ותפילה למען יהדות ארה"ב

לא, זו לא שגיאת דפוס. אני אכן מתכוון שיום תפילה וצום יוכרז דווקא למען חמשת מיליון יהודי ארצות הברית. הם אפילו לא מודעים לכך שאסון נורא נפל עליהם […] שלקו, כמו במגיפה, בחוסר יכולת לחוש צער או חמלה, בהעדר דמיון מבעית […] ששריון עוטף את נשמתה של יהדות ארה"ב.. כשעיני מיליוני יהודים באירופה שמאוימים בהשמדה פיזית יומיומית בצורה המחרידה והמשפילה ביותר מופנות אליה […] יהדות אמריקה מפגינה שלוות מזג. אם פשיטת רגל מוסרית מצריכה חמלה, ואם חמלה זו מוצדקת פי שבעה כאשר מדובר במי שאפילו אינו מבין כמה מזעזעת פשיטת הרגל שלו, אזי שום קהילה יהודית בעולם לא ראויה לחמלה יותר מאשר יהדות ארה"ב.

הצהרת בעלות הברית על השמדת היהודים (דצמבר 1942)

הרעיון לכלול בהצהרה הצעה למקלט לפליטים יהודים הועלה בשלב מסוים במהלך הדיונים, אבל הוצא מההצהרה הסופית. כפי שהסביר אחד הפקידים הבריטיים, "הצעה כזו תלך בעקבותינו לתמיד". במילים אחרות, יהיו פליטים שיצפו למימושה.

משטר דארלן בחסות בעלות הברית בצפון אפריקה בסוף 1942

לא רק שדארלן (בכיר משטר וישי שנכנע לכוחות בעלות הברית) שמר על כוחו. הוא שימר כמעט את כל הפקידות הבכירה של משטר וישי […] בניגוד להתחייבות הפומבית של רוזוולט לבטל את החוקים האנטי יהודים של וישי, מאחורי הקלעים הממשל שלו לקח את הצד של דארלן. נציגו לצפון אפריקה המליץ לוושינגטון שהחוקים המפלים לא יבוטלו כדי לא לגרום לערבים המקומיים למרוד נגד שלטונות הכיבוש של בעלות הברית.

פגישת רווזולט ומלך סעודיה

רוזוולט שאל את איבן סעוד מה דעתו לגבי בעיית הפליטים היהודים הבורחים מאירופה. המלך השיב שהיהודים יכולים לזכות למרחב מחיה בארצות הציר שדיכאו אותם, לא בפלסטין. רוזולט השיב שבפולין נהרגו 3 מיליון יהודים, כך שהתפנה מקום להרבה יהודים חסרי בית. אבן סעוד מחה נגד הגירה יהודית מתמשכת לארץ ישראל, ואמר שהערבים והיהודים לעולם לא ישתפו פעולה, לא בפלסטין ולא בשום מקום אחר. רווזולט אמר שברצונו להרגיע את הוד מעלתו שלא יעשה דבר לסייע ליהודים כנגד הערבים.

התחזיות הדמוגרפיות של רוזוולט

רוזוולט אמר שיש מסביב לפלשתינה כ-15 או כ-20 מיליון ערבים ובטווח הארוך המספרים האלו ינצחו […] "אתה יודע שאין מקום בפלשתינה לעוד הרבה אנשים" אמר לרב ווייז המבועת ב-1938. "אולי עוד מאה אלף, מאה וחמישים אלף". במשך 12 שנותיו בבית הלבן, הרב וייז ועמיתיו ניסו לשכנעו שבפועל יש מקום לעוד מיליונים. השופט פליקס פרנקפורטר היה שולח לו גזרי עיתונים שמצביעים על עתידה המבטיח של פלשתינה, בפרט יכולתה לספוג עוד המוני מהגרים.

ברית הגנה נחוצה מתמיד

לעתים יש מאורע חדשותי שמתפרש באופן אחד בעוד שמשמעותו האמיתית היא ההיפך הגמור. כזה הוא האופן שבו עובד הסיפור החדשותי הגדול על נטישת הכורדים בידי דונאלד טראמפ.

ברשתות החברתיות הזכירו בתגובה בלעג את חזון "ברית ההגנה" של בנימין נתניהו, אבל הרי בדיוק ההיפך נכון. לכורדים לא הייתה ברית הגנה עם ארה"ב. הם הסתמכו בנאיביות על סנטימנטים ואינטרסים, ממש כמונו. אם ישראל רוצה להבטיח שלא יפקוד אותה גורל דומה, היא חייבת לחתור אחר ברית הגנה עם האמריקנים.

ברית הגנה חתומה אי אפשר להפר מבלי לזעזע לחלוטין את הסדר העולמי כולו שמסתמך על קיום נאט"ו. כל נשיא יהיה מחויב אליה גם אם בעל כורחו.

נכון שהנשיא הנוכחי הוא אימפולסיבי וגחמתי אבל דווקא בשל כך יהיה קל יחסית להוציא ממנו התחייבות שנשיאים אחרים לא ימהרו לתת. מצד שני הברית תיחתם בהסכמת שני שלישים בסנאט, כך שממשל עתידי לא יוכל להתנער ממנה.

ברור שברית הגנה כזו צריכה להיות מנוסחת כיאות ומוגדרת היטב לסיטואציות קיצוניות שידרשו את הפעלתה. ישראל תצפה להתערבות אמריקנית מול סיכונים שגדולים על מידותיה, לא מול קסאמים ולא מול פיגועי אוטובוסים.

יש לברית כזו ערך הרתעתי מול אויבי ישראל. היא תהווה יותר מכמה לבנים בקיר הברזל של הציונות ותבטיח, עד כמה שניתן להבטיח משהו, שתחושת איום קיומי כפי שהייתה ביום הכיפורים ההוא לא תשוב עוד.

הגודל כן קובע בענייני אנרגיה

הלל גרשוני הסביר מדוע לדעתו על ישראל לא לעשות כלום באשר להתחממות הגלובאלית:

‏הטענה שלי היא פשוטה עד כדי גיחוך: לא משנה מה אתה חושב על ההתחממות הגלובלית והשפעת האדם ויכולתנו לעצור את ההתחממות, לישראל אין כל השפעה על האקלים, ולכן זה די מגוחך לגייס משאבים מיוחדים, לאסור על מכירת מוצרים מסוימים, או להגביל אנשים בכל מיני דרכים, ולהשקיע באנרגיה מתחדשת.

זו טענה איומה. היא עומדת בסתירה חדה לרוח מגילת העצמאות שמדגישה באופנים שונים עד כמה בכוונת המדינה היהודית להיות כוח תורם לאנושות ולא טפילי . חשיבה בנוסח גרשוני היא הבסיס לבעיות ממשפחת דילמת האסיר כמו בעיית הטרמפיסט והטרגדיה של נחלת הכלל. לכל אחד משתלם להיות פרזיט על חשבון השאר. אבל אנשים יוצאים להצביע ולא מסתפקים בללכת לים, אנשים מתגייסים לצבא ולא מסתפקים בכך שהשכן שנראה כמו רמבו התגייס, אנשים זורקים לכלוך לפח ולא בחיק הטבע (בישראל לפעמים לא, למרבה הצער).

ברם, אני נוטה להסכים במידה מסוימת עם השורה התחתונה של גרשוני. ישראל לא צריכה להיות בחוד החנית של המעבר לאנרגיות מתחדשות. אבל הסיבה היא זו: אנרגיה מתחדשת דורשת שטחים עצומים. זה משאב שיש למדינות אחרות בשפע, אבל לא ממש למדינת ישראל. ביקום מקביל שבו מרחבי סיני היו בידינו, היה ראוי שנמלא אותם בפאנלים סולריים, אבל ביקום שלנו סאדאת נחת בנתב"ג והעניינים הסתובבו אחרת בידי בגין ושר ההיסטוריה.

מבחינה זו יש לישראל פטור מוצדק מלמלא חלקה בין האומות, ותחנת הכוח באשלים היקרה להחריד יכולה להישאר פלא יחיד. היא תופסת בשלב הראשון שלה אחד חלקי 7000 מישראל שבתחומי הקו הירוק ומספקת אחד חלקי 100 מהספק החשמל הנוכחי במדינה. לשם השוואה תחנת הכוח הגרעינית הגדולה בעולם שנמצאת ביפן תופסת אותו השטח ומספקת פי 70 יותר חשמל.

לתחנות כוח גרעיניות יש אמנם חסרון גדול. הן לא תופסות הרבה שטח אבל במקרה של קטסטרופה נדרש פינוי שטח גדול לשנות דור. משלמים עם ריבית על השטח שנחסך. גם זה לא מתאים לנו. משק החשמל הישראלי יצטרך להמשיך להתבסס על גז טבעי.

היידה אירו, היידה ביבי

כתבתי כבר על הטענה ששנות נתניהו היו שנים שבהן ישראל דרכה במקום כלכלית. זה לא מדויק. כפי שהסברתי, מה שקרה היה שישראל נעשתה הרבה יותר עשירה (במונחים בינלאומיים) ובו בזמן המחירים בה התייקרו (במונחים בינלאומיים). מכאן שחלק גדול מהתועלת שהפיקו אזרחי ישראל מהתעשרות מדינתם לא הורגש מבחינתם. מעין תורת היחסות שכזו: אתה נוסע מהר ולא מרגיש דבר כי המישור שמולו אתה מודד את עצמך נוסע גם הוא במהירות דומה.  רק כאשר האזרח הישראלי נפלט החוצה מהאזור של העצמים הנעים במהירות ומגיע למדינות אחרות, הוא כמו אח שנפרד מתאומו למען טיסה במהירות האור ופוגש בו בשנית – פתאום מרגישים את האפקט בפניו המקומטות. ככה זה כשהישראלי יוצא את נתב"ג. הוא קולט שארצות אחרות נעשו ממש זולות.

מעניין לערוך ניסוי מחשבה: מה היה קורה אילו ישראל הייתה חלק מגוש האירו. שער האירו היה 5.58 ש"ח ביום כניסתו של נתניהו לתפקידו. היום הוא באזור ה-3.80 ש"ח.  כל עליית הערך העצומה של השקל, שמבטאת את עליית הערך הגדולה של כלכלת ישראל, לא הייתה יכולה להתרחש במצב כזה, כי הרי לא היה שקל.  אבל עדיין היו לישראל כל היתרונות הגדולים שבגללם המטבע שלה שודרג ככה במרוצת עשור ובראש ובראשונה תעשיית ההיי טק הפורחת ומצבורי הגז הטבעי.  במקום שהמטבע יעלה בערכו צריך היה לקרות משהו אלטרנטיבי: עליית המשכורות בענפים תחרותיים. משקיעים היו מזרימים לישראל הון עתק והוא היה מביא לעליית משכורות בענפים שבהם אותם משקיעים היו מחפשים עובדים. סביר להניח שגם המחירים היו עולים במצב כזה, אבל הרבה פחות.

כיום כל אימת ששער החליפין עולה, עולים איתו באופן אוטומטי כל המשכורות בענפים הממשלתיים וההסתדרותיים, כל החובות וכל ההתחייבויות. זהו טייס אוטומטי שמייקר את כל המשק (בהשוואה בינלאומית) ברגע שבו ערך השקל מתייקר. במצב שבו ישראל הייתה חברה בגוש האירו, לא היה אפקט כזה. גם אז ודאי שההסתדרות הייתה מביטה בעיניים כלות במשכורות ההייטק המזנקות, שובתת ודורשת חלק בשגשוג, אבל הישגיה היו פחותים בהרבה ממה שקורה בעולם שבו יש טייס אוטומטי. ודאי שבנקים לא היו יכולים לדרוש שערך המשכנתאות וההלוואות יתייקר אוטומטית בגלל הצמיחה במשק.

סביר להניח שאם העשור האחרון היה פוקד את ישראל כשהיא משתמשת באירו, היא הייתה חוזה באפקט יווני, במובן הטוב של המילה. התמ"ג לנפש ביוון (המותאם ליוקר המחיה) יותר מהוכפל בין 1998 ל-2008, העשור שבו נכנסה לגוש האירו עד למשבר היווני הגדול. זה היה עשור של שגשוג עצום עבורה שבו משקיעים הזרימו לתוכה הון עתק. מדינה שהייתה הרבה פחות עשירה מצרפת הפכה פתאום לכמעט עשירה כמוה.

בסופו של דבר יוון שילמה מחיר קשה מנשוא על החברות בגוש האירו. כשהזמנים התהפכו, בהעדר מטבע שניתן לעשות בו פיחות, המשכורות ביוון היו גבוהות מדי והחובות עצומים מדי. כתוצאה מכך השתוררה בה אבטלה המונית. יש לקוות שישראל למדה את הלקח ולעולם לא תצטרף לגוש מטבע אחד. זו בעצם שיטה שמשמעותה הכלכלית היא מאניה דפרסיה. שגשוג אדיר בזמנים הטובים וסבל נורא בזמנים הפחות טובים. ברם, כשמתבוננים בכלכלת ישראל בעשור האחרון מבאס קצת שהשקל שמר עלינו מהשלב של המאניה, שיכולנו לחזות בו על נקלה. מבאס שלא חווינו מאניה בעשור של נתניהו, גם כי ככה ניתן היה לסתום יותר בקלות את הפה לשונאי נתניהו למיניהם. עדיין צריך לברך על מה שהיה, ואלו היו שנים כלכליות טובות ללא ספק.

ממרטין לותר ועד לאלירז שדה

במאה ה-16 קם נזיר גרמני, מרטין לותר, קרא תגר על הכנסייה הקתולית ושינה את פני הנצרות. אחת הנקודות המהותיות ברפורמה הפרוטסטנטית שחולל היא החזרה אל הטקסט התנ"כי. בנצרות הפרוטסטנטית לא צריך יותר את התיווך של אנשי הכנסייה ואת השכבות הפרשניות שהעמיסו על התנ"ך. כל מאמין יכול לקרוא את המקרא בעצמו ולהבינו כפשוטו. למטרה זו תרגם לותר את התנ"ך לגרמנית כדי שיהיה נגיש להמונים.

כותבת פרופ' מירי אליאב פלדון:

כך קרה אחר כך גם בכל הארצות האחרות שאימצו את הפרוטסטנטיות: ברגע שהכריזו על עצמאותן מרומא, מיהרו לדאוג לתרגום כתבי הקודש, התנ"ך והברית-החדשה, לשפה המדוברת. בפעם הראשונה בתולדות הנצרות המערבית נוצר מצב שבו יכול היה הציבור לקרוא, או לשמוע, ולהבין את הבשורה האלוהית: בשפת היומיום, במישרין, ללא פרשנויות מפותלות ובלי עזרת מתווכים. המגע הבלתי-אמצעי עם דבר האל היה בגדר חוויה דתית עמוקה, חדשה ומלהיבה. הפרוטסטנטים, כוהנים והדיוטות כאחד, שמעו לראשונה את ישו מדבר אליהם בשפתם.

בית המשפט העליון הפך עצמו בעשורים האחרונים לסמכות העליונה בישראל. בין השאר הוא עשה שימוש בטקטיקה קתולית – הוצאת החוקים מפשוטם. החוקים אינם אומרים עוד את מה שכתוב במילותיהם הברורות, אלא מה שהשופטים אומרים שהם אמרו. החוק קובע שרשימה שרצה לכנסת צריכה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. השופטים אומרים שאין מניעה שבל"ד תרוץ. החוק קובע ששר צריך להתפטר רק אם הורשע בפלילים. השופטים אומרים שדי בהגשת כתב אישום כדי לפסול אותו מלכהן.

אלו שאימצו גישה קתולית מביטים בלעג ובהתנשאות במי שניגש לטקסט כפשוטו, ללא שכבות התיווך. בתוכנית "אופירה וברקו" האחרונה הפנה אלירז שדה לחוק יסוד: הממשלה הקובע שראש ממשלה יכול להמשיך לכהן תוך כדי משפט, וברשתות החברתיות התגובה הייתה בוז: מי שם את אלירז שדה לפרש את חוקי המדינה. לשם כך הרי נדרשים יועצים משפטיים ושופטים נכבדים. ובאמת כבר היו משפטנים שהעלו ספקות אם ביבי יוכל לכהן תחת כתב אישום, כפי שצוטט ב-Ynet: "קיימים לכל הפחות קשיים משפטיים ניכרים בסוגיה זו, ואולי אף מעבר לכך". זאת על אף שהחוק ממש ברור בנושא – כן, הוא יכול.

זו גישה קתולית, שמאפשרת לשכבה של מתווכים לצבור כוח באמצעות מונופול שהם נוטלים על פרשנותו של טקסט חשוב. אבל מי שלמד קצת על תולדות אירופה במאה ה-16 לא יבוז לכוח העצום של המילים כפי שהן, הברורות גם לזוכה בתוכנית ריאליטי. נזיר גרמני אחד נעזר בכוח הזה כדי לטלטל את ההיסטוריה האירופית.

ככל שמערכת המשפט מרשה לעצמה להשתעשע עם טקסטים חוקתיים ולפרשם בצורה ששונה ממובנם הפשוט כך היא מסתכנת בתגובת נגד פרוטסטנטית, שתדרוש חזרה אל המילים המפורשות כפי שהן מובנות לכל אחד. ואם זה קרה לממסד כל כך חזק כמו הכנסייה הקתולית בסוף ימי הביניים, זה יכול לקרות לכל ממסד שהוא.