נגד גידורים

תעודות סל וקרנות מחקות על מניות באות בשתי צורות: בגידור ובלעדיו. המוצר הלא מגודר אמור להחזיר את ערך הנכס שאחריו הוא עוקב, למשל מדד הנאסד"ק או הפוטסי וכיוצא באלו. המוצר השקלי המגודר אמור להחזיר את תשואת המדד, בניכוי החלק של שינוי המטבע. למשל אם הנאסד"ק עמד על 100 וערך הדולר עמד על 4 שקלים, ובסיום התקופה הנאסד"ק עומד על 133 וערך הדולר עומד על 3 ש"ח, התשואה במוצר פיננסי עוקב מגודר תהיה 33% כתשואת המדד ואילו התשואה במוצר פיננסי עוקב שאינו מגודר תהיה אפס. המוצר המגודר נטרל את תנודות המטבע, ואילו המוצר נטול הגידור לא נטרל אותן – את מה שהרווחנו בעליית המדד, הפסדנו בירידת הדולר.

למוצר מגודר יש אם כך יתרון בסיטואציה כמו זו. יתרון נוסף של מוצר מגודר הוא שהמיסוי על עליית ערכו מחושב להבנתי כמו מיסוי כל מוצר פיננסי שקלי, אחרי ניכוי עליית מדד המחירים לצרכן בישראל, בעוד שהמיסוי על עליית ערכו של מוצר לא מגודר מחושב בצורה שונה, שלטווח הארוך היא פחות כדאית.  בנוסף אציין שלגידור מטבעו יש עלויות, אבל זהו עניין של מזל ולעתים גידור יכול גם להניב רווח (ראו סקירה בנושא).

הבעיה הגדולה בהשקעה במוצר מגודר היא שהיא מכניסה להשקעה סיכון במקרה שערך המטבע יצלול. במקרה כזה המשקיע במוצר המגודר יאבד את כספו מבלי שמניות המדד נפגעו כלל. למשל התפוררות ברית המועצות וקריסת מחירי הנפט הפכו את חשבונות הבנק ברוסיה הנקובים ברובל לחסרי ערך. מי שהצמיד כספו לרובל באיזושהי דרך הפסיד הון עתק. למה למי ששם את כספו בנכסים ריאלים לקחת סיכון להתרחשות דומה.

בישראל קריסת השקל יכולה לנבוע מאתגר ביטחוני חמור שתציב לנו מדינת אויב או מעליית פופוליזם סוציאליסטי שיפגע במשקיעים. שני התסריטים נראים לי בעלי סבירות נמוכה, אך ייתכנו גם סיכונים נוספים – למשל הגשמת פנטזיית הימין לסיפוח מלא של השטחים ישמרנו האל, סנקציות מצד מדינות זרות, רעידת אדמה קשה ועוד. לא מיציתי את קשת האפשרויות: הרי די היה במשבר הפיננסי בבריטניה ובברקזיט כדי להוריד את ערך המטבע הבריטי מול השקל בכמעט חצי. ובריטניה עודנה מדינה דמוקרטית משגשגת המצויה בתקופת שלום, והמנהיג הסוציאליסטי הקיצוני אפילו עוד לא עלה שם, גם אם הסקרים הנוכחיים נותנים לו צ'אנס. ייתכנו גם תנודות מטבע טבעיות ולא קטסטרופליות שעדיין יפגעו קשה במשקיעים המגדרים.

יאמר לי מישהו – נכון, המוצר המגודר ייפגע קשות ואף אנושות אם ערך השקל יצלול, אבל במקרה כזו ודאי בנק ישראל יעלה את הריבית על השקל כדי לבלום את המפולת, והמוצר המגודר יהנה מעליית ריבית זו. יש בכך אמת, אך אין לנו שום הבטחה שעליית הריבית תוכל לקזז את נפילת הערך.

טענה אחרת שאפשר להעלות היא שבעוד שהמוצר המגודר מסכן את המשקיע אם יצלול השקל, הוא צפוי להרוויח ממנו אם יצלול הדולר. ומי אמר שהדולר יציב יותר מהשקל. באישיותו הנשיא טראמפ לבטח יציב פחות מראש הממשלה שלנו. בכל אופן יש הבדל שמים וארץ. מוצר לא מגודר מנותק משאלת התנהגות המטבעות ואמור לשקף ביצועים פיננסיים אמיתיים. מוצר מגודר מהווה הימור על התנהגות מטבעות. הימור שייתכן שיצליח, ייתכן שייכשל, אך לא ברור מדוע למשקיע השם כספו על מדדים לטווח הארוך צורך להמר בכלל. חשבו על מנהיג אירן חמינאי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חברי הכנסת סמוטריץ' או יחימוביץ' – למה לכם להמר על הנזקים שהם עלולים לגרום כשאתם משקיעים ב-s&p 500.

הערה לסיום: אג"חים הם מטבעם מוצר נומינלי, שההימור על תנודות מטבע מהווה חלק בלתי נפרד משיקולי ההשקעה בו, ולכן האמור כאן מתייחס רק למדדי מניות זרות, על אופיים הריאלי, ולא למדדי אג"חים זרים.

מודעות פרסומת

במקום אינספור מילים

מילים. מילים. מילים. מתוכניות הבוקר ועד למהדורות החדשות בפריים טיים ולעיתוני הערב הררי מילים נשפכות ועוד יישפכו על שאלת אשמתו של ראש הממשלה נתניהו ועל טיב יחסיו עם מיליארדרים. נהרות קוצפים של מילים טרחניות. מהנה יותר להתמקד בגיבורי עונת האח הגדול הבאה עלינו לטובה. לפיכך אני חושב שאעשה שירות טוב לקוראיי אם אעז להביא להם כבר עכשיו את השורה התחתונה ולחסוך מהם את כל השאר הכה מיותר: אין בישראל אליטה משפטית שתגיד שראש הממשלה ורעייתו הוציאו מתנות עצומות מעשירים אבל זה בסדר. אין חיה כזו. אז ביבי יצטרך לפרוש. מקווה ומאמין בשבילו ובשבילנו שלא ילך לכלא (ניתוח מפורט יותר כתבתי לפני שנה).

קראתי את הביוגרפיה המעניינת של בן כספית על נתניהו. בעקבות זאת יש לומר שלצד הצער על עזיבתו של מנהיג ששמר על ביטחון ישראל ועל כלכלת ישראל בצורה פנומנלית, יש גם הקלת מה. בעיקר על כך שיושם סוף לתופעות הפתולוגיות שרעייתו הנחילה – כמו ההתנכלות לדמויות רבות כישורים שהסתבכו איתה ועם מקורביה הבעייתיים – מנפתלי בנט ואיילת שקד ועד יועז הנדל וצבי האוזר.

בוא נהיה ריאליים

אחרי שהבעתי דעתי השלילית על קונספירציית הרכב הפרטי שבדה מרקר הקדישו לה כתבה ארוכה, אני רואה שפורסם אצלם מאמר נוסף שההיגיון שלו בעייתי. בדה מרקר התלהבו מהמאמר. הם מקדישים לו עכשיו את הכותרת הראשית באתר שלהם, אבל יש בו אי דיוק בסיסי, שחלק מהטובקיסטים באתר כבר העירו עליו בקיצור, ואני ארחיב.

כותב המאמר טוען שיש לו הסבר פשוט לירידות בשווקים – תשואות האג"ח לטווח הארוך מתחילות לעלות ולכן ממילא יורד משמעותית המכפיל שמוצדק למניות. זה באמת הגיוני – אם פתאום ניתן לקבל תשואה נחמדה על ידי הפקדה בטוחה ופשוטה של הכסף באג"ח ממשלת ארצות הברית, למה למשקיע להסתכן ולשים כספו במניות. ממילא יורדת האטרקטיביות של המניות ומחירי המניות צונחים. ניחא. זה לא טיעון רע, גם אם רחוק מלהיות ודאי. מנגד הרי ניתן לומר שעליית התשואות מלמדת על עלייה צפויה בצמיחה במשק, וצמיחה שכזו יכולה להזניק את התאגידים ורווחיהם מעלה מעלה. יש להזכיר שבועת הדוט קום המפורסמת  של תחילת המילניום התחוללה בסביבת ריביות גבוהה, שלא הפריעה לתמחור מטורף של מניות.

כשמגיעים למספרים, ישנה בעיה אמיתית בטיעון. בתחילת הירידות מכפיל מדד המניות האמריקניות עמד על 25. מכאן שמניה הקבילה במובן מסוים לאג"ח שנושא תשואה ארוכת טווח של 4% (כי במכפיל כזה החברה מניבה כל שנה רווח שהוא 4% משוויה בבורסה).  אג"ח לעשר שנים הניב אז תשואה של 2.3%. כלומר למניה ניתנה פרמיה של 1.7%.

עתה כשהתשואה עלתה ל-2.8%, ובהנחה שהפרמיה שמשקיעים נותנים למניות על פני אג"ח נותרת בעינה, משקיעי המניות צריכים באופן דומה לדרוש עליית תשואה ל-4.5%, כלומר לרדת ממכפיל 25 למכפיל 22 (במכפיל כזה החברה מניבה כל שנה רווח שהוא 4.5% משוויה בבורסה).

אבל יש בעיה – מניות ואג"ח הם תפוחים ותפוזים. מניות הן נכס ריאלי. אג"ח הוא נכס נומינלי. מניה צפויה להיצמד בשווייה לאינפלציה, אג"ח עלול להישחק עד דק בתנאי אינפלציה. לכן אין טעם בכלל להשוות ביניהם, מבלי שמכניסים את הפקטור הנוסף: האינפלציה הצפויה.

כאשר משווים מניות לאג"ח ריאלי, כלומר לאג"ח צמוד מדד, המספרים הם אחרים, אם כי יש לציין שגם בתשואה הריאלית חלה עלייה לאחרונה, אבל היא רק קצת יותר מחצי מהעלייה שרואים בתשואה הנומינלית (התשואות תנודתיות באופן יומיומי ותלוי איזה שני תאריכים נבחר להשוות).

טענה נוספת שהמספרים שלה דורשים ליבון היא שפרמיית הסיכון שניגבת ממניות בהשוואה לאג"ח היא קטנה מאוד מבחינה היסטורית ועומדת על 1.7% בלבד. במרומז אפשר להסיק מהמשפט הזה ששווי המניות מנופח, והמשקיעים נדיבים מדי בתמחור שלהן.  כלומר המשקיעים בני זמננו ניצבים מול מניות, שהן נכס תנודתי ורב סיכונים, ואומרים שהסיכון לא כל כך טורד אותם, ומבחינתם שווי המניות צריך להיות מחושב על בסיס דומה לזה שמחושב על פיו שווי נכס יציב ומועט סיכונים כמו אג"ח. ברם, כשמשקללים את ההגנה האינפלציונית שטמונה במניות פני הדברים מעט שונים. התשואה הצפויה על המניות הייתה עם תחילת הירידות כאמור 4%. התשואה הריאלית על אג"ח לעשר שנים הייתה 0.5. זו פרמיה של 3.5% שהיא אכן אולי מעט חריגה כלפי מטה, כפי שניתן ללמוד ממאמר מחקרי מקיף בנושא, אבל לא כל כך נמוכה כפי שנדמה כאשר לא מכניסים את האינפלציה לסיפור.

עד כאן. אם המספרים תעתעו בכם ואתם רק רוצים שורה תחתונה אומר כך: כן, שוק המניות יקר, אבל גם האג"ח יקר בצורה חריגה. האג"ח הוזל רק מעט, ואם זו סיבה לירידות בשוק המניות (לא בטוח!), זו סיבה לירידה קטנה בלבד.

צבע אדום? לא סיבה לבהלה

הטלטלות החדות בשוק המניות מעוררות חרדה במשקיעים ואולי אף מסכנות את הצמיחה הכלכלית. האופטימיות שמשרה שוק מניות עולה מעודדת את התאגידים להיות נדיבים ואת הצרכנים לבזבז ויוצרת תחושה שעושר עומד לרשותם. שוק מניות צולל מעורר את הרגשות ההפוכים. לא סתם הנשיא טראמפ מצייץ בעצבנות שהתנהגות המדד היא טעות גדולה. מצד שני וושינגטון פוסט פרסם כתבה על ההקלה בדיסוננס שחשו עד עתה משקיעי המניות מצביעי הדמוקרטים – איך ייתכן שהונם צומח כך בתקופת נשיא נורא כל כך.

אבל מנגד, מדדי השיא גם הם הציבו בעיה משלהם – שוק המניות היה יקר מדי. בשוק כזה כסף מזומן לא קונה הרבה. עבור מי שעדיין חוסך וצובר ומכניס מדי פעם כסף חדש לשוק זו בעיה קשה. הכסף שלו קונה מעט מדי יחידות מניה ולכן הוא יכול לצפות רק לתשואה נמוכה עליו. אפילו מי שאינו מוסיף כסף להשקעותיו נפגע מיוקר השוק. הוא אמנם לא מוסיף כסף, אבל החברות שבהן הוא משקיע עסוקות בקניה עצמית של מניות. כשהמניות כה יקרות, זו פעילות שהתשואה העתידית ממנה צפויה להיות נמוכה. אותו עיקרון תקף ביתר שאת גם למי שמעוניין להשקיע מחדש את הדיבידנדים שהוא מקבל או שהקרן שבה הוא מושקע עושה זאת בשבילו. הדיבידנדים האלו קונים מעט מדי וכפי שהסברתי בפוסט בעבר, בשל כך התשואה על תיק מניות עלולה להיות נמוכה, בטווח הארוך כנראה לא יותר מ-4% לשנה לפני מס.

קניית מניות היא באופן היסטורי עניין רווחי מאין כמוהו, ורווחיותו גדלה ככל שנעשה פחות פופולארי. אלו שבטווח הנראה לעין לא יממשו חלקים גדולים מתיק ההשקעות שלהם הם בצד הקונה, ואפילו אם אינם עסוקים בקניה בעצמם. בניגוד לכל אינטואיציה, עבורם לצבע האדום על מסכי הבורסות יש אלמנט מרגיע.

קונספירציית הרכב הפרטי מכה בשנית

דה מרקר מקדיש כתבה למצב התחבורה הציבורית בארץ – גרועה ומוזנחת תקציבית כידוע. ושב לאותו הסבר קונספירטיבי ישן כדי לנמק זאת – המדינה זקוקה להכנסות ממסים. המיסוי על רכב מכניס הון עתק ולכן יש למדינה תמריץ ברור שמסופי התחבורה הציבורית בארץ יהיו שממה.

אף על פי שכבר התייחסתי לטענה זו בהרחבה באחד הפוסטים בעבר, לא אימנע מלשוב ולצטט את מה שכתבתי בנושא זה. חשוב להבין למה הטענה מופרכת. יש דבר אחד גרוע יותר לאדם שחושב על כלכלה מאשר התעלמות מתמריצים והוא המצאת תמריצים דמיוניים.

זו תיאוריית קונספירציה שכזו – המדינה צריכה כסף ממיסוי מכוניות ולכן יש לה תמריץ לחבל בתחבורה הציבורית. אני כמובן מאמין גדול בתמריצים. אבל זו שטות גמורה בעיניי. תמריצים פועלים על בני אדם, לא על ישויות מופשטות דמיוניות כמו "מדינה". אף פקיד באוצר לא יעז לסכל מיזם תחבורה ציבורית רק כי בעוד עשרים שנה הכנסות המדינה ייפגעו מזה איכשהו בזמן שהוא יהיה עמוק בשוק הפרטי. גם פוליטיקאים לא ממש יוטרדו מהשיקול הזה. ישראל כץ עסוק במה שיחשבו עליו מתפקדי הליכוד ב-2018. שאלת מאזן תקציב המדינה בשנת 2030 ככל הנראה לא מדירה תנומה מעיניו במיטתו במושב כפר אחים בארבע בבוקר.

הטוב, הרע והפפר

התנסיתי בחשבון בבנק הוירטואלי/דיגיטלי של לאומי – פפר, ובשלה העת לרוץ לספר לחבר'ה.

פפר אינו באמת בנק לעת עתה ואי אפשר להשתמש בחשבון בו כחשבון בנק בלבדי. השקעות בניירות ערך למשל לא מוצעות בפפר כלל בינתיים. אף על פי כן כשמתייחסים לפפר כצעצוע בנקאי, זהו צעצוע חביב מאוד.

מי שרוצה חשבון לשניים או סתם נוהג לתת לאחרים גישה לחשבונו, הרי יש כאלו שנותנים לבני משפחה מחושבים מהם להסתכל ולעקוב – פפר פסול בשבילו מראש. עובד רק מהסלולר הפרטי. אין גישה לחשבון מכל מכשיר מחובר לאינטרנט .

בשביל פעולות מורכבות מעט יותר מהרגיל – למשל הוצאת ערבות בנקאית או אפילו משיכת מזומנים מטלר ושלא מכספומט – פפר חסר אונים.

לאיזה צורך פפר כן מועיל? במרוצת השימוש בכרטיס האשראי שמסופק לכל בעל חשבון (כרטיס שהוא אכן חתיך מהמם בצורתו החיצונית, כמו שמבטיחים בפפר) – ניתן לראות באפליקציה בין רגע כל חיוב וחיוב. זו אטרקציה מועילה שמאפשרת לוודא במיידי ששילמת מה שחשבת ששילמת. לפעמים היא גורמת לך דפיקות לב מיותרות כי לרשימת החיובים נכנסים חיובים לא סגורים שבוצעו רק לצרכי טסט.

יתרון יפה נוסף בפפר הוא מנוע חיפוש שמאפשר לעקוב במהירות אחר כל הוצאות האשראי והעו"ש. הכנס את המילה "ספרים" וראה מייד כמה בזבזת על קניית ספרים (הרבה במקרה הפרטי שלי). באתרי בנקים הדברים לרוב יותר מסורבלים.

האפליקציה מציגה מיוזמתה פילוחי הוצאות שוטפים. עם זאת, גם כאן לא הכול מושלם. פילוח הוצאות חודשי מסודר באשראי עוד לא הצלחתי לעשות ואפילו האתר של לאומי קארד, מנפיקת הכרטיס, לא ממש עוזר. ב-2008 לאומי קארד הוציאו כלי אונליין לפילוח הוצאות. ב-2018 הם העלימו אותו או הפכו אותו לחסר ערך, כך נראה. לפחות העברת הוראות הקבע מהכרטיס הישן לכרטיס החדש דרך אתר לאומי קארד עברה באופן מושלם.

הגימיקים הגדולים של פפר הם הריבית הגבוהה יחסית על חסכונות (עד סכום מוגבל) והפטור מעמלות עו"ש שוטפות. יש גם 250 ש"ח שבאים כמענק הצטרפות. מצד שני גם למוגבלות של פפר יש מחיר. אין עו"ש מט"ח וחיוב אשראי בחו"ל מומר לשקלים באופן יקר למדי (עמלת ההמרה של לאומי קארד היא 3%). העברת כספים מהחשבון החוצה מבוצעת בשילוב עם אפליקציית פפר פיי ולהעברות בסכום מוגבל ולפרטנר בעל תודעה דיגיטלית הדברים עובדים ממש בנוחות.

הגישה המיידית הקלה והמהירה לאפליקציה היא נעימה מאוד ויוצרת באמת חוויית שימוש ייחודית. הזמינות של נציגי פפר לצ'אט מיידי בכל השעות היא מופלאה. אחת מהרעות החולות של הבנקאות בישראל היא הקושי לתקשר עם בנקאי והעובדה שתמיד צריך לעשות זאת בשיחת טלפון מעיקה ותובענית למשאבי הקשב במקום בכתב – כבוד לפפר על פריצת הדרך.

האמפתיה האוסטרלית

הפסיכולוגים חוקרי האמפתיה, הרגש שגורם לאדם לחוש הזדהות עם מצוקת זולתו, חלוקים ביניהם: איך אמפתיה עובדת. האם היא פועלת על בסיס עניין אמיתי בזולת או שהיא נועדה בעצם לשרת מטרה אנוכית – סילוק המצוקה שהאדם חש כשהוא חוזה בסבל האחר. יש בדיחה שממחישה אמפתיה מהסוג השני, על עשיר שכאשר קבצן דופק לו על הדלת, הוא צועק לו:"תסתלק. אתה שובר את לבי".

סוגיית האמפתיה הגדולה של זמננו היא היחס לפליטים מהעולם השלישי וכאן אפשר לתהות איזו מין אמפתיה היא זו שמפגינות מדינות אירופה. מצד אחד הן מתקשות להגיד לא לפליטים שמגיעים לפתחם. להגיד "לא" פנים אל פנים זה מעיק מדי לנפש הנאורה. מצד שני הן בעקיפין מחוללות מערכת תמריצים מעוותת וחולנית עבור הפליטים האלו. הן גורמות להם לזרום אל היבשת – הפרס של מעמד פליט באירופה הוא מפתה ורב קסם. אבל הן עושות הכול כדי שהמסע יהיה בלתי אפשרי. חותמות חוזים עם מדינות כמו טורקיה ולוב במטרה שיחסמו את הפליטים. במקום להביא את הפליטים על כנפי נשרים, מדיניותן מפרנסת מבריחים שמתעללים במבקשי המקלט שעוברים דרכם באכזריות מפלצתית. כמעט נדמה שהאירופים הכינו כאן ריאליטי אכזרי דארוויניסטי – רק מי שיהיה חסון, ממוזל ורב תושיה מספיק כדי לצלוח את מסע הזוועות יזכה בפרס הגדול – מעמד הפליט. ברם, כפי שהראה טוביה טננבום בספרו האחרון, אפילו מעמד זה אינו נפלא כמו שנדמה. האירופים לא הצליחו לתת תנאים ראויים להמון הגברים המזרח תיכונים שבאו בשיטפון של שנת 2015. הם תקועים במרכזי פליטים בשעמום ובחוסר מעש ותוחלת. גם אין להם שמץ סיכוי לתקווה הגדולה שהמתיקו סוד עם טננבום באשר אליה: לזכות בבחורה בלונדינית.

בפוסט הקודם כתבתי על האלטרנטיבה שמציע הקנצלר האוסטרי למדיניות האירופית הנוכחית – דאגה לפליטים בארצותיהם באזורים בטוחים שיוכנו לשם כך תוך הסתמכות על כוח צבאי.

יש עוד מקום שאפשר לשאוב ממנו השראה – אוסטרליה. האוסטרלים הכינו מערכת תמריצים הומאנית יותר לפליטיהם שתואמת ככל הנראה אמפתיה מהסוג האיכותי יותר. אבל בד בבד יישומה דורש מהם את האומץ להגיד "לא" בוטה למבקשי מקלט ולעמוד איתן מול מצוקתם.

אוסטרליה קבעה עיקרון פשוט – פליטים שמגיעים אליה בסירות לא יקבלו קדימות על פליטים אחרים שהגישו בקשה מסודרת בשגרירויות. בכך היא חיסלה לחלוטין את התמריץ לעלות על סירות רעועות ולהיות נתון לחסדיהם של המבריחים רעי הלב ורוחות הים הסוערות. הפליטים שבכל אופן מגיעים צפויים להעביר שנים רבות במדינות שלישיות שהסכימו לאכסנם תמורת כסף – פפואה, קמבודיה, נאורו. האפקט היה מדהים – מ-25 אלף אנשים שהגיעו בסירות לאוסטרליה ב-2013 המספר ירד לאפס עגול!

אוסטרליה קולטת כיום כעשרים אלף פליטים בשנה, לא כאלו שהסתערו אליה מבין הגלים אלא אלו שפנו בבקשת מקלט מסודרת. כתוצאה מכך בתוך שני דורות יחיו בה מיליוני פליטים וצאצאיהם, רובם מארצות כמו עירק, סוריה, אפגניסטן, קונגו, אריתריאה וכיוצא באלו. ברור שהמודל האוסטרלי הגון, מוסרי, הגיוני ואמפתי לעומת המודל האירופי ויש לקוות שהאוסטרלים לא ייכוו בעתיד מהנדיבות שהם מגלים. הסירוב לקלוט פליטים ישירות מהסירות מוביל את השמאל העולמי לרתוח מזעם על אוסטרליה, אבל בחוגים האלו מעולם לא הבינו בתמריצים.  מסתבר גם שהאוסטרלים מפעילים סלקציה נבונה כלשהי בין הפליטים. הרוב המכריע של אלו שמגיעים ליבשת מסוריה ומעירק הם נוצרים למשל, אף שאלו רק מיעוט קטן בארצותיהם. גם העובדה הזו מטריפה את הניו יורק טיימס.