ניצחון פירוס

השנה היא 2035. המלחמה הגדולה משתוללת. החימוש שחיזבאללה, חמאס ואירן צברו לאורך שנים מומטר על אזרחי ישראל. חיילי צה״ל עסוקים בקרבות נואשים בדרום לבנון ובהדיפת פלישות לגליל הגובות קורבנות רבים. כוחות אחרים מנסים להשתלט על מעשי רצח וביזה המוניים שנעשים בידי פלסטינים בשטחים ובתוך ישראל. ברקע מרחף החשש שאם יסלים העימות, אירן תשתמש באופציה הגרעינית שהכינה בעשור הקודם. בארה״ב מכהנת הנשיאה אלכסנדרה אוקסיו קורטז, והיא מבהירה לבכירי הממשל והקונגרס שאין לה כל כוונה לסייע לישראל, שאותה היא רואה כאויבת של הערכים האמריקניים. השגריר האמריקני בירדן המשמש גם, מאז הורדת דרג היחסים, כשגריר לא תושב בישראל, פוגש בראש הממשלה נתניהו, שבקשותיו לשוחח ישירות עם הנשיאה או עם מזכיר המדינה לא נענו.

ראש הממשלה מנסה לשחזר תכסיס שעל פי השמועה עבד לגולדה מאיר ב-1973 ומזהיר שללא רכבת אווירית של ציוד צבאי שישראל זקוקה לו נואשות, היא תצטרך לחשוב על האופציות האסטרטגיות בדימונה. השגריר הלא תושב תודרך מראש לא לקנות את התעלול. ״יאיר״, פונה השגריר לראש הממשלה נתניהו בשם פרטי ובשפה לא פורמלית, כדי להמחיש את כנות ובוטות האמירה. ״הנשיאה לא תיכנע לסחיטה גרעינית. היא מאמינה במדינה אחת שוויונית מהים עד הנהר, שתפורק מגרעין ומעליונות לבנה כמו דרום אפריקה בשעתה. הגם שאנו מגנים את האלימות שאירן וחיזבאללה וחמאס נוקטים בה, אנו מבינים שזה תסכול שנבנה על בסיס עליונות אתנית שנכפתה כמעט מאה שנה״.

קודם לכן גם השגריר הסיני נעתר להגיע לפגישה, אך הוא הסביר בלשון דיפלומטית לראש הממשלה, שלסין יש אינטרס אסטרטגי בברית עם אירן, והיא אינה בעלת אינטרס דומה לגבי ישראל. ״אולי בעבר עוררתם בנו עניין בגלל החדשנות שלכם. אבל כמו שכתבו באקונומיסט לאחרונה, 98 אחוז מהסטרטאפים שהוקמו בעשור האחרון בידי ישראלים הוקמו מחוץ לישראל.. אין לכם הרבה מה להציע כיום״.

פגישה חשובה מתרחשת בחדר קטן בדירה מוזנחת בירושלים, שחלקה המערבי שקט יחסית. ראש אכ״א בא לפגוש ברב חרדי בכיר. אין זה גדול הדור, שהוא זקן מכדי שאפשר יהיה לנהל איתו שיחה נוקבת ובעלת ערך. אבל זהו רב נבון וחריף המשמש כיד ימינו. ראש אכ״א פותח: ״צה״ל מאבד קורבנות רבים מדי יום. הוא נשחק בחזיתות רבות. אנחנו במצב שהאוקראינים היו בו מול רוסיה, אבל בלי שאמריקה והמערב יעזרו לנו״. ״רבע מהצעירים היהודים בגילאי הגיוס הם חרדים. אולי אפילו כמעט שליש, אם לוקחים בחשבון את כל המשפחות החילוניות שירדו ושחיות היום בחו״ל. זו תוספת כוח שיכולה להכריע את המלחמה. אנחנו צריכים את הצעירים שלכם. נאמן אותם חודש-חודשיים ונשלח אותם למקומות שבהם יכולים לעזור״.

״כמובן״, מזדרז ראש אכ״א להגיד, ״תהיה מכסה לעילויים פטורים. הממשלה מאמינה בחשיבות לומדי התורה״. הוא מאמין במה שהוא אומר. הוא עצמו חרדי לאומי ויודע שלא היה מתקדם ככה בדרגים הצבאיים אילולא טוהר הצבא מהקצונה האשכנזית-חילונית של ימים עברו. קצונה שלא באמת אהבה את ארץ ישראל ואת תורת ישראל והייתה נגועה בערכים פרוגרסיביים.

״תראה״, אומר הרב החרדי בחיתוך דיבור צברי שמפתיע מעט את הקצין. ״אתם הציונים לא שאלתם אותנו כשיצאתם להרפתקה שלכם עם המדינה. עם ישראל נמצא בגלות וחיכה למשיח, ואתם החלטתם לזרז את הקץ. לא הפרענו לכם, לא נלחמנו בהקמת המדינה. אבל עכשיו אתה רוצה שנסתכן בשמד רוחני, בהתבוללות של הצעירים שלנו אתכם, רק בשביל לקיים את ההרפתקה שלכם? היא שלכם. לא שלנו״.

הקצין לא ציפה לתשובה הזו: ״שמד רוחני? יהיה פה שמד פיזי. אם נפסיד, הערבים יהרגו את כולנו״. הרב נפנף בידו: ״יש לנו את הערוצים שלנו לממשל האמריקני שאתם שרפתם עם גישת הכוחי ועוצם ידי שלכם. הם מבטיחים שיגנו על זכויותינו, אם לא נתנגד לפיתרון פוליטי של מדינה אחת שוויונית בין הים לנהר״. ״ואתה סומך עליהם? הישמעאלים הרי יהרגו את כולנו?״ ״לא, אני לא סומך.. ייתכן שנצטרך לעזוב״ נאנח הרב, אבל שב ואמר: ״יש מגעים גם עם הגרמנים. הם מוכנים לתמוך בהקמת קהילה יהודית גדולה בגרמניה.. הם מרגישים שזו חובתם ההיסטורית..״

״ואתה סומך על צאצאי הנאצים?״, התפרץ הקצין. ״אני סומך על ההשגחה העליונה שהחליטה שעם ישראל יגלה מארצו ויכפר על חטאיו״, השיב הרב. ״איך העם ישמור על עצמו ועל קיומו עד אז רק הקדוש ברוך הוא יחליט. אנחנו נלמד תורה ונקיים מצוות בכל מקום שבו האומות יסכימו לקבלנו. הנשיאה קורטז רוצה להבהיר שהיא לא אנטי יהודית, והיא בכלל תומכת בהגירה.. אז אולי באמריקה יהיה מפלט״.

השיחה תמה.. הקצין קם ויצא, ומחשבה איומה ישבה במוחו. כמי שהיה חבר ופעיל במפלגת נעם בעבר, זו מחשבה שלא נתן לה ביטוי בכל האירועים הסוערים והקיצוניים של העשור האחרון במדינה: ״הניצחון הגדול של הצד שלנו במשבר החוקתי ב-2023.. זה היה ניצחון פירוס״.

עוד קורבן בבריחה של ביבי מהכלא

הקואליציה מנסה למכור את המתווה המרוכך החדש שלה כפשרה. זהו מאמץ מתואם שכולל גם קינות של כמה מחברי הימין, כמו טלי גוטליב ודוד אמסלם, על עומק הפשרות שרוטמן הכנוע נסחף אליהן. כמובן, זהו בולשיט. המתווה הנוכחי מקדם את הפיכת המשטר הישראלי לארדואני כמעט כמו קודמו, וההבדלים לא ניכרים לעין לא מזוינת. הקואליציה רוצה לשלוט בזהות נשיא העליון ושופט נוסף. מי ששולט בשני אלו שולט בכל עניין משפטי שיקר ללבו. כי תמיד הנשיא יוכל לקבוע הרכב של שלושה שבו יישבו הוא, השפוט השני ועוד שופט חסר חשיבות.

אפילו אין כאן תחכום מסובך. מתווה הנשיא למשל מעביר את השליטה לימין בבית המשפט העליון לאורך שנים, בהנחה שבריאותו של נועם סולברג תישאר תקינה, בהנחה שהימין ישלוט גם בכנסת הבאה וגם אז בלי למנות שופטים שפוטים מובהקים. זה תהליך השתלטות מורכב ורב פרטים. פה מדובר בהשתלטות גסה כאן ועכשיו.

ראיתי שאפילו עמית סגל מנסה בשעות אלו למכור את הבלוף  המובהק לציבור כפשרה. אהבתי מאוד את סגל כל השנים, קניתי את ספרו, הלכתי להרצאותיו, האזנתי לו בקשב כשטען לפני שנים, שביבי לא יפרוש בעקבות המשפט וילחם עד הסוף. חשבתי שהוא טועה, אבל התברר שאני טעיתי.

הקריירה העיתונאית של עמית סגל היא אובדן גדול. הוא היה מן הסתם העיתונאי הפוליטי הכי מוכשר וחריף בתולדות המדינה. אבל עכשיו הוא נדבק בכתם של שותפות בניסיון לארדואניזציה של ישראל. על אף שאינו חרד"לי באורחות חייו, הוא מגיע משבט מסוים ובחר בנאמנות לו, במלחמת האזרחים הלא אלימה (לעת עתה) המתחוללת כיום מול עינינו. כמה מצער. אפילו הקריירה של סגל היא קורבן בתוכנית הבריחה של ביבי מהכלא. מזל שאחרי סילוק איילה חסון ושרון גל נותר לנו 13 על השלט. לשמוע או לראות את אנשי הצד השני בטלוויזיה זה מעורר תיאבון כמו להאזין לרדיו דמשק במהלך מלחמת יום כיפור.

המונוליטיות הפוליטית החרדית

דיונים במהפכה המשטרית הופכים לעתים קרובות בסופו של דבר לדיונים לגבי החברה החרדית. ומול אלו המביעים אימה מול כוחה הדמוגרפי ההולך וגובר, יש כאלו שיזכירו שיש גם שם מגמות של מודרניזציה. לא כולם אותו דבר. הצעירים עוד יכולים להתברר כשונים מדור ההורים וכדומה. וכמובן יהיה גם מישהו שיפטפט לך את פטפוט הטימטום האולטימטיבי: החרדים האשכנזים תקועים על שבעה מנדטים, סימן שיש שם יציאה בשאלה המונית אצל הנוער למרות כל הלידות.

אני חלוק על כל זה. מבחינה פוליטית החרדים מונוליטיים לחלוטין, ברמות עוצרות נשימה. אפשר להסתכל על תוצאות הבחירות במודיעין עילית, עיר חרדית לחלוטין.  מספר הקולות הכשרים: 26,655. אחוזי ההצבעה: 82% (אחד השיעורים הגבוהים במדינה, אך להפתעתי באלעד היה גבוה אף יותר). הנה חמש הרשימות שהגיעו למקומות הראשונים:

  1. יהדות התורה, 20,622 קולות
  2. ש"ס, 5,277 קולות
  3. הציונות הדתית, 514 קולות
  4. הליכוד, 127 קולות
  5. הדר מוכתר, 14 קולות

הדבר המפעים בעיניי זה המקום החמישי. כדי להגיע למקום חמישי בין הרשימות בעיר שיש בה למעלה מ-26 אלף מצביעים, די ב-14 קולות!!! הדבר משקף מונוליטיות פוליטית כל כך קיצונית, דמיונית, הזויה. ללא שום גיוון של זרמי עומק, או זרמי תחתית נסתרים שמתגלים רק בחשאיות הקלפי. בוא נשווה לעוד כמה ערים עם מספר דומה של קולות כשרים, ונראה כמה נדרש כדי להגיע למקום ה-5 שם.

עפולה (28 אלף קולות כשרים) – מקום חמישי: ישראל ביתנו (2,239 קולות)

רהט (23 אלף קולות כשרים) – מקום חמישי: הליכוד (367 קולות)  [כן, כן ברהט יש פחות מצביעים מבמודיעין עילית, אבל הליכוד קיבל פי שלושה קולות!!!]

אילת (22 אלף קולות כשרים) – מקום חמישי: ש"ס (1,488 קולות).

אור יהודה (20 אלף קולות כשרים) – מקום חמישי: בני גנץ (1,535 קולות)

נצרת (28 אלף קולות כשרים) – מקום חמישי: מרצ (470 קולות) [איזו מפלגה מקבלת 14 קולות בנצרת? יהדות התורה. אבל היא במקום ה-16 בין הרשימות, לא במקום ה-5].

טבריה (23 אלף קולות כשרים) – מקום חמישי: יש עתיד (1,332 קולות)

קריית גת (31 אלף קולות כשרים) – מקום חמישי: יש עתיד (2,541 קולות) 

מגפה של חולמים מוכי ירח

תמיד תמכתי ברפורמה בבג"ץ, קיוויתי לה וציפיתי לה. העובדה ששופטים בלתי נבחרים יכולים לכפות את הפרוגרסיביות הבלתי נסבלת שלהם בסוגיות שמהוות סכנה קיומית, כמו חוק האזרחות או הצפת הארץ במסתננים, חרתה לי מאוד.  הצבעתי גם תמיד, במהלך 18 השנה האחרונות, למפלגות שתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. אם לא לליכוד עצמו, אז לבנט או לשקד, או אפילו פעם אחת לגלעד אלפר. הימין נראה לי יהודי, לאומי, נטול אשליות בעניין הערבים וקפיטליסטי, בעוד השמאל נראה לי קוסמופוליטי מנותק, הזוי ומחובר לשקרי הסוציאליזם. אפילו על דמויות שמאל שנראו ממלכתיות וביטחוניסטיות כמו גנץ או אייזנקוט לא סמכתי שלא ימכרו בסופו של דבר, תחת קצת לחץ אמריקני וקצת אשליות שלום, את לב הארץ לכנופיות של מרצחים פלסטינים. או שסתם ישלימו בקלות רבה מדי עם התחמשות אירן בגרעין.

בבחירות האחרונות ניצח הימין בגדול. מאז הבחירות מהדהדים במוחי משפטים חריפים שאמר הסופר משה שמיר מול החגיגות בשמאל עם חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993:

מגפה של חולמים מוכי ירח או מין טקס של עובדי השטן הסוגדים לו עד אובדן החושים. למי מוסרים את גורל הביטחון שלנו? העתיד שלנו? ליאסר ערפאת! רוצח, נוכל עולמי, ערפד שפתותיים. האם הממשלה הסהרורית שלנו אינה יודעת כי מי שמוסר את מפתחות השלטון לערפאת מוסר אותם למעשה למי שיסלק אותו, למי שיירש אותו – או אפילו בצורה יותר פשוטה וכה אופיינית: למי שיפעיל את הטרור נגד ישראל בשליחותו ובעידודו כשהערפד מעמיד פני צדיק תמים. במקרה הטוב כי אז יש סיכוי שהטירוף יחלוף או שהממשלה תחלוף. כל ציוני שפוי חייב לעשות הכול כדי שהשניים יחלפו גם יחד בטרם נאחר את המועד

כל מה ששמיר חשש לו התממש ברבות הימים, ובצדק הוא הפגין את מלוא הבוז לטירוף שהתחולל מול עיניו המשתאות בתחילת שנות התשעים (לצד זאת שאני סבור שלטווח הארוך היו להסכמי אוסלו גם תוצאות חיוביות. אבל פנטזיות השלום שנתלו בהם היו מגוחכות, והמחיר שלהם בנפש היה נורא. את חלקו ראיתי אצל חבריי.).

בימים האלו אנו רואים ריקוד מטורלל מול הירח מצד ימין, בדיוק אותה "מגפה של חולמים מוכי ירח", התנהלות ביזארית, שמסכנת בפראותה ובחוסר הרציונליות שלה את עתיד המדינה, של מי שכאילו השתלטה על מוחם פטרייה שתלטנית מהסוג שחיסל את העולם של סדרת הטלוויזיה "האחרונים שבינינו". הפרטנר לריקוד הפעם אמנם אינו ערפאת שכבר מזמן נח בקברו, אלא הפנטזיה לנתץ את כל הישגי החשיבה הדמוקרטית המערבית מאז המאה השמונה עשרה.

הומצא בעצם עיקרון חדש, שהיה בעבר זר לחלוטין לימין, בטח בימי מנחם בגין, אבל אפילו בימי בנימין נתניהו, שלפיו רק רשות אחת צריכה לשלוט במדינה ולהכתיב את כל הקורה בה, ללא שום פיקוח ובקרה. רשות זאת היא תיאורטית הכנסת, אך למעשה, ברור לכול בימים אלו, היא בעצם שרה, יאיר ובנימין נתניהו (בסדר זה). כמובן, עם זכות וטו ופינוקים לסיעות החרדיות. כל דבר שמסכן את שלטון הרשות האחת הזו הוא מכשול שצריך להחריבו בכל מחיר, לא משנה מה יהיה המחיר הכלכלי, הבינלאומי, ובעיקר מחיר הקרע הפנימי.

כל מיני דברי הבל מטורללים נאמרים ומתפשטים ברשתות החברתיות של הימין כמין קונצנזוס שאין לפקפק בו. בית משפט עליון שרובו מינויי איילת שקד ומינויי ימין אחרים מתואר כאיזו קונספירציית שמאל אחידה מהסוג שהיה בית המשפט של אהרון ברק עשרים שנה קודם לכן. זאת בשעה שהסכנה האמיתית למדינה היא פן בית משפט זה, שהתמלא אולי יתר על המידה בימניים, יהיה חלש מדי לעמוד אפילו מול הפיכת המדינה לדיקטטורה כמתוכנן. כי מדינה עם רשות אחת שביכולתה לעשות כול היא דיקטטורה. בכך הכיר אפילו הכלכלן הראשי של פורום קהלת. אז מי אנחנו שנפקפק.

מה המשמעות של מתווה הנשיא

הנשיא פרסם את המתווה שלו. הוא לא מאפשר לביבי לחמוק מכלא או לדרעי להתמנות לשר. הוא בהחלט לא מאפשר לקואליציה מינויים אוטומטיים של בובות שלה כשופטים. האטרקטיביות שלו לקואליציה נעוצה בשני רכיבים. הראשון, דרישת רוב של שני שלישים לפסילת חוק. יהיה קשה לגייס רוב כזה בבית המשפט הנוכחי שכבר אינו שמאלני כל עיקר. אפילו לרפורמת לוין הדיקטטורית איני בטוח שיש רוב בבית המשפט שיפסול אותה בשני שלישים.

הרכיב השני הוא הכוח העצום שניתן לנשיא בית המשפט העליון. אם הנשיא הוא במקרה איש ימין ואם שר המשפטים ימני והקואליציה היא ימנית, אזי הם יכולים לעשות בעצם הכול, ואף להנציח את שלטון הימין בבית המשפט לדורות. כפי שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים, נועם סולברג הוא הנשיא שצפוי לכהן החל מ-2028. אם יכהן בתקופת ממשלת ימין, אז יוכל לרקום איתה תוכנית להפוך את בית המשפט לימין מלא מלא. אני לא יודע אם הוא יחפוץ בכך, ועד כמה האג׳נדה שלו פוליטית, אבל האפשרות קיימת, ואקדח במערכה הראשונה נוטה לירות. בכל מקרה אותי מרתיע מאוד מתן כוח כה גדול לאדם אחד, ואפילו הוא שופט נשגב.

הפוליטיזציה שהמתווה עושה לביהמ״ש העליון אינה מוחלטת כמו מתווה לוין, אבל היא עדיין בלתי נמנעת. כל אימת שיהיה שופט ימני נשיא העליון יהיה פיתוי עצום ללקט כמה שיותר משפטנים דתיים לאומיים או אף חרדים בני ארבעים וקצת שהצנחתם תבטיח שלטון שמרני בעתיד. הדבר דומה למה שקרה בארה״ב עם מינוי איימי קוני בארט הקתולית האדוקה הפרופסור למשפטים בת ה-48. פשוט יימצאו לה מקבילים ישראלים (אם סולברג ישתף פעולה).

אין במתווה שום פיתרון אמיתי לקרעים העמוקים שהתגלו בחודשיים האחרונים, וכמובן אף מילה על קנטוניזציה או על בית פרלמנט אזורי. הקושי לחוקק חוקי יסוד בהמשך הדרך עלול להקשות על פתרונות כאלו שיפחיתו את הריכוזיות המפלצתית הנוכחית, שבה כל הכוח נמצא במשרדי הממשלה בירושלים. גם הצירוף ״משאל עם״ לא מוזכר או לפחות הורדת אחוז חסימה – שתי דרכים להפוך את הפוליטיקה לפחות ריכוזית.

יהיה קשה מאוד לבג״ץ לפסול את מתווה הנשיא, והצבתו כאפשרות המתונה יותר לפתרון המשבר החוקתי שלפנינו היא כשלעצמה הישג גדול של הממשלה שניתן לה באדיבותו של הנשיא הרצוג, ומבלי שקיבל תמורה: הבטחה שהממשלה תסתפק במה שהציע. ככה בעצם תמיד השמאלנים עשו משא ומתן עם הפלסטינים – נתנו ונתנו ולא קיבלו כלום. אבל אנחנו יודעים גם מה קורה אחר כך בתולדות ישראל: פורצת מלחמה, הצד הנדיב אך בעל האייקיו הגבוה מנצח בגדול. הצד העקשן ובעל האייקיו הנמוך מובס, מאבד את מה שיכול היה לקחת כמעט בחינם, אך במקום להודות בטיפשותו, הוא מתבצר בזעם ובקורבנות.

הריצה אל הבנק

נדב שנרב כתב דעתו בעד הרפורמה והלגיטימיות שלה. בדבריו יש תובנה מעניינת על כך שהאליטה איבדה אמונה בעמה. כמובן זו דרך קצת נבזית להציג זאת. זו לא אליטה. חצי העם החילוני איבד אמון בחצי האחר. מה שמייחד את עם ישראל ומאפשר לו להגיע להישגים המדהימים בהייטק, בסייבר ובמדע שימניים (ולא ימניים) כל כך מתגאים בהם בימים כתיקונם הוא שהאליטה שלו אינה מצומצמת כלל. היא מונה רבים.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא כמה שנרב מפספס כאשר הוא ממש נדבק בכוח לרעיון שבמוקד המחאה עומדת קבוצה לא נבחרת של אנשים שמנסה לאכוף על עם שלם את עמדותיה הפרוגרסיביות. ראשית, זה מגוחך כי ההרכב של העליון השתנה לחלוטין בימי איילת שקד, והשופט החציוני בבית המשפט העליון (החל מסוף השנה כנראה יחיאל כשר או גילה שטייניץ) לא רחוק בדעותיו כלל מהאדם החציוני בעם ישראל. להתייחס לבית המשפט באופן אנכרוניסטי כאילו נתקע לנצח בימי בייניש זה מופרך.

שנית, כי השאלות הבוערות שמוציאות אנשים מהבית אינן נוגעות למסתננים, לכיבוש ולשטחים, או אפילו לתפילת הרפורמיות בכותל. בטח לא לסוציאליזם שהוא כבר מזמן פאסה בציבור הישראלי.

חבריי ששוקלים לרדת מהארץ מביעים אפס עניין בעתיד המסתננים ואפילו הכפרים הפלסטינים לא טורדים את שלוותם. מה שהם מצפים לו בעולם ללא בג״ץ זה ניצול טוטאלי של המגזר היצרני, ביזה של כל משאב ציבורי, השחתה של המנגנון השלטוני ואובדן זכויות פרט בסיסיות. על מי נסמוך שימנע זאת בעולם ללא בג״ץ? על הביביסטים? על דרעי? על גולדקנופף? על שמחה רוטמן? אם לשנרב יש דעה שונה משל האליטה על האפקטיביות של כל אלו כשומרי סף, אז בוחן המציאות שלו לקוי לחלוטין. מעמדותיו הידועות לי על החרדים, נראה לי שאינו לקוי עד כדי כך.

יהיה מי שיאמר שזו הגזמה, וגם בין תומכי גוש הימין הביביסטי יש כמה מנדטים שלא יתנו ידם להשחתה מוחלטת של המדינה. ייתכן שיש כמה מנדטים כאלו, אבל כל יום נולדים עוד תינוקות חרדים שיחונכו לחשיבה ימי ביניימית לחלוטין, ושאף אדם בעל חשיבה מערבית שפוי אינו רוצה להיות נתון להכרעותיהם.

לפני שנים כתבתי פוסט תחת הכותרת: מדינת תל אביב תקום ב-2065. אבל בכלכלה אירוע שצופים אותו בוודאות, יקרה בסופו של דבר הרבה מאוד זמן לפני המועד המתוכנן. כל השחקנים ממהרים להקדים אחד את השני בדרך אל הבלתי נמנע. רוטמן ולוין הבינו שכבר אין להם שום עניין באיזוני רוב ומיעוט כי לא יהיו עוד במיעוט. הצד השני הבין שכבר אין פואנטה בהמתנה איטית להמשך התהליך הדמוגרפי של גוויעת כוחו. זו דינמיקה הדומה לדינמיקה של ריצות אל הבנק שראינו בסוף השבוע.

האם הסירות תסתובבנה?

בישראל אנחנו עסוקים כיום בניסיונה של המערכת הפוליטית להשתלט על מערכת המשפט, וזהו קרב שעוד מתנהל, ולא ברור איך יסתיים. בבריטניה מתנהל אירוע משפטי אחר בעל חשיבות. ראש הממשלה, רישי סונאק, יוזם מתווה שיאפשר העברת פליטים שמגיעים בסירות לרואנדה. בריטניה מוצפת בפליטים אפריקאים שאינם מסתפקים בהגעתם לאיחוד האירופי, ורוצים להגיע מצרפת אל בריטניה, שבה הם מכירים את השפה ולחלקם יש בה משפחה. הם חוצים בסירות את המצר שמפריד בין בריטניה לצרפת. השנה צפויים להגיע כ-80 אלף כאלו. לשם השוואה, זה יותר מהיקף העלייה ההמונית מרוסיה ומאוקראינה שהגיעה לישראל בשנה שלאחר פרוץ המלחמה שם.

הרעיון שתושבות היא פרס שמגיע לבני עולם שלישי שמפרים את חוקי ההגירה, מפרנסים מבריחים ומסכנים את עצמם ואת משפחותיהם, הוא תועבה של תמריצים שרק מוח פרוגרסיבי יכול להמציא. בעשור האחרון האמונה ברעיון ההזוי והמסוכן הזה הפכה לנחלת האליטות המערביות, ומי שמעז לפקפק בו נחשב לגזען רע לב. לרוע המזל, גם שופטי בית המשפט העליון שלנו עשו כמיטב יכולתם, כמו אליטות מערביות בכל מקום, לסכל כל טיפול הגיוני בבעיית מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן. הדבר פגע במעמדם, וסייע למתקפה נגדם בחודשים האחרונים. זה לא שביבי, רוטמן, לוין והחרדים היו אוהבים בתי משפט עצמאיים כך או כך, אבל מצוקתם של תושבי דרום תל אביב לבטח לא הוסיפה פופולאריות לבית המשפט.

הגירה לא מוזמנת אינה יכולה לפתור את בעיית ההתפוצצות הדמוגרפית של אפריקה, שתושביה עומדים להפוך לכמעט חצי מהאנושות עד סוף המאה. פתרונות למצוקה הכלכלית והדמוגרפית של העולם השלישי צריכים להימצא באמצעות שיקום כלכלי של המדינות בו, לא באמצעות הזזה המונית של תושביהן אל המערב. היחידה שעד עתה עמדה חוצץ, ללא מורא, מול ההגירה הלא חוקית היא אוסטרליה, שהותירה מבקשי מקלט במשך שנים במחנות באיים באוקיאנוס השקט, וכך צמצמה את ההגעה הלא חוקית בסירות אליה לרמת אפס מדהימה. בבתי המשפט שלה אמנם היו מי שהרימו קול צעקה (גם שם היו אלו יהודים אשכנזים שמחו), אבל רוב השופטים השלימו עם הכורח להרתיע מבקשי מקלט המגיעים בסירות, והוא הפך לקונצנזוס בין ימין ושמאל באוסטרליה.

בבריטניה הפרלמנט נחשב לאדון האחרון ואין בו ביקורת שיפוטית על חוקים, דבר שמוזכר רבות בוויכוחים אצלנו לגבי המהפכה המשפטית. אפילו בית המשפט העליון האירופי לזכויות האדם נחשב פורמלית רק כבעל סמכות מייעצת. אבל אני חושד שזו סתם חארטה, ויתברר שלמערכת המשפטית יש מספיק כלים, והיא תצליח לסכל, בשם ההומניזם והחוק הבינלאומי, גם את יישום החוק המתוכנן. אבל השופטים צריכים ללמוד מהניסיון הישראלי. מוטב שייזהרו. אין זה דבר נכון לתסכל את הפוליטיקאים יותר מדי – גם בבריטניה יכולים לצמוח שמחה רוטמנים. אמנם מהסקרים, שלעת עתה מורים על הובלה מרשימה של הלייבור, לא ברור אם בשלב זה תוכניות הממשלה בכלל פופולאריות.

סולברג – הג'וקר של הימין

פורסמה הבוקר בידיעות אחרונות הצעת הנשיא לפשרה בעניין מינוי שופטים. לפי ההצעה יהיו בוועדה ארבעה נציגי קואליציה, שני נציגי אופוזיציה, שלושה שופטים מבית המשפט העליון, ושני נציגי ציבור שייבחרו יחדיו בידי נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים.

הפרסום, אף על פי שהוכחש בידי הצדדים, גרם לי לחשוב מחדש על הסיטואציה. הפשרה המדוברת לא תסייע כנראה לנתניהו במשפטו, ולא תאפשר לו להשתלט על מינוי השופטים באופן אישי. אבל בטווח הארוך היא תבטיח שרוב ימני דתי, אם ישלוט בכנסת, יוכל להשתלט על בית המשפט העליון. החל מ-2025 השופט נועם סולברג יהיה חבר הוועדה למינוי שופטים ויחד עם נציגי הממשלה יוכל ליצור רוב למינוי שופטים, בהנחה שלפחות אחד מנציגי הציבור יהיה בהתאם לרוחו של שר המשפטים. ב-2028, לפי שיטת הסניוריטי, הוא יהיה נשיא ובתקופה הזו, אם תכהן ממשלת ימין (וכמובן זה סביר, אך אינו מובטח), יוכל הימין למנות את מי שירצה. אם סולברג ישתף פעולה, אפשר יהיה למנות אז כמה שופטי ימין בני ארבעים, שיכהנו שלושים שנה ויבטיחו את שלטון הימין בבג"ץ לדורות. יעקב נאמן נאבק קשות למען מינויו של סולברג בשנת 2011, והמאבק נושא פרי בדיליי של עשור.

יותר מכך, להבדיל מהתוכנית הנוכחית שמריצים לוין ורוטמן, לתוכנית שפורסמה בידיעות, גם אם תועבר חד צדדית, יש סיכוי סביר ואף למעלה מזה לצלוח את מבחן בג"ץ. גם יהיה קשה לפתוח עליה במלחמת אזרחים. היא לא קיצונית. הבעיה היחידה בה שהיא תלויה בטווח הנראה לעין לחלוטין בשיתוף הפעולה ומצב בריאותו התקין של אדם אחד, השופט סולברג, שאפילו אינו נמצא בעין הציבורית. אין פרסונלי מזה. כדאי לעמותות הימין להצמיד מלווה לשופט סולברג שיבטיח שהוא יחצה כבישים בזהירות.

אני אהיה מרוצה אם זו התוכנית שתעבור. ראשית, כי הדבר יחסל את סכנת הדיקטטורה או מלחמת האחים שאורבת לנו. שנית, כי הזיות פרוגרסיביות נוסח פסילת חוק האזרחות או חוק המסתננים יירדו מהפרק לנצח. שלישית, כי המרכז-שמאל ייגמל מהאשליה חסרת התקווה שיוכל להשתמש בבג"ץ כדי להגן על ערכיו במדינה שמשתנה דמוגרפית, ויפנה לחפש דרכים אחרות – כמו מאבק על העברת כמה שיותר סמכויות בנושאי תקציב ודת ומדינה לרשויות המקומיות. ישראל היא אחת המדינות הריכוזיות ביותר ב-OECD, וזה לגמרי לא מתאים למצבנו המקוטב כחברה, ועוד יותר לא מתאים לדמוגרפיה העתידית.

כתבתי בעבר על שיטת המדרגות להשמדת העולם

התנהלותה של צפון קוריאה מהווה הדגמה מרשימה כיצד מדינה קטנה מסוגלת להתקדם לעבר יכולת אולטימטיבית להשמדת העולם, כלומר צבירת ארסנל עצום של פצצות מימן וטילים בין יבשתיים. צפון קוריאה עדיין לא הגיעה ליכולת זאת, אך היא בדרך הבטוחה אליה, גם אם יידרשו לשם כך עוד כמה עשורים. השיטה של צפון קוריאה היא הדרגתית. היא צוברת יכולת עצומה מסוג אחד ואז מגבה באמצעותה את החלטתה להוסיף עוד יכולת כבירה לסל.

אם הפתרון למשבר יהיה בדמותו של מתווה הנשיא שפורסם בידיעות, אפשר יהיה להגיד שגם הימין הצליח להגשים מתווה דומה בדרך לפצצת האטום: השליטה בבית המשפט העליון. כל פעם להוסיף מדרגה של שליטה, עד ההגעה לשליטה מוחלטת.

לקחים מאירן ומאירלנד

דן שכטמן אמר בשבת תרבות בבאר שבע דברים מעניינים. הוא העריך שאירן הולכת לכיוון טוב, ושלטון האייתולות בה נחלש ועתיד ליפול. לעומת זאת, ישראל זזה דמוגרפית לכיוון החרדי ובכך מסכנת את עתידה. אני לא יודע מה צופן העתיד לאירן, אבל יש אינדיקציות מכיוונים רבים להתרחקות של הצעירים האיראנים מהדת. הם קיבלו אובר-דוז כל כך קיצוני ממנה שאינם מעוניינים בו יותר.

ציטטתי בעבר דברים נבונים שכתב דימיטרי שומסקי על הסלידה שיוצאי המדינות הקומוניסטיות פיתחו מכל סממן של סוציאליזם.

המדינה הסובייטית ערכה ניסוי חסר תקדים בבני אדם. מצד אחד, מושגי הנאורות והשוויון, המוסר וכבוד האדם וחירותו גדשו את החלל הציבורי עד לעייפה. מצד אחר, בהעדר חברה פתוחה, בלא אפשרות כלשהי של בקרה ציבורית, התעוררו והשתוללו בחיי היום-יום באין מפריע השפלים שביצרי האדם.

הפער הבלתי נתפש בין רטוריקת השוויון האזרחי והלאומי לבין מציאות של דרוויניזם חברתי פראי ואפליה ממוסדת על רקע מוצא לאומי, גרם לאזרחים סובייטיים רבים לחשוב שהאשם הוא במושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון. שמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון הם מושגים כוזבים וצבועים לכשעצמם, ולא מי שהשחיתו אותם.

תהליך כזה עבר על ערכי הדת באירן, כאשר נעשה בהם שימוש בידי משטר האייתולות כדי לכונן את עריצותו. ערכים שהיו אמורים להיות נעלים שירתו תשוקה אלימה ואפלה של דיקטטורים לכוח. כנראה כיום רוב הציבור הצעיר באירן חש כלפיהם בוז. לפי אחד הסקרים, רק שישית מהצעירים באירן מתפללים את כל התפילות, בעוד שבדור המבוגר השיעור כפול.

גם במדינה אחרת, מערבית יותר, חלה התרחקות דרמטית מהדת, כאשר היא נקשרה למעשים מעוררי סלידה. אירלנד עברה התחלנות בעשורים האחרונים ואיבדה את אופיה הקתולי האדוק. חלק מהעניין הוא בוודאי תהליך ההתחלנות שמקיף את כל המערב, אבל זו גם התגובה לגילויים שלפיהם הכנסייה חיפתה על מעשי התעללות מינית נרחבים שנעשו בידי כמרים. תחושת הבושה של כמרים באירלנד דומה בוודאי במשהו לתחושתם של אנשי דת באירן שמעיפים להם את הטורבן מהראש.

אין לי שום סימפתיה כלפי האיסלאם השיעי, ואם הוא מאבד מאמינים באירן, רק אמחא כף. וכך גם לגבי הקתוליות באירלנד אשר גדושה באנטישמיות.

אבל יש לי סימפתיה ליהדות ולמורשת ישראל. השימוש שהממשלה הנוכחית עושה בזיקה היהודית של תומכיה כדי להעלות תוכניות שיביאו להשחתה מוחלטת של מערכת המשפט, הוא נזק אסטרטגי וחלילה בלתי הפיך לא רק למושג ״מדינת ישראל״, אלא גם למעמדה של היהדות עצמה. ביהדות יש שם לביזוי ערכי הדת בפני עם ועולם: ״חילול השם״. בזמנו התפרסם שמנהיג החרדים, הרב אלישיב, אסר על יהודים דתיים לקנות כליה שנקצרת מאסירים בסין, בנימוק שהדבר מהווה חילול השם. הדבר הוגדר כ״החמרה נוראה באיסור חילול השם״. בצדק כינה ככה הרב מיכאל אברהם את תוכניות הממשלה: חילול השם.

דור החלוצים החילוני הסוציאליסטי שבא מאירופה כדי להקים פה מדינה הצליח להפריד בין ריחוקו מהדת לבין דבקותו ברעיון הלאומי. אבל הוא חי בתקופה שבה האנושות כולה הייתה הרבה פחות פתוחה לקוסמופוליטיות. באותם ימים היה הגיוני להתייאש מהמאמץ להיטמע. עמוס עוז נהג להגיד שהיו צ׳כים, והיו סלובקים, ואם מישהו הגדיר עצמו כצ׳כוסלובקי ידעת שהוא יהודי.

היום אנו בעידן שונה, ומדינות ההגירה למיניהן ישמחו להטמיע יהודים לתוכן בלי להותיר בהם שום תחושה רעה. הקוסמופוליטיות קורצת, התחרות על לב המהגרים המוכשרים קשה, ולכן גם לביזוי שם היהדות יש אפקט שלילי קשה מתמיד. אבישי בן חיים, באחת ההברקות הגדולות שלו, בטרם היה רק שופר ביביסטי או שמא תוכי, תיאר את מדינת ישראל כ״פוסק הדור״. כוונתו לומר: נכון שיש קהילות דתיות המסכיתות אוזניהן לדבריו של רב ספציפי כזה או אחר, אבל בעיני הרוב הגדול של היהודים, בארץ ואף בתפוצות, ההלכה היהודית הרשמית הפכה להיות זו שמתקבלת על דעת הקולקטיב היהודי בארץ ישראל ומתבטאת בחוקי הכנסת. עתה, כאשר הכנסת צפויה להכריז על הקמת מבנה שלטוני אנטי דמוקרטי, הדבר עלול להיראות כאילו הוא הכרזתה של היהדות עצמה.

פעם יכולנו להתפאר בהשקפות שניתן למצוא בין חכמי היהדות על אופי השלטון. כפי שאביעזר רביצקי ניסח את השקפת דון יצחק אברבנאל בנושא:

כאשר בני אדם זוכים בכוח – קל וחומר כאשר הכוח הזה מתרכז בידי אדם יחיד – הוא נוטה מעצם טבעו להתפשט ולהתעצם, הוא שואף לפרוץ כל סכר ולפרוע כל חוק. אשר על כן, המלוכה החוקתית תהפוך על פי חוקיותה הפנימית למלוכה מוחלטת, והמלוכה המוחלטת תהפוך על פי חוקיותה הפנימית לרודנות עריצה ושופכת דמים.

זו חוכמת אברבאנל, החכם היהודי הספרדי, מושא מחקריו של פרופסור בן ציון נתניהו, ומי שחש בצורה הישירה ביותר את שרירות לבם של מלכים: פרדיננד ואיזבלה, שגירשו את היהודים מספרד. פאסט-פורוורד חמש מאות שנה. ממנו עברנו אל חוכמת שמחה רוטמן אשר תגדיר לנו מעתה את השקפת היהדות על שלטון ומגבלותיו. אכן כדברי הרב מיכי, זו חתיכת חילול השם.

העם יחליט

שמחה רוטמן אוהב לדבר בשם העם ובשם הדמוקרטיה, כאשר הוא מנסה לכונן מערכת שתקנה זכויות בלתי מוגבלות לראש הממשלה ותהפוך אותו למין עריץ מזרחי. מובן שזו הונאה. עריצות אינה למען העם, אלא נגדו. אפילו עבור מי שמדגיש את מהות הדמוקרטיה כביטוי רצון הרוב, ולא כמערכת שמחויבת גם להגנת זכויות מיעוטים, הבחירות לכנסת הן כלי עלוב להפגנת רצון הרוב. למען האמת הן לא מבטאות אותו כלל. הממשלה הנבחרת יכולה לאמץ אג׳נדות הרחוקות מרצונם המקורי של הבוחרים שבוטא בבחירות (כפי שהמחיש שרון בהתנתקות, בנט בברית עם רע״מ ועכשיו נתניהו עם המהפכה המשפטית). יש כלי טוב בהרבה להבנת רצון הרוב: משאל עם. לא סתם דרשו המתיישבים ברצועת עזה משאל עם על ההתנתקות, בהבינם שזהו כלי שיכול להוות את מקור הלגיטימיות האולטימטיבי.

החרדים לעולם לא יסכימו לשימוש במשאלי עם, מאחר שאין סיכוי שהפטור מגיוס ומלימודי ליבה שניתן להם ישרוד משאל. בדיוק בשל כך, על כל מי שמבין שהתנהלות החרדים הפכה לסכנה קיומית למדינה, לדרוש שמשאל העם יהפוך לכלי שימושי בישראל. למשל, ניתן לאפשר למיליון אזרחים אשר חותמים על בקשה (בימינו בחתימה דיגיטלית) לדרוש משאל על חוק חדש שיצא מהפרלמנט. במודל כזה העם אינו יכול לחוקק חוקים באופן ישיר, אבל הוא יכול להטיל עליהם וטו. לפחות בחוקים שלא עברו ברוב גדול או בחוקים יוצאי דופן בחשיבותם.

היות שהברקזיט נתפס כיום ככישלון גמור, יצא שם רע לחוכמת ההמונים שמתגלמת במשאל העם. ייתכן שבנושאים מורכבים עדיפות החלטות של האליטה על החלטות של העם. ברם, מה שאנחנו רואים בשלטון הביביסטי בישראל הוא שהשלטון אינו עוד של האליטה, אלא של אלו שהם הרבה מתחת לממוצע. אפילו אם שלטון העם מגלם רק את הממוצע או את החציון, הוא עדיף על השלטון הנוכחי שנתון בידי יאיר נתניהו, מירי רגב ושכמותם, אנשים שכשירותם לקבל החלטות נופלת בהרבה מזו של הישראלי החציוני.

במדינות ארה״ב השונות משאלי עם הם אמצעי מקובל ביותר, ואין נובמבר שאין בו כמה יוזמות חקיקה מעניינות שמוצגות בפני תושבי המדינות. כך גם בשווייץ. פלא שאלו שמנסים להעביר לפה תרבות אמריקנית, כמו במינוי פוליטי של שופטים, לא מדברים על הכלי החשוב הזה.