הבחירה של אובמה היא לא הבחירה של ביידן

כשאובמה התמודד בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2008 חששתי שמדובר באיש שמאל קיצוני בסגנון ברני סאנדרס, אשר נושא בלבו זעם נורא על האימפריאליזם המערבי ועל ההתעללותו בעולם השלישי. בפועל אובמה ממש לא היה כזה, או לפחות אם היה כזה, לא נתן לכך להכתיב את מדיניות החוץ שלו ולראיה – בתקופתו העמיקו הקשרים הבטחוניים בין ישראל לארה"ב.

עדיין היה אירוע בולט שבו מדיניותו של אובמה תאמה את האינטרסים של האחים המוסלמים ואירן וסיכנה את היציבות במזרח התיכון – החלטתו לדרוש את התפטרותו של חוסני מוברק בעקבות המחאות נגד שלטונו בכיכר תחריר, זאת בניגוד לעצותיהם של ראש הממשלה נתניהו ושל מוחמד בין זייד מנהיג האמירויות. באמצעות ערוץ קשר ישיר עם הצבא המצרי הבהירו אובמה ואנשיו לראשי הצבא שעליהם לדאוג לכך שמובארק יסולק. אני קורא האוטוביוגרפיה המעניינת של אובמה בימים אלו והחלטתו נראית לי באמת בלתי נמנעת. איך אובמה יכול היה להשלים עם דיכוי אכזרי של מפגינים בידי בעלת ברית אמריקנית המקבלת מיליארדים בסיוע. למעשה אם יש פריט מידע מפתיע שמשובץ באוטוביוגרפיה ושלא הייתי מודע לו הוא שאובמה השלים עם כך שבחריין, בעלת ברית הדוקה אחרת של ארה"ב, המונהגת בידי שליט סוני דיכאה את המפגינים השיעים שהיו מוסתים בידי אירן. הנשיא ה-44 מודה שקשה מאוד להיות עקבי בנושאים אלו של מדיניות וזכויות אדם.

לקראת כהונתו הצפויה של הנשיא ביידן מעניין לגלות שלושה פריטי מידע מהאוטוביוגרפיה בהקשר זה. הראשון הוא שאובמה היה מודע לכך שביידן פחות ליברלי ממנו, ובדיוק בשל כך חשב שפתק הצבעה עם שמו של ביידן לצד שמו ימשוך יותר את לב הבוחרים מאשר אם היה בוחר בסגן נשיא ליברלי כפי שחפץ. שנית, ג'ו ביידן, כמו גם הילארי קלינטון, התנגדו להשלכתו של מובארק מתחת לגלגלי האוטובוס, כפי שאומרים באמריקנית. שלישית, דווקא מזכיר המדינה הצפוי, איש של ביידן, אנטוני בלינקן, היה עם אובמה בעניין זה וחשב שעל ארה"ב לפעול כפי שפעלה. במבט היסטורי פעולתו של אובמה הביאה לשלטון את האחים המוסלמים, כפי שחששו כל המתנגדים לה. אלא שבאופן ניסי כמעט שלטונם קרס, ומוברק משודרג בדמות הנשיא סיסי עלה לשלטון. הרבה בלגן המיט אובמה על המזרח התיכון אבל בסוף חזרנו לאותה הנקודה. אבל אולי יש ערך לכך שמצרים התנסתה בשלטון האחים המוסלמים ופיתחה אליו נוגדנים שנראים חזקים ואלימים כמו שהיינו רוצים לראות שמתפתחים בגוף כלפי כל וירוס רע.

החיסון של אוקספורד – מה השתבש?

החיסון של אוניברסיטת אוקספורד וחברת התרופות הבריטית אסטרה זנקה חשוב מאוד – לישראל ולכל העולם. בניגוד לחיסוני ה-mRNA זהו חיסון זול, קל להפצה וכזה שאינו תלוי בשימוש במקפיאים. לכן התוצאות שהתפרסמו הבוקר התקבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד החיסון טוב ואפקטיבי, איש מהמחוסנים לא אושפז בשל קורונה. מצד שני לא היה שחזור של ההישג המרשים של מודרנה ופייזר שהגיעו ל-95% יעילות. החיסון המדובר היה בעל יעילות 70% בלבד בהפחתת הידבקויות.

ברם, מפתחי החיסון הוסיפו פריט מידע קריטי. מתברר שהחיסון מגיע ל-90% יעילות אם הוא ניתן בשתי פעימות באופן ייחודי: תחילה במחצית המינון ולאחר מכך במינון מלא. דווקא כשניתן פעמיים במינון מלא, היעילות מאכזבת וצונחת ל-62%. זהו הבדל לא זניח וקרוב לוודאי שהוא מאוד מובהק סטטיסטית. ראיתי שבטוויטר רופא העלה הסבר מדעי אפשרי לכך – המנה המלאה מפתחת בגוף חיסון נגד הנגיף שנושא את הרכיב החיסוני, האדנווירוס שבא מהשימפנזה. ולכן המנה שבאה אחר כך אינה אפקטיבית דיה. הנגיף הנשא מחוסל לפני שהגוף מספיק לספוג את החומר שהוא נושא. אין לי מספיק ידע ביולוגי כדי לשער אם זו הנחה סבירה או לא. רק אציין שאם היא נכונה היא רלוונטית גם לחיסון הישראלי שאף הוא נשען על נגיף נשא. גם ייתכן שאם יזדקק הציבור לחיסונים חוזרים שנה אחר שנה, אזי החיסון של אוקספורד, וגם החיסון הישראלי, יאבדו אפקטיביות, כי הגוף יפתח חסינות לנגיף הנושא אותם. 

אבל לי יש ספקולציה אחרת מה השתבש במשטר שתי המנות המלא, שאולי היא נכונה ואולי היא לא, אבל בהתאם לאופיו של הבלוג, היא פחות רפואית ויותר פסיכולוגית-תמריצית. כולנו מתים לחזור לחיינו כרגיל, עם מפגשים וטיולים, מסיבות ובילויים. חלקנו הפחות חרדתי כבר חי ככה. חלקנו היותר חרדתי או זה שעם מחלות רקע ובגיל מבוגר נשמר יותר. יש להניח שמשתתפי הניסוי של אוקספורד הם בני אדם כמו כולם וגם הם צמאים לחזור לחיים כרגיל. אלו מהם שיידעו שקיבלו את החיסון ייזהרו הרבה פחות וירשו לעצמם הרבה יותר. אמנם אין לדעת מי קיבל את החיסון – הרי חצי מהמשתתפים מקבלים פלצבו. אבל מי שגופו הגיב בעוצמה לקבלת החיסון עם חום וצמרמורות וכל תופעות הלוואי הרגילות יסיק שקיבל בוודאות את החיסון וינהג בהתאם ובפרט יפסיק להקפיד על ריחוק חברתי מעתה והלאה. מכיוון שכך הוא יהפוך לפגיע בהרבה לווירוס. מאחר שמנה גדולה במיוחד של חיסון מעוררת תופעות לוואי חזקות יותר, סביר להניח שבקבוצה שקיבלה מנת חיסון גדולה יותר ובאופן פתאומי (כבר בהזרקה הראשונה), יהיו יותר תופעות לוואי וגם תהיה יותר מודעות של משתתפי הניסוי לכך שהם יכולים לחדול מריחוק חברתי.  אלא שכך הם נעשים פגיעים יותר להידבקות בנגיף. הידבקות זו כנראה אינה חמורה במיוחד. הם הרי קיבלו חיסון. ובאמת איש מהנדבקים המחוסנים לא אושפז, ובכל אופן היא פוגעת סטטיסטית במובהקות של תוצאות הניסוי. 

ראוי לציין שייתכן שאפקט זה משחק תפקיד כמעט בכל מחקר רפואי. חלק מהמשתתפים מבינים היטב, על פי תופעות הלוואי, אם הם בתנאי הפלצבו או שלא בפלצבו. אבל לרוב האפקט הזה מגביר את התוצאות, עד כדי כך שיש התוהים אם הוא יוצר הצלחות מלאכותיות לתרופות. כי האפקט לרוב הוא חיובי פסיכולוגי – אני מאמין שקיבלתי תרופה, הנפש מתעודדת והגוף מצליח להתמודד טוב יותר עם המחלה. כאן, בהתמודדות מול נגיף, האפקט הוא שלילי פסיכולוגי – אני מאמין שקיבלתי החיסון, אני חושף יותר את גופי בפני הנגיף.

אולי שגנץ יוותר?

יש הרבה יתרונות לרעיון שמתגלגל בעיתונות הפוליטית בימים אלו לפיו בני גנץ יוותר על הרוטציה, אך יישאר שר הביטחון עד 2024. המדינה תקבל את היציבות שהיא זקוקה לה בתקופת ההתאוששות מהקורונה. גנץ וחבריו יישבו בתפקידיהם הקריטיים וימנעו הקצנה וחיכוכים מיותרים עם ממשל ביידן. נתניהו לא יוכל להשתעשע ברעיונות פסולים כמו החוק הצרפתי ופגיעה במערכת המשפט. לא תקום ממשלת הימין הקיצוני עם בנט שצפויה, לפי הסקרים, לקום אחרי הבחירות.

זהו ווין ווין. עבור ביבי גנץ שותף נוח יותר מבנט שאליו הוא ורעייתו רוחשים איבה אישית לא ברורה. עבור גנץ האלטרנטיבה עלולה להיות מחיקה מהמפה הפוליטית, ואילו העיקר בפוליטיקה, כמו שאמר פעם אריק שרון, הוא להישאר על הגלגל. גנץ ישמור על עמדתו כממלא מקום ראש הממשלה ולאור מצבו המשפטי הרגיש של נתניהו, לא מן הנמנע שבשלב מסוים ישתנו הנסיבות וממלא המקום יהפוך לראש הממשלה בפועל.  נכון שגנץ יחוש פספוס ומבוכה. הוא אמור היה לכהן כראש ממשלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שאיבד את אמון הציבור והוא מייצג כרגע ציבור קטן.

אף על פי כן זהו רעיון איום ונורא. נתניהו וגנץ סיכמו על הקמת ממשלת רוטציה, והדבר אפילו עוגן בחוק יסוד. אין זה מתקבל על הדעת שנתניהו ייצא כחוטא נשכר מהפרה בוטה, גסה ומחפירה של הסכם חתום. אם בבחירות חדשות ירצה ציבור הבוחרים לתגמל את נתניהו על התנהגותו הבזויה, הדבר מצער, אבל זו זכותו הדמוקרטית. אם גנץ, זה שהפרת ההסכם השפילה אותו והוליכה אותו שולל, יתגמל את נתניהו בתמורה, יהיה זה תקדים נורא בציבוריות הישראלית.

יש ערכים שטבועים עמוק בנפשנו כמו כבוד והגינות, שלעתים הליכה אחריהם מובילה לתוצאות לא מיטביות באופן שמביא אנשים רציונליים לפקפק בתועלתם. המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת לכך. מבחינה רציונלית לכאורה ייצא גנץ טוב יותר אם ימחל על כבודו. ברם, מי שימחל על כבודו במקרה של מעשה הונאה כה בוטה שהופנה כלפיו, אינו עושה עוול רק עם עצמו, אלא עם מערכת הערכים הכוללת של החברה. על ידי קבלת השפלתו, הוא מקבל את ההשפלה של ערכים כמו אמת, יושר והגינות והופך את העולם שבו אנו חיים לרע יותר ולעולם שבו הנורמות מושחתות יותר. אם כהונתו של גנץ הייתה עניין קיומי עבור מדינת ישראל, היה זה יכול להצדיק הקרבת כל דבר למענה, גם את הקרבת הנורמות הציבוריות.  אבל מדינת ישראל תשרוד גם עם גנץ כשר ביטחון וגם עם בנט בממשלת ימין חלופית. היא מן הסתם תשרוד גם אם הונאה ומרמה פוליטיים יהפכו לכלים לגיטימיים ומועילים במאבק על השלטון, אבל תשרוד פחות טוב.

לא כזה אקטיביסטי

פסילת חוק היסוד העוסק בממשלת החילופים נדונה בבג״ץ. דבר זה מעורר את החשש שבג״ץ עומד לפסוע אל תוך טריטוריה של אקטיביזם שיפוטי קיצוני. עד עתה בג״ץ פסל חוקים בשל הטענה שאינם תואמים לחוקי היסוד. אבל איזו זכות יש לו לפסול את חוק היסוד עצמו?

אין ספק שאם בג״ץ יפסול את חוק היסוד יהיה הדבר אבן דרך בתולדות האימפריאליזם השיפוטי. עם זאת יש מקום לטענה שדווקא במקרה נדיר וספציפי זה אין מדובר בפעולה אקטיביסטית כלל. זה המקום לחזור לאחת השאלות הלוגיות החביבות עליי בבלוג: האם אלוהים מסוגל ליצור אבן שאינו מסוגל להרים. התשובה הלוגית הפשוטה היא חד משמעית שלילית וכמוה כמו להגיד שאלוהים אינו יכול ליצור ריבוע שהוא משולש. המילים מכבדות את עצמן ואינן מאפשרות לדבר ולהיפוכו לשכון יחד. מטבעו של אלוהים ככל יכול מתבקש שהוא נותר כל יכול ואינו יכול לבטל את כל יכולתו.

הכנסת ביקשה בחוק יסוד ממשלת החילופים להגביל את סמכויותיה להביע אי אמון או לשנות את הסדר החילופים. אבל הרי זה ממש כמו אלוהים שמבקש לבטל את כוחותיו. הדבר אינו נסבל. הכנסת תמיד מחזיקה במלוא הסמכויות ואינה יכולה להמעיט מעצמה. לא נדרש אקטיביזם שיפוטי כדי להבין זאת. ואולי להיפך רק אקטיביסט שיפוטי היה מוכן לקבל הזיה הרפתקנית כזו של כנסת שמחליטה שאינה כנסת שלמה בסמכויותיה יותר.

עולה השאלה: האם לא ייתכן שיתקבלו הסדרים חוקתיים שבהם הרוב בכנסת מוגבל ביכולותיו? הרי בהרבה ארצות ישנם סעיפים משוריינים בחוקים שרק רוב גדול במיוחד יכול לבטלם.

התשובה ההגיונית היא שרק בחוקה יכולות להתקבל כאלו החלטות, וחוקה צריכה להיחקק כמו חוקה. מלינים הרבה בימין על חוקי היסוד שהתקבלו ב-1992 וקיבעו את זכויות האדם. האם הח״כים הבינו מה הם עושים; האם הרוב שבו התקבלו החוקים היה מכובד דיו. אבל אלמנט אחד מסוים של חוקה היה בוודאות בחוקים אלו. הם נחקקו עבור העתיד מתוך צעיף הבערות. דהיינו לח״כים לא היה מושג מי יהנה מחקיקתם בעוד עשרים שנה ובכל אופן תמכו בחוק כי האמינו בעקרונות שמאחוריו. לעומת זאת חוק ממשלת החלופים נחקק לטווח הקצר עבור שני ראשי ממשלה ספציפיים. הכנסת עשתה בו מישמש מוחלט בין סמכויותיה כאסיפה מכוננת שמכינה חוקה לטווח הארוך לבין סמכויותיה כבית מחוקקים רגיל שעסוק במניפולציות פוליטיות רגעיות.

המהמרים או מנתחי הסקרים?

בפוסט קודם כתבתי שהקרב הגדול של בחירות 2020 יהיה בין המהמרים אשר חזו, לכל היותר, ניצחון דחוק לביידן לבין מנתחי הסקרים שחזו גל כחול סוחף. חלף שבוע ואנחנו כבר יודעים מי חזה נכונה. המהמרים ניצחו בגדול. נכון ביידן ניצח אבל לא היה זה כסף קל ובדיעבד ברור שמי ששם סכומי עתק על ניצחונו על סמך הסקרים לקח סיכון גדול בהרבה משחשב.

ועדיין יש הסתייגות מאוד חשובה למסקנה זו. היא נכונה למצב שלפני תחילת פרסום התוצאות. אחרי שתוצאות אמת החלו לזרום הציגו מנתחי הנתונים בטוויטר – נייט סילבר, נייט כהן, דייב ווסרמן ואחרים ביצועים טובים בהרבה מהמהמרים. הם הבינו שלמרות ההפתעה בפלורידה טראמפ עדיין בעמדת נחיתות. היה זה כמו תמונת ראי של הלילה ב-2016 שבו המודל של נייט כהן מהניו יורק טיימס היה ראשון להראות שטראמפ הולך לנצח. זאת בעוד המהמרים סירבו לעכל זאת והותירו את קלינטון בהובלה.

אולי זוהי תוצאה לא מקרית. האליטות מבינות מספרים טוב מההמונים. אבל ההמונים מבינים את עצמם טוב יותר מהאליטות. כשמדובר בניתוח סטטיסטי נטו, הבכורה למומחי המספרים. כשצריך גם לשקלל את השאלה האם אנשים משקרים לסוקרים הבכורה למהמרים.

הו הו כמה שזה מובהק סטטיסטית

התוצאות המדהימות של החיסון של פייזר מזניקות את הבורסות בעולם ובצדק. אם החיסון הצליח כל כך סימן שהקורונה אינה נגיף חמקמק במיוחד, והיא בדרך למיגור מלא ולחזרת העולם לשגרה.

מי שופכת מים צוננים? מירב ארלוזורוב.

החדשות הרעות הן שכדי להוכיח מובהקות סטטיסטית של יעילות החיסון, צריך 164 נדבקים, וכרגע יש רק 94 כאלו. כל עוד לא יידבקו עוד 70 נסיינים — ואין כוונה להדביק במכוון נסיינים, כך שנותר רק לחכות שזה יקרה מעצמו — מוקדם להכריז על החיסון כהצלחה

זו טעות ורצוי שדה מרקר יתקן את השגיאה המביכה. פייזר החליטה מראש שהיא תסיים את הניסוי עם 164 נדבקים, ובוודאי יש יתרונות לעוד נדבקים כדי לבחון כמה שיותר מקרי מחלה, גם כאלו נדירים שקורים בקבוצת המחוסנים, ולראות מה מאפייניהם. אבל מובהקות סטטיסטית דורשת, על פי המוסכמות המקובלות, סיכוי של פחות מ-5% שהתוצאה התרחשה במקרה. ובכן, הסבירות שבמקרה התחלקו נדבקי הקורונה כך שבקבוצה המחוסנת היו פחות מעשירית מהם היא הרבה מתחת לחמישה אחוז. גם הרבה מתחת לאחוז. גם הרבה מתחת לעשירית אחוז, וגם הרבה מתחת לאלפית אחוז. וגם הרבה מתחת למיליונית אחוז.. המובהקות הסטטיסטית על פי התוצאות שפורסמו היא מעבר לכל ספק סביר או בלתי סביר, והיא נדירה מאוד כשמדובר בתרופות חדשות בימינו.

המתנות של טראמפ לביידן

באופן מביך ומגוחך הנשיא טראמפ מסרב להכיר בתבוסתו וממשיך באניגמה של נשיאותו המוזרה שנעה בין הישגים מפתיעים ויוצאי דופן לבין התנהגויות של ילד בן שמונה. אף על פי כן הוא מותיר לממשיכו, הנשיא הנבחר ביידן, שתי מתנות ענקיות שמבטיחות שכלכלת אמריקה, לפחות בתקופה שאחרי החיסון הגואל לקורונה, תשגשג. המתנה הראשונה היא קיצוץ מס החברות. עם 21 אחוז מס בלבד, ניגוד חריף למס הדרקוני שקדם לו, ארה״ב היא עדיין מגדלור קפיטליסטי ושוק המניות שלה יכול לפרוח. ביידן עלול היה לפגוע, שלא בטובתו, בקיצוץ המס הזה בלחץ הפרוגרסיבים. לעת עתה נראה שהסנאט ימנע אותו משטות זו.

מתנה שנייה שטראמפ הותיר לביידן היא נגיד ובנק מרכזי ששכללו את אמנות הדפסת הכסף. הנכונות של הפד לקנות נכסים, לרבות אג״ח תאגידי, תבטיח את המשך הפריחה של הכלכלה האמריקנית. זה לגמרי לא טריוויאלי שנשיא רפובליקני יותיר פדרל ריזרב שמתנהג כך. טראמפ ראוי להערכה על מורשת זו שהיה פעיל מאוד לגביה בהטפותיו בטוויטר להרחבה מוניטרית.

כאשר כלכלת ארה״ב תשגשג תחת ג׳ו ביידן יהיו מי שיאמרו שהדבר מוכיח שטראמפ לא היה קשור לשגשוג בתקופתו כלל. לא יהיה זה נכון. המורשת של המסים הנמוכים והכסף הזורם במשק שהוא מותיר תמשיך לשרת את אמריקה ולא רק אותה.

חדשות הריאל

אם הבלתי ייאמן אכן קורה ודונלד טראמפ נבחר בשנית (כפי שכרגע סוברים המהמרים ביחס 65-35), הכי יעניין אותי לראות מה קורה למטבע האיראני. הוא מעט התאושש לאחרונה כשהיה נדמה שביידן לוקח. יהיו לכך השלכות גדולות. נכון שהאייתולות עקשניים אבל גם מדינה פנאטית לא יכולה ללכת בעיניים פקוחות למצב שבו נגמר לה המט"ח. המומחה הבכיר בישראל לנושאים אירניים, רז צימט, סקפטי לגבי האפשרות שאירן תשפיל מבטה, אבל כבר ראינו בהקשר לשלום עם האמירויות שטראמפ מסוגל לפרוץ את גבולות האפשר במזרח התיכון וגם חומייני בזמנו היה מוכן לשתות מתחתית כוס התרעלה כשסדאם גבה ממנו מחיר כבד מנשוא.

בזמנו צ'רצ'יל אמר בחוכמה שפצצת האטום עשתה חסד עם היפנים. הם עם כל כך גאה שאין מצב שיוכל להכיר בתבוסתו כל עוד החייל היפני האחרון עומד. אבל גם עם כזה יכול להשלים  עם מפלה כשהוא עומד מול איום מסדר גודל שבני אנוש אינם יודעים להסכין עמו. בכך פצצת האטום עשתה חסד עם כבודם של היפנים ואפשרה להם להכיר בתבוסה. מה שטראמפ עולל לאירן זו פצצת אטום כלכלית ואם ימשיך בכך, יהיה מעניין.

קולו של וורן באפט

בחירות 2020 בארה"ב הן סנסציה עצומה. הרפובליקנים ככל הנראה שומרים על שליטתם בסנאט והנשיא טראמפ מציג ביצועים מדהימים ביחס למה שציפו הסקרים, הרבה בשל התמיכה הגדולה שהוא מקבל מהיספנים. הקהילה ההיספנית היא לכאורה הניזוקה הגדולה ממדיניות הגבול של הנשיא, אבל זו גם קהילה לא משכילה במיוחד. והלא משכילים מתים על טראמפ ועל הסגנון הבוטה והישיר שלו. הם מאסו בבולשיט מרובה המילים שלא אומר כלום (המועמד הדמוקרטי פיט בוטיג'ג' התמקצע בכזה סגנון, והקהלים הלא משכילים במפלגה הדמוקרטית לא סבלו אותו ואולי גם בשל נטייתו המינית).

ועדיין כדי לזכות טראמפ צריך 269 אלקטורים לפחות (אם המספר יעמוד בדיוק על 269, כלומר תיקו בחבר האלקטורים, הבחירה תעבור לבית הנבחרים שכנראה יצביע עבורו).  האלקטור ה-269 עלול להיות במקום מאוד קשה עבורו, באזורים העשירים והמשכילים של נברסקה. כלומר מדובר בקולו של וורן באפט, תומך דמוקרטי ותיק, ואנשים כמוהו. טראמפ השניא עצמו על מצביעים (ובעיקר מצביעות) רפובליקנים מסורתיים עם איי קיו גבוה והשכלה. כאלו שמעריכים דיבור מנומס, הגיון ושכל. וייתכן שברגע האחרון של בחירות 2020, שניה לפני הסנסציה הגדולה בתולדות אמריקה, הם יגבו ממנו את המחיר.  ייתכן שיפול עוד קודם כמובן בפנסילבניה. ייתכן גם שיצליח בנבדה או במישיגן ובוויסקונסין ולא יצטרך את משכילי נברסקה. הכול פתוח.

איך אפשר להצדיק הריסת בתים

עיתון הארץ מתאר את הסיטואציה התזיזתית והמוזרה בבית המשפט העליון סביב הריסת בתי מחבלים:

מחנה המתנגדים להריסת בתי מחבלים בבית המשפט העליון מונה חמישה שופטים: מזוז, קרא, עוזי פוגלמן, דפנה ברק ארז וענת ברון. שופטים אלו מכבדים את ההלכה שאישרה את הפרקטיקה של הריסת בתים, אך קוראים שוב ושוב לנשיאת העליון אסתר חיות לקיים דיון עקרוני נוסף בסוגיה, בהרכב מורחב. מולם ניצבים שופטים שלא הביעו את דעתם העקרונית בנושא, בהם חיות והמשנה לנשיאה חנן מלצר, ושופטים התומכים בהריסות. המחלוקת העזה בין השופטים הפכה את העתירות נגד הריסות בתים להימור, שבו הרכב השופטים משפיע דרמטית על הסיכוי שלהן להתקבל.

קשה מאוד להצדיק במונחי המוסר המודרני את הרס בתי המחבלים ואין ספק שהדבר גורם לאי נחת רבה לחלק מהשופטים. המחבל הרי נענש על חטאו בשנות מאסר ארוכות מאוד (אלא אם ייחטף חייל ישראלי וישוחרר תמורתו). מה אשמים בני משפחתו אשר גרים במבנה, הוא מהווה את כל רכושם ולרוב לא ידעו דבר על כוונותיו של המחבל. ואולי הבעיה אינה רק בעיית המוסר המודרני. הרי כבר בתורה נכתב: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבותאיש בחטאו יומתו".

אכן הרס הבתים הוא תמריץ נגד טרור. אבל הרי לא נוציא להורג אח חף מפשע של מחבל כתמריץ, ואף לא נכלא אותו בכלא. המוסר שלנו מתקומם נגד אפשרות כזו. מדוע הרס הבתים הוא לגיטימי?

בכל אופן נראה לי שבעניין יוצא דופן זה המשפט שלנו יכול לשאוב השראה ממושג הטומאה העתיק. אם נאמר שבית שבוצעו ממנו פעולות חבלה הופך להיות טמא ואין לטומאה מזור אלא על ידי הריסת הבית, נוכל לבסס הסבר קוהרנטי להכרעה משפטית שתומכת בהחרבת בתים. אנו אמנם אנשים רציונליים ואין אנו באמת מאמינים כמו אנשי העבר בכך שעצמים מקבלים איזה זיהום רוחני הראוי להיקרא טומאה. אבל מאחר שלמושג הטומאה יכול להיות ערך עצום במתן תמריצים נכונים, אפשר לקבל את קיומו כאקסיומה גם בחשיבה המודרנית בנסיבות הנכונות.

כמובן חלילה להכניס את מושג הטומאה באופן גורף לשימוש כלפי בני אדם. במסורת הרומאית כאשר עבד הרג את אדונו, היה העונש הוצאה להורג קולקטיבית של כל העבדים בבית. בעיני הרומאים כל משק העבדים במקום קיבל טומאה. אבל בעינינו זו חשיבה נאצית, הדומה למה שעשו הגרמנים בכפר לידיצה בצ'כיה אחרי שמפקד הס"ס היידריך חוסל בסביבתו. לאדם יש ערך בפני עצמו כפי שלימד אותנו קאנט. הוא אינו מקבל ערך רק מהדברים הארעיים שהתרחשו בסביבתו. ברם, בית הוא לא בן אדם והגישה הקאנטיאנית אינה תופסת כלפיו. קל להבין את ההבדל בין חפץ לבין אדם. כשהסנטור פדניוס נרצח בידי אחד מארבע מאות עבדיו וכולם הוצאו להורג, גם ההמון הרומי השתולל מחמת העוול ונירון קיסר שלח את הצבא כדי שההוצאות ההמוניות להורג יתקיימו כסדרן.

לצד זאת גם במשפט המודרני שמופנה כלפי בני אדם יש ניצוצות של תפיסה טומאתית. הענישה על הריגה ברשלנות בתאונות דרכים לפעמים גומלת לבני אדם בשנות מאסר ארוכות על צירוף של רשלנות קטנה עם חוסר מזל גדול. ראו מקרה הנהג שהביא למותם של שמונה בני משפחה בערבה ונידון לעשר שנות מאסר. לא ברור כיצד העובדה שנהרגו שמונה אנשים הפכה את עוונו לגדול יותר במונחים של המוסר המודרני מאשר אם היה רק אדם אחד נמצא ברכב שנפגע או שהרכב שנפגע היה בטיחותי יותר ולא נשרף כולו על יושביו. הוא הרי לא רצה להרוג איש וגם הוא עצמו היה בסכנת מוות כתוצאה מטעותו. ההסבר הקוהרנטי לענישה מחמירה כזו יהיה שאדם אשר טעותו הובילה לכזה קציר דמים מקבל טומאה, ורק ענישה קשה יכולה לטהר מטומאה שכזו. ייתכן שנחוש במלוא העוצמה שבאמת טומאה כזו קיימת וייתכן שנבין שזו רק פיקציה שנועדה לקיים את התמריצים הנכונים.

בספר בראשית ישנו המקרה המפורסם ההפוך שבו לא הטומאה נוצרה ללא כוונת מכוון אלא הברכה. יצחק התכוון לברך את עשיו ובפועל בירך את יעקב. יעקב קיבל ברכה שלא כוונה אליו כלל. האם קבלת ברכה מוטעית ושגויה מביאה באמת ברכה על האדם? מהתנ"ך ברור שכן. המשפטנית נילי כהן (המצוטטת בספרו המופלא של דניאל פרידמן "הרצחת וגם ירשת") כותבת על כך:

זהו ביטוי לכלל של עליונותה של הצורה על התוכן, כלל האופייני במיוחד לשיטות משפט עתיקות […] הברכה אמנם הושגה בתרמית אבל היא ניתנה אישית לא לעשיו, אלא ליעקב, שעמד מול יצחק. משל למה הדבר דומה? למקרה שבו היה משוגר חץ באותו מעמד ומפלח את לבו של יעקב ולא של עשיו.

בית מקבל טומאה בגלל מעשה של אחד מדייריו זהו דבר שרירותי שמנותק מכוונות הלב של הדיירים האחרים החפים מפשע. אדם מקבל ברכה שהייתה אמורה להינתן לאדם אחר זהו גם כן דבר שרירותי, המנותק מכוונות הלב של המברך. בכל אופן לדבר הראשון לדעתי יש מקום במשפט המודרני בעוד שלדבר האחרון אין מקום. זאת משום שבתמונת התמריצים הכוללת טומאת הבית שבוצע ממנו מעשה רצח לאומני מועילה להרתיע מחבלים. זאת בעוד שברכה שמועילה למי שלא כוונה אליו רק מעודדת רמאים.