כל כך הרבה מדובר על פרשת חיים ולדר. החברה החרדית עמדה במבחנים עליונים ויוצאי דופן בשנתיים האחרונות. מכת הקורונה הראשונה, שבה סבלה יותר מכולם. האירוע במירון שבו התפילה לרבי שמעון בר יוחאי הביאה דווקא לאסון נורא שנחת על המתפללים. ועכשיו פרשת חיים ולדר, שנראית לי המכה הקשה מכולן. באופן אישי הרגשתי תחושת זוועה למשמע התחקיר כשפורסם בעיתון "הארץ" כי הכרתי והערכתי את פועלו של ולדר. מצב שבו סופר נערץ, חבר מרחוק לכל ילד חרדי, ודוברם של גדולי הדור בעיתון "יתד נאמן" מתברר כפוגע מינית חסר עכבות, הוא קשה מספיק. ההסתבכות של רבני הקהילה וחוסר יכולתם להחליט אם להגן על זכרו של ולדר או להתרחק ממנו היא קשה עוד יותר. כאן יש פער בין מוסר עתיק שמעדיף את הנאמנות לחבר הקהילה לבין מוסר חדש שמעדיף את הצדק שתובעים הקורבנות. זו ממש פגיעה באחד המיתרים הרגישים ביותר שמחברים בין העולם ההיררכי הישן שלו החרדים נאמנים לבין הנורמות המודרניות. החרדים יעברו גם את זה וימשיכו בצמיחתם הדמוגרפית. אבל זו מכה לא קלה בכנף.
בפוסט הזה אני רוצה להוסיף משהו על אקט ההתאבדות האחרון של ולדר. התאבדות נראית כאקט לא רציונלי. אבל במקרה כאן ההתאבדות אולי נתפסה בידי ולדר כמה שיכול להציל את גורל ספריו. לא היה זה מן הנמנע שיהיה ציבור חרדי שמרני ביותר שימשיך לקנות את הספרים כי יסרב להאמין בהאשמות על ולדר, יסיק מהסיפור הטראגי שלו על חומרת אסון לשון הרע ולא על חומרת בעיית הפגיעה המינית. אבל כדי שתעלה כזו מסקנה על ולדר היה להתאבד. משפט שהיה שולח את ולדר לכלא לשנים ארוכות, אם נכונות ההאשמות שקיים יחסי מין עם קטינות, לא היה מעניק לו את האמפתיה שהתאבדות מעניקה והיה גם ממיט אסון כלכלי על עזבונו, כי איש לא היה נותר לקנות את ספריו. הרב שלמה אבינר באמת כתב שאפשר לקרוא את ספריו של ולדר.
הדבר מעניין מאוד מבחינה הלכתית, כי לכאורה התאבדות אסורה בתוקף מבחינת הדת. עם זאת יש מקורות הלכתיים שטוענים שאדם שביצע פשעים קיצוניים ברמה שולדר ביצע, לפי הטענה, יכול לגזור על עצמו מוות ולהתאבד, ובכל מקרה הצופים מבחוץ יכולים להניח שדווקא חפותו וחוסר האונים מול ההאשמות שיגעו אותו כליל, והוא לא שלט בעצמו עוד.
רצונו הכלכלי של אדם הוא להיטיב עם עצמו, אבל אנשים באים בימים לרוב אינם חיים חיי תענוגות מפנקים על חשבון כל רכושם. הם רוצים להותיר משהו לצאצאיהם. הרצון להותיר כסף לאנשים שקרובים אליך גנטית מובן מאוד מפרספקטיבה אבולוציונית, והוא ניכר בהתנהגות של כולנו. אפילו בכתבה על "משכנתא הפוכה", מוצר פיננסי שנועד באופן מכוון לאפשר לאדם לחיות טוב על חשבון יורשיו, מקפידים לכתוב מקדמי המוצר כי:
חלק גדול מהצורך של המשכנתא הפוכה נועד עבור הילדים-הנכדים או לסיוע להם לקניית בית, הון עצמי וסילוק חובות".
אין לראות אפוא את האדם ההולך למות כמי שאין לו שום עניין ברכושו, אלא להיפך כמי שמוקד תשומת הלב שלו הוא ההמשכיות הפיננסיות. ולא לחינם במשפט הישראלי יש ערך מיוחד לדבריו של אדם שהולך למות על חלוקת רכושו ("צוואת שכיב מרע"). במקרה של ולדר ישנו גם רצון טבעי שיצירתו תשרוד, ובמכתבו האחרון הוא הפציר באנשים "גם אם ויתרתם עליי, אנא אל תוותרו על ספריי".
הרצון להותיר רכוש לצאצאים היווה תמריץ להתאבדויות נאשמים כבר ברומא העתיקה. הנורמה הייתה שמי שמתאבד קודם שהורשע מציל את רכוש המשפחה מהחרמה. כפי שכותבת הויקיפדיה (תרגום שלי):
התאבדות כפויה הייתה דרך הוצאה להורג נפוצה ביוון וברומא. היא נשמרה לרוב לבני אצולה שנדונו למוות. הקורבן יכול היה לשתות מכוס התרעלה או ליפול על חרבו. ברומא העתיקה היה להתאבדויות מניע כלכלי. אדם שנידון למוות מאבד את רכושו לממשלה. אנשים יכלו לחמוק מחוק זה ולאפשר לרכוש לעבור ליורשיהם על ידי ביצוע התאבדות קודם למעצרם.
האם באמת ספריו של ולדר יינצלו ויהיו להם קונים? בהתחלה התלבטתי בכך, אבל אחרי קריאה בטקסטים שפורסמו היום בנושא, ובפרט דבריו של גדול הדור החרדי הרב אדלשטיין, ברור שבסופו של דבר כולם יחרימוהו. מכיוון שהפרספקטיבה החרדית היא תמיד חינוכית ותמיד נותנת דגש על חינוך הדור הבא, התמריץ העליון של החרדים הוא להשכיח את פרשת חיים ולדר וגם כנראה להשכיח את ספריו מדור חדש של ילדים. חייו של ולדר היו כל כך שונים מחייו של דן בן אמוץ, אבל לספריהם יהיה גורל דומה ככל הנראה.
תמריץ 