לפעמים חששות מתבדים

בסוף שנת 2003, לפני כ-18 שנה, עורר שר האוצר בנימין נתניהו סערה כאשר אמר שהסכנה האמיתית היא הדמוגרפיה בקו הירוק. קצב הריבוי של ערביי ישראל מסכן את הרוב היהודי בישראל הריבונית.

הלמ״ס פרסמה את הנתונים הדמוגרפיים לשנת 2021 ומתברר שערביי ישראל מונים 21.1% מאוכלוסיית ישראל. בנתונים שוויינט פרסם ב-2003 בעקבות דברי נתניהו, הצפי היה ל-22.8%. לכאורה זהו הבדל כמעט פעוט, אבל בפועל הוא צוהר קטן להבדל שמים וארץ. המגמה הדמוגרפית התהפכה לחלוטין, והשנה לראשונה שיעור הפריון היהודי גבר על זה המוסלמי.

מעניין לקרוא בדיעבד את תגובתו של פרופסור דיוויד ניומן שצוטט אז בוויינט:

אם ניסוג מהשטחים, ונחזור לקווי 67', יהיה מאבק דמוגרפי בתוך ישראל. מאז קום המדינה אנחנו במאזן של 80-20. לפעמים יש עלייה גדולה, וזה משתנה וזה משחק שנע כל הזמן. זה הממוצע וזה נשאר פחות או יותר אותו הדבר. גם אם הנחת היסוד היא שמיצינו את העלייה, ואם אנחנו מניחים שהגידול הטבעי ימשיך להיות גבוה אצל הערבים, זה ייקח עשרות שנים עד שנגיע למצב של איזון דמוגרפי.

לטענת פרופ' ניומן, ההנחה לגבי הגידול הטבעי של הערבים אינה נכונה: "במגזרים מסויימים, הם עוברים מודרניזציה. המהפיכה הדמוגרפית מגיעה אליהם. יש שכבה קטנה של אנשים שמעתיקים דגם של משפחה קטנה, וירדו למשפחה של שלושה וארבעה ילדים. יש משפחות שמתכננות את גודל המשפחה, וזה לא היה לפני כן".

ניומן צדק וביבי טעה. תיאוריית המודרניזציה הדמוגרפית הערבית ניצחה את האקסטרפולציה הדמוגרפית הפשוטה. עם זאת, מותר היה לדאוג ב-2003. המהפך הדמוגרפי היה רחוק מלהיות מובן מאליו. יש כמה שאלות בודדות שהן קיומיות ממש לעתיד המדינה כמו הצטיידות אויבינו בנשק גרעיני. שאלת הדמוגרפיה הערבית במדינת ישראל היא כזו ונראה שהיא מאחורינו, אם כי הדמוגרפיה הערבית בנגב היא עדיין בעיה חמורה. אפשר לחזור במכונת זמן דמיונית לביבי של שנת 2003 ולומר לו שיהיה בסדר.