שום דבר לא השתנה מתקופת הקרח

אל על ניסתה לחסום את מדיניות השמים הפתוחים. אך נכשלה. נהגי המוניות בישראל הצליחו באמצעות השפעתם על ישראל כץ למנוע את כניסת אובר לארץ. אבל לא ירחק היום והם יצטרכו להתמודד עם כניסת הרכב ללא נהג. מדריכי התיירים מנסים לכפות רגולציה שתמנע מכל אחד להציע את כישוריו כמדריך תוך צבירת ביקורות אוהדות בטריפ אדוויזור, כמובן תוך גיוס הציונות עצמה כנימוק.

לכל אלו, ולרבים אחרים שההשתכללות וההתקדמות מאיימות על פרנסתם, לנימוקים שכבר העלו מדוע חשוב להשתמש בכוחה של המדינה כדי לחייב את כולם לממן אותם ולנימוקים שעוד יעלו, אני מקדיש את הכתבה הבאה שפורסמה בעיתון מעריב ב-20 ביולי 1955, ושהגיעה אליי באדיבות אחד מהקוראים.

ice

מודעות פרסומת

מי שמאמין לא מפחד

מי שמאמין בשוק החופשי, אינו יכול להיות מודאג מ"הגירעון הקטסטרופלי" כביכול ששר האוצר כחלון אשם בו בגלל ויתוריו לכל מיני גורמי לחץ.

לשוק החופשי יש דרכים שונות ומגוונות לבטא מורת רוח מגרעונות חריפים. הוא יכול להפיל למשל את שער השקל, אבל בפועל שער זה משקף כרגע שהשקל הוא חזק כמעט מאי פעם. אפשר ללכת כמה שנים אחורה באתר בנק ישראל ולהיווכח – השקל היה בעבר חלש בהרבה מול סל המטבעות.

דרך אחרת של השוק החופשי לבטא אי שביעות רצון היא להזניק את הריביות על האג"ח הממשלתי. האם ריביות אלו עלו? אולי קצת אבל עלייתן היא חיובית כי מאפשרת לחוסכים לצבור מעט תשואה נדרשת כל כך. במבט ארוך טווח הריבית הנוכחית על אג"ח ארוך טווח היא עדיין נמוכה בצורה לא סבירה, פחות מ-2.5% על אג"ח לא צמוד לעשור.

אם השוק החופשי באמת כועס על הממשלה, הוא יודע להפגין זעם. במשבר הכלכלי ב-2003 הממשלה נאלצה לשלם 12% ריבית בשנה. השקל היה קרוב ליחס של 5 שקלים לדולר. אין שום סימן שמספרים כאלו הולכים לחזור בקרוב. מי שמאמין – בשוק החופשי – לא מפחד. גם לא מהפחדות הגירעון.

ביבי הוא הגדול מכולם. מאז בן גוריון.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מוצלח. מדינת ישראל נתונה, בתקופה שבה הוא מנהיג, בתור זהב מתמשך. על שיעור ההרוגים הנמוך מטרור וממלחמות כבר כתבתי. המדדים הכלכליים, ביניהם דירוג ישראל בין המדינות בתוצר לנפש (מעל בריטניה, צרפת ויפן!) או שיעורי האבטלה (הנמוכה בהיסטוריה המודרנית של המדינה) הם פשוט מרהיבים.

עם זאת היה קשה לכתוב על נתניהו בסופרלטיבים כמו "גדול ראשי ממשלות ישראל" מכמה סיבות. ראשית, אין לקפח כבודו של האב המייסד, דוד בן גוריון. שנית, נתניהו שמרן ולא הרפתקן. לא חתם על הסכמי שלום גדולים ולא יצא למלחמות. סגולתו היא ההימנעות העקשנית ממלחמות מיותרות, שעליה אפילו גדעון לוי, לא ייאמן, גמר את ההלל לאחרונה.

מהבעיה הראשונה קל לחמוק. פשוט נגיד שנתניהו הוא גדול ראשי ממשלות ישראל מאז בן גוריון ולא בהכרח מאז בכלל.

את הבעיה השניה פתרה לנו ההיסטוריה העכשווית. נתניהו הוא כן מצביא של מלחמה גדולה ומוצלחת מאוד למעט תאקל אחד חמור. מלחמה נגד אירן בחזית הכלכלית, שבה הוביל את טראמפ לחידוש הסנקציות באופן שהפך את ישראל הקטנה למעצמה של השפעה והובלה שמדינות אירופה הפייסניות חרקו שיניים מולה. מלחמה נגד אירן בחזית הצבאית, שהתנהלה ללא רבב עד נפילת המטוס הרוסי. וגם עתה מוקדם להספידה. ישראל תחת נתניהו לא תשלים עם התבססות אירן בצפון.

על חוכמתה של מלחמה זו מעידה העובדה שבקלות ביבי יכול היה להתפתות ולסטות למלחמה אחרת מיותרת לחלוטין בעזה, אך הוא בחר בחוכמה למקד משאבים בחזית הנכונה.

אבל ביבי הוא דגול גם בגלל שהוא מנהיג של שלום ונרמליזציה. המלחמה באירן פתחה פתח ליחסים ידידותיים חסרי תקדים, ממש צונאמי של נורמליזציה מול עינינו המשתאות, עם אויבותיה של אירן במפרץ. רצח העיתונאי הסעודי שנראה בתחילה כאסון לישראל הפך בחוכמתו של נתניהו לעדות ליכולתה של ישראל להגן על ידידיה, כמו יורש העצר הסעודי, גם כשהם מכניסים עצמם לצרות צרורות.

כולם חזו לישראל בידוד. אבל הדבר האחרון שניתן לומר על ישראל תחת ביבי הוא שהיא מבודדת. אולי האזהרות וההפחדות עוד יתממשו בעתיד. אבל בינתיים אין על ביבי שהביא לנו צמיחה כלכלית, שלום עם מדינות ערב, יוקרה בינלאומית, אסונות לאויבינו המרים בטהרן ולא היה צריך למסור לשם כך שטחים לטרור.

אמריקה חצויה

אמריקה חצויה בין רפובליקנים לדמוקרטים, זו המסקנה הלא מפתיעה כל כך של בחירות האמצע באמריקה. מצד אחד הישגים יפים למפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים. מצד שני הצלחות הרפובליקנים בסנאט היו מעבר לציפיות המוקדמות. הסנאט חשוב יותר בשיטה הפוליטית האמריקנית ונראה כרגע, אמנם בטרם יש תוצאות סופיות מכל מקום, שהצלחות הרפובליקנים גם מקשות מאוד על הדמוקרטים לשוב ולשלוט בו ב-2020. זה דבר בעל חשיבות עצומה. נשיא דמוקרטי שייבחר ב-2020, והסיכוי גבוה שייבחר דמוקרטי אז, לא יוכל להעביר שום חוק פרוגרסיבי משמעותי אם הסנאט יישאר רפובליקני. ספק אם יוכל למנות גם שופטים עליונים. עם איזה הישגים יוכל לבוא לבוחריו בהמשך? זו גם תוצאה טובה לשווקים הפיננסיים שלא ירצו לראות ב-2020 בביטול הקלות המס לתאגידים של הנשיא טראמפ.

טראמפ יצטרך לשקול בשנתיים שנותרו לו אם לקדם חוקים שתואמים את האג'נדה הפופוליסטית שאיתה נבחר, כגון השקעה בתשתיות וקיצוץ מסים למעמד הביניים, בתקווה שיוכל למצוא אוזן קשבת להם אצל הדמוקרטים בבית הנבחרים. אם ימשיך במלחמת הכול מכל הנוכחית נגד הדמוקרטים, הם יכולים להשתמש בשליטתם בבית הנבחרים כדי לקיים לו אימפיצ'מנט, משפט הדחה. אין סיכוי שהוא ייצא מורשע במשפט כזה, הסנאט יתנגד, אך התהליך יפלג את אמריקה ויבזבז את המשאבים של הממשל שלו.

במבט ארוך טווח המגמות עדיין נוטות לטובת המפלגה הדמוקרטית: פלורידה העבירה חוק שמבטל את האיסור על מיליון אסירים משוחררים, רבים מהם שחורים, להצביע. בטקסס ההפרש בין טד קרוז הסנאטור המנצח ליריבו הדמוקרטי השרמנטי לא היה גדול. הרפובליקנים יפסידו את אמריקה אם יאבדו אחת משתי מדינות ענק אלו, שיש אליהן הגירה היספאנית משמעותית.

התפרקות תיאוריית ההתפרקות

אם לעיתונאי מסוים יש תיאוריה, והמציאות טופחת עליה בחוזקה, כיצד יגיב – יודה, או יחזור עליה ביתר שאת? אנשיל פפר ואבישי בן חיים מספקים אחרי הבחירות לרשויות המקומיות תשובות סותרות לשאלה זו.

הבחירות הראו כיצד הציבור החרדי מציית ברובו ציות עיוור למנהיגיו. החרדים הליטאים והמזרחים בירושלים הצביעו בהמוניהם למשה ליאון, שכולם מחשיבים לבובה של דרעי וליברמן חסרי הבושה. הליכוד הצליח להשיג מנדט אחד בבחירות למועצת עיריית בני ברק, שזה נחמד כשלעצמו, אבל רחוק מלהצביע על תנודות מדהימות בנאמנות החרדים למפלגותיהם. הסיפור בבני ברק זועק כי אין שום סיבה מבחינת המצביע החרדי לחשוש ממצב שבו לליכוד יהיו יותר מנדטים – שניים או שלושה. שליטתם הטוטאלית של החרדים בעירם הרי לא תאוים במאומה גם במצב כזה, ובכל אופן הוא בחר לציית לרבניו ולהותיר בעיר יצוג כה דל לחרדים מודרניים יותר.

יהיו שינופפו במקרה בית שמש, שבו עריקים חרדים איפשרו לראש עיר לא חרדית להיבחר. אבל בבית שמש רבים החרדים האמריקנים, והם תמיד היו שונים מעמיתיהם הישראלים וקרובים יותר בהרבה מובנים לדתיות הלאומית.

גם אנשיל פפר וגם אבישי בן חיים מנופפים בתזת התפרקות החרדיות, אבל מבחינה פוליטית התפרקות זו עוד רחוקה. בן חיים הודה במכה שספגה התיאוריה שלו. פפר בחר להמשיך ולדבוק בה.

הבחירות לכנסת הבאה יוכיחו גם הן כשיתרחשו – יהדות התורה קיבלה 210 אלף קולות בבחירות לכנסת העשרים. מאחר שהגידול הדמוגרפי באוכלוסיה החרדית הוא כ-3.5% בשנה לכל הפחות, אז בבחירות הבאות תקבל למעלה מ-240 אלף קולות. ואם לא כך יהיה, אשתדל להיות כנה ולהודות בעצמי שהתפרקה לי התזה.