שלי יחימוביץ' בצרפתית מעודכנת

פרנסואה הולנד, נשיא צרפת, הצטייר כגרסה אירופאית של שלי יחימוביץ'. בקמפיין הבחירות שלו רכב על שנאת עשירים והבטיח למסות מיליונרים ב-75% מס.   אבל המציאות הכלכלית העגומה של צרפת, והסקרים הקטסטרופליים מבחינתו, עדכנו קצת את משנתו הפוליטית.  מס ה-75% כבר לא ייצא לפועל ולאחרונה קרסה תוכנית אחרת שלו שיחימוביץ' רוצה לאמץ אצלנו – הרעיון להעלות בצורה דרמטית את המיסים על רווחים של משקיעים, עד כדי כך שהמיסוי יהיה גבוה מ-50%. הולנד הודיע שחלה "אי הבנה", ובדעתו בעצם להוריד בחדות את המס על רווחים של משקיעים, לפחות כשההשקעות ארוכות משנתיים.

הוא חתם בהכרזה: "הבה לא נשכח את הברור מאליו – עסקים הם אלו שיוצרים עושר, צמיחה ותעסוקה. החברה שלנו צריכה לחגוג הצלחה על כל צורותיה". השלטון מפכח. אולי אנחנו צריכים לקוות ששלי יחימוביץ' תהיה ראש ממשלה, וכך נשמע משפטים יפים כאלו גם ממנה.  ובכל אופן אני מקווה מאוד שמקומה באופוזיציה יישמר לאורך ימים.

הטעות של אורי רדלר

אורי רדלר, שהוא בלוגר ישראלי מאוד אינטליגנטי ונחשב בנושאי כלכלה, מייצג קול שונה מזה שבוקע מהתקשורת הישראלית הפופוליסטית הסוציליסטית. כיף לקרוא הרבה ממה שהוא כותב באתר שלו, אבל מצד שני – יש לו באג חמור בהשקפת העולם. כזה שמוביל אותי לחשוב שאם אאלץ לבחור, להובלת המדיניות הכלכלית של ישראל, בין שלי יחימוביץ' לבינו, אולי למרבה הזוועה, אבחר בשלי (ואתעלף מייד).

רדלר מערבב בין רעיון מצוין  – ממשלה מצומצמת יותר, פחות רגולציות, פחות מיסים, לבין רעיון נורא ואיום – נטילת היכולת מהממשלה\הבנק המרכזי להדפיס כסף בעת הצורך ושימוש ב"כסף קשה" כמו בסיס הזהב.

אני לא ליברטריאני אדוק, אבל אני חושב שגם מי שכן – יכול להבין שיש ביטחונות שהמדינה חייבת לספק כמו צבא, משטרה, ואף הגנה מסוימת מפני עוני קיצוני וחרפת רעב (כפי שגם מילטון פרידמן האמין כשתמך במס הכנסה שלילי). אני תוהה מדוע כל כך קשה להשלים עם ההצעה שהביטחונות האלו יכללו גם מחויבות של הבנק המרכזי לכך שבשוק לעולם לא תחול ירידה חדה בכמות הכסף המסתובב בו.

השיטה הכלכלית שרדלר מציע משולה לכך שבכל רגע שמישהו מתפרץ לתיאטרון וצועק בטעות או מתוך כוונת זדון "שריפה שריפה", הממשלה תשלח מישהו שירוץ אחריו ויגדיל את ההיסטריה. בשל החשיבות שהוא מייחס לתקציב מאוזן, כל נפילה בשוק שנובעת ממצב רוח של היסטריה רגעית ותוליד ירידה בהכנסות ממס תלווה, לשיטתו, בקיצוצים בהוצאות הממשלה שיזינו מעגל קסמים של היסטריה, עד כדי קריסה כוללת של החברה כפי שקרה בשנות השלושים וכפי שקורה כיום בדרום אירופה.

כיצד חשש ממחסור דמיוני מוביל למחסור אמיתי

הדר חורש כתב השבוע ב"סופהשבוע" על כך שאין דרך מעשית להוריד את מחירי הנדל"ן משמעותית, משום שהורדה כזו תמוטט את הבנקים – שלמשכנתאות שנתנו לא יהיה כיסוי.  לא מצאתי את הכתבה ברשת, אבל כבר בעבר כתב דברים דומים. למשל, כאן:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/395/717.html

יש משהו מקומם מאין כמוהו בטיעון הזה – משום שמשמעותו היא שמחסור דמיוני, דמיוני כמו מפלצות לילה שאורבות ליד מיטתו של ילד, גורם לנו להשלים עם מחסור אמיתי, מצוקה אמיתית של זוגות צעירים שלא נבנו עבורם מספיק דירות.

המחסור שסטנלי פישר חושש ממנו, מחסור בשקלים במאזני הבנקים, הוא מחסור דמיוני. אין לשקלים שום ממשות פיזית, הם תוצר דמיונו של בנק ישראל, ברצותו בורא וברצותו משמיד. לעומת זאת, מחסור בדירות ברחבי ישראל הוא מחסור אמיתי, מחסור מהסוג שייסר אנשים מאז ומעולם – הפער בין מה שקיים בעולם הפיזי לבין מה שאנשים רוצים לצרוך מהעולם הפיזי.

מטריף את הדעת שמחסור בשקלים, שהם מוצר דמיוני, שאם בנק ישראל יאמץ מעט את דמיונו, יוכל ליצור מהם עד אין קץ, יהווה הצדקה להשלמה עם מחסור אמיתי, שמאמלל אנשים אמיתיים.

באופן מעשי ותכליתי – הייתי מציע שבנק ישראל יציע ערבות לבנקים שלפיה יקח על עצמו לפחות 80% או 90% מההפסדים שיגרמו להם אם תחול ירידה במחירי הבתים בישראל בסדר גודל של מעל 20%. מאיפה יהיה לבנק ישראל כסף לממן ערבות זו במקרה הצורך? הוא פשוט ילחץ על כפתור המדפסת או על כפתור במערכת המחשבים המשוכללת שלו, והשקלים יופיעו יש מאין. הבנקים מצידם יהיו משוחררים לתמוך בהרחבת הבניה ללא גבול, אחרי שתינתן להם ערבות שכזו שתשקיט אותם, ולקבלנים יהיו קווי אשראי פתוחים שיאפשרו להם לפתור בעיית מחסור אמיתי.

שקלים חדשים הם רק אמצעי שמטרתו לסייע לאזרחי המדינה להתמודד ביתר גמישות ויעילות עם המאמץ היומיומי הסיזיפי שלשמו נועדה הכלכלה – לפתור מחסור אמיתי בעולם האמיתי.   כשהאמצעי הזה הופך לתכלית בפני עצמה – הכול משתבש. ספרו לסטנלי פישר וגם למי שיחליף או תחליף אותו.

אל תשקיעו בחינוך

ישראל עומדת להרוויח הרבה כסף מגז טבעי, ומתברר שהרווחים יושקעו בקרן שמטרתה לתרום לחינוך ילדי ישראל. ובכן, קשה להעלות על הדעת מטרה גרועה יותר.  זאת משום שאין ממש דרך ידועה להשתמש בכסף כדי לשפר את מערכת החינוך. העלאת משכורות מורים למשל לא ממש עובדת. אין לי התנגדות לכך שמורים יקבלו יותר כסף ויוכלו לקחת את משפחותיהם לחופשה בפריז למשל, אבל מי שחושב שמשכורות גבוהות יותר יביאו להישגים ממשיים בטווח הארוך – אינו מסתמך על שום ידע אמפירי שמצוי בידינו.  לאחרונה פורסם גם מחקר שמגלה שמחשבים אינם תורמים דבר, כך שתוכנית "המחשב לכל ילד" היא עוד רעיון חסר שחר ותועלת. למען האמת, הדרך הטובה ביותר לשפר את חינוך ילדי ישראל כיום לא כרוכה בהוצאת כסף, אלא בחיסכון. אם הממשלה תחסוך בכסף ולא תממן את בתי הספר החרדים והישיבות הקטנות החרדיות, מוסדות שלא מלמדים ליבה, היא גם תחסוך כסף וגם תביא לשיפור ניכר בחינוך של אותם ילדים, ואולי אף תכריח את הוריהם לצאת לעבוד כדי לממן את הילדים בעצמם. עוד הערה בנושא – הדרך העיקרית שבאמצעותה אנשים עם כסף מצליחים לשפר את חינוך ילדיהם חסומה בפני הממשלה, משום שהיא מהווה משחק סכום אפס כנגד ילדים אחרים שהמדינה אינה יכולה לנקוט בו.  אנשים עם כסף הולכים לגור במקומות שבהם לא גרים עניים, וכך פטורים מלשלוח את ילדיהם ללמוד עם עניים.

זה לא כל כך קשה לנצח את עופר עיני – כשמנהלים את המאבק בזירה הנכונה

המאבק של יאיר לפיד בעופר עיני הסתיים, כך כולם אומרים, עוד לפני שהוא התחיל – ובתבוסה גמורה.

יאיר לפיד היה מתאגרף בעברו, אז אולי הוא יודע שאין טעם להילחם ביריב בזירה הנוחה לו, בזמן שאפשר לנצח אותו בקלות בזירה אחרת.    קיצוצים בשכר במגזר הציבורי, אפילו באחוזים ספורים, הם הישג שיידרש עבורו קרב מסויט בהסתדרות ובוועדים הגדולים. יש דרך לקחת מהגופים האלו ומעובדיהם הלא תחרותיים את אותו סכום, ואפילו סכום גדול יותר, עם חיוך ומבלי שהם בכלל ישימו לב.   קוראים לדרך הזו- פיחות בשקל, ונראה שסטנלי פישר התחיל במלאכה והותיר את ההמשך לנגיד שיבוא אחריו.     ברגע שמפחתים את השקל, השכר שמקבל עובד ציבור נשאר אותו דבר נומינלית, אבל פוחת משמעותית בערכו העולמי – משכורת של 4,000$ בחודש תהפוך למשל ל-3600$ בחודש, אחרי פיחות של 10% בשקל.  במילים אחרות, אנשי המגזר הציבורי המנופח יגזלו פחות משאבים מהמשק הישראלי.  לכאורה אפשר לתהות מה התועלת בכך, הרי גם מקבלי המשכורות במגזר הפרטי יעברו תספורת דומה. אבל לא כך הוא – במגזר הפרטי אנשים מקבלים משכורת לפי תועלתם בפרספקטיבה עולמית. חברות הייטק יעוטו לארץ אחרי שהשווי הדולרי של משכורות בענף יונמך מלאכותית באמצעות פיחות וכך תהיה יותר תעסוקה וגם יותר ביקוש שיעלה את המשכורות.  אותו דבר נכון לסקטורי יצוא נוספים, אפילו לואו-טקיים, ואפילו למגזרי שירותים שנהנים מעובדי היצוא (למשל מסעדות במרכזי הייטק ברמת החייל ובהרצליה פיתוח). לעומת זאת, במגזר הציבורי לא צפוי לחץ משמעותי להעלות את המשכורות בחזרה לרמתן הדולרית הקודמת.  כך למשל עבור פנסיות תקציביות שמנות – פיחות משמעותי הוא הדרך היחידה המעשית לקצץ אותן באבחה אחת.

יש לנו את יתרון הקוטן. פיחות במטבע כדרך התייעלות של כלכלות גדולות הוא אסטרטגיה גרועה, אסטרטגיה שמזמינה תגובת נגד, ואם כולם מפחתים מול כולם חוזרים בסוף לאותו המצב. ישראל יכולה לפחת את המטבע כשהיא מתחת לרדאר העולמי.

בקפיטליזם יש גיהנום

"קפיטליזם בלי פשיטת רגל כמוהו כנצרות בלי גיהנום", אומר משפט מפורסם. בימינו הנצרות התעדנה וכמריה אינם אוהבים להרבות בדיבור על אימי הגיהנום, ואילו בקפיטליזם הישראלי המושג פשיטת רגל נדחק הצידה. כל אימת שבעלים של חברה התקשה להחזיר חובות החברה, הונהג איזשהו הסדר שבו שמר הבעלים על שליטה בחברה ואילו בעלי החוב התפשרו על חובם. במקרה אי די בי התברר הלילה שבכל אופן קיים מנגנון של שכר ועונש לבעלים של חברה שמביא אותה לכדי פשיטת רגל – אי די בי עברה לשליטת בעלי החוב, וזו התפתחות חיובית למשק הישראלי – חזר המנגנון הטבעי של השכר והעונש בקפיטליזם.

זה מגיע לנוחי דנקנר שכבעל השליטה בחברה עשה דברים מופקרים וחצופים בעליל, שהיו פשוט השתנה מהמקפצה – קניית עסק כושל כמעריב בכספי החברה שלו, או חיוב חברותיו לקנות ממנו בכספי המשקיעים עסקי תיירות מדממים.

מהנעשה בכלכלה היפנית

ביפן יש גרעון של 10% מהתמ"ג וחוב לאומי של 230% מהתמ"ג. מספרים מפחידים? לא ממש. ראש הממשלה היפני, שמבין כלכלה טוב יותר מיאיר לפיד, לא נכנס לפאניקה, אלא להיפך – לא מהסס לנקוט במדיניות תמריצים נועזת, הרבה בסיוע הבנק המרכזי. מטרתו לשפוך כסף עד שהיפנים יתחילו לצרוך כמו שצריך, ואם על הדרך אפשר להוריד את הין ולחזק את היצואנים – מה טוב.

האם זה עובד? זה עובד בינתיים פשוט נפלא. יפן מדווחת על צמיחה משמעותית ויוצאת דופן, ושערי המניות מזנקים בטירוף כבר חודשים. חברות ביפן מתחילות לדווח על רווחים נאים, וגם הצרכנים שוטפים את השווקים. אמנם אתמול הייתה נפילה של 7% במדד הניקיי, אבל אני מאמין שזו רק מכה קלה בכנף של עליה מטאורית.

אבל כמו פה, גם בקרב העוקבים אחרי הכלכלה היפנית, יש קיבעון שנות השבעים – חרדה אובססיבית מההיפר אינפלציה שבעיני רוחם תמיד נמצאת בפתח.  ביטוי להם נותנת הכתבה החובבנית בכלכליסט:

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3603243,00.html

ואני אומר – לדאוג מאינפלציה ביפן זה כמו לראות חולה אנורקטית גוססת מחוברת לצינור הזנה, וברגע שהיא מתחילה להראות סימני חיים מחודשים, לבוא ולקפוץ ולשאול:"ומה עם הסכנות האיומות של השמנת יתר?"

אין אינפלציה וגם לא תהיה

עוד אחד מנביאי האינפלציה הקטסטרופלית המתקרבת

http://www.themarker.com/markets/1.2025511

מסוג הנביאים שכבר שוגים שנים ועדיין מתעקשים להמשיך לשגות.

במערב אין אינפלציה משמעותית מאז שנות השבעים, ולכן כנראה שלא תהיה אינפלציה עד שלא נחזור לתנאי שנות השבעים, שכללו בין השאר: שליטה מוחלטת של קרטל מדינות אופ"ק בנפט, ותלות מוחלטת של העולם בנפט; שליטה במשק של איגודי עובדים שתובעים כל הזמן תוספות שכר ומצליחים לקבלן; מצב שבו רוב האוכלוסיה בעולם נמצאת תחת משטרים אנטי קפיטליסטיים שנוקטים מדיניות סוציאליסטית שגורמת מחסור נוראי; נגידי בנקים שמוכנים להנהיג ריבית נמוכה בתקופה של אינפלציה; קצב גידול אוכלוסיה גבוה יחסית.

כל אחד מהתנאים האלו רחוק מרחק מזרח ממערב ממה שקורה ויקרה בשנים הקרובות. כמובן שייתכנו נסיבות אחרות לגמרי שיובילו לאינפלציה (מלחמת עולם שלישית?).  אבל מה לבטח לא יוביל לאינפלציה משמעותית?  "הקלה כמותית", דהיינו תהליך של הצפת השוק במזומן במקום אג"ח ממשלתי. למה זה לא יוביל? בראש ובראשונה, כי כולם יודעים שזה ייפסק ברגע שיתחילו סימני אופוריה וייעלמו סימני ההאטה. וגם כי כל התנאים האחרים של שנות השבעים רחוקים מלהתקיים.

את הדבר העיקרי לגבי כלכלה יאיר לפיד יודע

משפט יפה ופשוט היה לשר האוצר, לגבי שנאת העשירים שמתפשטת פה בעידוד התקשורת הסוציאליסטית, "קנאה וצרות עין הן תמריצים כלכליים גרועים מאוד".

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000845155#fromelement=hp_firstarticle

בנסיבות רגילות שר אוצר לא צריך לדעת כמעט כלום חוץ משתי העובדות שגלומות במשפט הזה – שתמריצים כלכליים זה מה שחשוב, ושקנאה וצרות עין הן ההיפך מתמריצים כלכליים. לצערנו אנחנו בנסיבות שבהן הריביות במשק קרובות לאפס, ולכן הידע הזה לא מספיק – צריך להבין גם שבמצב של אינפלציה נמוכה וריביות קרובות לאפס אין דחיפות לשמור על הגירעון, ואת זה לפיד לא מבין ולכן עשה טעות קשה בתקציב. נקווה שההתאוששות העולמית והפיחות המסתמן עתה בשקל ימזערו את הנזק למינימום.

בכל אופן אם מעתה והלאה יתמקד לפיד בתמריצים ולא בקיצוצים, ייטב לאזרחי ישראל, העשירים, העניים ואנשי מעמד הביניים.

זליכה צודק בגדול וטועה בגדול

לירון זליכה יש משנה מעניינת לגבי המשק הישראלי ובעיותיו.

טענתו היא שהמשק הישראלי סובל ממיעוט צריכה פרטית. הצרכן הפרטי מעודד את המשק, ואילו הכלכלה הישראלית מוטית הון ומזניחה את הצרכן הפרטי ומטילה עליו מיסים כבדים. בשורש בעיותיה של הכלכלה הישראלית מצוי לדעתו מיעוט הצריכה הפרטית.

לתזה של זליכה יש כמה בעיות. ראשית, כשהוא מדבר על חוליי המשק הוא לא מסוגל משום מה להגיד מילה רעה אחת על החרדים, ובמקום זה אומר שטויות (שאפילו אם יצאו לעבוד, לא תהיה להם עבודה. מתעלם מכך ששיעור האבטלה במשק במינימום היסטורי).  שנית, כדי להסביר איך אפשר להקל במיסים על הצריכה הפרטית הוא מעלה חלופות מס איומות כמו ביטול חוק עידוד השקעות הון, במילים אחרות – גירוש טבע ואינטל מהנגב.

אז אני מסכים עם זליכה – אין כמו הצרכן הפרטי להחיות את המשק. הצרכן הפרטי הוא זה שבשבילו אנשים יוזמים ופותחים עסקים, והמשוב שהצרכן הפרטי נותן להם הוא סם החיים של הקפיטליזם. מה שהצרכן הפרטי חושק בו מתרחב ומשגשג, ומה שאינו קוסם לו יוחלף בעסק אחר שיעמוד על הריסותיו וינסה לספק את גחמות הצרכן ביתר הצלחה.

עם זאת, הרעיון לסלק מפה את החברות הגדולות שמספקות תעסוקה לאלפים, כאילו כביכול כדי לספק איזון בגליון האקסל של המיסים מול ההוצאות, הוא הזוי. מסתבר שאפילו אדם אינטליגנטי ומקורי כזליכה עדיין לא מסוגל לכפור בדת הנומרולוגית של הכלכלנים, שקובעת מספר מקודש מסוים כיעד גירעון.  אפשר לאמץ הרבה חלקים מהתוכנית של זליכה, אבל על החלק של העלאות מיסים רצוי לוותר, ואת האובססיה לשמירת יעד גירעון לזרוק לפח הזבל של האמונות הטפלות.  אם ננהל את המשק נכון ונעודד יוזמה ויצרנות, הגירעון יסתדר מעצמו. למען האמת, גם אם זה לא יקרה, והגירעון יסב את הנזק היחיד שהוא מסוגל לו – האינפלציה תעלה יתר על המידה – תמיד אפשר יהיה לפתור זאת על ידי העלאת הריבית שכרגע נמוכה במידה בלתי נסבלת.