החיסון הקומוניסטי

הכנתי טבלה על בסיס נתוני הסקר האירופי לשנת 2020 (ESS). היא מראה כמה אחוז מהנשאלים בכל מדינה ישמחו לקבל הגירה המונית מהעולם השלישי ("קבלת הרבה מהגרים ממדינות עניות מחוץ לאירופה", בלשון הסקר). חילקתי את המשיבים לשתי קטגוריות – דור צעיר (מתחת ל-50) ודור מבוגר (מעל 50). פער הגילאים מדהים. כמו בכל המערב, הצעירים הם הרבה פחות לאומנים. ייתכן שחלק מהעניין הוא שרבים מהצעירים הם בעצמם מהגרים, אבל זה רק הסבר חלקי. הסבר אחר אולי נוגע לדתיות – אנשים דתיים יותר חשים תחושות לאומיות, ואילו הצעירים במערב הם לא דתיים בכלל. עם זאת, אירופה אינה דומה כל כך לארצות הברית. הנוצרים בארה"ב בולטים כחלק מהמחנה השמרני העוין להגירה, בעוד שבאירופה המפלגות הנוצריות הן יותר במרכז המפה הפוליטית. מפלגת המרכז הנוצרית בהולנד הפילה את הממשלה האחרונה בגלל התנגדותה להגבלת הגירה של משפחות פליטים.

ספרד היא הדוגמה הקיצונית ביותר לקבלת מהגרים בטבלה, אבל חלק מהעניין הוא אולי הנכונות לקבל את דוברי הספרדית מאמריקה הלטינית, דמוגרפיה שונה מהדמוגרפיה הרגילה של מהגרים לאירופה מהעולם השלישי. לעומת זאת המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה בולטות בסלידתן המוחצת מההגירה. אפילו הדור הצעיר בקרבן לא משתכנע. אני חושב שזו תופעת החיסון הקומוניסטי. מי שחווה על בשרו את האידיאולוגיה הקומוניסטית, ואפילו מי שהוריו חוו אותה על בשרם, לא יתפתה במהרה לטירופים חדשים מבית השמאל. 

הפער בין שיעור המשיבים בחיוב לשאלת הסקר במדינות כמו נורבגיה, בריטניה, בלגיה ושוודיה לשיעור המשיבים בחיוב האפסי במדינות כמו הונגריה וצ'כיה הוא פשוט עוצר נשימה. פולין מפתיעה אותי בכך שהיא תופסת עמדת אמצע, בפרט בדור הצעיר, ושונה בכך מהונגריה וצ'כיה.

חשוב להגיד שבנוסף לאחוזים המצוינים פה, יש עוד משיבים שפתוחים להגירה מהעולם השלישי, אבל באופן מוגבל יותר. בסך הכול במדינות מערב אירופה רוב הציבור תומך במידה כזו או אחרת בהגירה. לפחות כך היה במועד הכנת הסקר. ייתכן שהרוחות נעות במערב בכיוון המנוגד, ואולי אפילו אירועי ה-7 באוקטובר תרמו לכך, אבל זאת נדע בסקרים עתידיים.

פן ישכחו עמי את עזה וקראקאס

כשחושבים על ההיסטוריה של היהודים באירופה לאורך שנות הנצרות וכשקוראים ורואים סרטונים על זוועות דאעש שמתבצעות כלפי מיעוטים לא סונים או בכלל מה שמעוללים הצדדים השונים במלחמת האזרחים בסוריה – מנקרת שאלה בראש. איך היהודים בכלל שרדו בגלות בימים שהיו אכזריים לא פחות משסוריה אכזרית כיום. אכן, הם גורשו ונרדפו ולפעמים גם נרצחו בהמוניהם. אבל עד ניסיון ההשמדה השיטתי בשנות השואה, לא היה ניסיון גורף לבטל את קיומם. זאת על אף שנתפסו כבני עם סורר המסרב לשמוע לקול המשיח-האל ואף היה שותף פעיל ברציחתו.

פיתרון לכך אפשר למצוא, בין השאר ולצד נימוקים אחרים, בתיאולוגיה הנוצרית שגיבשו אבות הכנסיה ושהסתמכה על פסוק בתהילים: "אל תהרגם פן ישכחו עמי". כלומר קיום היהודים במצבם המושפל הוא רצוי כי מהווה עדות ומצבת זיכרון לגורלם של המורדים בישו. אין פלא שהכנסיה הקתולית שאחזה בשרידי התיאולוגיה הזו ממש לא התלהבה משיבת ציון שהקימה את היהודים מעליבותם ושאין להשוות בין יחס הפרוטסטנטים למדינה לבין היחס הקתולי.

הלב מזדהה עם הוונצואלים האמיצים שמוכנים לקרוא תגר על העריצות הסוציאליסטית שהמיטה עליהם חורבן כלכלי שכזה. אבל אי אפשר שלא להודות שלנוכחותו של משטר מאדורו בעולם יש ערך גדול. הוא חלש מכדי להוות נזק אמיתי לארצות אחרות אבל הוא כלי תעמולת זוועה נפלא להתריע מפני סוציאליזם בכל מקום שהוא. נכון, העיתונות מנסה לטייח ואלו שהשתאו מגדולת הסוציאליזם הצ'אבסי בזמן עליית מחירי הנפט מנסים לטייח את הקשר בינו לסוציאליזם בזמן מפלתו. אבל הציבור לא מטומטם ואפילו דה מרקר, שיש בו לא מעט חברים במועדון המעריצים של ברני סאנדרס, פרסם את מאמרו הנאה של ברט סטיבנס בעניין. יש פחות קונים לסחורה הסוציאליסטית כשמגיעים מבזקי חדשות מוונצואלה. אסונה הוא גאולתם של אחרים מהשעבוד של החירות הכלכלית לכבלי הסוציאליזם. לא לחינם רואים גל של ניצחונות לימין באמריקה הלטינית. אנשים מפיקים לקחים.

היגיון דומה, רק בצורה מעט שונה, עובד בעזה. מבטיחים לנו שנות דור שנסיגת ישראל מהשטחים תפנה מקום לממשלה פלסטינית שוחרת שלום, לשגשוג כלכלי, לשיתוף פעולה אזורי וכהנה וכהנה. ההבטחות מרשימות. אבל אז נזכרים במה שקרה ברצועת עזה, השטח הפלסטיני היחיד שישראל פינתה במלואו. הלקחים מעזה יכולים לעצור נסיגה נוספת, מסוכנת בהרבה, מיהודה ושומרון. עזה מחוללת נזק ותושבי הדרום סובלים ממנה. אבל היא גם מהווה מצבת זיכרון משכנעת לסכנות שבנסיגות נוספות. דבר זה מהווה נימוק רב עוצמה נגד הפלת שלטון החמאס. עדיף לקנות שקט זמני במזוודות דולרים משפילות אבל להיוותר עם נכס הסברתי כה משכנע נגד נסיגות מסוכנות.

ממה עשויה האוטופיה הרעה

קראתי בחג את "ממה עשוי התפוח", ספר קצר ונפלא המתעד שיחות אוטוביוגרפיות בין הסופר עמוס עוז לעורכת הספרים שלו, שירה חדד.

מצאתי קטע אחד, העוסק בזמן שבו היה עוז אב למשפחה צעירה בקיבוץ חולדה, יפה במיוחד מאחר שהוא מתאר היטב את האופן שבו אוטופיה אידיאולוגית קסומה הופכת בפועל לזוועת עולם. וגם כיצד קשה כל כך מבחינה חברתית ואישית להשתחרר ממנה, אפילו אם משמעותה היא פגיעה ביקרים לך מכול. הקטע להלן מדבר על בית הילדים אך ניתן להחליף את נושאו להרבה אוטופיות אינטלקטואליות אחרות ועם עוד קצת שינויים עדיין הדברים יהיו תקפים.

בית הילדים המשותף היה מקום דרוויניסטי. מייסדי ומייסדות הקיבוץ חשבו, כמו רוסו, שהאדם נולד טוב ורק הנסיבות מקלקלות אותו. הם האמינו, כמו הכנסייה הנוצרית, שילדים זכים הם בעצם מלאכים קטנים שלא טעמו טעם חטא, ושבית הילדים הקיבוצי יהיה גן עדן של חיבה וחביבות ונדיבות. מה הם ידעו, מייסדי הקיבוץ [..]. הם פיתחו תיאוריה שלמה, שהילדים יראו רק אחד את השני ושזה ימנע מהם לחקות את הצדדים השליליים של ההורים. אבל בלילות, אחרי שהמבוגרים אמרו לילה טוב והלכו, בית הילדים היה נהפך לפעמים לאי הבודד מהספר בעל זבוב. אוי לחלשים. אוי לרגישים. אוי לתימהונים. זה היה מקום אכזרי.

אני מתבייש שנתתי לילדים שלי לגדול בבתי ילדים בקיבוץ […] ועוד יותר אני מתחרט ומתבייש שכשהציקו להם, לא היה לי אומץ להתערב ולצאת למלחמות כדי להגן עליהם […] אני הלוא ידעתי היטב מה קורה בבתי הילדים למי שקצת יותר חלש. למי שקצת יוצא דופן. ידעתי, מהניסיון שלי.

נגד גידורים

תעודות סל וקרנות מחקות על מניות באות בשתי צורות: בגידור ובלעדיו. המוצר הלא מגודר אמור להחזיר את ערך הנכס שאחריו הוא עוקב, למשל מדד הנאסד"ק או הפוטסי וכיוצא באלו. המוצר השקלי המגודר אמור להחזיר את תשואת המדד, בניכוי החלק של שינוי המטבע. למשל אם הנאסד"ק עמד על 100 וערך הדולר עמד על 4 שקלים, ובסיום התקופה הנאסד"ק עומד על 133 וערך הדולר עומד על 3 ש"ח, התשואה במוצר פיננסי עוקב מגודר תהיה 33% כתשואת המדד ואילו התשואה במוצר פיננסי עוקב שאינו מגודר תהיה אפס. המוצר המגודר נטרל את תנודות המטבע, ואילו המוצר נטול הגידור לא נטרל אותן – את מה שהרווחנו בעליית המדד, הפסדנו בירידת הדולר.

למוצר מגודר יש אם כך יתרון בסיטואציה כמו זו. יתרון נוסף של מוצר מגודר הוא שהמיסוי על עליית ערכו מחושב להבנתי כמו מיסוי כל מוצר פיננסי שקלי, אחרי ניכוי עליית מדד המחירים לצרכן בישראל, בעוד שהמיסוי על עליית ערכו של מוצר לא מגודר מחושב בצורה שונה, שלטווח הארוך היא פחות כדאית.  בנוסף אציין שלגידור מטבעו יש עלויות, אבל זהו עניין של מזל ולעתים גידור יכול גם להניב רווח (ראו סקירה בנושא).

הבעיה הגדולה בהשקעה במוצר מגודר היא שהיא מכניסה להשקעה סיכון במקרה שערך המטבע יצלול. במקרה כזה המשקיע במוצר המגודר יאבד את כספו מבלי שמניות המדד נפגעו כלל. למשל התפוררות ברית המועצות וקריסת מחירי הנפט הפכו את חשבונות הבנק ברוסיה הנקובים ברובל לחסרי ערך. מי שהצמיד כספו לרובל באיזושהי דרך הפסיד הון עתק. למה למי ששם את כספו בנכסים ריאלים לקחת סיכון להתרחשות דומה.

בישראל קריסת השקל יכולה לנבוע מאתגר ביטחוני חמור שתציב לנו מדינת אויב או מעליית פופוליזם סוציאליסטי שיפגע במשקיעים. שני התסריטים נראים לי בעלי סבירות נמוכה, אך ייתכנו גם סיכונים נוספים – למשל הגשמת פנטזיית הימין לסיפוח מלא של השטחים ישמרנו האל, סנקציות מצד מדינות זרות, רעידת אדמה קשה ועוד. לא מיציתי את קשת האפשרויות: הרי די היה במשבר הפיננסי בבריטניה ובברקזיט כדי להוריד את ערך המטבע הבריטי מול השקל בכמעט חצי. ובריטניה עודנה מדינה דמוקרטית משגשגת המצויה בתקופת שלום, והמנהיג הסוציאליסטי הקיצוני אפילו עוד לא עלה שם, גם אם הסקרים הנוכחיים נותנים לו צ'אנס. ייתכנו גם תנודות מטבע טבעיות ולא קטסטרופליות שעדיין יפגעו קשה במשקיעים המגדרים.

יאמר לי מישהו – נכון, המוצר המגודר ייפגע קשות ואף אנושות אם ערך השקל יצלול, אבל במקרה כזו ודאי בנק ישראל יעלה את הריבית על השקל כדי לבלום את המפולת, והמוצר המגודר יהנה מעליית ריבית זו. יש בכך אמת, אך אין לנו שום הבטחה שעליית הריבית תוכל לקזז את נפילת הערך.

טענה אחרת שאפשר להעלות היא שבעוד שהמוצר המגודר מסכן את המשקיע אם יצלול השקל, הוא צפוי להרוויח ממנו אם יצלול הדולר. ומי אמר שהדולר יציב יותר מהשקל. באישיותו הנשיא טראמפ לבטח יציב פחות מראש הממשלה שלנו. בכל אופן יש הבדל שמים וארץ. מוצר לא מגודר מנותק משאלת התנהגות המטבעות ואמור לשקף ביצועים פיננסיים אמיתיים. מוצר מגודר מהווה הימור על התנהגות מטבעות. הימור שייתכן שיצליח, ייתכן שייכשל, אך לא ברור מדוע למשקיע השם כספו על מדדים לטווח הארוך צורך להמר בכלל. חשבו על מנהיג אירן חמינאי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חברי הכנסת סמוטריץ' או יחימוביץ' – למה לכם להמר על הנזקים שהם עלולים לגרום כשאתם משקיעים ב-s&p 500.

הערה לסיום: אג"חים הם מטבעם מוצר נומינלי, שההימור על תנודות מטבע מהווה חלק בלתי נפרד משיקולי ההשקעה בו, ולכן האמור כאן מתייחס רק למדדי מניות זרות, על אופיים הריאלי, ולא למדדי אג"חים זרים.

תורחב משטרת המחשבות

משקיע אמריקני מפורסם, מארק פייבר, הידוע כ"חוזה מפולת 1987" הצהיר לאחרונה "תודה לאל שלבנים אכלסו את אמריקה. אם שחורים היו מאכלסים אותה, היא הייתה נראית כמו זימבבואה". קמה סערה גדולה. כל מיני גופים פיננסיים הזדרזו לחתוך קשריהם עם האיש, המוניטין שלו נפגע אנושות ולפיכך יש סיכוי גדול שנהיה פטורים בעתיד הנראה לעין מלקרוא את הבליו הרגילים הכוללים אזהרה מקטסטרופות פיננסיות מחרידות העומדות בפתח, המלצה להחזיק בזהב ואזהרות שווא מפני גרעונות תקציביים. 

עם זאת אירוני שאדם כמוהו המפזר שטויות ללא הרף נתפס ומוקע דווקא על פעם אחת שבה דיבר אמת טריוויאלית. הציביליזציה האפריקנית מעולם לא הצליחה להעמיד מדינה בסטנדרטים מערביים. אולי למעט כמה הצלחות באיים זעירים בקריביים המבוססים על מקלטי מס ותיירות. אני בספק אם יש הרבה אנשים אינטליגנטיים שיצליחו להכחיש בצורה אמינה את המשפט של פייבר בעודם מחוברים לפוליגרף שלא יאיים להתפוצץ ולהפוך לאוד עשן את החדר שבו הוצב. אם אמריקה השחורה לא הייתה נראית כזימבבואה, מן הסתם לפחות הייתה נראית כניירובי.

למשטרת המחשבות בענייני גזע יש פן חיובי. היא נובעת מרצון לתקן ולמנוע את העוולות האיומים שנגרמו מתפיסות גזעניות שהבדילו בצורה קטגורית ואכזרית בין אנשים על פי מוצאם. אסור שעוולות אלו יישנו וצריך לגדוע את הרעיונות המובילים אליהן בעודם באיבם. ייתכן שהשלכת כתביו של פייבר הנ"ל היא באמת מחיר נעים מאוד לשלם עבור המטרה הנעלה הזו. 

ברם, אם נמשיך בקו ההיגיון הזה, יש להזכיר שגם הסוציאליזם גרם לזוועות מחרידות. התייחסתי לכך בפוסט הקודם על המתרחש בצפון קוריאה, שכזכור אנשי מפ"ם גמרו עליה את ההלל ב"על המשמר". כדי להבטיח שגורל האנושות לעולם לא יהיה כגורלם של הצפון קוריאנים או תושבי יתר המדינות שהשתתפו בניסוי המזעזע שנודע בזמנו כ"עולם המחר", אולי גם בנושא הסוציאליזם יש לנקוט בגישת משטרת מחשבות נוקשה שתוקיע כל מי שיגיד ויבטא משהו שיש בו שמץ מהגישה הסוציאליסטית. כתבת מאמר שמקונן על אי השוויון? קראת למס ירושה דרקוני? השתעשעת עם שנאת עשירים? על כתביך ללכת בדרכם של הניוזלטרים של מארק פייבר.

כשפעמוני החירות יצלצלו בצפון קוריאה

צפון קוריאה מחומשת עד צוואר וייתכן שתוכל בעתיד הלא רחוק להשמיד את עריה הגדולות של ארצות הברית בפצצות מימן. זו אחת המדינות החזקות בעולם מבחינה צבאית. אבל איך מתנהלים חיי היומיום האזרחיים הפשוטים בצפון קוריאה? זו אחת השאלות המסקרנות, ולא מצאתי לה תשובה טובה מזו שנותנת עריקה צפון קוריאנית בשם ינומי פארק בספר אוטוביוגרפי מעניין מאין כמוהו, המספר על חייה במדינה ובריחתה משם. בפרק המגולל את בריחתה לסין בשנת 2007 מגלה פארק לחרדתה כי היא, ואמה אשר איתה היא ברחה, נידונות לשמש שפחות מין למבריחים ולמי שיקנו אותן מהם (במחירים שנעים סביב 2000 דולר). אמה נאנסת מול עיניה בידי אחד המבריחים. לצד זוועת ההתעללות המינית עומדת חוויית השפע שלא תיאמן. ינומי מעולם לא ראתה מקלחות, רק בסרטים, עד שהגיעה לסין. בצפון קוריאה היא לא השתמשה בטמפון ולכן התקשתה לצאת מהבית בתקופת המחזור. במולדתה היא השתמשה במלח כדי לצחצח שיניים, לא היו לה מברשת שיניים ומשחת שיניים.  בסין נדהמה לגלות שאדם יכול להרשות לעצמו לאכול קערה שלמה של אורז, מבלי לחשוב על בני הבית האחרים שצריך לחלוק איתם את האוכל.  בסין גם הייתה יכולה לאכול ביצים, מציאה נדירה מצידו של הגבול. את הפירות והירקות שראתה ברחובות סין היא לא הכירה. תות היא זיהתה מספרי הלימוד, אכלה בפעם הראשונה בחייה והשתאתה לגלות שיש משהו כל כך טעים.

אם יום אחד ישוחררו תושבי צפון קוריאה מכבליהם זה יהיה ניסוי מרתק. הרי לא חסרות תיאוריות שתולות בעוני, בהשפלה ובדיכוי את כל צרות העולם השלישי. מכל אלו לא חסר בצפון קוריאה, ובאופן קיצוני שכנראה לא קיים כמעט בעולם פרט למקומות העלובים ביותר באפריקה. ובכל אופן אפשר להעריך שאם תושבי צפון קוריאה ישתחררו לחופש הם יצליחו לצמצם פערים מתושבי הדרום ומהעולם המערבי כולו. לא בתוך שנה או שנתיים, אבל בתוך שנות דור. כבר ראינו את התופעה הזו עם נפילת חומת ברלין והגוש הקומוניסטי. עד היום נותרו סממנים של פיגור במזרח אירופה. אבל מדינות כמו הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, פולין הצליחו להשתקם מהעוני והניוון הקומוניסטיים. ברם, מדינות אלו מעולם לא היו במצב כה נורא כמו זה של צפון קוריאה כיום. אם תינתן לנו הזדמנות בימי חיינו לראות את צפון קוריאה מתאוששת, נגלה מהו באמת האפקט ארוך הטווח של עוני ודיכוי. להערכתי, בטווח הארוך באמת הוא לא עד כדי כך גדול.

החברים של משפחת קים

מרצ, שהיא אולי המפלגה הדומיננטית ביותר בקרב האליטות האקדמיות הישראליות, היא צאצאית של מפ"ם ההיסטורית, מפלגת השמאל הסוציאליסטי.  אין זה מפתיע אם כך שקיים מעין קשר שתיקה לגבי פשעיה של מפ"ם, תמיכתה בגוש הסובייטי ובעוולות העצומות שחולל. עיתון "הארץ" לעולם לא היה סולח ושוכח לימין על התנהגות דומה.

בימים אלו כאשר צפון קוריאה מאיימת על שלום העולם מעניין לחזור לתקופת מלחמת קוריאה, ולראות, בסיועו של ארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית, כיצד סוקרה בעל המשמר. יש להזכיר שהייתה זו מלחמה תוקפנית שבה צפון קוריאה פלשה לדרום ללא כל הצדקה או תירוץ, בגיבויים של סטלין ומאו. על המשמר כמובן הכחיש זאת וציטט בכותרתו הראשית, עם פרוץ המלחמה, את התעמולה המגוחכת של רדיו פיונגיאנג שלפיה קדמה למלחמה תקיפה דרום קוריאנית. את המלחמה תיאר כאילו מטרתה לסילוק "משטר רודה שהוטל מבחוץ על חלק מהעם".

העיתון שיווק החתמת עצומה למען השלום שאותה קידם הסופר הסובייטי היהודי איליה ארנבורג ולמעשה שימשה כיסוי לדרישה מארה"ב ומארצות המערב להשלים עם אובדן דרום קוריאה ללא קרב. המשפט הבא שצוטט ממנו מלמד על הרוח הכללית של תפיסת העולם בעל המשמר:

אנו נחנך את ילדינו ברוח ואהבת לרעך, בשעה שהספרות והקולנוע הבלשיים, הגנגסטריים והפורנוגרפיים של המערב מחנכים את ילדי המדינות האימפריאליסטיות לפי המימרה אדם לאדם זאב.

את המערכה כולה ליווה הפרשן הצבאי של על המשמר, ישראל בר, בהערכות כה חד צדדיות ומשוחדות, שהקורא בדיעבד תוהה כיצד מישהו העלה על דעתו אי פעם לתת לו תפקיד בכיר בצה"ל וסיווג ביטחוני, בטרם הוכח כמרגל סובייטי.

בנובמבר 1950 כשסין החלה במתקפת הנגד הגדולה שלה בהצלחה, סיקר זאת על המשמר בחדווה, לאור המועקה שגרמה לו מפלת הכוחות הצפון קוריאניים קודם לכן, והכריז כי:

סין העממית שפניה למילוי התפקיד העצום של חיסול הפיגור בן מאות השנים והנחת היסודות של משק מתוכנן לטובת העם – היא שוחרת שלום בכל מאודה.

עוד הוא ציין כי:

הופעתו הראשונה של נציג סין העממית במועצת הביטחון הייתה חדורה רגש אמיתי של תרעומת על מעשיו התוקפניים ומגמות ההתפשטות של האימפריאליזם האמריקני וגילתה עמידה איתנה על זכויותיו של העם הסיני לשלמות טריטוריאלית ולביטחון חיצוני.

על המשמר קונן באותו זמן שאין ביכולת התנועה לפעול כמעט בקרב יהדות אמריקה: "דרכנו אליה כמעט ונסגרה על ידי מסך ברזל של מלחמה אנטי קומוניסטית". ובראשי חלף הרהור – אולי בכל אופן, בניגוד לכל מה ששטפו בו את מוחנו בהארץ ובדומיו, היה משהו חיובי במקארתיזם.

ביקרתי לפני כמה שנים במוזיאון מלחמת קוריאה בסיאול והתרשמתי מהכיתוב הגדול החקוק שם ומכריז כי: freedom is not free. החופש גובה את מחירו. היה ראוי שגם ההתנגדות לחופש שאפיינה לאורך כל כך הרבה שנים את חוגי השמאל הסוציאליסטי בארץ שתמך בברית המועצות, בסין ובאסונות שהמיטו יחד על האנושות, תגבה ממנו, במבט אחורה, מחיר היסטורי ומוסרי.

מה נעשה עם גברים אשכנזים יהודים ששולטים בכסף שלנו?

"גברים אשכנזים יהודים שולטים בכסף שלנו", אומרת כותרת הכתבה בדה מרקר, שמסקרת שיחה עם חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ.

האירוניה של ההיסטוריה – במסווה של שוויון וסוציאליזם, בסופו של דבר חוזרים לאותם משפטים אפלים שרווחו בגרמניה של שנות השלושים.

כך נראית אוטופיה סוציאליסטית

זה מה שקורה כשמגזימים עם הפופוליזם ושנאת העשירים, מהסוג החביב על התקשורת הישראלית. בוונצואלה צריך אפליקציה כדי למצוא איפה יש נייר טואלט. וזו עוד מדינה עשירה בכמויות אגדתיות של נפט.

http://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2043781

בניגוד למה שאומרים לפעמים, הסוציאליזם לא יקח אותנו אל יוון או ספרד. הצרות של מדינות אלו ייחודיות להן ונובעות מההצטרפות לגוש האירו. הכיוון שאליו מוליך הסוציאליזם הפופוליסטי הוא ונצואלה.