אירופה המערבית על הקצה הדמוגרפי

כשמארין לה פן הייתה קרובה לרגע לניצחון בבחירות בצרפת, הדבר העלה את השאלה אם יש לה ולבעלי דעה דומה לשלה, הנאבקים על אופיין הנוצרי של אומות מערב אירופיות, עוד על מה להיאבק. הרי גם היא לא תשלול אזרחות מצרפתים מוסלמים, מעשה כמו-נאצי או כמו פרדיננד ואיזבלה שגירשו את היהודים (והמוסלמים) מספרד. אז איזה פתרון יש מבחינתם לסכנת הרוב המוסלמי?

ראיתי היום בטוויטר טבלה של לידות בארצות האיחוד האירופי. בצרפת 21 אחוז מהלידות רשום לאמהות שלא נולדו באיחוד האירופי ושיעור הפריון בקרבן הוא 3 ילדים מול 1.64 אצל הצרפתים. בשוודיה 25 אחוז מהלידות הוא לאמהות שלא מהאיחוד האירופי ושיעור הפריון בקרבן הוא 2. כך גם בשוויץ, אבל בשוויץ שיעור הפריון הילידי נמוך מאוד – 1.37.

הטבלה לא עונה על השאלה כמה אחוז מהלידות של צרפתים או שוודים ילידים הן בעצם לידות של דור שני להגירה מהעולם השלישי. נניח לרגע שהמספר נמוך ומתקזז עם מספר הלידות של מהגרים מערביים שעדיין רשומים כמי שלא נולדו באיחוד (כמו אמא ישראלית בשוודיה).

מכיוון ששיעורי הפריון בקרב המהגרים מחוץ לאיחוד אינם בשמים ונעים בין 2 ל-3, וההערכה הסבירה היא שיצטמצמו עוד עם השנים, ומכיוון שהחלק של המהגרים בלידות הוא 20-25 אחוז במדינות אלו, מתקבלת תמונה שמראה מחד את היקף השינוי הדמוגרפי בגיל הצעיר ומצד שני את העובדה שעדיין אינו מביא באופן דטרמניסטי לאובדן הרוב. הרי גם בישראל 21 אחוזים מהלידות הם של מוסלמים. אבל כל זה משקף תמונה סטטית. אם מדינות מערב אירופה ימשיכו לקבל הגירת המונים מהעולם השלישי ואם לא יתרחשו תהליכים שיצמצמו את פער הפריון בין המערביים ללא מערביים, ספק אם יוכלו לקרוא לעצמן בעוד שני דורות ״מערב אירופיות״ במובן הלא גיאוגרפי של המילה.

סטטיסטיקות צרפתיות

כצפוי הנשיא מקרון יזכה לקדנציה שנייה. ההתמודדות בינו ללה פן היא עוד מערכה במלחמה במערב בין גלובליסטים ללאומנים. כמו בבחירות 2020 באמריקה הגלובליסטים ניצחו. מעניין להשוות בין טראמפ ללה פן מבחינת התפלגות התמיכה. כמו טראמפ, גם לה פן נהנית מאהדה עצומה בקרב מעמד הפועלים. לפי אחד הסקרים היא זוכה בקרבו ברוב עצום של שני שלישים! השמאל מתיימר לייצג את העובדים, אבל זו יומרת שווא. בני מעמד הפועלים מעדיפים כיום את הימין אשר מעניק להם גאווה בזהות הלאומית. לעומת זאת בקרב בעלי המקצועות החופשיים רואים תמונת מראה ומקרון מביס את לה פן. שוב פערי הימין והשמאל מתבררים כפערי השכלה.

מה שהפתיע אותי ואינו זהה למצב לאמריקה הוא האופן שבו מתפלגים הקולות בקרב הצעירים. בעוד שבאמריקה הצעירים אוהדים באופן טוטאלי את המפלגה הדמוקרטית, והמבוגרים נוטים לעבר הרפובליקנים, הרי שבצרפת הזקנים מעדיפים את מקרון ברוב גדול ובקרב הצעירים שמעל גיל 24 לה פן זוכה לרוב. בארה״ב מצביעי טראמפ הם אלו שמתים מזקנה ונקברים מדי יום, ואילו בצרפת התמונה הפוכה. גם בסקנדינביה ראיתי שהתמיכה בימין אינה קטנה עם הגיל. אם כך פרוגרסיביות הצעירים היא תופעה אמריקנית ולא אוניברסלית. פה בארץ בוודאי אינה קיימת לאור ריבוי הצעירים הדתיים והחרדים.

אולי ההסבר לפער בין אירופה לאמריקה נעוץ באופיו החילוני של הימין האירופאי. ימין זה אינו מתנגד להפלות, ואפילו הסלידה שלו מהאיסלאם יכולה להיתפס פשוט כהיאחזות בחילוניות. הימין האמריקני לעומת זאת מזוהה זיהוי עמוק עם הדת. התחלנות המערב מרחיקה את הצעירים מהמפלגות הקשורות לדת. אבל לא מהימין החילוני.

חרב הפיפיות המשפטית

בכל העולם, וגם פה בארצנו, הליברלים בעלי האייקיו הגבוה, שאין להם רוב דמוקרטי, כופים את דעותיהם באמצעות מערכת המשפט. לפעמים זה עובד. אפילו ברק אובמה רץ לנשיאות ובמצעו התנגדות לנישואים חד מיניים. ב-2015 פסק בית המשפט העליון בוושינגטון שהזכות לנישואים חד מיניים מעוגנת למרבה הפלא במילותיה העתיקות של החוקה. כיום, שבע שנים אחר כך, גם רוב הרפובליקנים תומכים בנישואים חד מיניים. אחרי המעשים של גבוהי האייקיו יימשכו הלבבות של ממוצעי האייקיו.

בנושא ההפלות, לעומת זאת, פסיקת בית המשפט העליון הפדרלי ההיסטורית מ-1973 שהתירה אותן לא הצליחה להתנחל בלבבות באותה מידה ובקרוב היא תבוטל על פי כל הסימנים. אף על פי כן, קשה לומר שזו הייתה עסקה גרועה. היא סיפקה לנשים האמריקניות יובל שלם של שליטה בגופן וברחמן.

אבל ישנו מחיר סמוי מהעין, והליברלים באמריקה ככל הנראה עומדים לשלמו. בימים עברו כל משפטן מוכשר שהנשיא הציע לסנאט ולא היה ידוע כבעל דעות שערורייתיות במיוחד או כפגום אישיותית, היה מקבל את הרוב הדרוש ומתמנה לשופט. השופט השחור השמרן הקיצוני קלרנס תומס קיבל רוב למינויו אפילו אחרי חשיפת הטרדותיו המיניות ואפילו שהסנאט שדן במינוי היה בעל רוב דמוקרטי גדול. עד היום, 31 שנה מאוחר יותר, הוא יושב בבית המשפט ומחבר חוות דעות רדיקליות בשמרנותן.

אבל הפוליטיזציה של בית המשפט והקיטוב העמוק של החברה גובים את מחירם. קשה לראות היום כיצד סנאט הנשלט בידי מפלגה אחת מסכים לאשר מועמדים לשיפוט של מפלגה שניה. כשבית המשפט אינו אלא זרוע פוליטית נוספת, אין לאף מפלגה סיבה לפעולה אובדנית כזו נגד האינטרסים שלה.

הגוף שמופקד על מינוי שופטים בהתאם לחוקה הוא הסנאט. בסנאט לכל מדינה יש שני נציגים, בלי קשר לגודל אוכלוסייתה. קליפורניה כוויומינג. בנסיבות הנוכחיות הדבר מהווה מכת מחץ למפלגה הדמוקרטית, אשר פופולארית במדינות המאוכלסות עם המרכזים העירוניים הגדולים כדוגמת ניו יורק וקליפורניה, וזוכה לתיעוב במדינות הכפריות השוממות כמו מונטנה או ויומינג.

כיום הדמוקרטים שולטים בסנאט על חודו של קול, אבל הפרשנים הפוליטיים מעריכים שזמנם קצוב וכבר בינואר הקרוב הם יהפכו למיעוט. המינויים של ביידן למשרות שיפוט ייתקעו, בעוד שנשיא רפובליקני עתידי בוודאי ישלוט בסנאט ויוכל להציף את בתי המשפט הפדרליים בשיבוטים של איימי קוני בארט וקלרנס תומס. ביום מן הימים, כאשר רוחות הזמן שוב ינשבו לכיוון הדמוקרטי, אולי יוכלו הדמוקרטים להוסיף את וושינגטון הבירה, את פורטו ריקו ואפילו את איי הבתולה, גואם וסמואה כמדינות, וכך הסנאט שוב יאיר פניו אליהם. עד אז האקטיביזם השיפוטי שאותו חגגו, יעמוד להם לרועץ.

תשובה לשנרב: החרדיות היא מפעל חינוכי

נדב שנרב תוהה בפייסבוק מדוע עיריית בני ברק החליטה להנציח את השוטר אמיר ח׳ורי בעוד החרדים מסרבים אפילו לשאת את התפילה לשלום חיילי צה״ל. "אני פשוט לא מבין איך הראש שלהם עובד״.

זה קל דווקא. החידות הפיזקליות ששנרב מתאר לרוב בעמוד שלו הן מורכבות בהרבה. החרדיות אינה מפעל שבא לבסס יהדות על מצע של לוגיקה ועקביות. החרדיות היא מפעל חינוכי. מה שהחרדים רוצים זה לחנך ילדים לחרדיות, ועדיף הרבה ככל האפשר. זו המטרה והכול משועבד אליה. בבסיס החרדיות עומד הכישלון לחנך ילדים לחיים אדוקים של תורה ומצוות במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20. ברבות השנים החרדים מצאו פיתרון: לבודד את ילדיהם ובמידה רבה גם את המבוגרים מהתרבות המודרנית. והפיתרון הזה נשמר כי הוא עומד במלחמת הקיום. המבודדים תרבותית נותרים חרדים ומעמידים הרבה צאצאים בדמותם.

צה״ל הוא ארגון שבו שולטת תרבות הרוב החילונית והמערבית במדינת ישראל. וצה״ל הוא ארגון שמטרתו מעוררת הערצה והזדהות: להגן על עם ישראל. לכן צה״ל הוא סכנה עצומה לרעיון הבידוד של הצעירים החיוני כל כך לחרדיות. החרדים בגאונותם הגיבו בתעלול כפול: לא רק שהצליחו לנתק את צעיריהם מצה״ל אלא שהצליחו, לאורך שנות דור, לנתק את הצעירים באמצעות חובת תורת אומנותו, תולדת חובת הגיוס, גם משוק העבודה.

כששואפים להתרחק מצה״ל בוודאי שלא שוזרים ברכות ללוחמיו בתפילה. בזמן מלחמת המפרץ הדבר היה לאבסורד בוטה כשהרבנים קראו לשאת תפילה לשלום צבא ארצות הברית הנלחם בסדאם. אבל לא קראו להתפלל לשלום חיילי צה״ל.

קריאת רחוב על שם שוטר ערבי אינה נושאת מסר אנטי חינוכי מבחינה חרדית. יש בה אמנם אלמנט הומניסטי דק – גם גויים יכולים להיות בני אדם שזכרם יועלה על נס – אבל המחיצה בין יהודי לגוי מושרשת עמוק כל כך בחינוכו של הצעיר החרדי שאין באמת חשש שמשהו יפגם במחיצה זו. בני ברק ברובה אשכנזית. אני תוהה אם דווקא בעיר חרדית ספרדית היו מוצאים יותר פגם בהנצחה מרשימה של ערבי כמו השוטר המנוח שהתארס ליהודיה כי יחסים עם גבר ערבי אינם אופציה, ולו רחוקה ונדירה, לנערה חרדית אשכנזית, אבל בקרב בנות חרדים מזרחים יש תופעות כאלו. מצד שני, ההתעסקות המתמדת בשיקולים חינוכיים היא מיסודה תופעה יותר אשכנזית, שכן האשכנזים הם אלו שלמודי השכלה וחילון והשפעתם.

הציבור הדתי לאומי ששנרב משתייך אליו החליט להיות חלק בלתי נפרד מהמודרניות ומהחברה הישראלית. אבל הוא משלם על כך מחיר כבד מאוד בשיעור היציאה בשאלה הגבוה. על פי הסטטיסטיקות הגידול במספר הדתיים במדינה צנוע מאוד לאורך דורות ואינו דומה כלל לזינוק המטאורי במספר החרדים. בלי שהדתיים הלאומיים היו משתלבים מדינת ישראל הייתה חלשה בהרבה. בלי קצונה דתית לאומית, בלי מדענים דתיים לאומיים, בלי שופטים דתיים לאומיים שיבלמו קצת את הפרוגרסיביות. בהתנהלותם הדתיים עושים טובה לכולנו, גם לחרדים. אבל לאסטרטגיה החרדית יש הצלחה דמוגרפית גדולה בהרבה, ואם כך אין מה להכביר עליה שאלות מתחום הלוגיקה והעקביות. עם הצלחה לא מתווכחים. מה שמצליח לעמוד במאבק האבולוציוני משכנע יותר מלוגיקה. אני אוהב להגיד: הכבד או המעי שהתפתחו בתהליך אבולוציוני ממושך הם טובים בהרבה מכל מה שוועדת תכנון של גאוני הלוגיקה הייתה מוציאה תחת ידה.

אולי עוד מאה שנה

בפוסט הקודם כתבתי על כך שהמלחמה באוקראינה הנחיתה מכה קשה לתיאוריית ההתקדמות של פינקר. גם גל הטרור הפלסטיני שמכוון נגד מטרות אזרחיות בתחומי הקו הירוק מנחית מכה לתיאוריה שחלה התקדמות פינקריאנית בקרב הפלסטינים, כאילו אינם מעוניינים עוד לבצע התקפות טרור נוסח דאעש לאור השם הרע שהוציא דאעש למוסלמים ולאור תהליך ההתקדמות הכללי של האנושות.

את התיאוריה הזו ניתן היה למצוא באופן עקיף בספרו של אוהד חמו, ״פני השטח״, שעליו כתבתי בשנה שעברה. חמו ציטט פלסטינים שאיבדו עניין באלימות נגד אזרחים והגיעו למסקנה שהסבה נזק למאבקם. תהיתי אם יש אמת בהתרשמות זו, אך נראה שכפי שהציבור הרוסי הוכיח שהוא ברברי מהמצופה ומהמקווה, כך גם הפלסטינים הוכיחו שכמו הים גם הם לא משתנים.

לא הייתי מגיע למסקנה זו רק על סמך פיגועים בודדים של יחידים. אבל ראיתי עכשיו בערוץ הטלגרם אבו עלי אקספרס ידיעה על כך ששדרנית פלסטינית בשם רוז אל עצב כתבה: "גם המסעדות שלנו בראמאללה לא יזכו לביטחון ולא רחובותינו. תארו לכם שהם ישלחו מישהו לנקום והוא יפוצץ את האזור כשאזרחים יושבים לשתות קפה בביטחה או יחד עם המשפחה והילדים באיזה מקום. זה הגיוני?"

זה טקסט פינקריאני מובהק, של מי שאינו מאותגר הפשטה. טקסט שמבטא יכולת להיכנס לנעלי הזולת ולהחיל תפיסה מופשטת שמחברת בין בני אדם ובין הדמיון בנסיבותיהם ויוצאת נגד התפיסה הלאומית שעושה דה הומניזציה לצד השני. העלאתו בידי אושיה פלסטינית חשובה היא ניסוי אמפירי מרתק לתפיסת פינקר-אוהד חמו. למרבה הצער, הניסוי נחל כישלון מהדהד. השדרנית הותקפה בחריפות ומחקה את הפוסט. הפלסטינים, כך נראה, עוד לא בשלים לדרך חשיבה שתאפשר להם הקמת מדינה שוחרת שלום. אולי עוד מאה שנה.

מלחמת אוקראינה ותיאוריית ירידת האלימות

תיאוריית ירידת האלימות ותהליך הציביליזציה של סטיבן פינקר ספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. כולנו באופן אינטואיטיבי מבינים זאת כשאנו מדברים בתדהמה על תמונות זוועה שלא ציפינו לראות באירופה במאה ה-21. אבל מתמונות כאלו במאה ה-15 לא היינו מופתעים. יש ציפיה שהמאה ה-21 תהיה נעימה, שלווה והומאנית פשוט כי עבר הרבה זמן מאז המאה ה-15, והזמן, לפי התיאוריה של פינקר, לא עובד על ניוטרל. הוא מוריד אלימות.

גם אם עריץ משוגע אחד נתן במפתיע ונגד כל הציפיות פקודה לפלוש, להחריב ולהשמיד, פינקריאני אדוק יכול היה לצפות שהחיילים יתקוממו, שההמונים יצאו לרחובות, שפעולות חבלה קטנות ישמידו את יכולת הלחימה. אפילו מתוך אינטרס עצמי אמהות לחיילים שהם ברוב המקרים בנים יחידים (לפעמים לצד בת) יעשו מהומת אלוהים כשישמעו על הרעיון לבזבז את ילדיהם במלחמת שווא, ועוד מול עם דומה לשלהם במוצא האתני, בתרבות ובשפה. כל זה לא קרה, ואפילו ההיפך קרה: אחוזי התמיכה במלחמה ברוסיה ככל הנראה גבוהים מאוד.

יש בכל אופן שני היבטים מנחמים שעדיין מותירים סיבה לחשוב שהתיאוריה של פינקר אינה יוצאת גופה מתה מהמלחמה. ראשית, לפי כל הסימנים המלחמה זוכה לתמיכה בעיקר בדור המבוגר, בעוד שהצעירים נותרים מסויגים, בטח אלו שחיים בערים הגדולות. הצעירים האלו יהיו הדור שישלוט בעתיד ואף יחנך את דור הנכדים, שיכול להיות ליברלי אף יותר.

שנית, צבא רוסיה חלש מהצפוי וחולשתו קשורה לאלמנטים שליליים שקיימים בחברה הרוסית. ביניהם: היחס הנורא לחיילים בצבא רוסיה, השחיתות הפושה בכל מקום בחברה הרוסית, התלות של רוסיה ביבוא מהמערב והפיגור של טכנולוגיה רוסית מול טכנולוגיה מערבית. כלומר שוחרי השלום צפויים להצליח להילחם טוב יותר מהרוסים בזכות היכולת הטכנולוגית והארגונית הגבוהה של חברות הומניסטיות. אם ויתרנו על הרעיון שהרוסים ישנאו מלחמה פשוט כי יאמצו תרבות של הומניזם ושלום, אולי נותרת התקווה שיוותרו על מלחמה כי יחששו מכוחם של המערב ובני בריתו. אבל ישנם סימני שאלה האם ההיגיון הזה ישכנע את סין שהיכולות הצבאיות והטכנולוגיות שלה כנראה עולות כיום בהרבה על אלו הרוסיות.

במה אני לא מסכים עם אורי כץ

אורי כץ חיבר ספר חדש: "כסף כחול לבן", על כלכלת ישראל. אידיאולוגיה קפיטליסטית טהורה ולא מתנצלת בתוך ים הכתיבה הכלכלית הסוציאליסטית – הרי זה כמים צוננים לנפש עייפה. הספר סוקר את עיוותי הסוציאליזם ונזקם מאז הקמת המדינה. כפי שכץ כותב על התקופה שעד תוכנית הייצוב:

במשך כשלושה עשורים בוזבז חלק ניכר מכספי החסכונות של תושבי ישראל על תמיכה במגזרים כושלים, על אשליות שליטה כאלו ואחרות ועל יזמים שתחום ההתמחות שלהם היה קירבה לצלחת. זו הייתה זוועה בלתי נראית, שכן איננו רואים את כל הפירמות המשגשות שהיו קמות פה אילו פעלה המערכת הפיננסית כשורה; אולי היינו מצליחים להשתלב בשוק הבנקאות הבינלאומית, בהתאם ליתרונות היחסיים של היהודים בגולה, והיינו עשירים כיום כמו שוויץ וסינגפור? אולי חברות ענק כמו "איקאה", "נוקיה" או SAP היו מופיעות לראשונה בישראל, תחת שמות אחרים כמובן, במקום בשבדיה, פינלנד וגרמניה? לעולם לא נדע, כי פנחס ספיר ועמיתיו האמינו שמפעלי טקסטיל בפריפריה וחברת העובדים של ההסתדרות הם העתיד, והם השתמשו בכספי הציבור הישראלי כדי להמר באופן כושל להפליא על החזון שלהם.

הספר הוא בכללותו לרוחי, אבל להלן אכתוב דווקא על כמה דברים שבהם איני מסכים עם כץ:

האם אנחנו באמת עליונים גנטית? כץ מפרט את כל הממצאים הידועים שמראים את הכישרון היהודי החריג: פרסי נובל, מדליית פילדס, 20% מהמיליונרים בבריטניה וכו' וכו', ואז תוהה "האם אנחנו באמת עליונים גנטית". ודוחה טענה זאת בקש לטובת הסבר תרבותי-מוסדי. הנימוקים כל כך קלושים שאני תוהה אם העדפת ההסבר התרבותי-מוסדי (שלמעשה מדבר על נשירה של הטיפשים ולפיכך, באופן סמוי, גם הוא הסבר גנטי בחלקו) אינה פשוט דרך להבטיח שהקוראים הנאורים שיקבלו בחילה אם חלילה יגלו שהם "עליונים גנטית" לא יבטלו את הספר כבר בעמ' 27. בפועל אינטליגנציה היא גנטית במובהק, וכל הפלפולים של שוחרי השוויון לא ישכנעו אותי, כמי שחונך על סגולותיו של התער של אוקהם, שגם הפערים הזועקים בין קבוצות אתניות באינטליגנציה אינם מן הסתם גנטיים.

כרית הביטחון של המשק. אורי כץ כותב: "בשנים האחרונות נמניתי עם קבוצה של כלכלנים שכתבו שוב ושוב שהגדלת הגרעון בתקופה של צמיחה היא טעות, ושבמקום לבנות את כרית הביטחון של המשק, הממשלה מכניסה את ישראל למצב מסוכן". זו נראית לי תפיסה שגויה מאוד. אי אפשר לצבור כרית ביטחון על ידי צבירת שקלים או הפחתת חוב שקלי, כי שקלים תמיד אפשר להדפיס. ילד לא יכול לחסוך חלומות. הוא תמיד יוכל לחלום, ולכן אין לו מה לחסוך. שקל, יאמר חכם זן מקרו-כלכלי, הוא חלום של הבנק המרכזי.  כן אפשר לצבור כרית ביטחון על ידי צבירת מט"ח. גם לזה יש את מגבלותיו, כמו שמראה מה שקרה ברוסיה, שם חסכו מט"ח לקראת המלחמה הגדולה, ובסוף האמריקנים הקפיאו לפוטין את דינריו. אבל כל עוד אינך מעלה את חמתה של הקהילה הבינלאומית עד כדי כך, יש ערך לחסכון המט"ח שלך. בנק ישראל חסך המון מט"ח בשנים האחרונות. הרזרבות הגיעו לגבהים עצומים, ואיני בטוח שאורי כץ מרוצה מכך, כי הדבר נובע מהתערבות של בנק ישראל במסחר במטבע, דבר שבטח מעורר בו אנטגוניזם.

מדינת ישראל תדעך לאיטה ותצטרף לקבוצה אפרורית של מדינות שנמצאות על התפר שבין העולם המפותח לעולם המתפתח. נראה לי מוזר להגיד על המדינה היחידה בעולם המערבי שבה הילודה גבוהה משיעור התחלופה ושמעולם בכל שנותיה לא חוותה הגירה שלילית (ובימים אלו ממש ההגירה אליה חיובית מאוד) שהיא "תדעך לאיטה". ישראל ניצבת בפני איומים: שינוי דמוגרפי, התגרענות המזרח התיכון, אבל תרחיש הדעיכה הוא לאו דווקא הסביר ביותר. אורי כץ ומשפחתו יחיו לפי רמת החיים של הסקטור שלהם; לא לפי רמת החיים של חרדים או ערבים. ממוצע התמ"ג של ישראל אולי יירד בעתיד (לא בטוח), אבל אין סיבה להניח שרמת החיים של אנשים מסוגו של אורי כץ תרד. הגלובליזציה, התפשטות העבודה מרחוק, העובדה שישראל משיגה באיטיות את יתרון הגודל עם התעצמותה הדמוגרפית, האיתנות של סקטור ההייטק, הקמת תשתיות תחבורה ורכבת תחתית שחיכינו להן מאז קום המדינה – כל אלו רכיבים שיאפשרו למשכילים בישראל לחיות ברמת חיים דומה לזו שחיים בה בניו יורק, רק בלי הפשיעה. ואם יש חרדי בבני ברק שיבחר להקדיש את חייו לתורה ויוריד בכך את התמ"ג, מה זה מפריע לאורי כץ. מדינות כמו ברזיל מראות שעשירים יכולים לחיות בהן נפלא גם בתוך עוני נוראי, אבל עליהם להסתגר מאחורי מנעולים כדי שלא יירצחו וייאנסו. העוני החרדי בישראל לא מאיים על העשירים והם אינם נזקקים למנעולים. מילה טובה על החרדים (שאי אפשר להגיד על הערבים מצביעי חד"ש): הם לא באמת מאמינים בסוציאליזם (אף שש"ס מעמידה כך פנים לרגע פה ושם), והם אינם מהווים על כלכלת ישראל את אותו סוג איום שפנחס ספיר היווה.

יש עוד דברים שלגביהם אני בספק אם הצדק עם כץ, למשל כשהוא מפקפק בתועלת של השירות בצבא ו-8200 לתרבות ההייטק בישראל. נראה לי שהוא נחוש מדי להראות שלא ייתכן שמעורבות המדינה עוזרת לכלכלה. אבל כמו שגל"צ לוקח ילדים והופך אותם לעיתונאים, הצבא לוקח ילדים והופך אותם ליזמי תוכנה יצירתיים. החיים מורכבים מכדי להגיד שכל דבר שהשם "ממשלה" מופיע עליו הוא בהכרח נזק צרוף לכלכלה החופשית.  הצורך הוא אבי ההמצאה, וכך גם הצורך הלאומי בצבא מתקדם טכנולוגית. עדיין, הספר הוא סקירה טובה, ובחלקה הגדול גם משכנעת, באשר להתפתחותה של כלכלת ישראל מהיווסדה ועד היום.