מטרת הכסף היא תמריצים, לא ההיפך

אני ממעריציה של עיתונאית דה מרקר, מירב מורן. לרוב היא כותבת יפה מאוד על הכשל הנורא של התכנון האורבני בישראל. הקמת פרברים מנותקים ומשעממים תלויי רכב פרטי במקום בניה עירונית חיה שמבוססת על צפיפות ועירוב שימושים. כלומר מתכנני הערים בישראל בחרו בהקמת מגדלי מגורים מרוחקים זה מזה סביב פיסת דשא שוממה וגדולה מדי. זאת במקום עירוניות צפופה בנוסח האירופי. למשל בניינים, לאו דווקא מאוד גבוהים, סמוכים או ממש צמודים זה לזה שבהם משרד אדריכלים במרתף, מכולת בקומת הקרקע, רופא שיניים בקומה ראשונה ומגורים ביתר הדירות. על כל זה מורן מרבה לכתוב ותבורך על כך.

לצד זאת, אפשר להבחין בכתיבה של מורן באיזו סלידה מפתרונות מבוססי שוק. לכן היא סולדת מהכנסת אובר לפעילות מלאה בישראל, דבר כל כך נחוץ. מביש שבעולם כולו הצליחו להתגבר על כל הלוביסטים ולהכניס את אובר לפעולה ורק אצלנו בארץ הקודש זה לא קורה. אחר כך מתפלאים שדווקא פה יוקר המחיה כל כך נורא. הקרדיט לישראל כץ. כששר התחבורה סמוטריץ' מקדם רעיון חשוב ומוצלח להכנסת שיתוף נוסעים למוניות בישראל, גם אז היא מתנגדת.

השבוע פרסמה טור שבו קראה להמרת אגרת הגודש המוצעת בכניסה לתל אביב בתוספת כסף לאגרת הרישוי. איזה רעיון נורא, שמסמל את כל תחלואי הדיון הכלכלי בימינו. המרת החיפוש אחר תמריצים טובים בחיפוש אחר כסף למדינה. על זה צריך להגיד שוב ושוב: למדינה לא חסר כסף – יש לה את מדפסת הכסף. מה חסר למדינה? חסרה למדינה שיטה להנחיל תמריצים טובים שיבטיחו שימוש נכון וחסכוני במשאבים מוגבלים. מטרת השימוש בכסף היא לכונן תמריצים טובים, לא ההיפך.

אין שום פואנטה בהגדלת אגרת הרישוי ובהכבדה על אנשים שזקוקים לרכב. בתנאי החיים במדינה – הפריפריה הפרברית והעדר תחבורה ציבורית בשבת – אין כמעט דרך לחיות בלי רכב מחוץ למרכז תל אביב. העלאת אגרת הרישוי כדי לשאוב עוד כסף מאזרחים קשי יום, כאילו המדינה זקוקה נואשות לאיזה חילוץ כספי, מגוחכת כשאנחנו מצויים בימים שבהם למדינה יש את היכולת לגייס כסף ממש בחינם, או אפילו בריבית ריאלית שלילית, משוק ההון. אלו גם ימים שבהם יתרות המט"ח מתפקעות ובנק ישראל ממש מתאמץ בכוח (ובטיפשות) לא להוסיף להן עוד ועוד.

לעומת זאת הקלה על הפקקים האיומים באזור המרכז היא חיונית ויכולה לשפר משמעותית את איכות החיים של הנוסעים לעבודה. היא יכולה לסייע לפתרון בעיות הדיור (אפשר לגור בפריפריה והנסיעה לתל אביב לא כל כך נוראית), היא יכולה לשפר בחירת מקום עבודה (ייבחר המקום שהכי מתאים לעבוד בו ולא דווקא זה שקרוב גיאוגרפית).  מאחר שיש גבול לכמות הנתיבים שאפשר לסלול, צריך פתרונות אחרים מבוססים על שיתוף נסיעות ועל תחבורה ציבורית. אבל לאף אחד לא משתלם להיות ראשון במעבר לשיתוף נסיעות ולתחבורה ציבורית. רק כאשר ציבור גדול יעשה זאת בבת אחת תורגש הקלה, ורק המדינה מסוגלת לחולל את התמריצים שיאפשרו זאת.

המוניות זקוקות למודל נטפליקס

אפליקציית מוניות חדשה מגיעה לישראל – יאנגו. החשדנים שבמגיבי הטוקבקים בטוחים שזו דרך של רוסיה, שממנה מגיעה האפליקציה, לרגל בישראל בעידן הסייבר. אבל גם אם נתעלם מפרנויה זו אין הרבה בשורה בעוד אפליקציית מוניות בארץ. חוקי הביקוש וההיצע לא כל כך עובדים בסקטור המוניות כי המחיר מפוקח ולא ניתן להעלותו וגם כי היצע הנהגים מוגבל ולא כל אחד רשאי לנהוג במונית. בעיית ההיצע המוגבל תיפתר רק בבוא הרכב ללא נהג (לפיניקס הוא כבר הגיע!) או כשנהגי המוניות יאבדו כוחם בליכוד (להבדיל מהרכב ללא נהג זה באמת מדע בדיוני). אבל את בעיית המחיר המפוקח לכאורה ניתן לפתור. משרד התחבורה אוסר על העלאת מחיר נסיעה במונית, אפילו בשעות השיא, ולכן מטבע הדברים קיים מחסור במוניות בזמן זה. התחום מתקיים בחוסר יעילות קיצוני בשל ההתעקשות על מחיר קבוע לכל נסיעה כששיקולי ביקוש והיצע – הס מלהזכיר. אבל אפליקציה יכולה לפתור זאת בצורה מקורית. היא יכולה לעבוד במודל נטפליקס, כלומר על בסיס דמי מנוי חודשיים. משרד התחבורה הרי לא יכול לאסור על גביית דמי מנוי באפליקציות; סמכותו אינה מגיעה עד לשם.

מנוייה של אפליקציית מוניות שתעבוד באופן כזה יקבלו קדימות בשעות השיא, פשוט מאחר שהנהגים שיגיעו אליהם יתוגמלו בעין יפה, כמובן מכספי דמי המנוי. בשעות השפל לעומת זאת ניתן יהיה להעניק למנויים הנחה. ההוצאה הכספית הממוצעת לנסיעה לא בהכרח תגדל אבל היא תתחלק באופן יעיל בהרבה.

רגולציה חונקת וכפייה כלכלית לא יעילה מתבררים לעתים קרובות כפחות מזיקים ממה שנדמה היה מלכתחילה, כי המוח הקפיטליסטי ממציא לנו פטנטים. אולי פטנט כמו זה המתואר יוכל לשרת היטב את סקטור המוניות.

תעשייה בסכנת התחשמלות

כתבתי כבר הרבה על המכונית החשמלית, המכונית ללא נהג וכיצד השילוב של שתי הטכנולוגיות יכול להפוך סדרי עולם, להוריד את מחירי הנדל"ן, לשנות את פני הערים, להציל את כדור הארץ ועל הדרך למוטט את מדינות הנפט.  נדמה שכבר אין מה לחדש, אבל מאמר נהדר לקריאה (באנגלית) שלצידו דיון ער בתגובות שפורסם בחודש האחרון מצליח לרתק בכל אופן.  התחזית במאמר היא שעד 2030 תעשיית הנפט תקרוס כליל, כפי שתעשיית הפחם קרסה במהירות בשנים האחרונות ומחירי המניות של החברות הגדולות בתחום צנחו ב-99%. מקבילות היסטוריות נוספות הן מה שקרה לקודאק עם הופעת המצלמה הדיגיטלית ומה שקרה לנוקיה עם המצאת האייפון בידי סטיב ג'ובס. בכל המקרים התאגידים לא הצליחו להפנים מוקדם די הצורך מה הולך ליפול עליהם ואיזו הירושימה הם צפויים לחוות.

המאמר מציין שמכונית חשמלית מטבעה היא אמינה ויציבה הרבה יותר מאשר מכונית המונעת על ידי מנוע בעירה פנימית. על כן כלכלת הנפט תחוסל בידי השילוב שבין האמינות של הרכב החשמלי לבין ההוזלה והנוחות הטמונות בהוצאת הנהג מהתמונה.

2030 לא כל כך רחוקה במונחים היסטוריים והולך להיות עשור מאוד מאוד מסעיר בדרך לשם, אם התחזית תתממש. הקללה הסינית תתגשם בחייו של השליט הצעיר החדש של ערב הסעודית. הולך להיות לו מאוד מעניין. ואולי תהיה זו דווקא קללה יפנית – אולימפיאדת טוקיו 2020 מסתמנת כנקודת מפנה בשימוש ברכב ללא נהג.

מי יהיו השייח'ים של הליתיום?

הנשיא טראמפ סיים אמש ביקור לבבי במיוחד בערב הסעודית. מאחורי מחוות הגוף החמות והנאומים על שיתוף פעולה עומדות בסופו של דבר חביות על גבי חביות מהנוזל הרעיל והעכור שמתניע את התחבורה העולמית ובפרט את זו של אמריקה שמכרה לו את נשמתה. בלי הנפט סעודיה היא עוד אוסף נחשל של שבטים שחוקיהם ברבריים, תרומתם לתרבות האנושית אפסית ושאם צומח בקרבם מישהו שבכל אופן מסוגל לגדולות – הוא ממהר לקחת מטלטליו ולברוח. 

הרבה סימנים מעידים שאנחנו מתקרבים לתום עידן הנפט. לא במובן זה שלא ישתמשו בו כלל. בתחום התעופה למשל סביר להניח שדלק יספק אנרגיה למטוסים עוד עשרות שנים. אלא שמאזן ההיצע והביקוש יעבור כזו טלטלה, שהצד המוכר יאלץ להוריד מחירים באופן נואש. 

מנגד, האלטרנטיבה הבולטת כיום לכלכלת הנפט היא המכונית החשמלית. אך גם היא מתבססת על רכיבים לסוללות שעלול להופיע בהם מחסור, כדוגמת הליתיום והקובלט. האם הם מבשרים הופעתה של סעודיה חדשה? ליתיום זמין בעיקר באגמי המלח של דרום אמריקה, ולכן בוליביה וצ'ילה הן היצואניות העיקריות שלו. קובלט נכרה בקונגו, מדינה רדופת מלחמות אזרחים פראיות. לפחות שתיים ממדינות אלו, בוליביה וקונגו, יכולות לעורר געגועים לסעודים. בבוליביה הרי שולט נשיא שמושא החיקוי שלו זה ונצואלה. גם אומרים שאפגניסטן עשירה במיוחד בליתיום. אפשר אם כך לשאול באנחת יאוש: האם נגזר על האנושות להיות תלויה לצורך התניידות במדינות המפוקפקות ביותר? כנראה התשובה טובה מהמצופה, תשובה שלילית. כלכלת המתכות הנחוצות לטכנולוגיית הסוללות והמכונית החשמלית צפויה להיות פחות בעייתית מכלכלת הנפט. 

ראשית, לא נדרש לקנות מתכות אלו לכל נסיעה ונסיעה כדרך שצריך לתדלק. קונים אותן פעם בכמה שנים כשמצטיידים בסוללה חדשה ובמכונית חדשה. האפקט המיידי של עליית מחירי הנפט שיכול לשתק כלכלת העולם יהיה הרבה יותר חלש כשמדובר בסוללות. הוא יורגש מיידית רק בשוק הקונים המצומצם ולא בשוק הנוסעים חובק הכול.

שנית, בניגוד לנפט שמתכלה, מתכות ניתנות למחזור בחלקן הגדול. תהיה עליה חדה וגדולה בשימוש בהן עם התפשטות הרכב החשמלי אך בשנים שלאחר מכן ניתן יהיה לספק את רוב הדרישות על ידי מחזור.

שלישית, המתכות האלו כיום מאוד זולות. זולות במובן זה שחלקן בעלות הכוללת של המכונית החשמלית הוא קטן מאוד. אם וכאשר תתרחש עליית מחירים משמעותית יגדל מאוד התמריץ להשקיע בכרייה במקומות נוספים. אין סיבה תיאורטית לחשוש ממחסור בליתיום למשל. האוקיינוס מלא בו. אך כיום אין היתכנות כלכלית להוצאת ליתיום ממקומות שבהם אינו זמין בקלות, אגמי מלח. אם ישתנו הנסיבות הכלכליות יעלה ההיצע. תופעת סעודיה ומדינות המפרץ, מדינות שהגיעו לעושר אגדי ועוצמה גיאופוליטית בזכות נוזל מסוג אחד, כנראה לא תשתחזר.

אם אין אובר, לפחות תשתפו

בענף המוניות בישראל יש שלוש בעיות, שבעולם הגדול כבר נפתרו:

• רגולציה חונקת – כמעט כל אחד יודע לנהוג. אז מדוע צריך רישיון מיוחד למונית והכשרה מיוחדת לנהג מונית? מדוע שלא כל אחד ייקח את הרכב הפרטי שלו ויציע לאסוף נוסעים. לפני עידן האפליקציות אולי היה זה רעיון בלתי אפשרי. אנשים היו מפחדים להיאסף בידי פסיכים, טרוריסטים וקרימינלים. אבל כשיש אפליקציה שמאפשרת לדרג נהגים מייד אחרי הנסיעה, החשש הזה קטן. מנגנון דירוג שיטתי הוא כלי אמין בהרבה לוודא התאמת נהג מאשר שליחתו לאיזו הכשרה מינימלית.
• העדר גמישות במחיר – לפי החוק מונית בערב חג גשום אמורה לעלות כמו מונית בצהרי יום עבודה רגיל ונעים. התוצאה היא כמובן שאין שום דרך להשיג מונית בעיתוי הראשון (נסו להשיג מונית הלילה!), ויש יותר מדי מוניות בטלות בעיתוי השני.
• שימוש בזבזני במשאב – בדרך כלל מסלולי נסיעה אינם ייחודיים. באותו זמן הרבה בני אדם רוצים לנסוע מנקודה ראשונה לנקודה שנייה. אולם אף על פי שבכל מונית יש מקום לארבעה נוסעים, בפועל היא מאוישת לרוב בנוסע אחד בלבד מלבד הנהג.

אפליקציות אובר וליפט הפעילות בעיקר בארצות הברית, אך גם בארצות נוספות, הצליחו להעמיד פתרון מרשים לכל הבעיות, וכך שיפרו והוזילו את אפשרויות התחבורה בערים הגדולות.  כל אחד יכול להיות נהג, המחיר נקבע דינמית לפי הביקושים ברגע נתון ובחלק מהמקומות קיימת אופציה לשיתוף נסיעות: האפליקציה מחברת בין נוסעים שכיווני הנסיעה שלהם דומים והם חולקים רכב ומשלמים הרבה פחות כסף. על פי כמה כתבות שהתפרסמו לאחרונה אפילו בעיר אמריקנית כמו לוס אנג'לס המשועבדת לחלוטין לרכב הפרטי, הרבה תושבים מתחילים להסתמך יותר ויותר על האפליקציות לצורך התניידות ובעיקר על האופציה הזולה של שיתוף נסיעות לאותו כיוון.

אי אפשר לקחת מישראל כץ את הישגיו הגדולים בקידום תשתיות התחבורה בארץ, כמו למשל פתיחתה של רכבת העמק היום, אבל הוא גם אינו יכול להתנער מהאחריות שבה הוא נושא לאי כניסת אובר לארץ. ואולי פשוט לא הייתה לו ברירה, וזו שיטת הבחירות המפלגתית שאשמה. לובי נהגי המוניות חזק מדי בקרב מתפקדי הליכוד, וכץ אינו מתאבד שיעי. כדי לקדם את אובר בארץ צריך ששר התחבורה יבוא ממפלגה שבוחרת את הח"כים שלה על פי שיטת יש עתיד או כולנו, לא במשאל חברים.

בכל אופן חוק ההסדרים הקרב ובא נושא עמו בשורה גדולה לגבי ענף המוניות. לא בשורה של פתיחתו לכל נהג ולכל מכונית – זהו מדע בדיוני כאמור. אבל בשורה חשובה אחרת – פתיחתו לפתרונות שיתוף נסיעות. בשיתוף יש תרופה, ולו חלקית, לבעיות שציינתי למעלה. מצד אחד, היצע המוניות הזמינות יכול לגדול משמעותית אם נהג יוכל להציע נסיעה לנוסעים נוספים הנוסעים לאותו כיוון גם כאשר המונית שלו כבר נתפסה בידי נוסע אחד. מצד שני, אלמנט של גמישות במחיר יוכל להיכנס לענף. החוק המוצע קובע הנחת חובה של 20% על מחיר התעריף לכל נסיעה שיתופית. אבל בזמנים ובמקומות שבהם השירות השיתופי מתפקד היטב, הוא יכול להצדיק גם הנחה של 50%. אפליקציה כתובה היטב תשנה את אחוז ההנחה באופן דינמי בהתאם לנסיבות, ובכך תביא למוניות בארץ סוף סוף את מנגנון המחיר המשתנה בהתאם לביקוש.

בעולם אובר וליפט אינן ממהרות להכניס את שיתוף הנסיעות לכל עיר, אלא רק לערים הגדולות ביותר. זהו פתרון מורכב הדורש היצע גבוה של נהגים וצפיפות גבוהה של נוסעים פוטנציאלים.  כנראה הדבר מרמז שגם בארץ הפוטנציאל לשימוש בו הוא בעיקר בליבה של גוש דן.

יש כמובן חיסרון לשיתוף נסיעות – נוכחות של זרים ברכב והצורך לקיים איתם סמול טוק מתוך נימוס וכבר תהיתי בעבר אם תוצאתו לא תהיה הפרדת כוחות בין קהילת המופנמים לקהילת המוחצנים.

התפנית החשמלית

כבר כמה שנים שניתן למצוא בשוק הרכב מכוניות חשמליות למכירה, אבל הצרכנים אינם מתלהבים. נתח השוק של המכוניות שאינן מונעות על ידי דלקים פוסיליים הוא זניח, פחות מאחוז, ועדיין אינו בעל השפעה משמעותית על הכלכלה העולמית. בעתיד הלא רחוק הדברים עשויים להשתנות. טסלה הציגה אתמול את המודל שלה להמונים. הוא יוכל לאפשר נסיעה של יותר מ-300 ק"מ ללא טעינה, וכך לאפשר לכל אחד לנסוע לעבודה ולחזור מדי יום ללא בעיות. אפילו בלי צורך להחזיק בהגה רוב הדרך, כי המכונית מסוגלת לנסוע בכבישים מהירים על טייס אוטומטי. לטסלה יש רשת של עמדות להטענה מהירה, שהולכת ומתרחבת ומתפשטת ברחבי ארצות הברית ומאפשרת גם לנסוע למרחקים ארוכים ללא חשש, כפי שאמריקנים נוהגים לעשות מפעם לפעם. גם ג'נרל מוטורס לא אמרה את המילה האחרונה. הוולט שהוציאה לשוק לפני חמש שנים אמנם לא עמדה בציפיות שתלו בה, ומכירותיה נותרו דלות מאוד לאורך השנים. אולם עתה עומדת לצאת הבולט הזולה יותר. וכמובן גם רנו בוחשת בשוק החשמליות ויש עוד חברות.

שתי טכנולוגיות הקשורות לרכב החשמלי נמצאות בשיפור מתמיד בעשור האחרון. מצד אחד טכנולוגיית הסוללות החשמליות הולכת ומשתפרת. הקמת מפעל הסוללות הענק של טסלה בנבדה תתרום גם את יתרון היעילות שבייצור בהיקף עצום. מצד שני השיפור בהפקת אנרגיית השמש והרוח יכול להיכנס יחד עם טכנולוגיית הסמרטפונים והאימנותרפיה לסרטן לרשימת ההישגים הגדולים של המאה הנוכחית. שמש ורוח זקוקות למכונית חשמלית שסוללותיה יאצרו את החשמל שהפיקו, ואילו משווקי המכונית החשמלית זקוקים לשמש ורוח כהוכחה שההנעה החשמלית נקייה וראויה לסבסוד ממשלתי. ישנה סינרגיה.

זה טוב ליהודים?

האם המכונית החשמלית טובה ליהודים? קשה לומר בוודאות. לפי מחקר שהתפרסם לאחרונה בנייצ'ר, קצב ההתחממות הגלובאלית מסכן את שלמות הקרחונים במערב אנטרקטיקה ועלול להביא להצפת ערי החוף עוד במאה הנוכחית. בצדק אמר עמוס עוז שתל אביב היא אחד מפלאי העם היהודי לדורותיו, אינה נופלת משירת ספרד כהישג קולקטיבי. בוודאי איננו רוצים לראות בהצפתה. גם לא בהצפת ניו יורק, אף היא פלא שהיהודים יכולים להשתבח בו.

למכונית החשמלית מקום של כבוד במערכה הגדולה נגד ההתחממות הגלובאלית, והיא מאוד חיונית מבחינה זו. אבל מצד שני, אם נשוב לנושא שבו כבר דנתי בבלוג, המכונית החשמלית עלולה לדרוס את בית סעוד, משפחת השלטון בערב הסעודית ולמוטט את נסיכויות המפרץ. התחזיות צופות שמכוניות חשמליות ייתפסו כשליש מהשוק העולמי בעוד עשרים וחמש שנה. נראה שכניסה של מכוניות ללא נהג לתמונה יכולה להביא אפילו לנתונים מרשימים יותר. בחישוב מהיר המשמעות היא שהמכונית החשמלית תביא לירידה של בערך אחוז מדי שנה בצריכת הנפט לתחבורה לעומת התסריט החלופי שבו הנפט שולט. זה לא המון לכאורה, אבל בשוק המבוסס על היצע וביקוש תזיזיתיים המחירים נקבעים בשוליים. לעודף של אחוז יכולה להיות השפעה דרמטית על המחירים כלפי מטה. העודף העולמי שהוריד כל כך את מחירי הנפט בשנה האחרונה נאמד באחוז וקצת. בתסריט של התפשטות המכונית החשמלית אחוז ירדוף אחוז של מכוניות נטולות נפט מדי שנה בשנה. זאת בעולם שבו בכל מקום פרט לאפריקה (וארה"ב וקנדה וישראל) המגמה הדמוגרפית היא כלפי מטה והביקושים נמוכים.

ערב הסעודית והנסיכויות ביססו כלכלתן על נפט. מלבד נפט יש שם רק פועלים זרים. עולם ללא צורך נואש בנפט מבשר קריסה כוללת מבחינתן ואת מקומו של בית סעוד לא יחליפו ילדי פרחים. סעודיה היא למעשה שכנה שלנו. הגבול הסעודי הוא מרחק נגיעה מאילת. חוסר יציבות בסעודיה מסוכן לנו מאוד. ייתכן שהזמן שבו התנהלה סעודיה כשחקן נוח בזירה הבינלאומית, ודאי בהשוואה לאירן, הוא זמן שאול. בל נשכח גם שכספי סעודיה חיוניים להישרדות המשטר החילוני במצרים.

התמונה נראית שונה לגבי אירן. באירן המשטר השולט הוא כבר פונדמנטליסטי ומשבר כלכלי חריף ללא אופק טוב יותר נראה כאיום חמור עליו. מה שעוד יותר משמעותי, לאירן יש לכאורה נתיב פוטנציאלי לעתיד טוב יותר שאין לסעודים. אירן נהנית מקיומה של אליטה, שכבה איכותית ומשכילה שבורחת לארה"ב ולקנדה בהמוניה, אך מסוגלת להשתלב בכלכלה טכנולוגית מתקדמת אם יבשילו התנאים, השלטון יתגמש ויראה נכונות להשתלב בקהילה הבינלאומית.

אפשר לטעון שהפגיעה במפיקות הנפט במזרח התיכון תהיה נמוכה יחסית, מאחר שהן מפיקות אותו הכי בזול. למדינות אחרות, כמו רוסיה וונצואלה, ההפקה לא תשתלם במחירים נמוכים והן יצמצמו פעילותן ואילו הסעודים ימשיכו בהפקה כרגיל ובמחיר שיהיה נסבל מבחינתם. זה תסריט אפשרי, אם כי בשנות התשעים גם סעודיה סבלה קשות ממחירי הנפט הנמוכים והקשתה על חיי הסטודנטים, מה שעורר תסיסה חברתית. בתסריט שבו הסיטואציה חוזרת יהיה מצב הסעודים קשה בהרבה – מספר האזרחים שבינם מתחלקות הכנסות הנפט היה אז בסך הכול עשרה מיליון. המספר הוכפל מאז וימשיך לעלות עם השנים. גם רוסיה סבלה קשה בשל קריסת הנפט בשנות התשעים. אם תשנה מפולת נפט, הפגיעה ברוסיה יכולה להיות גדולה במיוחד וקשה לחזות השפעותיה הגיאופוליטיות. חולשת הנפט לא מפריעה לרוסיה כיום לקבוע את הטון באוקראינה ובסוריה, אבל חולשה כרונית שלו תאלץ את מנהיגי רוסיה לעשות חושבים לגבי עתיד מדינתם.